רחל אמנו

בגני נטעתיך,
בגני המוצנע – ברחמי.
השתרגו פארותיך
ועמק אביך בי.

ומשחר עד לילה
לא ישקט, לא ירגיע הגן -
זה אתה בו, אתה בו
באלפי צפריך רן.

המקור
בְּגַנִּי נְטַעְתִּיךָ,
בְּגַנִּי הַמֻּצְנָע – בְּלִבִּי.
הִשְׂתָּרְגוּ פֹּארוֹתֶיךָ
וְעָמְקוּ שָׁרָשֶׁיךָ בִּי.

וּמִשַּׁחַר עַד לַיְלָה
לֹא יִשְׁקֹט, לֹא יַרְגִּיעַ הַגָּן –
זֶה אַתָּה בּוֹ, אַתָּה בּוֹ
בְּאַלְפֵי צִפֳּרֶיךָ רָן.

אין איל (בראשית ז', ט"ו – י"ז)

א.ר.ו.כ

ויבאו אל נח אל התבה שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים: והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים ויסגר ה' בעדו: ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ

פשט הפסוקים
אל משפחת נח אשר בתיבה מצטרפים זוגות של בעלי חיים, אחד זכר ואחת נקבה, כדבר אלוהים.
ויסגר ה' בעדו אלה הן תיבות מוקשות, אבל אפשר לקרוא אותן באופן פשוט כך: אחרי שנכנסו כולם אל התיבה, סגר האל עצמו את פתחי התיבה. כלומר הסגירה נעשתה מבחוץ (ובהתבוננות נשאל: האמנם?). זאת הוא עשה על מנת לאטום את התיבה למים, ולאפשר לה לצוף (האמנם?) על פניהם. כן יש לומר כי סגירת התיבה מונעת מבני אדם – שאינם מבני נח – לבוא אל התיבה. הרי יש מקום לשער שנמצאו אנשים שבקשו לבוא בתוכה על מנת להציל את חייהם. והאלוהים מנע מבעדם(?) (וכן מנע בואם של בעלי חיים נוספים). או אז בא המבול, שנמשך ארבעים ימים וארבעים לילות, והתיבה, כמצופה, צפה על פני המים, מתרוממת יחד עם המפלס העולה.

התבוננות
ויבאו אל נח אל התבה פס' י"ט בפרק ו' אומר: ומכל החי…תביא אל התיבה והפס' שלאחריו גורס: שנים מכל יבאו אליך. נמצא כי שני הפסוקים סותרים זה לזה, אחד אומר כך ואחד אומר כך. והנה הפסוק דנן מאחד בין הגרסאות: אל נח אל התבה. ונראה לומר כי התורה מכוונת אותנו לחשוב שנח ותיבת נח חד המה. שהתיבה והאיש אחדים. שהוא התיבה והתיבה הוא. ואכתוב מפורשות: שהאיש נח התאחד עם שמו באופן מלא, בבחינת הוא אחד ושמו אחד. ויש כאן להזהר מאד מאד ואין לדבר בזה הרבה. (אלא שזה נמצא, ופירוש זה מצביע ככל יכולתו ובמידת כחו, על אשר הוא רואה כישנו, ואולי על כן נקבע שמו באין). ואכן הביטוי תיבת נח נקבע בהכרות באופן כה עמוק, עד כי איננו שמים לבנו לאשר אנו אומרים, כאשר אנו אומרים אותו.
מכאן שאפשר לפרש כי ביאתן של החיות אל נח היא ביאתן אל התיבה ולהפך. ומה זה? רמז להיותו של נח מקביל לאדם בימי בראשית. מדוע? משום שבראשית נכתב: וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם (ב', י"ט) . והרי זה מה שקורה כאן: האלוהים מביא אל נח את כל החיות כולן. אם נתבונן עוד נראה כי האלוהים מביא את החיות אל אדם למען יקרא בשמן. תפקידו של אדם לתת שמות לבעלי החיים שסביבו. ואילו תפקידו של נח מה? אומרים הפסוקים מפורשות: להחיות. כשם שהביא האלוהים את החיות אל אדם למען יקרא בשמן, כך מביא הוא את החיות לנח, למען יחיו. ופעמיים נאמרים הדברים: פעם אחת להחית אתך נח הוא גורם פעיל בהחייאת בעלי החיים, ופעם כתוב רק להחיות. כך שאפשר לפרש שהחיים שיבואו לידי קיום עם נח, יצאו אחר כך לחייהן שלהן, בלי נח. יש כאן מעין רמז מקדים לכך שיהא על נח לקיים מצוות שילוח קן ואת זה נלמד בסוף סיפור המבול, בעזרת ה' יתברך. כן מצטייר כל הדבר הזה כעוד קשר שבין פרשת בראשית ופרשת נח. קשר בתוך קשר.
עוד: פסוק ט' בפרק זה אומר, אל נח אל התבה, והוא מכיל את הרעיונות שהעלינו כאן. אבל שם נכתב אל נח אל התבה זכר ונקבה, וזה מעניק מרחב לפירוש נוסף, שעל פיו נח הוא הזכר והתיבה היא הנקבה. ביאתו של נח אל התיבה היא היא המעשה המשמר את החיים. נח מייצג כאן את גרעין החיים כולם, שכאשר הוא עצמו נזרע בתוך הנקבי, בתוך הרחם, שבים ועולים מחדש החיים כולם, על אינסוף גוונים שבהם. ביאתן של החיות אל נח היא ביאה רוחנית, שבה הופך להיות נח הנציג המובהק של החיים עצמם: כשאריה מפרה לביאה נולדים גורי אריות, וכשאיש מפרה אישה נולדים גורי אדם וכו'. אבל כשנח מפרה את תיבתו, נולדים כל החיים כולם. נח הוא אבי החי כולו, על אנושות שבו, ועל כל רמש ובהמה ועוף כנף. ואזכיר כאן שוב כי ראשי תבות של שם נח: נשמת חיים או נפש חיים. והפסוק "שלנו" מגדיל עוד ועוד וכותב – מפורשות – רוח חיים. אבל אחדד כאן: רוח החיים שוכנת בבעלי החיים. ועל כן כתבנו למעלה ביאה רוחנית, שהם באים אליו ברוחם, והוא מוליד אותם בגוף ובנפש. כזרע קסם המפרה ביצית קסם, והיא מוציאה מתוכה חיים רבים. וכך נמצאת התיבה מקבילה לאדמה, שמתוכה יצאו חיים בסיפור הבריאה, ויש כאן מעין מעגל, שהאדמה הוציאה עצים, והם הפכו לתיבה, וכעת הם עצמם האדמה האחרונה שנותרה על פני העולם כולו, שכל העולם שקוע במים, ורק פיסת אדמה אחת – התיבה, נותרת מעליהם, ומשהתאפשר – שבה והוציאה מתוכה חיים.
לסיכום אכתוב כי בזמן המבול נח הוא כלי מעביר חיים יותר מאשר היותו אדם פרטי או בעל לאשתו, או אב לבניו, וחם לנשותיהן. אבל אחרי כן, משסיים תפקידו זה, שב הוא להיות אדם פרטי, ונראה בהמשך, בעזרתו יתברך, כמובן.

והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים גם פסוק ט' שראינו קודם אומר כאשר צוה אלהים את נח. ויש כאן לשאול: אם צוה את נח, מה פתאום באים בעלי החיים? הרי אותם לא צוה. תשובה אפשרית אחת תעלה מתוך פירוש תיבת צוה במשמעות ציוות, לשון צוות. הוא ציוות את החיות אל נח, במצוותו, ועל כן התקיים בו בנח הדבר אשר דיברנו בו קודם לכן. פתאום פסק נח מלהיות עצמו, והפך ליצור מיוחד, שכל החיות כלולות בו. הסבר זה עולה בקנה אחד עם דברינו שלעיל, שעל פיהן נשא נח את החיים כולם באופן טמיר ונעלם, והיותו בתיבה היא מעין שלב הריוני, שבסיומו נולדים מחדש החיים על הארץ, ודי לומר זאת שוב ושוב.
אפשרות אחרת היא שדי היה לצוות את נח, על מנת שתעבור השמועה לבעלי החיים. ומכאן שידע נח את בעלי החיים יותר מכל אדם אחר, ויכול היה לקרוא להם בעת הצורך, כמצוות אלוהים. פירוש מוזר זה מזכיר את סיפור בראשית שעסקנו בו קודם לכן, שעל פיו אפשר לומר כי כמו אדם, גם נח קרא לחיות בשם, אלא שלא במובן של הענקת שם, אלא במובן של "קול קורא", שקרא להן לבוא אליו, בשפתן שלהן. זה עשוי להסביר מעט את צדיק תמים שנאמר בנח, שתמימותו כוללת שלמות יחסיו עם הבריאה כולה, על בעלי חיים שבה.

ויסגר ה' בעדו זהו חלקו השני של הפסוק, ונראה כאן דבר מוזר מאד: החלק הראשון כותב את שם אלוהים, כאשר ראינו, וחלק זה כותב את שם השם. כאילו שבאמצע המאמר התחלפו התפקידים, ומידת הדין הפכה למידת הרחמים. קודם לכן, כאשר חילק פירוש זה את סיפור המבול לשני סיפורים נפרדים, ראה לחלק על פי השתייכות הסיפורים לשתי המידות דין ורחמים. כל הפסוקים שבהם מוזכר שם אלוהים, נכנסו לסיפור שעל פי מידת הדין; וכל הפסוקים שבהם מוזכר שם ה', נקבעו בסיפור מידת הרחמים.
כפי שניתן לראות בחלוקת הסיפורים, הפסוק שבו אנו עוסקים כעת מופיע שם באותיות מודגשות. כעת אנו נוגעים בסיבה לכך: ששני השמות נכתבו בו, מה שמנע מלקבוע אותו כשייך לצד זה או זה על פי השם. בסופו של דבר נמצא כשייך למידת הרחמים וזאת על פי התוכן וההקשר. אבל זה מעניין מאד. מדוע? משום שגם זה מזכיר את סיפור בראשית. [פירוש זה מדגיש נקודה זו שוב ושוב, משום שהיא חוזרת שוב ושוב. לולא היתה מופיעה בכל כך הרבה הקשרים, הרי שהיה הפירוש מניח לדברים. אלא שבכל פסוק, כמעט, נמצא איזה הקשר, ודבר זה יש לו סיבה, ועמדנו עליה - התורה יוצרת הקבלה בין סיפור בראשית לבין סיפור נח כראשית חדשה. אלא שזה סבוך, משום שסיפור נח הוא סיפור מחיית כל החי, סיפור של השמדה. רק גרעין קטן של בעלי חיים ניצל. אז מצד אחד נראית הקבלה בין בריאה למחייה. ומצד שני - אלה הנותרים משמשים כגרעין לבריאה המחודשת, שהיא אינה בריאה ממש, משום שלא נבראו הדברים באמירה, אלא שלכל צורך אחר, ניצולי המבול הם אלה המעמידים את הדורות שאחריהם, ולפחות במידת מה הם האבות והאמהות של בני העולם החדש, הוא העולם שאחרי המבול.]
אם כן, מה כאן מזכיר את בראשית? שבפרק ב' כתוב: השם אלהים. ונמצאות שתי המידות פועלות יחד לאורך זמן. ואילו כאן רק פעם אחת מופיע צימוד בין שני השמות, וגם הוא אינו צמוד מדי – ששני השמות מופרדים בתיבת ויסגר, ונשאל למה?
תשובה אחת, והיא שעלתה כבר אלא שלא נאמרה, היא ללמד שאין שתי המידות הללו יריבות, אלא פועלות יחד לכיוון החיים. אין הן נפרדות, שאין פירוד באלוהים, אלא שמבחינתנו הוא יראה פעם כך ופעם כך.
תשובה שנית, ונאמרה – להזכיר מעשה בראשית.
תשובה שלישית היא להורות על כך שמידת הרחמים פועלת בדין ומידת הדין פועלת ברחמים. להזכיר שגם כאן, במבול הנורא, פעלה מידת רחמים, ובדין היה מבול, ובדין היו רחמים.
ומה עושה מידת הרחמים? ויסגר. מה הוא סוגר? על פי הפשט הוא סוגר את התיבה. היא פתוחה, חיות רבות עולות אליה, ואז מידת הרחמים עצמה – ה' יתברך – י – ד – ו – ד – הוא בעצמו – סוגר את התיבה. אין עוד לצאת ואין עוד לבוא. ומדוע עשה כן? שימנע מן המים להציף התיבה ולהטביעה. אבל עלינו להתבונן עוד. עלינו להתבונן בנח ובבני האדם האחרים, ולראות את הקושי הנפשי העצום שמונע מהם לסגור את התיבה בפני האחרים. איך יכול אדם להתנכר כל כך לעולמו הקודם, איך הוא יכול לדון את רעיו בני האדם למוות? התשובה היא שהוא איננו יכול לעשות כן, ועל כן מתערב האלוהים עצמו, וסוגר הוא את התיבה בעבור נח. ויש לתת את הדעת רבות לכך שמידת הרחמים היא שסוגרת את הפתח, ולא מידת הדין. ושוב עושה מידת הרחמים מעשה בלתי נתפש מבחינתנו. שקל יותר היה להבין לו היתה מידת הדין סוגרת. אבל היו אלה הרחמים, והם שוב כופפים ראשם בפני הדין. שמידת הרחמים מעדיפה היא לעשות את הבלתי יעשה, כי היא כורכת חיים בכל מעשה שעושה. 

עוד: קודם לכן כתב: וארבת השמים נפתחו. אל מול הפתיחה הזאת עומדת סגירת התיבה, חוצצת בין הארובות  שנפתחו, לבין החיים. ואף כי  זוהי הפתיחה הראשונה בתורה, אין זה השמוש הראשון בשרש פ.ת.ח, ואף אין זה שימוש ראשון בשורש ס.ג.ר: הפתח הראשון הינו לפתח חטאת רבץ, והסגר הראשון הינו ויסגר בשר תחתנה. בעוד את הראשון אפשר לקשר לפתיחת ארובות השמים באמצעים ספרותיים או מדרשיים, הרי ששתי הסגירות הראשונות זהות הן: ויסגר, ואת שתיהן סוגר האל בכבודו ובעצמו. אלא שאת הראשונה סוגר השם אלוהים, ואת השניה סוגר השם לבדו. ועוד: הראשונה היא האלוהים הסוגר את בשרו של אדם, תחת הצלע אשר לקח ממנו, למען בנות לו אשה – למען החיים – וגם כאן סוגר ה' את פתח התיבה על מנת לשמר את החיים. ומתקיימת הקבלה נאה בין התיבה לבין גופו של אדם ככלי נושא חיים. אם נייבא את הרעיון בדבר זהות נח והתיבה למקום זה, הרי שמצאנו מקבילה בין גופו של נח לבין גופו של אדם – שאת שניהם סגר האלוהים. והבדל גדול הוא שאת גופו של אדם סגרו שתי מידות דין ורחמים, ואת גופו של נח (היא התיבה) סוגרים הרחמים לבדם. ונמצא הפרש בין בני אדם ובין בני נח: שעל חיי הראשונים מופקדת גם מידת הדין, ועל חיי האחרונים אין היא מופקדת. כאילו הדיר האלוהים את עצמו מאחריות לחיי אדם, והותיר אחריות זו ברשות ה' לבדו. מדוע? משום שמידת הדין באמת אינה יכולה להכיל רשעת מעשיהם של בני אדם, ואילו מידת הרחמים יכולה להכילם לאינסוף, ובמו עינינו ראינו עד כמה יכולה היא להכיל, ומבשרינו חזינו. ואכתוב גם הפוך: שבני אדם באמת אינם יכולים לעמוד בדרישותיה של מידת הדין, והם נושאים עיניהם אל הרחמים, שיכולים להכיל לאינסוף אותם ואת מעשיהם הרעים.

ויסגר ה' בעדו. בעד מה סגר ה'? בעדו. והתיבה מוסבת על נח. השם בעדו, ויהיה בסדר. כמו הבטחה בת מלה אחת, דקה לפני שיוצאים למסע ארוך שלא ברור איך ומתי יבוא לידי קץ.
אבל אפשר גם לקרוא ויסגר כאילו היא מוסבת על נח. ולא מדובר בסגירת התיבה בלבד, אלא בסגירה פנימית, בדומה להחלטה. נח סוגר בלבו את הדברים כך: השם בעדו. ויש בזה מבדיחות הדעת, אבל אם לוקחים את התיבות שקדמו לסגירה הזאת – כאשר צוה אותו אלוהים אז רואים את ההבדל בין אלוהים לבין השם. כלומר נח עושה כדבר אלוהים, אבל מחליט בתוך תוכו:  השם איתי, בעדי. והבדיחותא נשמרת, אבל עומד כאן גם הרעיון על ההבדל שבין מידת הדין, שהיא קשה, למידת הרחמים, שטוב שתהיה בעדך. ועוד יש כאן לדמיין סיפור שלא נכתב כלל, שבא מי ממכריו של נח, אולי אפילו אביו (שאכן הלך לעולמו בשנת המבול), ועלה בכבש אל התיבה, ולא היה זכאי לבוא בתוכה, ולא יכול היה נח למנוע מבעדו לבוא אל התיבה, ומידת הרחמים התערבה, וסגרה היא את הפתח, מונעת היא מבעדו לבוא בשערי החיים. כך שתיבות אלה מכילות בתוכן רמז רחוק מאד לאסון שהתרגש על העולם, ושאנחנו, פעמים רבות, שוכחים כשאנו באים לחשוב על סיפור נח. ושאלנו בתחילת הדברים האם סגר מבחוץ או מבפנים? מתוך הדברים שדברנו לא עולה תשובה מלפני, ואנו נשוב ונדרש לשאלה זו בעת היציאה מן התיבה, אחרי המבול, ששם מתבהרים מעט הדברים.

ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ ויש כאן להתבונן בתיבת וישאו, שהמים נושאים את התיבה, ויש כאן רמז לזיווג, נישואין, והנשיאה הזאת מרוממת את התיבה מעל הארץ. ורמז נאה הוא, שכאשר איש נושא אישה, נושא הוא אותה מעל הארץ, וחיוני הדבר. משום שברוממותה מעל הארץ מפסיקה האישה לקבל חיים מאמא אדמה, והופכת היא עצמה לאמא אדמה חדשה. כח החיים שניתן בה מוציא עצמו אל הפועל, והיא, בהופכה לארץ חדשה, מולידה חיים חדשים אל הארץ הישנה. וחוזר חלילה. ויפה לדמות את האיש, הגבר, למים רבים, שכוחם רב, וחיים יש בהם, אלא שנזקקים הם לפיסת ארץ, על מנת שיוכלו לזרוע בה, ולהוציא בבוא העת חיים מן האדמה. וראינו קודם את ההקבלה שבין התיבה לבין האדמה, והנה היא עולה שוב, וזה חביב. 
ומה בתיבה? בני אדם ובעלי חיים. ועלינו לזכור שהארץ נשחתה ונמלאה חמס מפאת רשעתם של בני אדם, והתרוממותה של התיבה מעל הארץ חיונית היא לשיבה לחיים מתוקנים. להתרחק מכל הזוהמה והטינוף, להתרומם מעל המאורעות, על מנת שאפשר יהיה לשוב לארץ, ולהתחיל את החיים מחדש. וכל זה לפרק זמן קצוב, שאין להתרחק מן הארץ, שבה קבע האלוהים את כח החיים, יתר על המידה. בו בזמן ומאליו, נשטפת זוהמת בני האדם על ידי המים הרבים, שהם, כדרכם, מטהרים, גם אם עושים הם זאת בכח רב מאד.

שבח והלל לאל חי עולמים על אשר העביר בי את אלה הדברים.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה עשיתי מזה ומזה.
הכתר והכבוד לחי עולמים הלקח והלבוב לחי עולמים.
אור לאחד בשבת, ל' בניסן התשע"ב, חמישה עשר ימים לעומר, יפו.

וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים: וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ: וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ

אין איל (בראשית ז', י"ג – י"ד)

א.ר.ו.כ

בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה: המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרמש על הארץ למינהו וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף

פשט הפסוקים
בשנת חייו השש מאות של נח, ביום שבעה עשר בחודש השני בה, באו נח ובני משפחתו אל התיבה. יחד איתם בא גם כל החי על כל צורותיו, כשכל צורת חיים מיוצגת על ידי זכר ונקבה, כפי שציווה אלוהים.

התבוננות
בעצם היום הזה זהו הראשון מתוך שנים עשר עצמי היום הזה שבתורה: שניים עניינם מילת אברהם ובנו ישמעאל, שהם נימולים בעצם היום הזה. שלושה בספר שמות, ועניינם ביציאת מצרים המתחוללת בעצם היום הזה. ארבעה בספר ויקרא והם עוסקים בספירת העומר ובחג השבועות (שני פסוקים), ושלושה עוסקים ביום הכיפורים. סה"כ חמישה. אבל כתבנו ארבעה. הסיבה לכך היא שפעם אחת מופיע הביטוי בצורה חסרה – עצם היום הזה, בלא ב' תחילית, והוא העוסק בקרבן המוקרב ביום הראשון ספירת העומר. הופעה אחרונה בספר דברים, ועניינה דבר ה' למשה, בעצם היום הזה, הקורא לו לעלות אל הר העברים, לראות את הארץ, ולמות בהר. [וכן קיימות הופעות דומות שלא בתורה והן אך ורק בספר יהושע (שתיים), ובספר יחזקאל (ארבע)].
אם כן, על מנת לפתוח מעט את הביטוי הזה, נבדוק מהו המשותף לכל האזכורים שלו.
שלושה אזכורים ראשונים – נח ואברהם, הם אזכורים שמתארים התחוללותו של מאורע משמעותי ביותר. המבול על הארץ והשמדת החיים כולם, שבעקבותיו באה ברית אלוהים עם נח, ועניינה הבטחה שלא להכרית עוד את החיים באופן גורף, ועדות לה הקשת; וברית המילה, שעניינה גם כן חיים, שהיא ביסוד נכרתת, ועדות לה היהודי. ומכאן גם רמז לקורא, עד כמה גדולה היא ברית זו, שעניינה החיים עצמם, והיא לעם היהודי כקשת לעולם כולו.
שלושה אזכורים הבאים: יציאת מצרים. וזה אירוע גדול מאין כמותו, שבו נוסד עם, ועמוד יסודו – חרות. מכאן ששקולה יציאת מצרים לברית החיים עם נח, ולברית החיים עם אברהם.
אחר כך אזכור של ספירת העומר, שהיא ספירת זמן שבתוך הזמן ומעל הזמן, ואין איש חי על פיה, אלא היהודים, ורק 50 ימים בשנה, אלה שבין פסח, שבו כאמור נוסד עם, ועמוד יסודו – חרות, לבין חג השבועות, שבו מקבל העם את סוד חרותו – התורה. ואת יום חמישים אין סופרים. ובאזכור זה חסרה אות ב'. שכן בחג השבועות מתכנסים קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא, וכולא חד. וישראל נקראים ראשית. ולכן חסרה אות ב', שהיא משלימה לתיבת בראשית, כך שמתן תורה, בריאת העולם בזעיר אנפין היא, ובאמת משלימה היא את הבריאה כולה, ובריאה באריך אנפין היא. ויתר על כן, יום זה, שלמחרת השבת, הוא הוא עצם היום הזה, וכל שאר האזכורים הם בתוכו, שבהם נאמר – בעצם היום הזה. הוא הדבר, והם איכויות שבדבר. והכל אחד, ואין לשנות. וכאן אוסיף תמיכה מצד ההלכה, שקבעה כי קציר העומר וקרבן העומר דוחים את השבת, ואין לך ראיה גדולה מזו, כי פיקוח נפש דוחה שבת, ועל כן אפשר לפרש כי בשורש מצוות העומר עומדת ברית חיים ממש, וכי אם נדחה את העומר מפני השבת, הרי שנמצאנו מסכנים נפש ממש.  
עוד שלושה אזכורים, והם של יום הכיפורים. והוא יום מיוחד לה' ולעמו ישראל, בחינת סליחה וכפרת עוון, ופתיחת דף חדש, נקי, ללא אזכורי העבר.
ואחרון – יום מות משה, שמת משה בעצם היום הזה, בברית החיים, ובברית היסוד, ובברית התורה, ובברית עם ואלוהים, וביום סליחת העון הזה.
וכל אלה בעצם היום הזה, והוא יום אחד. אותו יום הוא, בכולם.
וכתבנו בפירוש זה על המבול, ששוטף הוא את הזמן, וסימן הוא לכך שכרוך הוא בחיים. והנה מתגלה כאן, בשלוש תיבות אלה, בעצם היום הזה, שאכן כך הוא, כי כל אלה הפסוקים שבהם עסקנו כעת, כולם עניינם ביטול הזמן, שבכולם אין הזמן תקף, רק אמת התורה לבדה. וכאן אוכל להוסיף כי נמצא פירוש זה תומך בהלכות הקובעות כי ממחרת השבת כוונתו ממחרת הפסח, שהלכותיו כהלכות שבת, ולא ממחרת שבת בראשית. ומהי תמיכה זו? שפירוש זה עוסק בביטול הזמן נוכח נצחיות אמיתותה של תורה, ואלה המבקשים לעגן את ההלכות בזמן מסויים (יום ראשון שאחרי שבת בראשית, למשל), נותרים עבדים לזמן.  ואין לי יותר מזה.

בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה: המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרמש על הארץ למינהו וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף שאחרי שביטלה התורה את הזמן, וקבעה את עצם היום הזה על פי הדברים שראינו, כעת היא מעידה על כל צורת חיים שבאה אל התיבה, עדות אמת, ואין לי לפרש זאת שוב.

שבח תודה והלל לאל חי עולמים על אשר שטף דרכי בלילה הזה.
ומה שחיסרתי יושלם, ומה שפגמתי יתוקן. ומי יתן ויסולח לי על אלה הדברים.
הטכס והטוהר לחי עולמים, היחוד והיראה לחי עולמים.
יום חמישי בשבת, אור לכ' בניסן, פסח התשע"ב, חמישה ימים לעומר, יפו.

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה: הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף

אין איל (בראשית ז', י"ב)

א.ר.ו.כ

ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה

פשט הפסוק
יורד גשם במשך ארבעים יממות מלאות. ואפשר גם: גשם יורד בעולם במשך ארבעים יממות.

התבוננות
כל שאשאל בפירוש זה הוא מדוע בא פסוק זה דווקא כאן? מדוע אמרה תורה לקטוע את גרסת הרחמים ולהכניס פסוק אחד בלבד מגרסת הדין?
לפני שאבוא לענות על שאלה זו אסביר כי שיוך הפסוק הזה לגרסת הדין נובע מכך ש: א) הוא מתאים לרצף הסיפורי של גרסת הדין; ב) בפסוק י"ז אומרת התורה: ויהי המבול ארבעים יום על הארץ. כלומר קיים פסוק נוסף בתוך הסיפור, שתוכנו דומה לתוכן הפסוק הזה, ולפיכך קל לחשוב כי אחד מהם יהא שייך לגרסת הדין וחברו ישתבץ בגרסת הרחמים. אלא שהתאמתו לרצף הסיפורי קבעה כי ישתייך דווקא לדין. וברי כי חלופי הגרסאות הקלים שבין הפסוקים אינם מקריים כלל, וכי הם מרובי רבדים, ועמוקים הם מאד, ואין זה מקרה שכך נכתבו הדברים. אלא שבקוראנו את אלה הפסוקים, נראה כי המידע הנכלל בם, פשט הפשט, דומה מאד בשניהם.
על מנת לענות על השאלה שנשאלה בראש הדברים, אתמקד בתיבת ויהי. טענתי שבכאן היא גדולה, והיא מכוונת חזרה אל ימי הבריאה. פירוש זה מרבה להצביע על מקבילות שבין סיפור הבריאה לסיפור נח משום שהן קיימות בכתובים, ולא במקרה. כמו אומרת התורה: סיפור המבול אמנם סיפור חורבן הוא, אבל קיימים בו זרעים של בריאה חדשה, שבמידת רבה מהדהדת את ימי הבריאה הישנה, הראשונה, בריאת בראשית. הפעם אראה כי מתחולל כאן מהלך הפוך, שבו תיבת ויהי של סיפור נח מקרינה חזרה אל סיפור בראשית, והיא מלמדת אותנו איזה דבר על אשר קרה אי אז. דברים מעין אלה ראינו בפירוש הקודם, אלא שלא הצבענו עליהם ולא קראנום בשם, ואילו עתה נתפנינו לעשות כן. אם כן, למה מכוונים הדברים?
לכך שתיבת ויהי שבכאן מסייעת לנו להבין טוב יותר את אשר מתחולל בימי הבריאה. הרי שבים אנו ואומרים כי נברא העולם בדין, שנאמר ויאמר אלהים, וירא אלהים, ויבדל אלהים, ויעש אלהים, והרבה יש מזה. ושם אלוהים הוא הוא מידת הדין, ולפיכך נכון אמרו חכמינו כי נברא העולם בדין. ועוד אמרו חכמים כי לא עמד העולם בדין ועל כן שיתף בו מידת רחמים, וזה ה' אלוהים שכתוב בפרק ב'. אלא שכאן נגלה כי מידת הרחמים שותפה סמויה היתה, והיא נמצאת שם בתיבת ויהי. שכתוב ויהי אור, ויהי כן, ויהי ערב ויהי בקר פעמים הרבה.
[פעם אחת כתוב וִיהִי, בו' חרוקה. וזה ביום השני שאומר אלהים: ויהי מבדיל בין מים למים. השינוי הקטן הזה אינו קטן כלל וכלל. החריקה משמעותית היא, והיא מלמדת על הצער הגדול שעלה מלפני הבורא, שעה שהבדיל בין מים למים, שעה שהיה עליו לבצע את הפירוד הראשון, שעה שברא את הרע. ועל כך דיברנו בפירוש היום השני, אשר על כן לא נכתב בו וירא אלוהים כי טוב.
החריקה הזו הינה גם חריגה בתוך סיפור הבריאה כולו, והיא אחת מתוך עשרים פעמים שנאמרת תיבת ויהי, ובכולן היא נאמרת בשמחה ולא בצער. ואמרו חכמים כל מקום שנכתב ויהי לשון צער הוא (מגילה י), אבל בדיון שמתפתח שם עולה כי יש לכאן ולכאן. כלומר יש ויהי לשון צער ויש ויהי לשון שמחה. פירוש זה רואה לנכון לומר כי תיבת ויהי של היום השני, התיבה החרוקה, צער טמון בה, ואילו התיבות האחרות נאמרות בשמחה והתרגשות הנלוות לתהליך הבריאה, כשעולות ומופיעות איכויות ראשוניות, והן מוצאות את מקומן בעולם.]
אחרי כל הדברים הללו, יכולים אנו לשוב ולשאול: מה ראתה תורה להפסיק את רצף הסיפור שמצד הרחמים, במקום זה דייקא, ולהכניס פסוק אחד שמצד הדין? התשובה לשאלה זו מסתתר בתיבת ויהי. ראינו כי יש שהיא מבטאת צער ויש שהיא מבטאת שמחה. בשפתנו: יש שהיא מן הדין, ויש שהיא מן הרחמים. טענת הפירוש הזה היא כי תיבת ויהי שבכאן מן הרחמים היא, והיא לבדה מרמזת כי בתוך הדין האלוהי, שהוא דין קשה מאד – שהשמיד את כל אשר חי ואין להקל בכך ראש – עומדת לעולם מידת הרחמים. ואמנם מקבלת היא את הדין, ואין היא באה לבטלו – אלא שעצם קיומה בתוך הדין מלמד אותנו שאין הפעולות הנעשות שרירותיות הנה, ואין הן אכזריות. שקולות ומדודות היו, ונחתמו בדין וברחמים גם יחד.
וכל זה מעידה תיבת ויהי, והיא מגשרת בין שני הפנים הללו של ה' אלוהים, פנים של שמחה ופנים של צער, אלה בעיתם ואלה בעיתם.
כעת, משנשוב ונקרא את סיפור בראשית דרך הפריזמה הזאת, נראה בוודאי כיצד מסתתר צד הרחמים שבאל בתוך סיפור הבריאה עוד לפני שמעלה הכתוב את הצירוף ה' אלוהים, שמופיע בפרק ב'. שתיבת ויהי שמופיעה שם עשרים פעמים, עומדת ומשמשת בדין, ומעניקה חיים לנבראים ולנבראות, מכוננת את קיומם בעולם, שאין קיום ללא רחמים. (וזה סודן של נשים, שנטע ה' אלוהים את הרחמים בתוכן, ושם קבע את משכן החיים הבראשתיים.)

תודה והלל לה' אלוהים על אלה הדברים, ובאמת אין ביכולתי להודות לפניו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות טובות ונפלאות שעשה עמדי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי והרבה פגמתי.
הזיו והזוהר לחי עולמים החיל והחוסן לחי עולמים.
יום שני בשבת, י"ז בניסן, פסח התשע"ב, שני ימים לעומר, יפו.

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

אין איל (בראשית ז', י' – י"א)

א.ר.ו.כ

ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ: בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו:

פשט הפסוקים
אחרי שבעה ימים, כמובטח, מתחיל לרדת גשם כבד מאד. תאריך: שבעה עשר באייר, או שבעה עשר בחשוון, בשנת שש מאות לחיי נח.

התבוננות
ושוב מתרחש חילוף בין הסיפורים, ואנו באים כעת לשני פסוקים שמצד הרחמים.
פסוקים אלה חוזרים על מידע שקיבלנו כבר מצד הדין בפסוק ו'- גילו של נח בעת המבול, והוא שש-מאות שנה, וכי החל המבול. בנוסף, הם מספקים מידע חדש – את התאריך המדוייק בו מתחיל המבול. ניתן גם לחשוב כי תאריך זה מהווה את יום הולדתו של נח ממש. ובעזרת ה' נבדוק בהמשך.
ויהי לשבעת הימים כפי שאמר בפסוק ד' לימים עוד שבעה, וכמובן מקיים את דברו. ושם פירשנו כי תיבות לימים עוד שבעה מזכירים את פרשת בראשית, את שבעת ימי הבריאה כמובן, אלא שלא הודגש מספיק: שבעת הימים שבכאן, בחטיבה הרחמנית של הסיפור, מקבילים הם לשבעת ימי הבריאה. והימים הבראשיתיים מסתיימים בגירוש, וימי נח מסתיימים במבול. וזו הקבלה יפה ונוראה, ויותר משהיא מספרת לנו על המבול, היא מספרת על הגירוש – שכמוהו כהחרבת העולם כולו. (ובקריאת פרשת בראשית לבדה אין אפשרות להבין עד כמה חמור הוא עונש הגירוש, אבל כשקוראים את הפרשות במקביל, הרי שמתגלה עוצמת העונש במלואה. ומבין שני העונשים הרי הגירוש הוא החמור יותר, שגורשנו מן הנצחי אל הארעי, בניגוד לסיפור המבול. כן יש לומר ואנו לומדים זאת כל העת, שרבים מאירועי פרשת נח מקבילים לפרשת בראשית, אבל אין הם אלא צל שלה, העתק, ובראשית לבדה היא המקור. וכל זה אמור בבחינת בריאת הדברים והבאתם לידי גילוי בעולם מצד היותם נעוצים בנקודת הראשית. ומצד אמת התורה אין חילוק בין זה לבין זה, שכל התורה היא דבר אלוהים חיים (ר"ת אחד) ואין לתיבה כלשהי יתרון על חברתה.)

ומי המבול היו על הארץ ובפסוק ו' קראנו והמבול היה מים על הארץ. וההבדל ביניהם שבפסוק ו' המבול מאופיין כמים על הארץ, כאילו תיבות אלה הן הגדרת המבול. ואילו בפסוק שבו אנו עוסקים כעת, המבול הינו מציאות נפרדת ממים, כשלעצמו, והוא כלי מחזיק מים: יש מים למבול, כשם שיש מים לים או למעין. שאנו אומרים: מי מעין, מי הים; וכאן: מי המבול. זוכרים אנו כי התיאור שבפסוק ו' בא מצד הדין, ואילו התיאור שבפסוק זה בא מצד הרחמים. אז מה מדגישה כל מידה? האחת מגדירה את הדברים, וזה באמת עיסוק הדין, להגדיר ולהפריד את הדברים זה מזה – על מנת ליצור סדר לצורך חיים, כלומר בבסיסה עומד שורש טהור והוא המניע לפעולתה. והאחרת, מידת הרחמים, לא מגדירה את המבול, אלא מעניקה לו הוויה עצמאית. וזה באמת מה שעושה מידת הרחמים כאן בעולם. בתוך האחד מתקיימת הבדלה בין פרטים, וכל אחד מן הפרטים הללו הינו חטיבה עצמאית המקבלת את חייה, או את קיומה, ממידת הרחמים כאמור: ואתה מחיה את כולם.

בשנת שש מאות שנה לחיי נח כך כותב הסיפור הזה, ואילו בדין כתב ונח בן שש מאות שנה. מה ההפרש? שהדין מספר מה גילו של נח, אבל הרחמים סופרים את מניין השנים על פי גילו של נח. גילו של נח אינו פרט בסיפור כאן, כמו בדין, אלא הוא הספירה שעל פיה מתרחשים הדברים. זהו הבדל עמוק בין הסיפורים, והוא רומז על היותו של נח נקודת הראשית של האנושות החדשה. הרי ראינו קודם לכן, באילן היחש, עד כמה פשוט לחשב באיזה שנה החל המבול, אלא שהתורה כאן אומרת דבר עמוק מאד: כל הזמנים שקדמו לנח אינם רלוונטיים עוד, וספירת השנים מתחילה מחדש. המבול אינו מוחק את האדם ואת בעלי החיים בלבד, אלא את הזמן עצמו, ותחת הזמן הישן קמה ספירה חדשה – המתחילה משנת לידתו של נח (והיא שנת 1056 לבריאת העולם). וזה מעניין. מעניין עד מאד, משום שכורך את הזמן בחיים, ואת החיים בזמן: משכלים החיים, כלה גם הזמן, וזה יפה.
בחודש השני בשבעה עשר יום לחדש הוא חודש אייר. ויש שיטות האומרות חשוון. והמחלוקת היא האם תיבות בחודש השני נמנות על פי מניין ישראל (שניסן ראש חדשים הוא, ראשון לחודשי השנה), או על פי מניין מלכים. ויש דעות לכאן ולכאן. ואם על פי ספירת ישראל, הרי שבשבעה עשר באייר, ואם על פי ספירת מלכים, הרי שבשבעה עשר בחשוון. הדעה השנייה תכוון אותנו לחשוב על נח כעל מלך, שהדור נספר על פי שנות מלכותו, וזה מעניין, ומרמז מעט על אישיותו של נח ועל הנהגתו. לעומתה הדעה הראשונה תחזירנו לדברים הראשונים של פירוש זה, שעל פיהם לעיני כל ישראל מתחוללים הדברים כולם. על פי ההקבלה שאנו עורכים כאן בין סיפור הבריאה לבין סיפור המבול, נמצא כי דעתו של פירוש זה היא שהחודש השני הוא חודש אייר דווקא. ומובן שהדעה השנית, והיא הרווחת, בעינה עומדת. והרי קרוי חודש חשוון גם "ירח בול" ואין תימה, שדומה בשמו ל"ירח מבול". וחובה עלינו עוד להוסיף כי אפשר שסיפור הדין מונה על פי מניין מלכים וכי סיפור רחמים מונה על פי מניין ישראל, ומצד האל אין חילוק כלל. ולכן אסכם כי אין אנו יודעים יותר מזה ודי.
[כעת אוסיף כי אפשר שיום זה, יהא אשר יהא, הינו יום הולדתו של נח ממש, שהתורה כותבת מפורש ונח בן שש מאות שנה או בשנת שש מאות שנה לחיי נח. כלומר השלים שש מאות שנה מלאות, ביום זה. אבל אפשר גם שלא השלים עדיין, ושהתאריך המצויין הינו יום אחד כלשהו בשנה השש מאות לחייו (המתחילה בעצם בגיל 599). אלא שאם נתייחס לדברים שכתבנו קודם, שהזמן בטל במבול, הרי שתאריכי הלידה של כל שמונת באי התיבה נמחקו, וכמו ניתן לכולם תאריך לידה אחד: 17 בחודש השני בשנת שש מאות לחיי נח. ואז ממילא זה יום הולדתו. ועוד אפשר, כמובן, כי השלים נח 600 שנה, ואז, כעבור חודש ושבעה עשר יום מתחיל המבול. ואין הדברים הללו שכתבתי בסוגריים אלה מעלים או מורידים הרבה.]
[ועוד אפשר כאן לשחק עם התיבות ועם המשמעויות (למשל, שתיבות שבעה עשר יום לחדש משמעם שבעה עשר יום לחודש הבא (הוא החודש השלישי), כלומר אנו נמצאים בשנים עשר באייר (אשר מונה 29 ימים) או בשלושה עשר בחשוון (או בשניים עשר בו) (שהוא מונה 29 או 30 ימים). ואין אני חפץ לעסוק בכגון אלה, ומי שימצא לנכון לצאת וללמוד עוד מוזמן לעשות כן ותבוא עליו ברכה].

ביום הזה נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו ויש לשים לב כי תיבת "הזה" עולה 17, ולכן ביום הזה אפשר גם שחוזר על המידע הקודם. ומה קרה ביום זה?
נבקעו כל מעינת תהום רבה כל המים התת-קרקעיים אשר בארץ , במעיינות, בבארות המים, בשכבות הקרקע הבלתי-עבירות, עלו ופרצו ממקומם, הבקיעו להם דרך מן הפנים אל החוץ, ושטפו את הארץ מלמטה, בעוד מלמעלה מתחיל לרדת גשם כבד, ככתוב ארבת השמים נפתחו.
אבל מה שקורה כאן בעצם הוא דבר גדול ביותר: פסוק זה מהווה עדות לכך שמים עליונים ומים תחתונים, שהופרדו ביום השני לבריאה, שבים ונפגשים זה עם זה, מתערבבים ומתאחדים. (ודיברנו בזה שיום השני לבריאה הוא היום שבו נוצר הרע בעולם, הפירוד הראשון עצמו. ולא נאמר בו כי טוב, ואמת היא, שלא נכון לומר כי טוב על מה שהוא רע). וברגע זה ממש שבים ומתאחדים מים עליונים ומים תחתונים, ואין לך עדות גדולה מזו, ואין לך רמז גדול מזה, שתיבת נח והמבול מחזירים את הבריאה כולה למצבה הראשון. כמו חזרו כולם אל היום האחד, עת היה רק אור, וראה אלוהים כי טוב.
עד שם הולך המבול הזה, עד ביטול הרע ממש, כי גדל שלטונו מאד, והיה צורך דוחק לתקן עד עומק היום הראשון. ועל כן הזכיר תיבת תהום, שכתוב לפני ולפנים, וחשך על פני תהום. ותהום רבה היא, ורש"י מביא את דברי חכמינו – מידה כנגד מידה: שחטאו ברבה רעת האדם בארץ, ונשטפה רעתם בתהום רבה. כך שמחוייב היה מצב זה, שבעקבות ריבוי חטאיהם של בני אדם, שכל יצר מחשבות לבם רק רע כל היום, משיב את הדברים אל ראשוניותם, על מנת שיוכל העולם לשוב לתיקונו.
ארבת השמים תיבת ארבת חידתית היא, והיא שיכול אותיות של תיבת בארת. במים תחתונים אמר נבקעו, שהיה עליהם להבקיע דרך למעלה, אל היבשה, ואילו מים עליונים נצורים הם בשמים. ומשנפתחו הארובות – לא היה להם אלא ליפול אל הארץ.
כך שניתן לתאר את הדברים באופן הבא: מים תחתונים מתאמצים לעלות מעלה, ואילו מים עליונים חסרי מאמץ הם. למעשה המאמץ הינו לכלוא אותם בשמים, למנוע אותם מלבוא אל הארץ. וכאן יש לתת את הדעת על כך, משום שמאמץ זה חיוני לחיים הוא. הרי ראינו בימי בראשית שאחרי שהבדיל בין מים למים – ביום השני – עלו ופרחו החיים ביום השלישי, והם הצומחים. אך כשעלה מלפניו להביא החיים לידי כליה, שב וחיבר מים עליונים ומים תחתונים, והחיים שבו אל מקומם הראשון, והוא במחשבה, בדיבור, ואפשר לומר: בתיבה, שתיבה היא היא הדיבור. ומשנפתחו ארובות השמים מלמעלה, ומשעלו ובקעו המים מלמטה, חזר העולם אל תהו ובהו, ושבה תהום על כנה, ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ולא היה עוד דבר שיעמוד בפניה, ומים רבים ירדו על הארץ, לשטוף הזוהמה, החמס, הרשעה, מעשה ידיהם של בני אדם.

וראוי לחתום כאן, אלא שחייב אני להוסיף כי חיבור עדין בין מים עליונים למים תחתונים מוסיף חיים הוא, וזאת יודע כל אשר הריח את ריח הגשם, וראהו יורד משמים, ומנקה האויר והאדמה, ולאחר מכן ראה את השדות המוריקים, ואת העצים נותנים פרי. כך שחיבור עליונים לתחתונים ברובד הפשוט ביותר, הוא חיבור מפרה ומחיה. וכעת למדנו כי אותו חיבור ממש, כשמאבד את המידתיות, הופך לחיבור ממית ומכלה.

השבח לאל חי עולמים על שנתן לאלה הדברים לשטוף דרכי.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן, בעזרתו יתברך.
ההוד וההדר לחי עולמים הועד והותיקות לחי עולמים.
יום אחד בשבת, ט' בניסן התשע"ב, יפו.

וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ: בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ:

אין איל (בראשית ז', ו' – ט')

א.ר.ו.כ

ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ: ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול: מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה: שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח

פשט הפסוקים
המבול אשר הובטח בא בהיות נח בן שש מאות שנה. הוא ובני משפחתו נכנסים אל התיבה, על מנת להגן על נפשם, ואליהם מצטרפים זוגות של בעלי חיים, ככתוב שנים שנים, אחד זכר ואחת נקבה. כל זאת כדבר האלוהים אשר אמר לנח.

התבוננות
פסוקים אלה מעבירים אותנו שוב מן הסיפור שבמידת הרחמים לסיפור שבמידת הדין (וזה מעבר שלישי ביניהם). כלומר, אנו נמצאים על קו תפר, ויהא עלינו לשאול מדוע, ובעזרתו יתברך אולי נדע לענות. ואם לא עכשיו, אולי תענה השאלה בהמשך הדברים.
אם כן, אומרת התורה ונח בן שש מאות שנה, כלומר חלפו מאה שנה מאז הוליד נח את שלשת בניו. מדוע זה חשוב? אינני יודע. ונראה לומר כי מאה שנים לפחות חלפו בין הציווי האלוהי לבין המבול ממש, כלומר יש כאן פתח להבנה כי הקב"ה מחכה הרבה ומעכב הרבה את גזר דינו, ונותן לאנושות עוד אפשרות ועוד אפשרות לשוב מדרכם הרעה, ולא שבו. עד אשר באו מים עד נפש, באו מים ממש.
והמבול היה מים על הארץ ככתוב: ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ. וכמו שהבטיח כן עשה, שהמבול הינו מים על הארץ. ותיבות דומות אלה מרמזות מעצמן על שייכותן לאותה חטיבה סיפורית (והיא החטיבה הדינית, כאמור).

ויבא נח ובניו אשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול כל בני האדם אשר יחיו על פני הארץ עם שוך המבול, ויעמידו זרע אנשים חדש, חשים אל התיבה כאשר צווה ה'. וגם הם זוגות זוגות ומספרם ארבעה. והם אלה אשר נבחרו להמשיך – ובדין נבחרו – ואין זה מקרה שחלק זה הוא החלק הדיני של הסיפור. מדוע שבה התורה ומפרטת את בני האדם אשר באים אל התיבה? משום שזהו רגע גדול מאוד בתולדות האנושות – שכולה נדונה למוות, למעט אלה האנשים. והתורה מבקשת להזכיר שוב ושוב, ואף להעיד – אלה השמונה אשר נבחרו להמשיך הלאה, אלה ולא אחרים, אלה ורק אלה. ואריכות הדברים מהותית היא לסיפור המסופר בדין, שכך פועל הדין, ואין לסטות. אבל הזכרנו את המספר שמונה, ולכן ארחיב כי מצד הרמז מספר שמונה מרמז על שמונה ימי מילה, ואכן בסוף העניין כולו, כשיצאו מן התיבה ותיבש הארץ, יכרת אלוהים (דייקא!) ברית עם נח. כן מרמז המספר שמונה על ימי חנכה, שבהם מעט המחזיק את המרובה, ממש כשם שאלה השמונה עונים להגדרה זו בדיוק. וכמובן יש לשים לב כי תיבת חנכה כוללת בתוכה את אותית השם נח ואין להתפלא. ומספר כ"ה מרמז על העדות האחת (ואין ברצוני להרחיב כאן כלל).
(מצד הסוד רומז המספר שמונה על ספירת בינה, שהיא אחדות דין ורחמים (הוי"ה בניקוד אלוהים) והנה נמצא כי בבני האדם מתאחדים שני הסיפורים יחד על מנת לשמר את החיים, וזה נאה.)
ואין לי כאן עוד הרבה להוסיף על אשר נאמר בפירוש הפסוקים הקודמים, אבל אזכיר את תיבת ויבא המרמזת על חיים ותולדות, וראינו קודם.

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צווה אלהים את נח כתבתי כאן את שני הפסוקים כפסוק אחד בלבד, וזאת על מנת להקל על הקריאה, שהחלוקה לשני פסוקים יוצרת קושי. מה הקושי? לא ברור כלל החיבור שבין הפסוקים הקודמים (ו', ז') לבין הפסוקים הללו. הם מתחילים כך פתאום, ללא קישור ברור. לו היתה לנו ו' חיבור בראש פסוק ח', היה החיבור בין הפסוקים ברור, והקריאה היתה קלה וזורמת. ומן הבהמה הטהורה…וכו'. אלא שאין שם אות ו'.
מה שקורה כאן מבחינה לשונית היא שנושא המשפט הוא כה ארוך, עד כי כאשר מופיע הנשוא (באו, והוא מופיע בפסוק ט' – כלומר פסוק ח' כולו הינו חסר נשוא) נשכחת כוונת המשפט או הפסוק. הרי הפסוקים רוצים לומר שבני האדם באו אל התיבה, וגם החיות באו אליה. אבל תחת שתאמר התורה וגם החיות, היא שבה ומפרטת עד מאוד את אשר מכילה תיבת החיות: הבהמה הטהורה והבהמה אשר איננה טהרה עוף וכל אשר רמש על האדמה. וכל שרוצה התורה לומר בעניינן הוא שהן באו אל התיבה שנים שנים (ובכוונה אני הופך את סדר הכתובים, על מנת להקל).
לסיכומו, שני הפסוקים ח' ו – ט' מנוסחים בצורה מסורבלת, ועלינו לשאול עצמנו מדוע. וגם הקישור שבין הפסוקים הראשונים (ו', ז') לבין שני האחרונים אינו תפור יפה, אלא בגסות. מדוע? מה רוצה התורה לומר בעשותה כן? לעת עתה נסתר הדבר ממני, ואולי יתבהר בהמשך, ומי יתן.
טהורה/טהרה תחילה בכתיב מלא ואחר כך חסר. ומה זה בא ללמד? את התיבה החסרה אפשר לקרוא גם טָהֵרה, כלומר עברה תהליך מטהר, והפכה מלא-טהורה לטהורה. כלומר יש כאן רמז שאשר איננו טהור יכול לבוא לידי טָהוֹרָה. ומכאן נוכל לגזור באופן רחב יותר, שהלא-טהור מקרה הוא בדברים (כלומר, אין הוא מהות), ועל כן יש אפשרות לו להשתנות. אי-טהורה אינה גזירת עולם, אלא גזירה בת שינוי. (והמבקש לשנות יאלץ להיטהר, וזה אינו פשוט כלל. אבל הרעיון נמצא כאן והוא נאה.)
אל התבה אל נח. על בני האדם כותבת התורה באו אל התיבה אבל על החיות לא מסתפקת התורה בביאתם אל התיבה והיא מוסיפה: אל נח. ומה זה? זה מעשה בראשית. שהאדם היה כלול מכל חית השדה ואף מן הבריאה כולה, כלומר בתוך תוכו של אדם פועלות איכויות שכביכול חיצוניות הן לו. ולא היא. גם כאן, נח כממשיך דרכה של האנושות צריך שהחיות תכללנה בו מחדש – בדין – ואז יהא ראוי הוא להמשיך את קיום המין האנושי כולו. כלומר, ואנו מדברים בזה הרבה, ההקבלה שבין פרשת בראשית לפרשת נח מופיעה גם כאן, ונח מקבל חלק מתכונותיו של אדם ממש. שכולל הוא את החי כולו. כל החיות באו אל נח – אל תוכיותו של נח, אל פנימיותו. וזה הופך אותו למקביל לאדם הראשון. בעיני מרמז דבר זה גם על שלטון האדם על כל החי, וכן, וזה כלול בכל שלטון, על אחריותו כלפי בעלי החיים, כשם שאחראי הוא לבריאה כולה ובכלל זה לעצמו.
זכר ונקבה על מנת שיעמידו תולדות, וזה לשם קיום עולם, ואין חשוב מזה.

ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בחסדי השם הנאמנים. והרבה חיסרתי ופגמתי.
הגאוה והגדולה לחי עולמים הדעה והדיבור לחי עולמים.
ערב שבת החודש, פרשת ויקרא אל משה, כ"ט באדר התשע"ב, יפו.

וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ

אין איל (שני סיפורי המבול מפורדים)

א.ר.ו.כ

סיפור א' והוא במידת הרחמים

פרק ו'
ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום: ו) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו: ז) ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם: ח) ונח מצא חן בעיני ה':
פרק ז'
א) ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה: ב) מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה היא שנים איש ואשתו: ג) גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ: ד) כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי אל כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה: ה) ויעש נח ככל אשר צוהו ה': י) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ: יא) בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו: יג) בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה: יד) המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרמש על הארץ למינהו וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף: טו) ויבאו אל נח אל התבה שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים: טז) והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים ויסגר ה' בעדו: יז) ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ: יט) והמים גברו מאד מאד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים: כג) וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתבה: כד) ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום:

סיפור ב' והוא במידת הדין

פרק ו'
ט) אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח: י) ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת: יא) ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס: יב) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ: יג) ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ: יד) עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר: טו) וזה אשר תעשה אתה שלש מאת אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה: טז) צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה: יז) ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע: יח) והקימתי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך: יט) ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך זכר ונקבה יהיו: כ) מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות: כא) ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה: כב) ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה:
פרק ז'
ו) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ: ז) ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול: ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה: ט) שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח: יב) ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה: יח) ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התבה על פני המים: כ) חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים: כא) ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם: כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו: כד) ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום:

ומכאן ממשיך כסדרו. ואני אחזור ואפרש על פי חלוקה זו, בעזרת ה' יתברך.

תודה והלל לאל יתעלה שסייע לי בחלוקת הבלתי ניתן לחלוקה.
ונמצאתי פוגם ומחסיר, ומי יתן ואדע להפוך פגימתי, ואפיק ממנה מן.
האדרת והאמונה לחי עולמים הבינה והברכה לחי עולמים.
יום שני, כ"ד באדר התשע"ב, יפו.