א.ר.ו.כ
וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום: וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו: ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם: ונח מצא חן בעיני ה'
פשט הפסוקים
האלוהים חוזה בהתנהגותו הרעה של האדם, ובא לידי חרטה ועצב על כך שבראו. הוא מחליט למחות מן הארץ את האדם ועמו את כל בעלי החיים. ונח, (שנתקלנו בו קודם לכן – נח בן למך (משושלת שת), ונאמר בו זה ינחמנו), הוא מוצא חן בעיני ה'.
התבוננות
בחסדי ה' יתברך באנו אל הפסוקים החותמים את פרשת בראשית. וראה איזה פלא, אין אלה פסוקי שמחה על השלמת מעשה בראשית, כי אם פסוקי צער וחרטה. ה' עצמו מודה בכשלון הבריאה. ומהו כשלון זה? ניוולותו של האדם, רעתו ורשעתו. זו תובנה גדולה: הכשלון האלוהי הוא רוע לבו של האדם. כך שניתן לומר שהפרוייקט האלוהי הוא לא בריאת מקום מחיה, שבו חיות וצמחים, מים ושמים: הפרוייקט הינו לשים בתוך המרחב זה יצור שאינו צייתן, שיש בו מן הרע, ולהופכו לטוב. ומשראה האלוהים כי משימתו לא עלתה יפה, עלה בו הרעיון להחריב את הכל. וגם דבר זה מוזר מאד הוא.
וירא ה' כך נפתחים פסוקי הסיכום של פרשת בראשית: ה' רואה. כ – 1500 שנה חלפו להן מאז אמר יהי אור, והנה הגענו אנה. השנים הראשונות יפות היו ונעימות, ברובן, וגם פרקי זמן קשים היו בהם. עם הזמן הלכה הבריאה והתעצבה עד אשר באה אל מצב כלשהו. מצב זה לא טוב היה, ככתוב: כי רבה רעת האדם. תיבות אלה עומדות בניגוד כה גדול לפסוקי הפתיחה, שם נכתב שוב ושוב: וירא אלוהים כי טוב. וכעת כל שרואה האל הוא כי רבה רעת האדם. וניתן דעתנו על כך שהרעה שבעולם – כל כולה – רעת האדם היא. אין עוד בעולם כולו נברא שעושה רע. רק האדם עושה רע וכל הרעה – רעתו.
כי רבה שהיא רבה בכמות, אבל לא זו בלבד, אלא שהולכת ומתרבה. כלומר המצב אינו סטטי, כי אם הולך ונעשה רע יותר ויותר, מה שמסביר מעט את ההחלטה האלוהית לשים לדברים סוף.
רעת האדם: האדם השלם זכר ונקבה ברא אותם…ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, וכולם – נשים וגברים – רעו והרעו, באין רועה.
בארץ ויש לנו לשאול, למה כתב תיבה זו? וכי רבתה רעת האדם בשמים? במים? תשובה: רבתה בארץ, כמו עשבי בר הצומחים בארץ, מן הארץ, ככתוב: תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע והרעה רבתה כאותם עשבים, כאותו עשב מזריע זרע, ועל כן אומרים חכמינו: חטא הדור ההוא בזנות ובניאוף, ושיחת זרעו לארץ. וסיבה נוספת שאמר תיבה זו היא שלארץ נתן כח להוציא חיים מתוכה – תדשא הארץ דשא, הארץ והאדם משיקים זה לזה בכח החיים שבהם, והיא, גם היא, נוגעה ברעת האדם, ולא היתה זו רעתה שלה, אלא קיבלה ממנו.
וכל יצר מחשבות לבו וזו הופעה ראשונה לתיבת לב, והיא נוטה על האדם ואין היא טובה כלל, שבאה בהקשר רע מאד – החלטת האלוהים למחות את האדם מעל הארץ. ומאותו הרגע יש לנו לעבוד הרבה על מנת שיהיה לב טוב, לב טהור, לב ישר. שהלב נוטה בקלות אל הרע, וזה אינו מפתיע, אם זוכרים את עיסוקו התמידי בדמים.
עוד: יצר מחשבות לבו הינו ביטוי מוקשה. מהו אותו יצר? ומהן מחשבות הלב? נאמר, למשל, שמחשבות הלב הינן מחשבות כמוסות. וה', בהיותו רואה ללבב – רואה את מחשבותיהם הכמוסות ביותר של בני האדם. ומה איתן? מחשבות אלה גורמות לבני האדם לפעול על מנת להשיג, בדרך מודעת או לא, את אשר הם חפצים. וזה תיבת יצר לשון יצירה: מחשבות הלב אמנם כמוסות, אבל הן באות לידי גילוי בעולם, והיצירה – מה שנוצר מהן – אינה יכולה להיות מנותקת מן השורש. כך שאם מחשבות הלב רעות, היצירה תהיה רעה גם כן, וזה בדיוק הסיפור: רק רע כל היום. תיבת כל מופיעה כאן פעמיים: וכל יצר…כל היום. כלומר הרוע הוא כולי וכוללני. הוא אף בלבדי, ככתוב: רק רע. אין מקום לדבר אחר, והיצירה האנושית אינה יכולה להכיל יותר מאשר אדם טומן בה. לפיכך המחשבה רעה, וביטויה כלפי חוץ רע גם הוא, וזה מצב מתמשך. ואומר החכם רבות מחשבות בלב איש וזה נכון וידוע לכולנו, אלא שפסוק זה מדגיש ביתר שאת את תיבת רק. אנו רגילים ואף מקבלים את המצב שבו רבות מחשבות הלב, ולפיכך הן מכילות הרבה: תקוות ופחדים וטוב ורע ובינוני. אלא שכאן כותב רק רע, ולא זו בלבד, אלא שכל היום. אין רגע שבו יש מנוחה לרע, ובני האדם חושבים מחשבות טובות. דבר זה מצער מאד הוא. ואכן, ממשיך הפסוק הבא ואומר: וינחם. האלוהים מתחרט על אשר עשה, ושורש נ.ח.ם משמש את התורה זו הפעם השניה. בפעם הראשונה ראינוהו במדרש שמו של נח – זה ינחמנו, והנה באה הנחם הראשון, והוא של אלוהים – הוא ניחם על אשר עשה, כי לא טוב עשה. (כך כתוב: רק רע). אבל חרטה, כשהיא מובעת דרך שורש נ.ח.ם, הריהי מותירה איזה פתח, איזו תקווה להתחלה מחודשת, שהרי שורש תיבת נחמה היא. נאמר כי ההבדל בין חרטה לנחמה הוא כזה: חרטה – חזרה מן המעשה בלא אפשרות של תיקון. נֹחַם – חזרה בו עם אפשרות תיקון. זה ההבדל בין השורשים. שהראשון קשה הוא, שחורט הוא במתחרט את תוצאותיו לדראון עולם, ואכן את הנעשה אין להשיב, ולכן השריטה מותירה חותם, צלקת. והשני מאפשר לגשת מחדש ליצירה, כמו היתה ליוצר נפילה רגעית, ובחלוף הרגע אין הוא אומר נואש, אלא ניגש מחדש למלאכתו, על מנת לארגן את הדברים מחדש, טוב יותר.
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וזה מעלה כמה שאלות. האחת: מה זאת אומרת עשה. הלא קראנו וחזרנו וקראנו ודיברנו בכך הרבה: ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו ואחר כך: ביום ברא אלוהים אדם. אלא ששם גם נכתב: בדמות אלוהים עשה אותו, ועל כן נתבונן שם ונראה מה נוכל להעלות. שאלה אחרת: מדוע שב וכותב בארץ? ותשובה לכך עולה מיד: רבתה רעתו בארץ, ועל כן ניחם כי עשאו בארץ, וראינו עניין דומה קודם לכן בביטוי על פני האדמה, וגם נשוב אליו בפסוק הבא. וגם ייתכן כי לולא היה בוראו בארץ, לא היה חוטא כל כך. כמו אומר אלוהים לעצמו: מדוע בראתיו בארץ? היה עלי לבוראו אחרת, קשה היא לו המשימה הזאת, כי החיים בארץ גסים המה, וקשים מאד מאד. וכאן נשמע קול ניחומים של ממש. אלא שלשם כך בראו: שיתמודד עם קשיי הארץ וכוחותיה, ויכניעם, כמו גם את עצמו. ולא ידע לעשות כן האדם, וניחם ה' כי בראו בארץ. ולאו דווקא שהיה בוראו בשמים או במים, כי אם במחשבה, ללא הוצאתה אל הפועל. כך יכול היה האלוהים למלא עולמו במחשבת אדם, ולא באדם של ממש. אבל אז היתה הבריאה כה חסרה וכה אומללה, כי לדברים אין ערך אמיתי ללא הוצאתם אל הפועל, והיטב יודעים זאת אנו, בני האדם.
ומה לגבי השאלה הראשונה? וראינו שם כי תיבת עשה עניינה טוב, ותיבת ברא עניינה גם רע, וכאן בוחר להדגיש יפה את מידת הטוב שיש בו באדם, ועד כמה כשל הוא, האדם, בחייו, שלא ידע להביא הטוב כלל לידי ביטוי, עד כדי רק רע כל היום.
(ומה שאמר שמואל הנביא: כי לא אדם הוא להנחם? ודבר הנביא אמת, ועומד בסתירה, כי כאן כתוב וינחם. והפתרון ברור מאד הוא: כי לא-אדם כלומר, שלילת האדם (לא-אדם) – היא ורק היא, תביא את נצח ישראל להינחם. כשהוא עצמו שלל את האדם, אז היה מקום לצער ולחרטה, אבל ברגעים אחרים, לא ישקר ולא ינחם. וגם מענין הצימוד בין שרשים ש.ק.ר/נ.ח.ם המרמזים על כך שקיימת קרבה גדולה בין הנחם לבין האמת. וגם את זה אוסיף כאן, כי גם זה מוסיף לעניין כולו.)
ויתעצב אל לבו מיד אחרי שנדרשנו אל לב האדם ופתלתוליו, בא לב האלוהים, הלב הטהור באמת, לב העולם כולו, הלב האחד, ויפה לראות את הניגוד בין הלבבות, ואף לראות עד כמה חשוב לו, לאדם, לבוא אל אחדות הלבבות, שהיא אחדות הלבבות שבינו ובין אלוהים ממש. יפה לראות כפילות התיבות ואיך כל אחת מהן משמשת באופן אחר לגמרי: יצר מחשבות לבו אל מול ויתעצב אל לבו. עצבונו של הלב הטהור, מה שמאיר מעט על עונשם של חוה ואדם, שעצבונם בא לזכך את חטאם, ולא להיות עצב כשלעצמו, דכאון ומרה שחורה בלבד. ובכלל, יפה דברה תורה על פנייתו של האלוהים אל תוך לבו, להתעצב, והיא משתפת אותנו ברגע אינטימי ונדיר שבינו לבינו, ואין לנו אלא להודות ולהלל ולהחריש.
עניין גדול הוא שהתורה מדברת על האלוהים בלשון אנושית מאד, כאילו שמרגע שברא את האדם דבק בו כל כך, ואהבו כל כך, עד כי לקח על עצמו מעט מתכונות האדם, ועל כן מרבה התורה בהאנשת האל, ולא בכדי. במילים אחרות: בגלל המקום המיוחד של האדם באל, מדברת התורה בו כאילו היה אדם, ואין זה אלא סימן לאהבה, ומי שהתאהב פעם יודע. וכאן ההבדל הגדול, שהאלוהים התעצב אל לבו, שמצא בתוכו את העצב, ואילו האדם בדור ההוא לא ידע לעשות כן, ורק רע היה. וכפי שהזכרנו, יש כאן חיבור וזכרון של האלוהים בברואיו הראשונים, עת אמר לה: בעצב תלדי בנים, ולו אמר: בעצבון תאכלנה. כלומר תיבת ויתעצב מעידה על זכירת שורש הדברים שהובילו למצב הזה. וכאן, כמו שלמדנו הרבה בגן, גם הפתרון, משום שגם בנח כתב: זה ינחמנו..מעצבון ידנו. כך ששתי תיבות כאן חוזרות על עצמן, ושתיהן מעידות על כח החיים הטמון בנח, שבא לידי ביטוי דווקא בעצב ובנחמה. וזה יפה מאד מאד, ואפשר עוד כאן להפליג ולדייק, ומי שימצא בלבו לעשות כן תבוא עליו ברכה.
עוד דבר: ויתעצב אל לבו נקרא לרגע את תיבות אלה כאילו היו מוסבות על האדם, ונקבל לשון עיצוב, שתהליך עיצובו של אדם הלך על פי הלב, שהוא פתלתול ומסובך, כמאמר הנביא עקב הלב מכל (ירמיה). לפיכך כאילו אומר הפסוק: רבה רעת האדם, ועיצובו מכוון על פי הלב, וזה לא עלה יפה. ואין אנו שוכחים כלל כי יש לב טהור ולב טוב ולב שמח וישר, אלא שאלה דורשים מאמץ כביר, ודברנו בכך קודם לכן. ומה גם שבאו אלה רק אחרי המבול.
ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה ויש מקום לחשוב כי אמר את הדברים בלבו, ולאו דווקא ביטאם בקולו, ונתקלנו בעבר בדברים דומים (למשל: נעשה אדם…ויברא אלוהים כלומר התורה מביאה את דבר האלוהים שבינו לבינו, ורק אחר כך את הוצאת הדברים אל הפועל).
אמחה זו הופעה ראשונה לשורש מ.ח.ה, והוא שורש מעניין, כי עיצוריו מ"ם, המייצגת מים, חי"ת, המייצגת חיים. ומחיית החיים אכן נעשית באמצעות המים, והמים עצמם קרויים חיים, או לפחות נתקבע הביטוי מים חיים. לפיכך קיימת כאן תסבוכת של חיוב ושלילה והכל בתיבה אחת קטנה, והנה שוב מופיע עקרון מעט המחזיק את המרובה שבשפה, וזה יפה מאד. ועדיין, אמרה תורה מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כלומר מחייה הינה פעולה כה מוחלטת וקיצונית, ואת הדבר הזה מחליט ה' לעשות לאדם אשר ברא. זה מוזר מאד, ומוזר עוד יותר שלא קיים את אשר אמר. כי לא מחה, שהרי אנחנו כאן. אבל אמר: אמחה את האדם אשר בראתי, ומסתתר כאן רמז בדבר היותו של נח לא-נברא, שהוא (ובני משפחתו) לא נכללים בכלל אשר בראתי, אלא האחרים, הנפילים, הגיבורים, השושלות. ומכל אלה נח הוא יוצא-הדופן, שנאמר בו זה ינחמנו, על שום שלא היה כמותם. וזו אפשרות בדיונית ורחוקה מאין כמותה, אבל קיימת היא בסיפור ואנו מעלים מתוכו את כל אשר בכוחנו להעלות. מה זאת אומרת שהיה נח לא-נברא? שהיה קדמון, כלומר אחד האיתנים שהיו בעולם בזמן בריאתו בראשית, שמהם נרקח העולם. כך למשל נ"ח יכול להקרא נשמת חיים וגם נפש חיה. זהו תאור למה שקורה לחומר, אחרי שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה מעשהו: ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. וכל זה רחוק, כאמור, אבל מאפשר לחשוב באופן אחר על נח, ושהפיכתו לאנושי, הגם שהתחוללה דרך למך, באה רק על מנת לשמר את מין האדם.
מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים מעניין לראות כיצד הולך הכתוב לאחור מן האדם שנוצר בחלק השני של היום השישי, אל הבהמה והרמש, שנוצרו בחלק הראשון של יום זה, ולאחר מכן אל העוף, שנוצר יום קודם לכן. האל מוחה לאחור, ואינו מוחה לפנים, ויש כאן עניין נאה. וברי כי יש כאן מובנים נוספים, כאילו היתה כל אחת מאלה האיכויות איזה רובד פנים נפשי, או אולי ביטוי לקבוצות שונות בחברה – למשל: המושלים, הטהורים, הטמאים, הרוחניים, ויש עוד אפשרויות, ומי שירצה ימצא לו כיוון ויפרש ואין אני בא לפתוח דברים אלה כאן.
כי נחמתי כי עשיתם אבל למה מחה את החיות? מה עשו ומה היה חטאן? ואין זאת שחטאו או דברים מעין אלה, אלא שהאדם הוא נברא כה גדול ועצום, וכשהפיח בו האלוהים נשמת חיים, הרי שהפיח בו את נשמת כל החיים כולם. גם את אלה שהיו לפניו כלל בהפחה ההיא, וכשעלה מלפניו להעביר את האדם מן הארץ, הרי שגם האחרים הלכו עמו. וזה רמז לכלליותו של אדם, ותביעה לאחריות המוטלת על האדם – כל אדם – לסביבתו ולעצמו.
ונח מצא חן בעיני ה' וזו נבדלותו של נח מכל הבריות כולן בעת ההיא, וזו צדיקותו ותמימותו. ודי.
שבח תהילה ותפארת לאל חי עולמים שנתן בי הכח לעמוד ולפרש פרשת בראשית שהיא עמוקה מני ים ועולם ותבל ויקום.
ואין אני ראוי ואין אני כדאי כלל וכלל
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי השם המרובים.
ההוד וההדר לחי עולמים הוועד והוותיקות לחי עולמים.
ערב שבת בא, התשע"ב, יפו.
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'
