א.ר.ו.כ
ויבאו אל נח אל התבה שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים: והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים ויסגר ה' בעדו: ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ
פשט הפסוקים
אל משפחת נח אשר בתיבה מצטרפים זוגות של בעלי חיים, אחד זכר ואחת נקבה, כדבר אלוהים.
ויסגר ה' בעדו אלה הן תיבות מוקשות, אבל אפשר לקרוא אותן באופן פשוט כך: אחרי שנכנסו כולם אל התיבה, סגר האל עצמו את פתחי התיבה. כלומר הסגירה נעשתה מבחוץ (ובהתבוננות נשאל: האמנם?). זאת הוא עשה על מנת לאטום את התיבה למים, ולאפשר לה לצוף (האמנם?) על פניהם. כן יש לומר כי סגירת התיבה מונעת מבני אדם – שאינם מבני נח – לבוא אל התיבה. הרי יש מקום לשער שנמצאו אנשים שבקשו לבוא בתוכה על מנת להציל את חייהם. והאלוהים מנע מבעדם(?) (וכן מנע בואם של בעלי חיים נוספים). או אז בא המבול, שנמשך ארבעים ימים וארבעים לילות, והתיבה, כמצופה, צפה על פני המים, מתרוממת יחד עם המפלס העולה.
התבוננות
ויבאו אל נח אל התבה פס' י"ט בפרק ו' אומר: ומכל החי…תביא אל התיבה והפס' שלאחריו גורס: שנים מכל יבאו אליך. נמצא כי שני הפסוקים סותרים זה לזה, אחד אומר כך ואחד אומר כך. והנה הפסוק דנן מאחד בין הגרסאות: אל נח אל התבה. ונראה לומר כי התורה מכוונת אותנו לחשוב שנח ותיבת נח חד המה. שהתיבה והאיש אחדים. שהוא התיבה והתיבה הוא. ואכתוב מפורשות: שהאיש נח התאחד עם שמו באופן מלא, בבחינת הוא אחד ושמו אחד. ויש כאן להזהר מאד מאד ואין לדבר בזה הרבה. (אלא שזה נמצא, ופירוש זה מצביע ככל יכולתו ובמידת כחו, על אשר הוא רואה כישנו, ואולי על כן נקבע שמו באין). ואכן הביטוי תיבת נח נקבע בהכרות באופן כה עמוק, עד כי איננו שמים לבנו לאשר אנו אומרים, כאשר אנו אומרים אותו.
מכאן שאפשר לפרש כי ביאתן של החיות אל נח היא ביאתן אל התיבה ולהפך. ומה זה? רמז להיותו של נח מקביל לאדם בימי בראשית. מדוע? משום שבראשית נכתב: וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם (ב', י"ט) . והרי זה מה שקורה כאן: האלוהים מביא אל נח את כל החיות כולן. אם נתבונן עוד נראה כי האלוהים מביא את החיות אל אדם למען יקרא בשמן. תפקידו של אדם לתת שמות לבעלי החיים שסביבו. ואילו תפקידו של נח מה? אומרים הפסוקים מפורשות: להחיות. כשם שהביא האלוהים את החיות אל אדם למען יקרא בשמן, כך מביא הוא את החיות לנח, למען יחיו. ופעמיים נאמרים הדברים: פעם אחת להחית אתך נח הוא גורם פעיל בהחייאת בעלי החיים, ופעם כתוב רק להחיות. כך שאפשר לפרש שהחיים שיבואו לידי קיום עם נח, יצאו אחר כך לחייהן שלהן, בלי נח. יש כאן מעין רמז מקדים לכך שיהא על נח לקיים מצוות שילוח קן ואת זה נלמד בסוף סיפור המבול, בעזרת ה' יתברך. כן מצטייר כל הדבר הזה כעוד קשר שבין פרשת בראשית ופרשת נח. קשר בתוך קשר.
עוד: פסוק ט' בפרק זה אומר, אל נח אל התבה, והוא מכיל את הרעיונות שהעלינו כאן. אבל שם נכתב אל נח אל התבה זכר ונקבה, וזה מעניק מרחב לפירוש נוסף, שעל פיו נח הוא הזכר והתיבה היא הנקבה. ביאתו של נח אל התיבה היא היא המעשה המשמר את החיים. נח מייצג כאן את גרעין החיים כולם, שכאשר הוא עצמו נזרע בתוך הנקבי, בתוך הרחם, שבים ועולים מחדש החיים כולם, על אינסוף גוונים שבהם. ביאתן של החיות אל נח היא ביאה רוחנית, שבה הופך להיות נח הנציג המובהק של החיים עצמם: כשאריה מפרה לביאה נולדים גורי אריות, וכשאיש מפרה אישה נולדים גורי אדם וכו'. אבל כשנח מפרה את תיבתו, נולדים כל החיים כולם. נח הוא אבי החי כולו, על אנושות שבו, ועל כל רמש ובהמה ועוף כנף. ואזכיר כאן שוב כי ראשי תבות של שם נח: נשמת חיים או נפש חיים. והפסוק "שלנו" מגדיל עוד ועוד וכותב – מפורשות – רוח חיים. אבל אחדד כאן: רוח החיים שוכנת בבעלי החיים. ועל כן כתבנו למעלה ביאה רוחנית, שהם באים אליו ברוחם, והוא מוליד אותם בגוף ובנפש. כזרע קסם המפרה ביצית קסם, והיא מוציאה מתוכה חיים רבים. וכך נמצאת התיבה מקבילה לאדמה, שמתוכה יצאו חיים בסיפור הבריאה, ויש כאן מעין מעגל, שהאדמה הוציאה עצים, והם הפכו לתיבה, וכעת הם עצמם האדמה האחרונה שנותרה על פני העולם כולו, שכל העולם שקוע במים, ורק פיסת אדמה אחת – התיבה, נותרת מעליהם, ומשהתאפשר – שבה והוציאה מתוכה חיים.
לסיכום אכתוב כי בזמן המבול נח הוא כלי מעביר חיים יותר מאשר היותו אדם פרטי או בעל לאשתו, או אב לבניו, וחם לנשותיהן. אבל אחרי כן, משסיים תפקידו זה, שב הוא להיות אדם פרטי, ונראה בהמשך, בעזרתו יתברך, כמובן.
והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים גם פסוק ט' שראינו קודם אומר כאשר צוה אלהים את נח. ויש כאן לשאול: אם צוה את נח, מה פתאום באים בעלי החיים? הרי אותם לא צוה. תשובה אפשרית אחת תעלה מתוך פירוש תיבת צוה במשמעות ציוות, לשון צוות. הוא ציוות את החיות אל נח, במצוותו, ועל כן התקיים בו בנח הדבר אשר דיברנו בו קודם לכן. פתאום פסק נח מלהיות עצמו, והפך ליצור מיוחד, שכל החיות כלולות בו. הסבר זה עולה בקנה אחד עם דברינו שלעיל, שעל פיהן נשא נח את החיים כולם באופן טמיר ונעלם, והיותו בתיבה היא מעין שלב הריוני, שבסיומו נולדים מחדש החיים על הארץ, ודי לומר זאת שוב ושוב.
אפשרות אחרת היא שדי היה לצוות את נח, על מנת שתעבור השמועה לבעלי החיים. ומכאן שידע נח את בעלי החיים יותר מכל אדם אחר, ויכול היה לקרוא להם בעת הצורך, כמצוות אלוהים. פירוש מוזר זה מזכיר את סיפור בראשית שעסקנו בו קודם לכן, שעל פיו אפשר לומר כי כמו אדם, גם נח קרא לחיות בשם, אלא שלא במובן של הענקת שם, אלא במובן של "קול קורא", שקרא להן לבוא אליו, בשפתן שלהן. זה עשוי להסביר מעט את צדיק תמים שנאמר בנח, שתמימותו כוללת שלמות יחסיו עם הבריאה כולה, על בעלי חיים שבה.
ויסגר ה' בעדו זהו חלקו השני של הפסוק, ונראה כאן דבר מוזר מאד: החלק הראשון כותב את שם אלוהים, כאשר ראינו, וחלק זה כותב את שם השם. כאילו שבאמצע המאמר התחלפו התפקידים, ומידת הדין הפכה למידת הרחמים. קודם לכן, כאשר חילק פירוש זה את סיפור המבול לשני סיפורים נפרדים, ראה לחלק על פי השתייכות הסיפורים לשתי המידות דין ורחמים. כל הפסוקים שבהם מוזכר שם אלוהים, נכנסו לסיפור שעל פי מידת הדין; וכל הפסוקים שבהם מוזכר שם ה', נקבעו בסיפור מידת הרחמים.
כפי שניתן לראות בחלוקת הסיפורים, הפסוק שבו אנו עוסקים כעת מופיע שם באותיות מודגשות. כעת אנו נוגעים בסיבה לכך: ששני השמות נכתבו בו, מה שמנע מלקבוע אותו כשייך לצד זה או זה על פי השם. בסופו של דבר נמצא כשייך למידת הרחמים וזאת על פי התוכן וההקשר. אבל זה מעניין מאד. מדוע? משום שגם זה מזכיר את סיפור בראשית. [פירוש זה מדגיש נקודה זו שוב ושוב, משום שהיא חוזרת שוב ושוב. לולא היתה מופיעה בכל כך הרבה הקשרים, הרי שהיה הפירוש מניח לדברים. אלא שבכל פסוק, כמעט, נמצא איזה הקשר, ודבר זה יש לו סיבה, ועמדנו עליה - התורה יוצרת הקבלה בין סיפור בראשית לבין סיפור נח כראשית חדשה. אלא שזה סבוך, משום שסיפור נח הוא סיפור מחיית כל החי, סיפור של השמדה. רק גרעין קטן של בעלי חיים ניצל. אז מצד אחד נראית הקבלה בין בריאה למחייה. ומצד שני - אלה הנותרים משמשים כגרעין לבריאה המחודשת, שהיא אינה בריאה ממש, משום שלא נבראו הדברים באמירה, אלא שלכל צורך אחר, ניצולי המבול הם אלה המעמידים את הדורות שאחריהם, ולפחות במידת מה הם האבות והאמהות של בני העולם החדש, הוא העולם שאחרי המבול.]
אם כן, מה כאן מזכיר את בראשית? שבפרק ב' כתוב: השם אלהים. ונמצאות שתי המידות פועלות יחד לאורך זמן. ואילו כאן רק פעם אחת מופיע צימוד בין שני השמות, וגם הוא אינו צמוד מדי – ששני השמות מופרדים בתיבת ויסגר, ונשאל למה?
תשובה אחת, והיא שעלתה כבר אלא שלא נאמרה, היא ללמד שאין שתי המידות הללו יריבות, אלא פועלות יחד לכיוון החיים. אין הן נפרדות, שאין פירוד באלוהים, אלא שמבחינתנו הוא יראה פעם כך ופעם כך.
תשובה שנית, ונאמרה – להזכיר מעשה בראשית.
תשובה שלישית היא להורות על כך שמידת הרחמים פועלת בדין ומידת הדין פועלת ברחמים. להזכיר שגם כאן, במבול הנורא, פעלה מידת רחמים, ובדין היה מבול, ובדין היו רחמים.
ומה עושה מידת הרחמים? ויסגר. מה הוא סוגר? על פי הפשט הוא סוגר את התיבה. היא פתוחה, חיות רבות עולות אליה, ואז מידת הרחמים עצמה – ה' יתברך – י – ד – ו – ד – הוא בעצמו – סוגר את התיבה. אין עוד לצאת ואין עוד לבוא. ומדוע עשה כן? שימנע מן המים להציף התיבה ולהטביעה. אבל עלינו להתבונן עוד. עלינו להתבונן בנח ובבני האדם האחרים, ולראות את הקושי הנפשי העצום שמונע מהם לסגור את התיבה בפני האחרים. איך יכול אדם להתנכר כל כך לעולמו הקודם, איך הוא יכול לדון את רעיו בני האדם למוות? התשובה היא שהוא איננו יכול לעשות כן, ועל כן מתערב האלוהים עצמו, וסוגר הוא את התיבה בעבור נח. ויש לתת את הדעת רבות לכך שמידת הרחמים היא שסוגרת את הפתח, ולא מידת הדין. ושוב עושה מידת הרחמים מעשה בלתי נתפש מבחינתנו. שקל יותר היה להבין לו היתה מידת הדין סוגרת. אבל היו אלה הרחמים, והם שוב כופפים ראשם בפני הדין. שמידת הרחמים מעדיפה היא לעשות את הבלתי יעשה, כי היא כורכת חיים בכל מעשה שעושה.
עוד: קודם לכן כתב: וארבת השמים נפתחו. אל מול הפתיחה הזאת עומדת סגירת התיבה, חוצצת בין הארובות שנפתחו, לבין החיים. ואף כי זוהי הפתיחה הראשונה בתורה, אין זה השמוש הראשון בשרש פ.ת.ח, ואף אין זה שימוש ראשון בשורש ס.ג.ר: הפתח הראשון הינו לפתח חטאת רבץ, והסגר הראשון הינו ויסגר בשר תחתנה. בעוד את הראשון אפשר לקשר לפתיחת ארובות השמים באמצעים ספרותיים או מדרשיים, הרי ששתי הסגירות הראשונות זהות הן: ויסגר, ואת שתיהן סוגר האל בכבודו ובעצמו. אלא שאת הראשונה סוגר השם אלוהים, ואת השניה סוגר השם לבדו. ועוד: הראשונה היא האלוהים הסוגר את בשרו של אדם, תחת הצלע אשר לקח ממנו, למען בנות לו אשה – למען החיים – וגם כאן סוגר ה' את פתח התיבה על מנת לשמר את החיים. ומתקיימת הקבלה נאה בין התיבה לבין גופו של אדם ככלי נושא חיים. אם נייבא את הרעיון בדבר זהות נח והתיבה למקום זה, הרי שמצאנו מקבילה בין גופו של נח לבין גופו של אדם – שאת שניהם סגר האלוהים. והבדל גדול הוא שאת גופו של אדם סגרו שתי מידות דין ורחמים, ואת גופו של נח (היא התיבה) סוגרים הרחמים לבדם. ונמצא הפרש בין בני אדם ובין בני נח: שעל חיי הראשונים מופקדת גם מידת הדין, ועל חיי האחרונים אין היא מופקדת. כאילו הדיר האלוהים את עצמו מאחריות לחיי אדם, והותיר אחריות זו ברשות ה' לבדו. מדוע? משום שמידת הדין באמת אינה יכולה להכיל רשעת מעשיהם של בני אדם, ואילו מידת הרחמים יכולה להכילם לאינסוף, ובמו עינינו ראינו עד כמה יכולה היא להכיל, ומבשרינו חזינו. ואכתוב גם הפוך: שבני אדם באמת אינם יכולים לעמוד בדרישותיה של מידת הדין, והם נושאים עיניהם אל הרחמים, שיכולים להכיל לאינסוף אותם ואת מעשיהם הרעים.
ויסגר ה' בעדו. בעד מה סגר ה'? בעדו. והתיבה מוסבת על נח. השם בעדו, ויהיה בסדר. כמו הבטחה בת מלה אחת, דקה לפני שיוצאים למסע ארוך שלא ברור איך ומתי יבוא לידי קץ.
אבל אפשר גם לקרוא ויסגר כאילו היא מוסבת על נח. ולא מדובר בסגירת התיבה בלבד, אלא בסגירה פנימית, בדומה להחלטה. נח סוגר בלבו את הדברים כך: השם בעדו. ויש בזה מבדיחות הדעת, אבל אם לוקחים את התיבות שקדמו לסגירה הזאת – כאשר צוה אותו אלוהים אז רואים את ההבדל בין אלוהים לבין השם. כלומר נח עושה כדבר אלוהים, אבל מחליט בתוך תוכו: השם איתי, בעדי. והבדיחותא נשמרת, אבל עומד כאן גם הרעיון על ההבדל שבין מידת הדין, שהיא קשה, למידת הרחמים, שטוב שתהיה בעדך. ועוד יש כאן לדמיין סיפור שלא נכתב כלל, שבא מי ממכריו של נח, אולי אפילו אביו (שאכן הלך לעולמו בשנת המבול), ועלה בכבש אל התיבה, ולא היה זכאי לבוא בתוכה, ולא יכול היה נח למנוע מבעדו לבוא אל התיבה, ומידת הרחמים התערבה, וסגרה היא את הפתח, מונעת היא מבעדו לבוא בשערי החיים. כך שתיבות אלה מכילות בתוכן רמז רחוק מאד לאסון שהתרגש על העולם, ושאנחנו, פעמים רבות, שוכחים כשאנו באים לחשוב על סיפור נח. ושאלנו בתחילת הדברים האם סגר מבחוץ או מבפנים? מתוך הדברים שדברנו לא עולה תשובה מלפני, ואנו נשוב ונדרש לשאלה זו בעת היציאה מן התיבה, אחרי המבול, ששם מתבהרים מעט הדברים.
ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ ויש כאן להתבונן בתיבת וישאו, שהמים נושאים את התיבה, ויש כאן רמז לזיווג, נישואין, והנשיאה הזאת מרוממת את התיבה מעל הארץ. ורמז נאה הוא, שכאשר איש נושא אישה, נושא הוא אותה מעל הארץ, וחיוני הדבר. משום שברוממותה מעל הארץ מפסיקה האישה לקבל חיים מאמא אדמה, והופכת היא עצמה לאמא אדמה חדשה. כח החיים שניתן בה מוציא עצמו אל הפועל, והיא, בהופכה לארץ חדשה, מולידה חיים חדשים אל הארץ הישנה. וחוזר חלילה. ויפה לדמות את האיש, הגבר, למים רבים, שכוחם רב, וחיים יש בהם, אלא שנזקקים הם לפיסת ארץ, על מנת שיוכלו לזרוע בה, ולהוציא בבוא העת חיים מן האדמה. וראינו קודם את ההקבלה שבין התיבה לבין האדמה, והנה היא עולה שוב, וזה חביב.
ומה בתיבה? בני אדם ובעלי חיים. ועלינו לזכור שהארץ נשחתה ונמלאה חמס מפאת רשעתם של בני אדם, והתרוממותה של התיבה מעל הארץ חיונית היא לשיבה לחיים מתוקנים. להתרחק מכל הזוהמה והטינוף, להתרומם מעל המאורעות, על מנת שאפשר יהיה לשוב לארץ, ולהתחיל את החיים מחדש. וכל זה לפרק זמן קצוב, שאין להתרחק מן הארץ, שבה קבע האלוהים את כח החיים, יתר על המידה. בו בזמן ומאליו, נשטפת זוהמת בני האדם על ידי המים הרבים, שהם, כדרכם, מטהרים, גם אם עושים הם זאת בכח רב מאד.
שבח והלל לאל חי עולמים על אשר העביר בי את אלה הדברים.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה עשיתי מזה ומזה.
הכתר והכבוד לחי עולמים הלקח והלבוב לחי עולמים.
אור לאחד בשבת, ל' בניסן התשע"ב, חמישה עשר ימים לעומר, יפו.
וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים: וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ: וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ
