אין איל (בראשית ו', י"ח – כ"ב)

א.ר.ו.כ

והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך: ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך זכר ונקבה יהיו: מהעוף למנהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות: ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה: ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה

פשט הפסוק
אחרי שהודיע האלוהים לנח על כוונתו לשחת כל בשר, אומר לו אלוהים כי הוא יקים עמו ברית ומורה לו להכנס אל התיבה עם בני משפחתו. כן מורה האלוהים לנח להביא אל התיבה מכל זוגות זכרים ונקבות מכל בעלי החיים שעל הארץ, עופות, בהמות, רמשים, ואף מורה לו להצטייד במזון. ונח עושה כאשר ציווהו אלוהים.

התבוננות
והקימתי את בריתי אתך ובאים אנו אל מקום ראשוני, וגדול הוא מאד, שתיבת ברית נכתבת לראשונה, והיא ברית לאלוהים, שכתוב: בריתי. וניתן היה לחשוב כי כבר נודעה הברית, שמן הדברים עולה שנח מודע לדבר הברית, וכאילו נזכרה היא בעבר. והקימותי את בריתי אתך, אומר האלוהים, ונח לא שואל איזו ברית היא ומה טיבה, ועל מה הוא חותם, ואיזה טקס היה עליו לעבור. ומכאן שאכן יודע נח את דבר הברית. אבל מאיתנו נסתרת הברית, ועלינו לשאול מהי.
וזה ברור. את כל החי יהרוג אלהים, אבל את נח ואת בני ביתו יקים. ומכאן שדבר הברית היא ההתחייבות לחיים. שאף אם תבוא שעה כה קשה, ואת הכל יעקור האל, ישאיר פתח אחד, בצד התיבה, שדרכו יוכלו החיים להמשיך ולעבור. ברית החיים היא, ואין אחרת. וכל הבריתות שיכרתו מעתה ועד עולם, על כל גוונים וגווני גוונים שבהן, בחיים יסודן, ואת החיים הן משמרות. ואזכיר שוב כי תיבת בראשית משתכלת ברית אש, שבברית נברא העולם, ובאש נכתבו הדברים, שחורה על גבי לבנה.
בסיכומו של דבר, נח הוא הכלי שדרכו מקיים האלוהים את הברית עם החיים. ונח ובני ביתו מייצגים את החיים שבכאן, ואלוהים את החיים עצמם. ועדיין לא פרט את דבר הברית, ואחרי המבול יפרט ויאמר: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ, וזה מפורש – שהברית מכוונת אל החיים, והאל מבטיח כי לא יכרית עוד את החי, ולא ישחית עוד את הארץ. ולסיום הדברים אביא את הפשט: כשיבוא המבול, בריתי לך נתונה היא, ואתה ובני משפחתך לא תספו, כפירוש רמב"ן. וכשמצהיר אלוהים על בריתו, מן הדין שיקיים, ואין להפר. ועוד שולחנו רמב"ן למלאכי, ושם כתוב: בריתי היתה אתו – החיים והשלום, ונמצאנו מכוונים כוון היטב, ואת תיבת והשלום לא נפרש כאן כעת.
ובאת אל התבה וזה צעד ראשון בשמירת הברית: על נח ובני משפחתו להכנס אל התיבה, על מנת שישמרו מן הפורענות. והם החיים האחרונים של ימי קדם, והם החיים הראשונים של הימים שאחר כך. שמונה בני אדם בלבד, מתוך רבים מאד, יעלו חיי אנוש מחדש על האדמה. וזה בראשיתי, ונראה כי הציוויים הבראשתיים יחזרו על עצמם, כשיצאו מן התיבה.
אלא שאנחנו עדיין בשלב של ובאת אל התיבה, וזו הנחיה כללית. ביאה אל התיבה. וזה ידיעתה. וכך יש לבוא אל כל תיבה שבתורה: עם עצמך, ועם אשתך, ועם ילדיך, ועם נשותיהם. וכל זה חיים הוא. עליך לבוא לכל תיבה עם החיים היוצאים ממך, עם הפוטנציאל לדור שאחר כך (זה הבנים והנשים). עליך לבוא אל כל תיבה בבחינת ידיעה ואחדות, ובבחינת רחם-חיים, ועליך להכניס שם גם את חייך שלך, ולא להוותר מן החוץ כאילו היו החיים בתוך התיבה ואתה מן החוץ. ובאת אל התיבה אתה, אלה חייך שלך, התנסויותיך, הבנותיך, מחשבותיך, גופך. ואז, משהבאת כל אלה, הבא עמך גם את כל החיים שממך בפועל, וזה האשה והילדים, ועוד יותר – החיים שממך בכח, וזה הילדים ונשותיהם, מעמידי הדור הבא. ועל כן כתב ומכל החי מכל בשר שנים, שעל כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, שכל זוג שבתיבה שנים הם, שהיו לבשר אחד. וכמובן, מעבר לכך, להביא אל התיבה את כל החיים שבעולם, על מנת לשמר גם אותם. וחיים הם חיים באשר הם, ואין הפרש בין חיים של אדם לחיים של עוף בהמה או רמש, בבחינת כח החיים המפעם בהם תמיד. וברי כי הפרש קיים, אלא שאינו כאן, אלא בהיותו של האדם נפרד, חיים נפרדים שבתוך חיים כלליים, וזה יקר מכל, ואין התורה משקרת: שופך דם האדם, דבר התורה, באדם דמו ישפך – כי בצלם אלוהים עשה את האדם. ואם לא כתבתי מפורשות בעבר, כותב אני מפורשות ככל שניתן: צלם אלוהים שבאדם הוא סתירה שבאדם. שבאדם הסתיר אלוהים הרבה ממנו עצמו – וזה נקודה. ואין אנו יודעים אלוהים מהו, אבל יודעים אנו צלמו – זו סתירה. ואת זה יש לשמר ביתר שאת, שזה נשמת חיים שנטע בתוכנו. ואין משמעות הדבר היתר לפגוע בחי, כלל לא, ואם יעלה על דעת מי לחשוב כן, יבדוק עצמו היטב, כיצד זה הושחתה נפשו, וכיצד מתיר הוא לעצמו לפגוע בבעלי החיים כאילו לא מנשבת בם אותה רוח חיים הנושבת גם בו, כאשר מעידה התורה בעצמה באומרה: נשמת רוח חיים.

ומכל החי מכל בשר שנים מכל ומדוע שילש תיבת מכל? ועל דרך האמת שישה, כי ישוב בפסוקים הבאים ויאמר מכל…מכל בפסוק הבא ועוד מכל בפסוק שלאחריו. וזה שלושה שניים אחד, ויש לבדוק. ואומר שנים מכל תביא אל התבה כלומר שתי איכויות מכל ואלו הן: מכל בשר אחד; מכל החי שתים, ואז מסכם ואומר שנים מכל – שבסך הכל שני מכל הם. אבל מה המשמעות? מכל אותיות למך, ולמך הוא אבי נח, ואבי נעמה אשת נח. שבהוראת האלוהים לנח להביא שנים מכל, אומר לו להביא גם את עברו ואת עברה של אשתו. שהכל עומד למות ולהכחד, אבל לא להמחק מן הזכרון. ודרך השער הזה הצר, שנים מכל, עברה אלינו פרשת בראשית הגדולה מכל.
תביא אל התיבה ואחר כך יאמר יבואו, אבל כאן אומר לנח להביא ממש, שהוא עצמו יביא אל התיבה מכל איכויות החיים שיש בו, ולא רק מן הטוב, וזה הצד הפעיל של נח. ואחר כך, מבטיח ה' בדברו הניצב לעולם, יבואו איכויות אחרות, ואין לך דרך למנוע כניסתם אל התיבה, וכך טוב, וכך נכון.
ועוד עלינו לברר ההבחנה שבין חי לבין בשר. ונאמר כאן בשר זה אדם: איש ואשה. שנאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי ועוד והיו לבשר אחד. כך שתיבת בשר שבכאן עניינה אחוד זכר ונקבה. והחי מהו? רוח חיים או נשמת חיים. שזה החי שבתוכנו. ונותן כאן הבחנות יפות מאד, ותזכורות, וכל אלה מעידים שוב ושוב על הישנות בריאת בראשית, עם ההבדלים המתחייבים מן המצב.
ועוד אפשר לדרוש בשר לשון בשורה, שכל חי מביא עמו איזו בשורה, רעה או טובה, ולקחת מכולן, שכולן ניתנו לנו בני האדם, ועם כולן עלינו להתמודד בימי חיינו. ותיבת חי שתהיה הבשורה חיה, ותפעל בתוכנו, ולא תבוא, תשמע ותשכח או תכבה. ואת שני אלה, חי ובשר, מתיכה התורה יחד, ומבטיחה את יצירת החיים הנובעים מן המגע הזה, מגע החיים בבשר.

להחית/להחית אתך ותיבות גדולות הנה. הכל – להחיות אתך. ואמר לשון אִתָּךְ וזה כה יפה. שלהחיות את אותיותיו של נח, ולא רק של שמו, כי גם את אותיות הווייתו, איש צדיק תמים, ולהחיות נקבה שבו, אִתָּךְ, ולא אִתְּךָ, שהיא נושאת החיים, והיא אתו, אשתו. ובפשט: תביא להחיות ואל תביא להמית, אתך, לצדך, בשיתוף, ולא בעליונות או בכפייה. ותיבת להחית בחולם חסר, כך שאפשר לשכל אותיותיה ולכתוב תחילה, וזה עוד רמז חביב לאופי הבראשיתי של כל סיפור נח והמבול.
זכר ונקבה יהיו ושוב חוזר הדימיון לבריאה שם נאמר: זכר ונקבה ברא אותם. והאלוהים מזכיר בדבריו את הזמן ההוא שלפני שנים הרבה, עת ברא אדם, על מנת שיפרה וירבה וימלא את הארץ, ויכבוש, וְיִרדה. ולמה מזכיר? שבאנו אל רגע של מעין בריאה חדשה, שהכל יהרס בבחינת לברא, לפנות, והכל ייבנה מחדש בחינת בריאה כיצירה חדשה, אבל עקרון זכר ונקבה נשמר גם עתה, כפי שהיה אי אז, בַּרֵאשִׁית.

מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות והפשט פשט. אבל כבר אמר קודם: מכל החי מכל בשר שנים, ומדוע מפרט וחוזר ואומר, ומה הפרש בין החי והבשר לבין העוף, הבהמה, הרמש, שבפסוק זה? וראינו תשובה לזה,שאלה בעלי החיים לא בשר הם – לא בעת הזאת, ויש להבדיל ביניהם לבין האדם. ועוד שב אני ואומר, כל אלה תיבות בראשית המה, והוא שב ומעלה אותן שוב ושוב ושוב.

ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה. וגם כאן הפשט פשט. אלא שאוכל שלפני המבול שונה מאוכל שלאחריו. שקודם המבול אכל העולם רק מן הצומח, אבל אחרי כן התיר ה' אכילה מן החי (עם הגבלה על הדם, וזה נעסוק במקומו, בעזרת ה' יתברך). וגם יש לראות כיצד מזונם של בעלי החיים ושל בני האדם שווה הוא, וזו עדות לנפש החי שבאדם, הנפש הבהמית, שהיא זהה לנפש בעלי החיים, ודיברנו מעט בזה כאן.
אשר יאכל ומכאן שהיו מאכלות אסורות. ושורש להם איסור על אכילה מפרי עץ הדעת. אבל כאן אינו אוסר מאכל מסוים, אלא מתיר את המותר, שכבר נודע הדבר, ואין לאוסרו שוב.

ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה. פשט. אבל בעוד שנים הרבה הרבה יבוא רגע ויכתוב לעיני כולנו ישראל: ויעש משה ככל אשר צוה ה' אתו כן עשה. וכמה הפרשים כאן: נח-משה וזה הפרש ברור. אלוהים-ה', וזה פחות ברור ונאמר שכאן מידת דין פועלת, ובמשה מידת רחמים. ועוד הפרש שבנח נאמר צוה אתו אלהים ובמשה צוה ה' אתו. אצל נח מקדים אתו לאלהים, ובמשה מקדים ה' אתו. וזה אולי ההבדל בין צדיק בדרתיו לבין משה, שלא נאמר בו צדיק, אבל שם ה' לפניו תמיד. ואצל משה אומר אלה הדברים בעת השלמת מלאכת בניית המשכן. ויוצר מקבילה חזקה מאין כמותה בין התיבה לבין המשכן, ללמדך שהמשכן מקום החיים הוא, ומקום החי והבשר, וזוגות זוגות באים במשכן על מנת לשמר החיים, והמשכן מעין תיבה על מים, שהוא אינו מן העולם הזה, אבל לעולם הזה נועד, שמשמש הוא את בני ישראל בבואם אל תפקידם בעולם שהוא לבחור בחיים ולשמור עליהם, שיקרים הם מאד, החיים, ואין להם שיעור וסוף, ועלינו להעמיק ולקבוע מחשבה זו בתוכנו העמק היטב, שהיא מרככת לבבות קשים, ומאפשרת לאדם אחד לקבל את האנושות כמות שהיא, ולאו דווקא כמות שהיה רוצה שתהיה.

השבח לאל חי עולמים על אלה הדברים שעברו בי, ולא ידעתים כלל וכלל.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בחסדי ה' הנאמנים.
הפדות והפאר לחי עולמים הצבי והצדק לחי עולמים.
אור ליום ד', כ"ט בשבט התשע"ב, יפו.

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ: מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת: וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת נח, תורה | תגובה אחת

אין איל (בראשית ו', י"ז)

א.ר.ו.כ

ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע

פשט הפסוקים
ה' ממשיך בדיבורו אל נח, אך הוא אינו עוסק עוד במתן הנחיות בדבר התיבה, אלא מגלה לנח את כוונותיו. כוונתו הראשונה, כך אנו לומדים, היא להרוג את כל היצורים החיים בעולם, באמצעות מבול.

התבוננות
ואני הנני קודם לכן אומר אלוהים לנח: והנני משחיתם את הארץ וזה אזכור ראשון בתורה לתיבת הנני וכעת אומר: ואני הנני. ולסוף המבול יאמר ה': ואני הנני מקים.
אזכור ראשון כאילו אגב אורחא נאמר, כמו מסתתרת התיבה בתוך כוונות האלוהים. והאזכורים הבאים נחרצים: ואני הנני, האל אינו מבליע את מקומו כלל. בראשון לשם הרס,אובדן, מחייה, ואני הנני מביא את המבול, ובשני אחרי החורבן, לשם תקומה, ואני הנני מקים את בריתי. אותו הנני שהרס, הוא זה אשר מקים, ושוב נגלה עקרון ישן. נשים לב כי בני האדם שישתמשו בעתיד בתיבה זו, אברהם, יצחק, יעקב, משה, משתמשים בה בצורה מעט אחרת, שאצלם נ' ראשונה דגושה. והם מדגישים את אחת האיכויות – הרס או תקומה, ולפעמים בדגש האחד – את שתיהן. כי אדם שנגלה לו אלוהים, חייו כפי שהוא מכיר באו לידי סוף, וחיים חדשים נולדים לו מיניה וביה. ויש פעמיים בלבד ששתי נוני"ן דגושות הנּנּי, ובשתיהן קשר בלתי ניתן להפרדה בין אב ובן, בין אברהם ליצחק, בין יצחק ליעקב. ובשתיהן פונה הבן אל האב, ובשתיהן עונה האב: הנּנּי כפול דגש. ובשתיהן מסתירים מיצחק איזה דבר: אברהם את דבר העקדה, ויעקב את זהותו, את עצמו. אלא שבראשון אומר אברהם תיבה זו, ובשני אומר יצחק את אותה התיבה. ורומזת התורה כי יודע יצחק שמסתירים מפניו את איזה דבר, שהוא, הנעקד, אין להסתיר ממנו עוד, וגם מאור עיניו שנלקח ממנו לא מכביד על ראייתו הצלולה, וצלילות דעתו. ועוד רומזת התורה: כשאחד, ויהא זה ענק שבבני אדם, מדגיש מדי את הנניותו, הרי שדבר מה מסתתר שם. אבל אברהם כשאומר הנני, מסתיר הוא מעיני יצחק, ויצחק כשאומר הנני מסתיר הוא מעיני יעקב כי יודע הוא את סודו. ולא יעקב הוא זה המסתיר, כפי שנראה בקריאה ראשונה. ומעניין שכל אלה סובבים את יצחק, איש הדין, הגבורה, הפחד, האהבה. ונדון בזה בעזרת ה' במקומו.
עוד ניתן לבנו לכך שהשימוש הראשון בתיבת הנני בא בשעה של אי נחת גדולה מאד, כשעולה רעת האדם מלפני ה', וקץ כל בשר בא לקצור את קצירו.

הנני מביא את המבול
א) כשם שזיהה עצמו אלוהים קודם לכן כמשחיתם, שאמר: והנני משחיתם, כעת מזהה עצמו כך: מביא את המבול. אותה הצהרת הנני מתפרטת כאן ליחידות קטנות יותר, בתחילה משחיתם, שזה כללי, ואחר כך איך הוא משחית, באיזה אופן, שזה פרטני יותר.
אבל, אומר הפשט, השחתת החי תיעשה בדרך מסויימת – אלוהים יביא את המבול. כיום ברור לנו כי מבול הוא גשם חזק היורד משמים על הארץ. אבל אז לא היה הדבר ברור כלל, והיה על האלוהים להסביר לנח מה טיבו של זה הדבר: מים על הארץ. ולא נתייחדה התיבה לגשם בלבד, כי אם כל מים על הארץ, גם כאלה העולים מתוכה להציף, וזה נראה כשיבואו המים. ובאמת גזרת התיבה מבול חידתית היא, ונראה כי ייתכן לקרוא אותה גם כאיכות נפרדת שמן הקדומים, בדומה לאופן שקראנו את קץ כל בשר, כאיכות לעצמה בשירות האלוהים. כלומר – המבול הינו כח להשחית, ולצורך הוצאת כחו אל הפועל, משתמש הוא במים רבים מאד. וכמובן מבול לשון בִּלּוי, שמבלה את החי, הופכו בלוי, וכן בְּלִילָה, שהכל הופך עיסה אחת, והובלה, כיובליו של נהר המובילים מים רבים, וכל פירוש שכזה מתאים לאיכות כלשהי. נציין כי בסוף הפרשה יבלול ה' את שפת בני האדם, וזה מעין עידון לבלילת גופותיהם, כי לזו אין תקומה ואחרית, ולזו יש ויש, שכל שפה מאירה את האחד באור אחר, ודווקא החלוקה לשפות מגדילה את כלל התודעה האנושית, ולא מפחיתה. ויהא זה מעין תיקון וזיכוך כחו של המבול, שבתחילת הפרשה בא להרוס, ולבסוף בא לבנות. אלא שלא מגדל בא לבנות, כי אם אומות, שפות, לשונות, תודעה.

מים על הארץ לשחת וזה ביטוי מוקשה, והוא גם יפה וגם נורא. שמים חיים הם, ובמים חיים ישחת כל החי. וזה קשה מאד. ונזכור כי רוח אלהים מרחפת על פני המים מראשית הדברים, עת היתה הארץ תהו ובהו וחשך על פני תהום. ואכן אומר: לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, היא רוח אלוהים חיים, וביטוי רוח חיים מכיל גם את רוח אלוהים, וגם מים חיים וכל זה נדון למוות, על שום ריבוי רעת האדם ויצר מחשבות לבו הרע.
מתחת השמים וזה לשון יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, ומה ששימש קודם לחיים מתחת השמים, ישמש עתה למוות, וכל אשר בארץ יגוע. ותיבת יגוע לשון יגיעה, שנתייגעה הארץ מרעת האדם, ועייף האל מרעתו, וכן לשון געייה, כגעיית השור עת מובל הוא לשחיטה, אבל גם מגע וגעגוע, שהם סיכוי לחיים, ועל אלה אשר ייוותרו שלא מתחת השמים, כי אם בתיבה, והם אינם עוד בבחינת כל אשר בארץ. וגם על עצמו אומר האלוהים, כל אשר בארץ יגוע, וחלקי אשר נתתי בארץ, נשמת רוח חיים שהפחתי בבני אדם ובחי תגוע גם היא, אבל חלקי שאיננו בארץ לא יגוע, ויש תקומה, ובוא תבוא, גם אם תתמהמה.

השבח לאל חי עולמים על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן ורבים החסרים והפגמים.
השיגוי והשגב לחי עולמים העוז והענוה לחי עולמים.
יום רביעי, כ"ב בשבט התשע"ב, יפו.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע:

פורסם בקטגוריה אין איל, פירוש בראשית, פרשת נח, תורה | השאירו תגובה

אין איל (בראשית ו', י"ד – ט"ז) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר: וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה: צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה

פשט הפסוקים
כבחלק א'

הערה: כל הפירוש הזה הינו על דרך רמז. ומי שאין לבו לרמזים, יכול להמשיך ללא חשש, משום שפשט הדברים ברור יחסית, שהאל נותן מידות לתיבה, ומורה לנח היכן למקם החלון, היכן למקם הפתח, וכמה קומות יהיו בתוך התיבה.

התבוננות
אשר: הטענה המלווה את הפירוש הזה, בתחילת פרשת נח, היא שסיפור בראשית חוזר על עצמו, אם כי אחרת. וראינו מעט מזה. אבל כאן מופיע המבנה הבא: ראינו את תיבת מבית וכעת אנו באים אל תיבת אשר. ברור כי אותיות בית ואותיות אשר מרכיבות את תיבת בראשית. מחוץ לתיבת בראשית שאנו מרכיבים עומדות שתי אותיות: מ' (שהיא צמודה לאותיות בית), ו – ת' (שהיא האות הראשונה בתיבה תעשה, שאחרי אשר). זאת אומרת שמחוץ לתיבת בראשית עומדת תיבת מת, שכל מה שלא נכנס לתיבה – דינו נחרץ – למות.
אפשר גם לצרף את שתי האותיות לתיבת תם שמרמזות גם על נח, שנאמר בו צדיק תמים, וגם על סיום, סוף. כעת עלינו לבדוק את האותיות שבתווך, שהן האותיות שבין תיבת בית לבין תיבת אשר. מדוע עלינו לעשות זאת? כי אז נראה מה מכילה תיבת בראשית, שנחלקה לשני חלקים. ואלה האותיות: ומחוץ בכפר וזה. ומה אפשר לעשות איתן? אם נחשב את ערכן המספרי, הרי שעולות 222. וזה ברך/בכר. שכל שנמצא בתוך תיבת בראשית הוא מבורך, שה' שומר אותו מפני המוות שבחוץ, ומבוכר – כלומר בכור לה', כי כל אשר נמצא בתיבה יקים מחדש את החיים על פני האדמה, ותכונת הראשוניות, הבכורה, ניתנת בו. ועוד 222 עולה וידבר, ואמרנו כי משה בתיבה, ולכן וידבר ה' אל משה, אלוהים מדבר אל משה בעודו ברחם העולם, מלמד אותו את אשר יש ללמד, וגם זה נאה, ומי שרוצה ירבה לו פירושים, כי נחמדים הם הדברים.
נעזוב את הגימטריאות, ונחזור לאותיות עצמן: אם נרכיב את האותיות מחדש נוכל ליצור את ההרכב הבא: כ"ו בזו הרחם צוף. כלומר התיבה היא רחם, שבה מתפחים ונשמרים החיים, והאמירה היא שכ"ו, שהוא שם ה-ו-י-ה, צופה בתיבה, שהיא הרחם, ושומר עליה, וגם מציף אותה, צף בתוכה, על מנת לשמר את החיים. וגם צוף כמזון מלכות ומלכים, מזון עדין מאד, המופק מן הפרח, והוא מחייה את הנשמה עצמה. ועוד: צוף כציפוי – וזה אשר אמרנו בחלק הקודם – שציפוי התיבה מבפנים ומבחוץ נוגע גם הוא בחיים, כי התיבה כולה, פנים וחוץ – חיים היא. ועוד למדתי כי בלע"ז קרוי הצוף נקטר, ומקור המילה בהלחמת שורש NEK שמשמעו מוות (כמו בנקרופיל) עם שורש TAR, שמשמעו התגברות. כלומר נקטר הוא מזון שכוחו להתגבר על המוות. ויפה לראות את אלה הדברים. ועוד תיבות שם צומח, וכפרה ורחום וזוכר ועוד ועוד, ומי שירצה יפרש לעצמו את אשר ירצה.

וזה אשר תעשה אתה אחרי שקבע את תכנית האב של התיבה, מפרט האלוהים את מידותיה:
שלש מאות אמה
ארך התבה
חמשים אמה
רחבה
ושלשים אמה
קומתה

ואת פתחיה:

צהר תעשה לתבה
ואל אמה תכלנה
מלמעלה
זה חלון.

ופתח התבה
בצדה תשים

זו הדלת, שבעדה יבואו כל החיים פנימה.

ואת מחיצותיה:

תחתים
שנים
ושלשים
תעשה

כלומר שלוש מחיצות שיוצרות ארבע קומות.

וכל העניין כולו מלא רמזים רבים, ולמעשה תבה אחת אנו מחפשים.
תבה זו צריכה להכיל לפחות שלוש אותיות: שלוש מ – אות אמה.
את זה אני אקרא כשלוש מאותיות מאה. יש ארבע כאלה: ק', ר', ש', ת'.
אבחר שלוש, ר', ש', ת'. וכבר נראה כי מדובר בתיבת בראשית, שהיא מכילה שלוש אלה.
הניקוד של תיבת בְּרֵאשִׁית יוצר ארבע קומות ואלה הן, מלמעלה למטה:
קומה ראשונה: נקודה מעל ש'
קומה שניה: האותיות. כן דגש קל באות ב' שהוא גם צהר.
קומה שלישית: ניקוד צירה באות ר' וניקוד חיריק באות ש'.
קומה רביעית: ניקוד שווא נע של אות ב', שנקודה תחתונה שלו יורדת עוד מטה.

תפקיד אותיות ש' נ' ל' צריך עיון (שלש מאות אמה, חמישים אמה, שלשים אמה)
ואל אמה תכלנה מלמעלה – זו נקודה מעל ש' שהיא אם, ככתוב בספר יצירה: שלוש אמות – אמ"ש.

וכאן אעצור, כי אינני יודע עוד. וכי כל זה נועד לאחד שיוכל לפענח. נראה לי כי אכן תיבה אחת אנו מחפשים. ועוד נראה כי טועה אני בניתוח הדברים, ולא תיבת בראשית היא, אלא שזו התיבה מדברת בי. וברי כי לכל אחד תיבתו. אבל יש אחד שתיבתו מכילה את כל התיבות כולן, ולו הפתרון. ומי יתן וימצא. וגם אני אנסה עוד.

[עד כאן רמזים ורמזי רמזים ואין הם מדברים אל נפשו של כל קורא בשווה, שאחד נפשו חצובה מן הפשט, ואחר נפשו מן הסוד היא, ולכל אחד טעמיו וכיווניו. וזה הפירוש מראה ומצביע על כל אשר ניתן לו להראות ולהצביע.]

השבח לאל חי עולמים על אלה הדברים שלא ידעתים ואולי אינני יודעם גם עתה.
ומה שחיסרתי יושלם, ומה שפגמתי יתוקן, והרביתי להחסיר ולפגום זו הפעם.
המלוכה והממשלה לחי עולמים הנוי והנצח לחי עולמים.
י"ט בשבט, התשע"ב, יפו.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ

פורסם בקטגוריה אין איל, פירוש בראשית, פרשת נח, תורה | השאירו תגובה

אין איל (בראשית ו', י"ד – ט"ז) (חלק א')

א.ר.ו.כ

עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר: וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה: צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה

פשט הפסוקים
אלוהים ממשיך את דברו לנח, ומורה לו לבנות תיבה. ההוראה אינה סתמית, כי אם מפורטת: סוג העץ שישמש לבניית התיבה, החלוקה הפנימית, חומר האיטום, מידותיה, פתחיה.

התבוננות
עשה שורש ע.ש.ה מופיע בשלושה פסוקים אלה 5 פעמים: עשה, תעשה, תעשה, תעשה, תעשה. מדוע? וזו תשובתי: 5 עשיות בנח כנגד חמישה עושים אמרם: א) העצים – עץ פרי עשה פרי; ב) האשה – מה זאת עשית; ג) נחש – כי עשית זאת; ד) אדם וחוה גם יחד – ויעשו להם חגורות; ה) קין – מה עשית. כלומר, דרך הרמז הזה הנעלם הנסתר והדק, אנו רואים כי הציווי לנח כולל את כל אשר נאמר בהם עשייה בימי הבריאה – ארבעה מהם טרם הגירוש מן הגן, ואחד – קין – אחרי כן. (וברי כי לא כלל את מעשה הבריאה, שם נאמר הרבה ויעש, נעשה, לעשות. אבל אלה העשיות נאמרו באלוהים, ואין מקומו של נח בהן.) מכאן שהתיבה היא מעין גן בזעיר אנפין, והיא אוצרת בתוכה את היקר מכל: החיים. כל החיים כולם. ויש לתת את הדעת שאחת העשיות באה במקומה של עשיית הנחש – שלא הדיר האלוהים את הנחש מן התיבה, וחכמינו הדגולים ידעו לומר – אפילו זוג שדים נכנס לתיבה, שנאמר מכל חי, ואת זה נקל לפרש כממשיכי נחש. כך שניתן לומר כי האלוהים מכניס אל תוך התיבה גם את הרע, משום שהוא נחוץ לו לאדם, ולו על מנת שיהיה אדם. עוד עשייה נאמרה על מקומם של עצים, שהם עושי פרי, וזו פרייה ורבייה שבתיבה, וגם רוח המרד שנתנה בהם האדמה, וראינו במקומו, וגם זה נחוץ לו לאדם. עוד אפרש את עשיית אדם וחוה, ויעשו להם חגורות, וזה רמז על צניעות שנדרשת בעולם, וצל רמז דקיק על אשר צפוי לבוא על נח מאת חם בנו, שלא נשמר בצנעת אביו, ולבסוף את עשיית קין – שהיא מחוץ לגן – רמז לעשייה שבא תבוא אחרי המבול, כשיצאו החיים כולם מן התיבה, וישובו אל הארץ. ושם יהא על האדם לתקן את חטא קין, ואכן זה הדבר נעשה שם, ובעזרת ה' נראה במקומו. וכנגד מה אמר את עשיית האשה אינני מפרש כלל, ויכול הקורא לפרש לעצמו, שהדברים כתובים.

עשה לך ורק מפנה הפירוש את תשומת הלב כי לך נאמר, עשה לך, ולא לאחרים. ואחר כך יאמר ואתה קח לך מכל מאכל, וכל הדברים נעשים בכוונה ברורה להחיות את נח לבדו, ואף על פי כן נאמר במדרש, חיכה הקב"ה שישובו בני הדור החטאים, ולא שבו.

תבת וזו תיבה גדולה וקטנה. שכשמה כן היא – תבה, שמלים בתורה קרויות תיבות, וזו התיבה מקבילה לתיבת ספר שבפסוק זה ספר תולדות אדם, שהיא מודעת לעצמה. ותבת תבת גם כן מודעת לעצמה, וכוללת את כל תיבות שבתורה, ובכלל זה גם אותה. וזה יפה מאד. ובכל זאת, מה יש בה, בתיבה זו? וברי כי היא כלי קיבול, וזה פשט, כי מה עושים עם תיבה? מאחסנים בה דברים, חפצים, סודות, זכרונות. וכאן ייאמר עוד מעט כי בתיבה זו יאוחסנו החיים עצמם, על כל חי שבהם. ומה עוד בתיבה? והרי ברור וידוע לכל ילד וילדה בישראל, כי משה בתיבה. שנאמר ובתיבה משה הקטן. ומכאן שמשה מקביל לחיים עצמם, מכל חי מיכל החיים הוא, והוא נשמה כוללת כל, והוא, ורק הוא, יכול היה לעמוד אצל האלוהים, ארבעים ימים וארבעים לילות, בלא שתיה ובלא אכילה, ולקבל את התורה בשם החיים כולם. אבל התיבה הראשונה היא תיבת בראשית, ועוד התיבה הראשונה היא תבת נח, וההיא מכילה הכל מכל כל, ואילו תבת נח מכילה רק את כל החי, שהשאר כבר נברא, וכעת יהא עליו להרטב ולשקוע במים לתקופה ארוכה יחסית, ורק אחר כך לשוב ולהתגלות.

תבת עצי גפר וכל כך למה? עץ משום שצף הוא על המים, ויפה הוא לבנין ספינה. אבל לא סתם עץ זה, אלא עץ חיים ממש. ומדוע שאחשוב כך? על שום תיבת גפר, שהיא בת שתי הברות: גו שמשמעותו תוך, פנים, ו – פר שמשמעותו פרייה ורבייה. בתוך תיבת העץ הזו מצויים החיים, ועל כן אומר אני – עצי גופר, עצים שבתוכם יש תכונת הפריון, ההולדה, הוספת החיים. ומכאן שעץ חיים ממש הוא. משה, לעומת זאת, הֻשָֹם בתיבת גמא שגם היא בת שתי הברות: גו, אשר ראינו ו – מא שהן אותיות אם. בתוך האם. משה שכן בפנימיות תיבת אם, כלומר, תינוק ברחם אמו. תיבת משה היא רחם לכל אשר מצוי בתיבת נח, משום שמשה הוא כל אשר מצוי בתיבת נח, וראינו. במלים אחרות משה הוא פנימיות תיבת נח, ובכלל, משה הוא פנימיות כל תבה ותבה שבתורה, כלומר, אם נלך אל עומקה של כל תיבה בתורה, נמצא את החיבור שבין הארצי והאלוהי, את המתורגמן שמעביר את דבר האלוהים אל האדם. ונזכור תמיד כי איש התרגום הזה, כבד פה היה, וכבד לשון, ואין זו כפילות מיותרת, אלא הבחנה חדה וחודרת על הקושי הכפול שיש לו, למשה, בכל הנוגע לדיבור ולשיחה ולניסוח רעיון, ונראה שם בעזרת ה' יתברך, בעוד שנים הרבה, ומי יתן ונגיע שמה בכלל, ומי יתן ונגיע מהר משאפשר לנו לחשוב כעת.

קנים תעשה את התבה. זאת אומרת שהתבה היא משכן, מקום קינון, לכל החי שיבוא אל התיבה, וקן אין משמעו מקום דיור בלבד, כי אם בית גידול: קן לציפור בין העצים, ובקן לה שלוש ביצים. משמע היא דוגרת ומגדלת את הדור הבא. ועוד: הופעה ראשונה זו לתיבת קן, והיא בנטיית רבים, ולא ביחיד, קנים. מכאן שאין בית גידול יחיד וממנו נעשו מרובים, אלא בית הגידול הוא מראש מרובה, וממנו יוצאות יחידות פרטיות. מן הכלל אל הפרט, ולא להיפך, כפי שאפשר לחשוב. וזה מזכיר את שושלת קין, שבניה השתדלו ככל יכולתם שלא להוסיף חיים לעולם, להביא אל העולם צאצא אחד בכל פעם, קן אחד בלבד. ואילו אנשי שושלת שת הביאו בנים ובנות, ופרו רבו ככל יכולתם, וכל אחד הקים לו קן משלו. וקנים רבים היו להם. וכך רומזת התורה לנו שנכון לפעול, ויש להקים בתים רבים, ולהפיח בהם חיים, ולא להוליד ולגונן, ואחר כך לקונן. ומכאן שכאשר יבוא המבול לקיצו, ותיבש הארץ, יקיים נח, ואיתו כל הבריאה כולה מצוות שילוח קן, ויהיה זה קיום ממילאי (שמתחולל מאליו) למצווה חשובה זו, שהרי כל החיות כולן יפרחו מן הקן שבנה להן נח. ושוב אנו נוכחים בהיותה של מצוה זו כרוכה בחיים באופן טמיר אך בלתי אמצעי, ועד כמה עמוקה היא בתוכנו: עלינו לשלח מעלינו את הגוזלים, על מנת שיחיו את חייהם שלהם, ולא את חיינו שלנו. וזה סוד גדול לחיים טובים, ואשרנו שזכינו ללמוד זאת גם כאן.

וכפרת אתה ועל פי הפשט ברור שמדובר בציפוי לתיבה, והציפוי נקרא כפר, ופעולת הציפוי נקראת כפרה. וזאת עלינו לזכור כשאנו משתמשים במילה לכפר, כפרה. השימוש היום הוא ברור וחד, אבל המקור נמצא כאן ומשמעו כיסוי או ציפוי. ואכן, כשאדם מביא קרבן לכפר על חטא, ומתכפר לו, הרי שחטאו התכסה. לא נעלם או בוטל, אלא מכוסה, חבוי, לא נודע עוד, ולא שייך, ואין עוסקים בו כלל. מצב שבו החטא איננו מכוסה, כי אם בטל, קרוי סליחה, ובו נעסוק במקומו, בע"ה.

מבית ומחוץ פנים וחוץ, ויפה לראות כיצד תיבת בית משמשת במשמעות פנים, פנימיות. וודאי שכך הוא ויש לבחון: זו הופעה ראשונה לתיבה בית בתורה. כלומר, בית מופיע לראשונה לא כמבנה עץ או אבן על הקרקע, כי אם כתיבת עץ, ספינה, השטה על פני המים. ואיך זה שקראה בית? משום שתכונות יסוד לכל בית אנו לומדים מן התיבה. רמז אנו מוצאים בקרבת האותיות של בית ותיבה, שהן אותן אותיות, רק מסודרות אחרת. אבל בית ללא אות ה"א, ומכאן שעל האדם עצמו למלא את ביתו באות זו, אות הנשימה, אות השם, על מנת להפוך אותו לתיבתו, למקום סודו, למבצרו. ועליו לסדרו כראות עיניו, שיבוא הביתה, ולא אל בית סתם.
אבל יותר מזה: דיברנו קודם לכן על הקינים שבתיבה, ומכאן שבְּבַית, בכל בית, קיים – ואם לא קיים אז יש להקים – מקום קינון פרטי לכל אחד מדייריו. כל אחד צריך פינה, על מנת שיוכל הבית לשמור על יציבות גם בעת סערות גדולות.
ועוד דיברנו בעצי הגופר ומכאן שבית מקום חיים הוא. לסיכום: אלה התכונות שקובע אלוהים בבית:
א) לך – שלכל אחד ביתו שלו, ורק לו הוא.
ב) עצי גפר – בית הוא לצורך חיים, וזה בית של קדושה, כי חיים הם לבדם קדושים. וזו עבודת השם שבבית, וזו עבודת הבית. וכל בית הוא מקדש מעט. ובית שאין בו חיים, חסר הוא, ושמעו דברי זה עד מאד.
ג) קנים – מחיצות, הפרדה, לצורך פרטיות. שאין כל בני הבית רשאים להתערב בתוך כל ענייני בני הבית, ולכל אחד שמורה פינתו שלו.
מבנה שכזה ישרוד סערות גדולות ומבולים המאיימים להחריב את הארץ.
ואכן, זו פעם ראשונה שאנו שומעים על ציבור של אנשים ובעלי חיים, הדרים יחד במרחב אחד. עד כה לא ראינו באופן כה מפורש אנשים המתגוררים זה לצד זה באותו מבנה. אנו יודעים כי קין בנה עיר, חנוך שמה, וסביר להניח כי הכילה העיר בתים ורחובות, ואנשים חיו זה לצד זה תחת קורת גג אחת. אבל התורה לא סיפרה. וכאן היא כן מספרת – לראשונה – על קיבוץ אנשים ובעלי חיים יחד, וזה דומה לבית במשמעות שאנו משתמשים בה כיום. כך שניתן לומר שתיבת נח היא אכן אב הטיפוס של בית, היא הבית הראשון, וזה יפה.
וכל זה בעצם – פנימיותו של אדם. כי הנה אנו רואים נכוחה כי המשמעות הראשונה של בית היא פנימיות.
וגם תיבת חוץ מופיעה כאן לראשונה. ומכאן שמשנעשה בית, נעשה מיניה וביה חוץ, וזו סתירת פנים-חוץ, והיא נולדת מתוך הקמת המחיצה (שורשים קרובים ח.ו.צ – ח.צ.צ) שביניהם.
ויש לשים לב כי גם מבית וגם מחוץ יש לכפור התיבה בכפר. וזה מהו? קודם לכל – נושא הוא קרבה לשונית גדולה לגפר. כפר גפר. הדמיון ברור: המשקלים זהים, שלוש אותיות, כתיב חסר. מסתיימות באותיות פ"ר, שמרמזות על פריון.
הבדל ראשון ניכר באותיות רישיות, כ' ו- ג', שהן אותיות מתחלפות, מקבוצת גיכ"ק, אותיות החיך. [ואנו יודעים זאת היטב, גם אם לא שמנו לבנו: זכוכית - זגוגית, לרגל - לרכל]. כלומר, את הגופר, את המקום הפנימי שנועד לחיים, אנו מצפים בכפר, בציפוי או כיסוי שגם כן נועד לחיים. שלא מבדיל בין החיים שבחוץ לחיים שבפנים, שאין הבדל בין החיים הללו לחיים אחרים, אלא מבדיל בין התווך הפנימי לזה החיצוני, לצורך ידוע, וזה פרטיותו של אדם. ויש עוד הבדלים ועוד מה ללמוד, שגימ"ל עניינה גמילה, מעבר שבין שלבים בחיים, וכ"ף עניינה כיפוף וענווה, ומי שיכול שיוציא, כי רבים הם הסודות שבתיבות התורה, וגם זה כתוב כאן תחתים שנים ושלשים תעשה ואלה רבדים שבכל תיבה ותיבה, ובחלק ב' נדבר בזה, ואין בי עוד.

השבח לאל חי עולמים על נפלאות בריאתו.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן. והרבה עשיתי מזה ומזה.
הכתר והכבוד לחי עולמים, הלקח והלבוב לחי עולמים.
י"ז בשבט, ערב שבת יתרו והלוחות, התשע"ב, יפו.

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת נח, תורה | השאירו תגובה

אין איל (בראשית ו', י"ג)

א.ר.ו.כ

ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ

פשט הפסוק:
אלוהים מודיע לנח על כוונתו להשחית את הארץ. כלומר, להביא לידי כליה את הבריאה.

התבוננות:
ויאמר אלהים לנח ואלה תיבות גדולות, משום שאלוהים שב ומדבר עם בני האדם, ימים רבים רבים אחרי שנדם, והעלים נוכחותו מן הארץ. משמעות הדברים היא שאלוהים חוזר להיות מעורב בנעשה על הארץ באופן פעיל וגלוי, ולא רק באופן נסתר. אם נדייק יותר נראה כי מי שמדבר עם קין הוא השם, ומי שמדבר עם אדם וחוה והנחש בעונש הוא השם אלוהים. כלומר עם קין מדברת מדת הרחמים, ובעונש מדברות מידות דין ורחמים גם יחד.
אבל כאן מדברת מדת הדין לבדה, וזה כמו בימי הבריאה ממש, אז דיבר אלוהים לבדו, כי בתחילה עלה מלפניו לברוא העולם במידת הדין (ולא יכולנו לשאת). כל זה מרמז על כוונה חבויה לבריאה חדשה, שראשיתה גם היא בדין, והוא דין קשה, כי משמעותו – החרבת כל החי מעל פני האדמה. החרבה זו נחוצה על מנת למלא את העולם בחיים חדשים, ולהעניק לבריות חוקים חדשים, שיאפשרו להן לבטא את מידת האנושיות שבהן, ולא רק לשאוף לאיזו התעלות אלוהית. שמכל הנבראים עד כה מצאנו אחד בלבד – זה חנוך – שיכול היה לעשות כן, וכל השאר השחיתו התעיבו עלילה ואין עשה טוב.
קץ כל בשר בא לפני וקודם לכן ראינו ותשחת הארץ לפני האלוהים, והנה פסוק זה מסביר הסבר היטב משמעות השחתה זו – סופו של כל החי על פני האדמה – ואכן ראינו כי שורש ש.ח.ת משמעו מוות.
בא לפני ונראה כי קץ כל בשר זו איזו איכות נבראת, שעומדת לפני האלוהים ומקטרגת. ויש כאן חזרת על תיבת לפני שקודם אמר לפני האלוהים ונעסוק בה מיד בהמשך. ותיבת קץ מעניינת, וזו לה הופעה שניה. בסיפור קין והבל נאמר ויהי מקץ ימים, והכוונה ל"קץ קטן", כלומר בחלוף איזה זמן, תמה איזו תקופה, אבל מתוכה ממשיכה ויוצאת תקופה חדשה. וכאן זה קץ גדול, סופי: קץ כל בשר – קצו של כל החי, וזה, נרצה בכך או לא – מוות. לפיכך אפשר לפרש: בא המוות לפני האלוהים, וקבלו האלוהים בדין.
וקודם כתב כי השחית כל בשר את דרכו, ופשט הוא כי השחית כל בשר את דרכו שלו, שלא הלך עוד בדרך שנפרשה בפניו, אלא שינה נתיבותיה ועשה בה רע, ונשחתה היא כתוצאה ממעשיו. אבל אפשר גם לחשוב כי תיבת דרכו מוסבת על אותה איכות נבראת – קץ כל בשר, כך שכל בשר שזה כלל החומר החי, השחית את דרכו של קץ כל בשר, ומשהושחתה הדרך, ולא נבדלה עוד מן הסביבה, שרה המוות בכל. זה מסביר את כליון המין האנושי כתוצאה מהשחתת הדרך, שמשמעותה שאין הבדלה בין הדרך, המובילה לאי אן, לבין השטח שהוא מצב קיים. כך יכול כל נברא להתנהל בעולם כפי חשקו וצרכיו, ולא כפי קריאת הדרך. ההליכה הפכה לשוטטות, והשוטטות הובילה לשחיתות, ולא עמד מי מול ההתדרדרות, למעט נח.
ועל דרך הרמז קץ כל בשר עולה בגימטריה בבראשית (כך, ואין זו טעות) שאת מעשה בראשית מתקן אלוהים בבראשית, כלומר באמצעות הדבר עצמו, ושוב נגלה העקרון של במה שחטאת שם אתה מתקן. ונראה כי האל רואה במעשה בראשית עצמו חטא, לשון החטאה, ומתקן בבראשית, כי כך עלה לפניו במחשבה, וראינו הרבה. ומכאן שמודד עצמו באותם כלים שמודד לנו, ודבר זה גדול הוא בעבורנו, שמודד לנו כאילו היינו הוא, כלומר מצפה הוא מאיתנו לגדולות ונצורות. ובעזרת ה' יבוא יום ונצליח.

כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ ויש לשים לב לתיבת מפניהם, שקודם אמר ותשחת לפני האלוהים, וכאן מדבר על פניהם של אנשים. וטעמו שהשחתת הארץ באה מפניהם והולכת לפניו, כלומר יש כאן תנועה מנימיותו של האדם אל פני האלוהים. והוא, בהיותו אלוהים, פניו הם גם פנימיותו, שגלוי הוא ונסתר הוא בו-בזמן, ואין לזמן אחיזה בו כלל.
ושאלנו קודם מדוע מקדים אלוהים את המלאותה של הארץ חמס להשחתתה, שקודם לכן אמר ותשחת ורק אחר כך ותמלא. יש כאן מעין תנועה מעגלית: סיבה – תוצאה – התוצאה הופכת לסיבה חדשה – ושוב תוצאה, שהיא אותה פעולה שבה התחלנו את הסבב. הנה כך: פעולת האדם – השחתה והיא סיבה לתוצאה שבארץ – נמלאת חמס; המלאותה של הארץ חמס הופכת ללסיבה לפעולה האלוהית – השחתה. והרי כך התחלנו את הסבב. אלא שהתחלנו בהשחתה מצד האדם, ואנו מסיימים בהשחתה מצד אלוהים, ומכאן שהאלוהים מודד לדור ההוא באופן שמדד הדור לסביבתו: הדור השחית – האלוהים משחית. ושתיהן מוות. אלא שלאל יש דרך לתקן, ואילו לבני האדם אין.

משחיתם את הארץ ומדבר ברבים, ואז ביחיד, וברי כי תיבת משחיתם מוסבת על בני האדם, ועל כל החי, שכן אמר: מאדם עד בהמה ועד רמש ועד עוף השמים, וראינו. ונראה כי האלוהים, בינו לבינו, קורא בשם הארץ לכל אשר ברא ולכל אשר חי בה, בארץ. ולפתע התיבות הגדולות בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ נשמעות מעט אחרות, ותיבת בראשית תקרא במשמעות בטרם.
עוד: ראינו את כח החיים הטמון בארץ, וכעת כח זה מוציא, אם בכלל, פירות באושים. ולכן יש צורך להשחית הארץ, כלומר, להמית כח החיים שבה, שלא תתן עוד לרוע שפשה בה, אלא שתעמוד מנתינתה, וימות כל בשר, למען אפשר יהיה לבנות מחדש.

שבח לאל הטוב על אלה הדברים שעברו בי.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן. והרבה עשיתי מזה ומזה, באין אפשרות להקיף את עומק מחשבת התורה.
הטכס והטוהר לחי עולמים, היראה והיחוד לחי עולמים.
י"ב בשבט התשע"ב, יפו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ

פורסם בקטגוריה אין איל, פירוש בראשית, פרשת נח, תורה | השאירו תגובה

אין איל (בראשית ו', ט' – י"ב)

א.ר.ו.כ

אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח: ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת: ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס: וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ

פשט הפסוקים
הפסוקים מכריזים שהגענו אל סיפורו של נח, שהוא איש צדיק מאד, ולו שלושה בנים: שם חם ויפת. בזמן חייהם מגיעה התנהגות האדם לשיאים של השחתה ופשיעה, והאלוהים רואה כי מלאה סאת הרשע, וכי הארץ מושחתת כולה, כמו גם כל החי אשר בארץ.

התבוננות
אלה תולדת נח תיבת תולדות מופיעה זו הפעם השלישית. ראינו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וראינו זה ספר תולדת אדם. ויש לתת את הדעת כי תולדת אדם נכללות בתוך תולדות השמים והארץ, שכן אלה כוללים כל, וכעת תולדות נח נכללות בתוך תולדות אדם, שכן נח צאצא של אדם. כך שאנו נתונים בתנועה פנימה, מן הכולל ביותר אל הפרטי; וככל שנלך ונעמיק בתוך הפרטי, נלך ונגלה עוד ועוד שיקופים של הכללי, וזו החכמה ידועה גם לאנשי דורנו. ועוד אציין כי בראשון נאמר בהבראם ביום עשות ובשני נאמר ביום ברא אלהים אדם, והם בעיקרם ציוני זמן. אבל כאן כתוב נח איש צדיק תמים וזה כבר עיקר מוסרי, ואין לו עניין בזמן. ומה עניין בכך? שאומרים החכמים והמפרשים: בדורותיו שיחסית לדורותיו צדיק היה, ואחרים אומרים שאם בדורותיו צדיק היה, בוודאי היתה צדקתו גדולה יותר בדורות אחרים. אבל אנחנו, מתוך השוואת התיבות, רואים שאין לזמן (דורותיו/דורות אחרים) אחיזה במקום זה, כי המוסר נעלה על הזמן, ואחד הוא, כי מן האחד הוא בא, ואל הרבים הוא הולך. ואף על פי כן אמרה תורה בדורותיו. למה אמרה? כי דורות רבים חי נח, כמו אנשי זמנו. וקשה היה לאדם כלשהו לשמור על צדיקותו לאורך דורות רבים (וכך מעיד גם סיפור חנוך). אבל נח שמר בדורותיו, ומשכלו דורותיו, במבול, השתכר והתגולל, וזה אינו ממנהג צדיקים. כך שאף על פי שפירושנו גורס שאין אחיזה לזמן במקום זה, מצאנו תמיכה לשתי הדעות של חכמינו, שהם חכמים מאיתנו ויודעים את דברם היטב.
איש צדיק תמים תיבות אלה מציינות שלוש איכויות שבנח: תמים משמעו שלם, ואין לטעות בדבר זה עוד. דבר שהושלם, שתמה מלאכתו. איש בנוסף להיותה של תיבה זו מסמנת אדם זכר, היא גם תכונה, איכות. איזו היא? ככתוב: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. איש הוא מי שעזב את בית הוריו, נשא אשה והקים משפחה. וברי כי יש איש שלם, תמים, שכל אלה מנת חלקו, ויש איש חסר, שקיים רק חלק מן הדברים. אבל התנאי הראשון להיותך איש: השתלחותך מבית הוריך. (דבר זה נרמז גם בקין, שחוה אומרת בו קניתי איש, והיא כמו מתנבאה בו, נבואה האומרת כי עתיד קין לעזוב בית הוריו עד מאד, וראינו שיש מקום לקריאה שכזו.) צדיק היא תכונה ידועה לכל. איש צדק, שהולך בדרך הישר ולא יורד ממנה לעולם, בטוב וברע. ואפשר, כמובן, שתיבת תמים עומדת במשפט כתואר לשם צדיק, שהוא עצמו תואר לשם איש, וזו קריאת הפשט, והיא חשובה לנו עד מאד.
במה צדיקותו תמימותו של זה האיש? את האלהים התהלך וזה מזכיר, כמובן, את חנוך. נח הולך בדרך שהתווה חנוך, שהיא ידיעת אלוהים ממש. כלומר התורה מעידה על נח שהוא צדיק תמים, והיא מרחיבה בעניין ומתארת אותו כאיש יודע אלוהים. על דרך הרמז אפשר לראות כי קיים קשר בין השמות חנוך-נח. הראשון מכיל את השני, ושתי האותיות הנותרות הן כ"ו, שזה מספרו של שם הוי"ה, שם השם ממש. ידיעת האלוהים של חנוך היא ידיעת שמו, כי ה' אחד ושמו אחד, וידיעת האלוהים של נח הינה פחותה, משום שחסרה היא את השם, ואולי זה השיעור המצפה לו בחייו, ונראה בהמשך אם אכן כך הוא.

ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת ונראה כי בא הכתוב להדגיש כי נח איש תמים הוא, שעזב ביתו, ודבק באשתו, והקים משפחה. ושלושה בנים היו לו. אלא שהדברים אינם פשוטים כל כך, ולו רק בגלל שקודם לכן, בסקירת אילנות היוחסין, ראינו שנכתב ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת. ומה הקושי? מדוע חזרה תורה על דבר טריוויאלי זה פעמיים? מה מבקשת התורה ללמדנו? איזה דבר נעלם מעינינו? ואין לי תשובה טובה, אבל אוכל לומר כי יש כאן איזה אמצעי ספרותי, שקודם לכן חתם מידע זה את סיפור אילנות היוחסין, כאומר – עד כאן תולדות העולם העתיק – ומכאן – מאותו מקום – תולדות העולם החדש. ובין לבין סיפר את דבר רעת האדם ועצבון האלוהים והחלטתו הסופית, מה שמרמז על כך ששמונת הפסוקים האחרונים של פרשת בראשית מהווים מעין מאמר מוסגר שבין העולם ההוא לבין החורבן, וכבר דיברנו בזה שהם מהווים הקדמה לסיפור המבול. כעת נוכל להוסיף את הברור מאליו, שהם מהווים גם אפילוג לתולדות העולם הישן, ויפה לגלות איך אותם הפסוקים משמשים הן בתפקיד זה והן בתפקיד זה, כמי שאמונים על שימור הסתירה, הריהי צלם אלוהים. ויודעני כי טמון כאן עוד, אבל אין אני רואה לעת הזאת, ואולי בהמשך יתבררו הדברים מאליהם.

ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס
זוהי הופעה ראשונה לשורש ש.ח.ת שמשמעותו מוות. שאר המשמעויות של השורש הזה נגזרות מן המשמעות העיקרית, והן שיקופים שלה, כלומר אדם מושחת אינו אדם שמועל בכספים בלבד, או בוגד או עושה פעולה שהיא מנוגדת לדרך הישר. אדם מושחת הוא אדם שפעולותיו מכוונות אלי מוות, שתוצאות פעולותיו רעות ורעילות. מאין זאת? מהרבה מקומות, ואתן לדוגמא את הפסוק ויחי עוד לנצח לא יראה השחת שבתהלים (מ"ט), שפשטו אומר שמי שחי לעולם, אינו מת – אינו רואה שחת.
אם כן, אומר הפסוק שבו אנו עוסקים כעת כי הארץ מתה, ככתוב ותשחת הארץ. כלומר, כח החיים אשר בארץ, שראינו בימי הבריאה עד כמה חזק הוא ועד כמה יקר, ואשר מכיל בתוכו גם את זרע המרד, גווע ומת, והיא אינה ראויה עוד לחיים. וכל זה לפני האלוהים, כלומר שבעבור פני האלוהים לא היתה הארץ ראויה עוד לחיים, אבל חיים כלשהם עדיין יתכנו בה. ומכאן שלו היה מסתיר פניו, ייתכן ולא היה צורך להחריב הארץ כולה, אבל הסתר פנים אינו דבר שנעשה מאליו, כי אם הוא כוונת מכוון, ועל פי הדברים, לא היתה כוונה כזו כאן. (בקרוב יאמר אלוהים לאברהם: התהלך לפני והיה תמים, בדומה לנח, שהוא תמים המתהלך את האלוהים, ומכאן שלפני האלוהים קיים מנעד רחב מאד, מן הקדושה של חנוך, דרך תמימותו של נח, ועד השחתה מוחלטת של דור המבול. ונכון שכך, שמי אם לא פני האלוהים יראו את כל הדברים כולם?)
ותמלא הארץ חמס הארץ נשחתת, מתה, וכתוצאה היא נמלאת חמס. גם כאן זו הופעה ראשונה לשורש ח.מ.ס, שנתייחד לגזל ולגניבה ולעושק וביזה, ודברים מעין אלה. ונראה לי לומר שהדבר שנגזל יותר מכל בתקופה זו היו החיים עצמם, בין של בני אדם ובין של יצורים מן החי. כך שפסוק זה מכיל שני שורשים ראשונים, ש.ח.ת ו – ח.מ.ס, שהם נטועים באדמת הלשון העברית, ופירותיהם רעים מאד. אבל עלינו להעמיק אל תוך הארץ אם רצוננו לראות במה דברים אמורים, ולפיכך עלינו לשים לב כי נכתב: ותמלא הארץ חמס, כלומר הארץ משולה לכלי קיבול, שאפשר למלא אותו בדבר הקרוי חמס. ופירוש הדברים הוא כזה: משמתה הארץ, פרחה נשמת החיים שבה, ופינתה מקומה לכל אשר יבוא. ואשר בא היה חמס, והוא שם לאיכות רעה שבארץ, או רמז לס"מ הבא להשתכן, או לחיות בתוכה. עד כדי כך.
ויש לשים לב כי תיבת בארץ נכתבת פעמיים, ויש לנו לשאול מדוע? שיכול היה לכתוב ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא חמס. אבל התורה אומרת שהשחתת הארץ נעשתה לפני האלוהים, ואילו התמלאותה של הארץ בכח המוות כבר לא התחוללה בפניו, שכן לא נתן עוד עיניו בה, שאין הוא חפץ במוות אלא בחיים.
לכל אלה תואם גם דבר אלוהים לנח שמיד יבוא: קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. ונראה שם מדוע הזכיר קודם את החמס, ורק אחר כך את ההשחתה.

וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכאן חוזרת התורה על דבריה שאמרה, אבל מוסיפה מידע, והוא חלקו של החי בהשחתת הארץ. קודם אמרה כי נשחתה הארץ, וכעת שבה ואומרת זאת. אלא שמפרטת מדוע התחוללה השחתת הארץ, ובשל מי: כל בשר. לא רק האדם, אלא כל בשר. וכאן בשר במשמעות החלק החי, זה אשר נפח בו נשמת חיים. ולא היתה רעת האדם בלבד, אלא כל החי כולו עסק ב…מה, בעצם? וברי כי יש רמזים להשחתת זרע, ויש בזה מן הזלזול בחיים, משום שהזרע הזה ליצירת חיים נועד, ולא להוואש בארץ ולהעלות רימה, ועוד יש רמזים להיותם של בני האדם אנשי רצח וגזל וזדון. אבל אני אוסיף כאן מדרש אל תקרי כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ אלא כי השחית אכל בשר את דרכו על הארץ, ומכאן שעברו בני האדם והחיות על ציוויו של האל, ולא אכלו מן הצומח לבדו, אלא החלו לאכול מן החי. וזה חטאם הגדול, שלא חיו עוד בשלום זה לצד זה, אלא ראו באחר מזון להחיותם, אל הדם נמשכו המה, וראה עד כמה גדול היה חטאו של קין, ששפך דם אחיו בארץ, ומאז מלאה הארץ דמים, והנה עוד משמעות לחמס שמלאה הארץ. ועל אכילת בשר נכרתה הארץ כולה, ושם גם תנחם, ונראה במקומו בעזרת ה'. ועוד אומר הכתוב כי השחתת הארץ תלויה במעשיהם של הנבראים, והם אלה אשר יקבעו את גורלה – לשבט או לחסד. למרות הבטחת האלוהים שלא להחריב שוב את הארץ, כל אחד מאיתנו הוא ארץ ושמים, גוף ותודעה, והחרבת ארצנו שלנו, הפרטית, נתונה בידינו, ואנו ורק אנו נושאים באחריות לגורל ארצנו. וטוב לזכור אלה הדברים.

השבח לאל חי עולמים על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי האל הגדול והנורא.
הזיו והזוהר לחי עולמים החיל והחוסן לחי עולמים.
מוצאי שבת שירה לה' כי גאה גאה, התשע"ב, יפו.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ

פורסם בקטגוריה אין איל, פירוש בראשית, פרשת נח, תורה | השאירו תגובה

אין איל (בראשית ו', ה' – ח')

א.ר.ו.כ

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום: וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו: ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם: ונח מצא חן בעיני ה'

פשט הפסוקים
האלוהים חוזה בהתנהגותו הרעה של האדם, ובא לידי חרטה ועצב על כך שבראו. הוא מחליט למחות מן הארץ את האדם ועמו את כל בעלי החיים. ונח, (שנתקלנו בו קודם לכן – נח בן למך (משושלת שת), ונאמר בו זה ינחמנו), הוא מוצא חן בעיני ה'.

התבוננות
בחסדי ה' יתברך באנו אל הפסוקים החותמים את פרשת בראשית. וראה איזה פלא, אין אלה פסוקי שמחה על השלמת מעשה בראשית, כי אם פסוקי צער וחרטה. ה' עצמו מודה בכשלון הבריאה. ומהו כשלון זה? ניוולותו של האדם, רעתו ורשעתו. זו תובנה גדולה: הכשלון האלוהי הוא רוע לבו של האדם. כך שניתן לומר שהפרוייקט האלוהי הוא לא בריאת מקום מחיה, שבו חיות וצמחים, מים ושמים: הפרוייקט הינו לשים בתוך המרחב זה יצור שאינו צייתן, שיש בו מן הרע, ולהופכו לטוב. ומשראה האלוהים כי משימתו לא עלתה יפה, עלה בו הרעיון להחריב את הכל. וגם דבר זה מוזר מאד הוא.
וירא ה' כך נפתחים פסוקי הסיכום של פרשת בראשית: ה' רואה. כ – 1500 שנה חלפו להן מאז אמר יהי אור, והנה הגענו אנה. השנים הראשונות יפות היו ונעימות, ברובן, וגם פרקי זמן קשים היו בהם. עם הזמן הלכה הבריאה והתעצבה עד אשר באה אל מצב כלשהו. מצב זה לא טוב היה, ככתוב: כי רבה רעת האדם. תיבות אלה עומדות בניגוד כה גדול לפסוקי הפתיחה, שם נכתב שוב ושוב: וירא אלוהים כי טוב. וכעת כל שרואה האל הוא כי רבה רעת האדם. וניתן דעתנו על כך שהרעה שבעולם – כל כולה – רעת האדם היא. אין עוד בעולם כולו נברא שעושה רע. רק האדם עושה רע וכל הרעה – רעתו.
כי רבה שהיא רבה בכמות, אבל לא זו בלבד, אלא שהולכת ומתרבה. כלומר המצב אינו סטטי, כי אם הולך ונעשה רע יותר ויותר, מה שמסביר מעט את ההחלטה האלוהית לשים לדברים סוף.
רעת האדם: האדם השלם זכר ונקבה ברא אותם…ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, וכולם – נשים וגברים – רעו והרעו, באין רועה.
בארץ ויש לנו לשאול, למה כתב תיבה זו? וכי רבתה רעת האדם בשמים? במים? תשובה: רבתה בארץ, כמו עשבי בר הצומחים בארץ, מן הארץ, ככתוב: תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע והרעה רבתה כאותם עשבים, כאותו עשב מזריע זרע, ועל כן אומרים חכמינו: חטא הדור ההוא בזנות ובניאוף, ושיחת זרעו לארץ. וסיבה נוספת שאמר תיבה זו היא שלארץ נתן כח להוציא חיים מתוכה – תדשא הארץ דשא, הארץ והאדם משיקים זה לזה בכח החיים שבהם, והיא, גם היא, נוגעה ברעת האדם, ולא היתה זו רעתה שלה, אלא קיבלה ממנו.
וכל יצר מחשבות לבו וזו הופעה ראשונה לתיבת לב, והיא נוטה על האדם ואין היא טובה כלל, שבאה בהקשר רע מאד – החלטת האלוהים למחות את האדם מעל הארץ. ומאותו הרגע יש לנו לעבוד הרבה על מנת שיהיה לב טוב, לב טהור, לב ישר. שהלב נוטה בקלות אל הרע, וזה אינו מפתיע, אם זוכרים את עיסוקו התמידי בדמים.
עוד: יצר מחשבות לבו הינו ביטוי מוקשה. מהו אותו יצר? ומהן מחשבות הלב? נאמר, למשל, שמחשבות הלב הינן מחשבות כמוסות. וה', בהיותו רואה ללבב – רואה את מחשבותיהם הכמוסות ביותר של בני האדם. ומה איתן? מחשבות אלה גורמות לבני האדם לפעול על מנת להשיג, בדרך מודעת או לא, את אשר הם חפצים. וזה תיבת יצר לשון יצירה: מחשבות הלב אמנם כמוסות, אבל הן באות לידי גילוי בעולם, והיצירה – מה שנוצר מהן – אינה יכולה להיות מנותקת מן השורש. כך שאם מחשבות הלב רעות, היצירה תהיה רעה גם כן, וזה בדיוק הסיפור: רק רע כל היום. תיבת כל מופיעה כאן פעמיים: וכל יצר…כל היום. כלומר הרוע הוא כולי וכוללני. הוא אף בלבדי, ככתוב: רק רע. אין מקום לדבר אחר, והיצירה האנושית אינה יכולה להכיל יותר מאשר אדם טומן בה. לפיכך המחשבה רעה, וביטויה כלפי חוץ רע גם הוא, וזה מצב מתמשך. ואומר החכם רבות מחשבות בלב איש וזה נכון וידוע לכולנו, אלא שפסוק זה מדגיש ביתר שאת את תיבת רק. אנו רגילים ואף מקבלים את המצב שבו רבות מחשבות הלב, ולפיכך הן מכילות הרבה: תקוות ופחדים וטוב ורע ובינוני. אלא שכאן כותב רק רע, ולא זו בלבד, אלא שכל היום. אין רגע שבו יש מנוחה לרע, ובני האדם חושבים מחשבות טובות. דבר זה מצער מאד הוא. ואכן, ממשיך הפסוק הבא ואומר: וינחם. האלוהים מתחרט על אשר עשה, ושורש נ.ח.ם משמש את התורה זו הפעם השניה. בפעם הראשונה ראינוהו במדרש שמו של נח – זה ינחמנו, והנה באה הנחם הראשון, והוא של אלוהים – הוא ניחם על אשר עשה, כי לא טוב עשה. (כך כתוב: רק רע). אבל חרטה, כשהיא מובעת דרך שורש נ.ח.ם, הריהי מותירה איזה פתח, איזו תקווה להתחלה מחודשת, שהרי שורש תיבת נחמה היא. נאמר כי ההבדל בין חרטה לנחמה הוא כזה: חרטה – חזרה מן המעשה בלא אפשרות של תיקון. נֹחַם – חזרה בו עם אפשרות תיקון. זה ההבדל בין השורשים. שהראשון קשה הוא, שחורט הוא במתחרט את תוצאותיו לדראון עולם, ואכן את הנעשה אין להשיב, ולכן השריטה מותירה חותם, צלקת. והשני מאפשר לגשת מחדש ליצירה, כמו היתה ליוצר נפילה רגעית, ובחלוף הרגע אין הוא אומר נואש, אלא ניגש מחדש למלאכתו, על מנת לארגן את הדברים מחדש, טוב יותר.

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וזה מעלה כמה שאלות. האחת: מה זאת אומרת עשה. הלא קראנו וחזרנו וקראנו ודיברנו בכך הרבה: ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו ואחר כך: ביום ברא אלוהים אדם. אלא ששם גם נכתב: בדמות אלוהים עשה אותו, ועל כן נתבונן שם ונראה מה נוכל להעלות. שאלה אחרת: מדוע שב וכותב בארץ? ותשובה לכך עולה מיד: רבתה רעתו בארץ, ועל כן ניחם כי עשאו בארץ, וראינו עניין דומה קודם לכן בביטוי על פני האדמה, וגם נשוב אליו בפסוק הבא. וגם ייתכן כי לולא היה בוראו בארץ, לא היה חוטא כל כך. כמו אומר אלוהים לעצמו: מדוע בראתיו בארץ? היה עלי לבוראו אחרת, קשה היא לו המשימה הזאת, כי החיים בארץ גסים המה, וקשים מאד מאד. וכאן נשמע קול ניחומים של ממש. אלא שלשם כך בראו: שיתמודד עם קשיי הארץ וכוחותיה, ויכניעם, כמו גם את עצמו. ולא ידע לעשות כן האדם, וניחם ה' כי בראו בארץ. ולאו דווקא שהיה בוראו בשמים או במים, כי אם במחשבה, ללא הוצאתה אל הפועל. כך יכול היה האלוהים למלא עולמו במחשבת אדם, ולא באדם של ממש. אבל אז היתה הבריאה כה חסרה וכה אומללה, כי לדברים אין ערך אמיתי ללא הוצאתם אל הפועל, והיטב יודעים זאת אנו, בני האדם.
ומה לגבי השאלה הראשונה? וראינו שם כי תיבת עשה עניינה טוב, ותיבת ברא עניינה גם רע, וכאן בוחר להדגיש יפה את מידת הטוב שיש בו באדם, ועד כמה כשל הוא, האדם, בחייו, שלא ידע להביא הטוב כלל לידי ביטוי, עד כדי רק רע כל היום.
(ומה שאמר שמואל הנביא: כי לא אדם הוא להנחם? ודבר הנביא אמת, ועומד בסתירה, כי כאן כתוב וינחם. והפתרון ברור מאד הוא: כי לא-אדם כלומר,  שלילת האדם (לא-אדם) – היא ורק היא, תביא את נצח ישראל להינחם. כשהוא עצמו שלל את האדם, אז היה מקום לצער ולחרטה, אבל ברגעים אחרים, לא ישקר ולא ינחם. וגם מענין הצימוד בין שרשים ש.ק.ר/נ.ח.ם המרמזים על כך שקיימת קרבה גדולה בין הנחם לבין האמת. וגם את זה אוסיף כאן, כי גם זה מוסיף לעניין כולו.)

ויתעצב אל לבו מיד אחרי שנדרשנו אל לב האדם ופתלתוליו, בא לב האלוהים, הלב הטהור באמת, לב העולם כולו, הלב האחד, ויפה לראות את הניגוד בין הלבבות, ואף לראות עד כמה חשוב לו, לאדם, לבוא אל אחדות הלבבות, שהיא אחדות הלבבות שבינו ובין אלוהים ממש. יפה לראות כפילות התיבות ואיך כל אחת מהן משמשת באופן אחר לגמרי: יצר מחשבות לבו אל מול ויתעצב אל לבו. עצבונו של הלב הטהור, מה שמאיר מעט על עונשם של חוה ואדם, שעצבונם בא לזכך את חטאם, ולא להיות עצב כשלעצמו, דכאון ומרה שחורה בלבד. ובכלל, יפה דברה תורה על פנייתו של האלוהים אל תוך לבו, להתעצב, והיא משתפת אותנו ברגע אינטימי ונדיר שבינו לבינו, ואין לנו אלא להודות ולהלל ולהחריש.
עניין גדול הוא שהתורה מדברת על האלוהים בלשון אנושית מאד, כאילו שמרגע שברא את האדם דבק בו כל כך, ואהבו כל כך, עד כי לקח על עצמו מעט מתכונות האדם, ועל כן מרבה התורה בהאנשת האל, ולא בכדי. במילים אחרות: בגלל המקום המיוחד של האדם באל, מדברת התורה בו כאילו היה אדם, ואין זה אלא סימן לאהבה, ומי שהתאהב פעם יודע. וכאן ההבדל הגדול, שהאלוהים התעצב אל לבו, שמצא בתוכו את העצב, ואילו האדם בדור ההוא לא ידע לעשות כן, ורק רע היה. וכפי שהזכרנו, יש כאן חיבור וזכרון של האלוהים בברואיו הראשונים, עת אמר לה: בעצב תלדי בנים, ולו אמר: בעצבון תאכלנה. כלומר תיבת ויתעצב מעידה על זכירת שורש הדברים שהובילו למצב הזה. וכאן, כמו שלמדנו הרבה בגן, גם הפתרון, משום שגם בנח כתב: זה ינחמנו..מעצבון ידנו. כך ששתי תיבות כאן חוזרות על עצמן, ושתיהן מעידות על כח החיים הטמון בנח, שבא לידי ביטוי דווקא בעצב ובנחמה. וזה יפה מאד מאד, ואפשר עוד כאן להפליג ולדייק, ומי שימצא בלבו לעשות כן תבוא עליו ברכה.
עוד דבר: ויתעצב אל לבו נקרא לרגע את תיבות אלה כאילו היו מוסבות על האדם, ונקבל לשון עיצוב, שתהליך עיצובו של אדם הלך על פי הלב, שהוא פתלתול ומסובך, כמאמר הנביא עקב הלב מכל (ירמיה). לפיכך כאילו אומר הפסוק: רבה רעת האדם, ועיצובו מכוון על פי הלב, וזה לא עלה יפה. ואין אנו שוכחים כלל כי יש לב טהור ולב טוב ולב שמח וישר, אלא שאלה דורשים מאמץ כביר, ודברנו בכך קודם לכן. ומה גם שבאו אלה רק אחרי המבול.
ועוד אומר אני כי בקריאת שמע אנו מצווים לאהוב בכל לבב, שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ואמרו ואמרו חכמינו בכל לבבך – בשני יצריך: יצר טוב ויצר רע. וכאן כאן שורש הדבר – שיש לב האדם שיצר מחשבותיו רק רע כל היום, ויש לב האלוהים, שמתעצב. ובשני הלבבות הללו אנו מצווים לאהבה, ואת רע לבנו אנו מכירים הכר היטב, אבל את עצבון לב האלוהים לאו דווקא, והוא מזכך ומרפא, והוא יצר הטוב שבנו. ורמז נאה הוא.
ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה ויש מקום לחשוב כי אמר את הדברים בלבו, ולאו דווקא ביטאם בקולו, ונתקלנו בעבר בדברים דומים (למשל: נעשה אדם…ויברא אלוהים כלומר התורה מביאה את דבר האלוהים שבינו לבינו, ורק אחר כך את הוצאת הדברים אל הפועל).
אמחה זו הופעה ראשונה לשורש מ.ח.ה, והוא שורש מעניין, כי עיצוריו מ"ם, המייצגת מים, חי"ת, המייצגת חיים. ומחיית החיים אכן נעשית באמצעות המים, והמים עצמם קרויים חיים, או לפחות נתקבע הביטוי מים חיים. לפיכך קיימת כאן תסבוכת של חיוב ושלילה והכל בתיבה אחת קטנה, והנה שוב מופיע עקרון מעט המחזיק את המרובה שבשפה, וזה יפה מאד. ועדיין, אמרה תורה מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כלומר מחייה הינה פעולה כה מוחלטת וקיצונית, ואת הדבר הזה מחליט ה' לעשות לאדם אשר ברא. זה מוזר מאד, ומוזר עוד יותר שלא קיים את אשר אמר. כי לא מחה, שהרי אנחנו כאן. אבל אמר: אמחה את האדם אשר בראתי, ומסתתר כאן רמז בדבר היותו של נח לא-נברא, שהוא (ובני משפחתו) לא נכללים בכלל אשר בראתי, אלא האחרים, הנפילים, הגיבורים, השושלות. ומכל אלה נח הוא יוצא-הדופן, שנאמר בו זה ינחמנו, על שום שלא היה כמותם. וזו אפשרות בדיונית ורחוקה מאין כמותה, אבל קיימת היא בסיפור ואנו מעלים מתוכו את כל אשר בכוחנו להעלות. מה זאת אומרת שהיה נח לא-נברא? שהיה קדמון, כלומר אחד האיתנים שהיו בעולם בזמן בריאתו בראשית, שמהם נרקח העולם. כך למשל נ"ח יכול להקרא נשמת חיים וגם נפש חיה. זהו תאור למה שקורה לחומר, אחרי שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה מעשהו: ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. וכל זה רחוק, כאמור, אבל מאפשר לחשוב באופן אחר על נח, ושהפיכתו לאנושי, הגם שהתחוללה דרך למך, באה רק על מנת לשמר את מין האדם.

מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים מעניין לראות כיצד הולך הכתוב לאחור מן האדם שנוצר בחלק השני של היום השישי, אל הבהמה והרמש, שנוצרו בחלק הראשון של יום זה, ולאחר מכן אל העוף, שנוצר יום קודם לכן. האל מוחה לאחור, ואינו מוחה לפנים, ויש כאן עניין נאה. וברי כי יש כאן מובנים נוספים, כאילו היתה כל אחת מאלה האיכויות איזה רובד פנים נפשי, או אולי ביטוי לקבוצות שונות בחברה – למשל: המושלים, הטהורים, הטמאים, הרוחניים, ויש עוד אפשרויות, ומי שירצה ימצא לו כיוון ויפרש ואין אני בא לפתוח דברים אלה כאן.

כי נחמתי כי עשיתם אבל למה מחה את החיות? מה עשו ומה היה חטאן? ואין זאת שחטאו או דברים מעין אלה, אלא שהאדם הוא נברא כה גדול ועצום, וכשהפיח בו האלוהים נשמת חיים, הרי שהפיח בו את נשמת כל החיים כולם. גם את אלה שהיו לפניו כלל בהפחה ההיא, וכשעלה מלפניו להעביר את האדם מן הארץ, הרי שגם האחרים הלכו עמו. וזה רמז לכלליותו של אדם, ותביעה לאחריות המוטלת על האדם – כל אדם – לסביבתו ולעצמו.

ונח מצא חן בעיני ה' וזו נבדלותו של נח מכל הבריות כולן בעת ההיא, וזו צדיקותו ותמימותו. ודי.

שבח תהילה ותפארת לאל חי עולמים שנתן בי הכח לעמוד ולפרש פרשת בראשית שהיא עמוקה מני ים ועולם ותבל ויקום.
ואין אני ראוי ואין אני כדאי כלל וכלל
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי השם המרובים.
ההוד וההדר לחי עולמים הוועד והוותיקות לחי עולמים.
ערב שבת בא, התשע"ב, יפו.

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'

פורסם בקטגוריה אין איל, פירוש בראשית, תורה | 2 תגובות