באדר־מיינהוף, תופעת

דאבידן מלחימילים
דאבידן כותב שירים
דאבידן פורץ דרכים
לתודעה שלו, שלי, שלנו

דאבידן מדבר עם מחשב
מדבר עם מחשבה
מספר לה סודותיו
מספר אל אס דותיו

קינת דאביד הוא שם ראוי
לאלה המלים
חבל על דאבידן ולא משתכחן

אבל עשה נכון עשה יפה עשה חכם
דאבידן מת
דאבידן עכשיו בעולם האמת

הדברים הללו נחשבו בסופה של מקלחת חמה, בשעה מאד מאוחרת בלילה קייצי בתל אביב.
ביפו, לא רחוק מבלומפילד, האמת.
עלו בי כמה משפטים, אחרי שעלתה בי תיבת דאבידן, וגם תיבת מלחימילים,
ובעיקר חשבתי על איך שהוא מת, ואיך עשה בשכל, ואיך שהוא בעולם האמת,
ואין עוד טרדות היום יום המזופתות עוברות עליו, ואין הוא דואג לתרופות, לסמים,
לפה של נערה צעירה, שיכיל את זקנות זכרותו, כמה עלוב היה במותו, כשם שהיה נפלא בשעתו,
היתה לו שעה, כמעט לכל אחד יש שעה, כמעט לכל אחד אין
ואמרתי לעצמי, אחרי שעלו בי התיבות הללו, שאחר כך או מחר כך, שאין לי כח או חשק או רצון לשבת ולכתוב על דאבידן ולא משתכחן, אבל לא הרפה ממני, ואז באתי לכאן, וקראתי עליו קצת, וכל הדברים כמעט היו חסרי טעם, עלובים, ריקים מתוכן ומלאים במלים, וחלקם היו רצנטיים, וזה הפתיע אותי, כי מעולם – מעולם אני אומר – לא חשבתי על דוד אבידן, ומשחשבתי – ראיתי שהנה, כמה דברים בעניינו שפורסמו זה עתה, וזה היה לי באדר מיינהופי, ובאמת לא ידעתי, כתבתי אצל כותל גוגל־יה את המחרוזת הבאה

"when you think of something"

והוא, גוגל־יה, השלים את מילותיי אלה כך

"and see it everywhere"

[ובתווך חשבתי שאם כותבים בעברית, וחייבים להכניס מלים באנגלית, הרי שיש להפריד שורות וליצור רווחים, משום שאין הדבר עולה יפה כלל וכלל, כאשר כותבים את האנגלית בתוך העברית והכל מסתבך ומתכער, ועל כן נהגתי כשם שנהגתי]

ולחצתי על אנטר, וגיליתי שהתופעה האנושית הזאת, הידועה לכל, קרוייה בשם תופעת באדר־מיינהוף, על שם אולריקה ואנדראס, שמצאו להם דרך למלא את חסרונם בהריגת אנשים בסופרמרקטים, ובעוד דרכים משובבות השייכות לתחום הרצח וההרג, ועל כן נמצא לי שם ליצירה שרציתי לכתוב, על דאבידן, על איך שחי, ואיך שמת, ועל איך שעשה בשכל כשמת, שהוא עכשיו בעולם האמת, ואין לו עוד טרדות כאלה ואחרות, כפי שציינתי קודם, למעלה, ואף נתתי כמה דוגמאות, כולן גסות ומכוערות, ואני תוהה כעת למה, למה בחרתי בגס, במגעיל, בדוחה, ואני לא עונה, רק כותב, אני רק הכותב, ועייפתי, שישנתי הלילה רק שעה אחת, ובשאר השעות הייתי באינטרנט, הסתכלתי על ערים במערב אפריקה, ועברתי למזרחה, תמונות, נתונים, מפות, עיר החורש הכחול, ששמה שונה לעיר האלף, ושמעתי מוסיקה, ושיחקתי שחמט, ובכל הזמן הזה לא דברתי עם המחשב, ולא ערך לי אנליזה, והיום עלה, עלה היום, ובעוד שעה יבוא לכאן אורח, מעניין יהיה לנהוג בו כשם שנהג דאבידן באורחיו, אבל אני סיבילי מדי, מתורבת, כפות בכתונת מנורמלים, ועל כן אגיש לו את כוס הקפה, ואשב לשוחח עמו בידידות, ולאחר מכן ילך, ואני איוותר כאן, ואלך לישון, שכן אדם, בהיותו גוף, זקוק הוא לשינה כשם שזקוק ל – מן הקל אל הכבד – נשימה, שתיה, אכילה, פורקן מיני, ואפשר לו לאדם להיות בלי נשימה רק רגעים קצרים, ספורים, ובלי שתייה רק יומיים או שלושה, ובלא אכילה יכול ימים רבים, וחדוות המין – אפשר שתמנע ממנו חיים שלמים, כך שמקומה של השינה נמצא איפשהו בין שתייה לאכילה, שכן לא יוכל האדם להמנע משינה לאורך זמן, שהנפש זקוקה ללכת אל מקום אחר, אל מקום החלימה, שם היא מחלימה מפצעי המלחמה המתחוללת תדיר בעולם שבכאן, עלמא דשקרא, סמא דמותא
פיהוקא, שינה, חלמא, יקיצה, טיול יומי בעיר החמימה, אכילה ושתיה, ענייני דיומא

וחוזר חלילה

עד אשר יכלה לי הזמן,
ואלך גם אני אצל דוד אבידן

.

.

.

.

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו (ליום הכיפורים)

פרק ראשון, ובו נזכור בקיצור נמרץ את חלקי הנפש

ובכן כן, שלושה חלקים לנפש, ועוד חלק אחד, ועוד אחד, ובשני האחרונים אולי לא נדבר כלל, ואולי נדבר מעט מן המעט.

חלק תחתון שמו נפש, והוא שם כולל, והוא קשור בעצם הקיום. באופן זה נאמר כי לדוממים נפש דומם, ולצומח ולחי – נפש צומח וחי.

וכך ליתוש ולדולפין ולמלח ולברוש יש נפש. וגם לאדם נפש, והיא החלק האחוז בטבע, הצמיחה, פעימות הלב, הדחף הפנימי להוסיף ולחיות, הטעם, הזיווג, הכאב. כל זה בנפש.

חלק עליון שמו נשמה, והוא חלק אלוה ממעל שיש באדם, והוא עניינו סתירה וחיים ודבקות בה', שדבקות בה' היא היא חיים, היא ה־חיים, וחלק זה מן האין הוא בא ואל האין הוא הולך, ואנו, בני האדם, אין לנו מגע רב עם חלק זה, שהוא רחוק מאד מחיי יום־יום, ואנו, בני האדם, אחוזים כמעט אך ורק בחיי שעה, דבוקים בבשר, נלחמים את מלחמת הקיום הקשה עד למאד מאד.

חלק אמצע שמו רוח והוא נתון באדם לבדו, והוא, לענייננו, נוגע בכח היצירה שבאדם, והוא עדין עד מאד, דק מן הדק, והוא מקשר בין החלק התחתון של הנפש, לחלק היותר עליון שלה, שבהם דיברנו קודם. בטבע נרמז חלק זה שבנפש במשבי האוויר, הנקראים בפינו רוחות. והרוח נעים ועדין ומחיה ומקיף, והוא נושא מים ואש, וכשהוא סוער – סכנה גדולה, ממש כשם שמסוכן הוא האדם הנתון בסערת לבו.

 

פרק שני, ובו יסופר על אליהו הנביא, ואף יובן מדוע עלה בסערה השמיימה, וכן יסופר מעט על יונה בן אמיתי ועל אלישע בן שפט

אליהו נקרא להחיות ילד אשר, כך כותב הנביא בספר מלכים, "לא נותרה בו נשמה". אליהו מתמודד על הילד שלוש פעמים, ולבסוף מבקש מן האלוהים להשיב את נפש הילד, והאלוהים אכן נענה לו. שלוש פעמים. ויש לומר שפעם אחת ביקש את נשמת הילד, ולא נענה, ופעם אחרת ביקש את רוח הילד, ולא נענה, ורק כאשר מבקש את הנפש נענה. ואנו טוענים כאן, ונוכיח בהמשך, שהאלוהים מעניק לילד את נפש אליהו עצמו, ואליהו נותר עם רוחו ונשמתו, והילד חסר רוח וחסר נשמה, והוא בעל נפש בלבד. נפש בלבד אנו אומרים, אלא שזו נפש אליהו, וזו נפש גדולה, והילד גדל להיות נביא גם הוא, והוא יונה בן אמתי.

אחר כך עובר אליהו את אשר הוא עובר, ובאחרית ענייניו הארציים הולך הוא עם תלמידו היוצק מים על ידיו, אלישע בן שפט, ותיאור הדברים מעניין עד בלי די, ואין אני מפרט כאן, ושם שואל אליהו את תלמידו מה יבקש בטרם ילך ממנו, ותשובתו "יהי נא פי שניים ברוחך אלי", ותשובה זו מפתיעה, מוזרה, חידתית, ואף אליהו מופתע: "הקשית לשאול" הוא אומר. מה בעצם מבקש אלישע? אלישע מבקש את רוחו של אליהו. ומשיקבל את רוחו, יהיה בעל שני רוחות, ולכן אומר – "פי שניים ברוחך". ובקשתו נענית, ואליהו נותר חסר נפש, שכן נתנה ליונה, ונותר חסר רוח, שכן עברה מאיתו לאלישע, וכל כולו נשמה, ונשמה אין לה אחיזה בעולם הזה, שאין היא שייכת כאן, ולכן עולה בסערה השמיימה, ובזה מתבאר העניין.

סיכום חשבון הנפשות:
אליהו – תחילה נפש רוח ונשמה, אחר כך רק רוח ונשמה, ולבסוף רק נשמה.

אלישע – נפשו שלו, רוחו שלו, ורוח אליהו. [ורוח אליהו סוערת בו עד מאד, ומתקשה לשלוט בה, שהיא רוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים, לא ברוח ה'.]

יונה – תחילה היתה בו נשמה, ולאחר מכן לא נותרה בו נשמה, וקיבל את נפש אליהו.

 

פרק שלישי, ובו יסופר על יונה בן אמתי, ויתבררו כמה מן העניינים הכרוכים בו

הדברים אשר כתבנו מאירים את יונה באופן מסויים מאד. נדמה הוא עלינו כאדם בנתון במצוקה, הנובעת מחסר פנימי עמוק שאין למלאו. מחד הוא שואף למצוא את נשמתו שנלקחה ממנו, ובכך למלא את חסרונו, ומאידך מסרב הוא לעשות את הנדרש, על־מנת שיוכל לשוב ולמצוא אותה. הוא בעל יכולות מסויימות, שכן נפש אליהו שוכנת בקרבו, ואין הוא מחבב את מצבו זה כלל. נדמה כי הוא מעביר את חייו בשינה, כלומר בהדחקת עצמיותו, ואין הוא מביא עצמו לידי מימוש. על־כן, כאשר שומע את קריאת ה' אליו, הוא קם ובורח. והרי יודע הוא שאין לברוח מן האלוהים, שלית אתר פנוי מיניה, ולאן תברח? ובכל זאת, קם ובורח. בא לעיר יפו, לוקח ספינה תרשישה, משלם שכרה, מפליג ונרדם, כשם שנהג כל חייו.

וה' הטיל רוח גדולה אל הים, והאניה מחשבת להשבר. המלחים, במצוקתם, עושים הכל על־מנת להציל עצמם מן הסכנה, ורב־החובל, אולי בייאושו, מעיר את יונה הישן. מה לך נרדם? הוא שואל. ואכן, התנהגות מוזרה היא זו, שכולם, על־אף היותם יורדי־ים מנוסים, מתמלאים פחד, אבל יונה – אין בו פחד כלל. הוא ישן. קום, אומר לו רב החובל. קום, קרא אל אלוהיך. ואכן יונה קם, אבל לא קורא לאלוהיו. אני הגורם לסערה, אומר הוא להם, שאוני, הטילוני אל הים, והמלחים, בלית ברירה כך נדמה, נוהגים על פי עצתו.

 

פרק רביעי, ובו יוצגו כמה הנחות, וכן דברי פרשנות כלליים ופרטיים

יונה, בהיותו חסר רוח ונשמה, זקוק לשתי אלה כאוויר לנשימה. אכן, נפש גדולה נתנה בו, אבל אין בו רוחניות ואין בו נשמתיות. אבוד הוא, כנוע, ואין רצונו לחיות כלל וכלל. מעדיף הוא את המוות. על־כן אומר שוב ושוב "טוב מותי מחיי", וכשהוא אומר את אלה המלים, אין כוונתו לאיזה רצון כללי למות. הוא זוכר את מותו, טרם השיב האל את נפש אליהו אל קרבו, והוא יודע – טוב מותו מחייו. על כן אין הוא פוחד מפני המוות, וכאשר מרחפת סכנת מוות מעל ראשו, כמו גם מעל ראשיהם של המלחים, אין הוא פוחד כלל, בעוד הם מפחדים מאד. מכאן אמירתו – הטילוני אל הים, שמה אכפת לו מוות. מוות זה טוב, האין זאת?

הנחתנו היא שסיפור יונה הוא סיפור תשובה. ראינו את תשובתם של אנשי האנייה, ומאוחר יותר נראה גם את תשובת אנשי העיר נינוה. אבל מה עם תשובת יונה? עוד אנו מניחים שה' יתברך רוצה להשיב ליונה את רוחו ואת נשמתו, ועל־כן שולח אותו לנינוה, שבמהלך המסע, המדמה את מסע החיים, מתרחשים דברים שאינם צפויים, ויש בהם הכח להפוך לבו של אדם, לשנות מהלך חייו באופן עמוק ומשמעותי.

אבל יונה איננו רוצה. הוא, שהוא בעל נפש גדולה, מתאווה אל גדלות. רוצה, אולי, ואלה דברי פרשנותי, להיות אדון לנביאים בשעתו, או אולי בעל תפקיד גדול, ואין הוא מוכן לשליחות אל נינוה. דבר כה בזוי, להנבא על גוים, מה לנפש כנפשו בין גוים חטאים, אנשי נינוה? אבל האלוהים, הגם ששולח אותו לשם, מדבר אל החלק הגדול בנפשו, ועל כן אומר לו – "קום לך אל נינוה העיר הגדולה", כמו מסמן לו שלנפש גדולה כשלו, יש מה לעשות בעיר גדולה כנינוה.

בכלל, הכל גדול בפרק א'. עיר גדולה, רוח גדולה, סער גדול (פעמיים), יראה גדולה (פעמיים). הכל בהתאם לנפשו של יונה. ומכאן כשאומרים האנשים "אל נא נאבדה בנפש האיש הזה", הרי מדברים הם את שפתינו. לאיש הזה נפש גדולה, ואנו לא רוצים למות בנוכחות גדולתה. וכן מזהים הם את מרכיב הנפש, שהוא כל אשר יש לו, ליונה.

ומכאן ה' הטיל רוח גדולה אל הים, והאנשים מטילים את יונה אל הים, כמו מנסה הסיפור לחבר בין הרוח הגדולה (שהוטלה אל הים), לבין הנפש הגדולה (שהוטלה גם היא אל הים). ומדוע לחבר ביניהם? על מנת להניח את המצע שעליו יקבל יונה את נשמתו. שהרוח נעלה עד מאד היא, אבל אין היא המטרה. הנשמה היא המטרה.

ועם זאת, הרוח הגדולה הזאת איננה מתאימה ליונה, ואין חיבור ביניהם, ואין הוא זוכה לנשמה.

 

פרק חמישי, ובו תתבאר תפילת יונה במעי הדג, וכן יתברר עניין קריאת ספר יונה ביום הכיפורים, בתפילת המנחה

יונה הולך ושוקע, כשם שעל כל אדם הרוצה לפגוש את רוחו ונשמתו לשקוע, וה' ממנה לו הצלה בדמות דג גדול, שהוא משל לפרק זמן ארוך של בדידות, מחשכים, אפילה, מוות. הדג אמנם גדול, בהתאמה לנפש יונה כפי שפירשנו, אבל אחר כך אין הדג גדול עוד. הוא דגה, ואחר־כך שוב דג.

נשים לבנו לכך שיונה שוהה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות, ונזכור את משמעות המספר שלוש בתוך הדברים הנאמרים כאן.

בהיותו שם, במעי הדג, יונה מתפלל. הוא נזכר, מתוודה, מבטיח. אין אנו יודעים מהי הבטחתו, אבל יכולים אנו לשער שהיא כרוכה בציות לדבר ה', ובקיום השליחות המוטלת עליו, תמצא חן בעיניו או לא.

מה אומר יונה?
קראתי אליך פעם, בעבר הרחוק, ונענית. אבל ענית באופן קשה מאד, מטלטל, ואני לא הייתי מספיק חזק לעמוד בטלטלות שזימנת עבורי. אז החלטתי להתרחק ממך. לא לשכוח אותך, רק להתרחק. שלא היטיבה עמי קרבתך. לכן אוסיף להביט אל היכל קדשך, אבל לא אגש. וזה קוראים אל מול ארון הקודש הפתוח, ביום הכיפורים, בתפילת המנחה. יחד עם יונה, שבים אנו בתשובה, חוזרים אל הגודל שלנו, ואין אנו מבקשים גדולה לעצמנו, עם כל מה שלא נהיה, וכל מה שניתן בנו או לא ניתן בנו, מכירים אנו במציאות כפי שהיא, ומבטיחים לקיים את ההבטחות שהפרנו, בעיקר אלה שהובטחו מתוכנו אל תוכנו, והפרנו אותם בגסות, תוך שאנו משקרים לעצמנו, לעולמנו הקטן הסובב אותנו.

יונה ממשיך ומפרט את תוצאת ריחוקו מעם ה', והיא קשה וחמורה, ושקיעתו נמשכת, וכל השערים נסגרים בפניו, ועדי מוות הגיע. אפפוני מים עד נפש, הוא אומר, שהנפש היא כל שיש בו, כפי שלמדנו, אבל תפילתו, יש בה מן הנשמתיות, שכל תפילת אמת באה משם, מן המקור, ואפשר שהיא תביא אותו לידי שלמות. הוא שב ונזכר באותה עת רחוקה שה' הציל את חייו באמצעות אליהו: ותעל משחת חיי, הוא אומר, ה' אלוהי, הוא אומר, אלוהי שלי, שלי, לא שכחתי, רק ברחתי ממך קצת, שקשה איתך, אתה יודע.

ותבוא אליך תפילתי, אל היכל קדשך, ואת עומק בקשתו של יונה מבקשים גם אנו, העומדים אל מול האלוהים בשעת המנחה, עייפים ורעבים ומחכים לאות, בנתיבי אבק וזמן (זה מאהוד מנור לקחתי).

והוא חותם בהזכרת חטאו – עזיבת החסד, שהיא תוצאה של העדפת התפל על פני העיקר: משמרים הבלי שווא – חסדם יעזובו, ומבטיח להודות לה', ולקיים את אשר התחייב לעשות. אשר נדרתי, אשלמה.

ועל כל זאת אומר אני כי תפילת יונה טהורה היא, זכה וצלולה, ויש ללמוד אותה הרבה, ולהשיחה מדי יום, שהיא גדולה מאין כמותה.

 

פרק שישי, ובו הרפתקאות יונה בעיר נינוה ומחוצה לה, עד אשר מקבל הוא בשתיקה את נשמתו

שוב הכל גדול. עיר גדולה, מגדולם ועד קטנם, המלך וגדוליו.

ויונה, שהבטיח לקיים את דבר ה', אכן מקיים את דברו, והולך אל העיר, אבל אין לבו עמו, ואין הוא שש לקיים הדבר.

חמש מלים אומר יונה לאנשי העיר, טרם הגיע אל מרכזה: עוד ארבעים יום, ונינוה נהפכת. זה כל אשר אמר, ולא נותר בעיר, ולא פירש דבריו. קיימתי את דבר ה', אומר הוא, לא צריך יותר מזה. נאמן הייתי להבטחתי. ואנשי העיר חוזרים בתשובה, ומתחרטים על מעשיהם הרעים, והאלוהים מוחל להם. ויונה כועס, רעה גדולה נאמר בו, כיאה לנפשו הגדולה,

ושוב מתפלל אל האלוהים. קח את נפשי, אומר הוא, קח את נפשי הגדולה, נפש אליהו שנתת בי, טוב מותי מחיי. על מה כועס יונה? על ההיטב, על כך שהאלוהים היטיב עם אנשי העיר הגדולה, והאלוהים אומר לו, מסביר לו, ההטבה – זה מה שמפריע לך, כי על יונה לדעת, שעל מנת לקבל את נשמתו, באמצעות רוחו המתאימה לו, אין לכעוס על ההטבה, ששם משכן הנשמה. ויונה הולך אל מחוץ לעיר, להתבונן בה מרחוק, כשם שהתבונן בהיכל ה' מרחוק, וצומח לו קיקיון, והוא שמח שמחה גדולה. אתה, שאמרת בבטן הדג משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו, אתה עכשיו שמח על הבל הקיקיון, ובשמחתך זו עוזב חסדך? והאלוהים מייבש את הקיקיון, ושוב יונה רוצה למות, והאלוהים מביא אותו אל הנקודה המתאימה בדיוק למצבו, וממנה רוח קדים חרישית, ואין היא רוח גדולה, שלא ברוח ה', אלא רוח חרישית, קול דממה דקה, המתאימה להתלבש על נפש יונה, ולחבר אותה לנשמתו, ויונה שותק, ואין הוא מדבר עוד, ואלוהים מדבר, ואומר לו אתה חסת על הקיקיון, שלא עמלת בו ולא גדלתו, ואני לא אחוס? ובשתיקה שבה אליו נשמתו, ואין הוא מדבר עוד, שהוא מבין את מקומו, ואת מקום הדברים בעולם, ואין ההיטב חורה לו עוד, ואין לו עוד מה לומר. ואנחנו, העם, הפרנו את שתיקתו, ושמנו מלים בפיו. וכך, בעת מנחה של יום הכיפורים, מחברים אנו את מילותיו של מיכה הנביא לשתיקת יונה, מלים המכירות בחסד, וכיצד הוא עוטף את האמת משני צדדיה, כי רק כך אפשר, ורק כך מבינים את מחילת ה' לחטאים ואת סליחתו לפושעים, וזה בסדר, שהכל במקומו מונח, נפש אליהו, רוח קדים חרישית, נשמת יונה.

"מי אל כמוך נשא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבש עונותינו ותשליך במצלות ים כל חטאותם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם".

וזה עניין מפטיר יונה ביום הכיפורים.

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

..

.

.

.

.

.

..

.

.

פורסם בקטגוריה אין איל | כתיבת תגובה

On Distant, Distant Days

Well, distant, distant days may stretch into the past, and they also may slowly pace into the future. Reading this, you will find that these written words are looking well into the future, but in order to do so, they take a long look into the past. Predictably, I will start at the beginning.

In the beginning there wasn’t a Word, and the non-word was not with god, and god wasn’t the non-word. Fanatical Christian groups are setting their minds and are organizing to hunt me, but I am already long gone, so there isn’t anyone to hunt, meaning that I am the non-word, but I was not in the beginning.

But in a sense, I was present in the beginning, together with you, the reader, and alongside the entirety of all things. Infinitely condensed we were, in some kind of an unknown, until that unique moment it had become known, and that moment gave birth to one, and one gave birth to two, and two to three, and three gave birth to ten thousand beings. Fanatical Taoist groups are assembling now to hunt me, but they are too late, fore Christian groups are already out there, and the gap is too wide to overcome.

Now, that I am under pursuit of extremely fanatical zealots, I can calmly overview the chain of events, as they happened from the beginning and up until now:

1) There was nothing.

2) There was something.

3) The event that took place between those two is called The Big-Bang by scientists, and the religious call it Creation. The former claim that it just happened, sprung out of nothing, and there is no good explanation for it. The latter say that a creation requires a creator, so they believe that the Creator had created the Creation.

4) Either or, what had been formed at the inception of our known universe is this: space, time, matter. In our pre-big-banged creation there was no this, neither that, nor the other one, the order does not matter. Alongside those three, appeared as from nothing, the laws of nature (which are sort of the behavior of the triplets), and also some minor qualities such as mass, distance, charge, temperature etc. For now, we’ll have a look at the first three primes.

5) Let us search for a common denominator, or factor, for those three prime qualities.

6) We have found one. This factor is motion. Time is always in motion*. Matter is always in motion. It either orbits something, or moves in straight lines, or rotates, or vibrates. It moves. And space is the natural surroundings, the expense, in which all motions take place. With time and technology, we came to learn that space itself is in movement, expanding ever so fast, and this phenomenon we have named “the expanding universe”.

– If motion is the common factor for the three prime qualities, it is possible – only possible – to think that motion has preceded them, and that in a way motion is the mother quality. But it is not a motion in the sense of moving from one place to another, but in the sense of change (see articles 1, 2).

* About the constant motion of time: you can say that at the speed of light time halts, becoming irrelevant. It’s true, and also very interesting. It requires additional thinking. I state this in order to clarify that I don’t ignore it. I may comment about it later. I may not. We’ll see.

7) Therefore the Lord blessed the Sabbath day and hallowed it. For the quality of the Sabbath is rest, as in stillness or motionlessness, i.e. the Sabbath differs from nature, opposes it, as nature moves, and the Sabbath stands still. When a woman keeps the Sabbath, she contradicts nature, leaves the realm of the physical, and then – as she is unified with the Eternal, she transcends space, time, matter. This is the evasive quality of mankind: from within nature – we transcend the natural.

Exactly so.

8) Wisdoms of the east, as they practice meditation, also hallow the quality of rest. Their goal is to get rid of the mind, end the constant stream of thoughts, which is actually motion, and as the stream comes to a halt, the person who meditates is filled with the One true event, which is consciousness.

But we get ahead of ourselves.

9) Before consciousness had sprung into being, life has evolved on earth.

10) As far as we know, life was created, generated, started, exploded, burst, came into being, call it what you may, only here, on earth. We may assume, suppose, guess, surmise, believe, hope, assess, claim that the universe is filled with other forms of life, but as far as we know – life has sprung only here, on our magnificent, beautiful planet.

11) As far as we know, life comes only from animate matter, and not from inanimate matter.

12) Therefore, we conclude that the universe is alive. Life is a testimony for a force capable of creating life, that exists within the universe. We call it, of course, the force of life, and we understand it as a prime force. Adding it to the three primes, we get space, time, matter, force of life. We recall that motion also implies of change, and we discern that the quality of perpetual motion can be also applied to the force of life.

13) Religious people name the force of life. They call it God. Scientists do not name that force, and they exclude it from their equations. They measure the qualities of space, time and matter, and also the relationships between those three. But they do not measure life.

14) After the eruption of Life, which we will refer to as the second-big-bang, yet another unexpected event has befallen, and we shall call it the third-big-bang.

15) Obviously, we imply to the emergence of Consciousness, and we are not ahead of ourselves any longer.

16) As far as we know, conscious life rises only from conscious life. Therefore, we conclude that the universe is both conscious and alive. It may also be the one entity that directs all actions.

17) Religious people name the sentient living universe. They call it The Living God. Scientists do not care for that. Life and Consciousness have no business in their equations, for the time being (punintended).

18) At this point, as we have time, space, matter, life, consciousness, we need (I need, to be honest) to address the concept of numbers. It is an amazing idea, so sublime and so hard to understand, that there is no easy way to place it amongst the five primes. All I can write is that it’s deeply intertwined with the others, and that they all set together the fabric of the universe. There is an immediate, unmediated connection between the number and the universe as it is.

19) So we can say that according to this essay, there exists a very tight connection between the consciousness and mathematics, and they reflect one another as the two shining speculums, that reside at the entrance of the Tent of Time (and Space and Matter and Life).

As they keep on reading, the readers will surely find out how important are numbers to this list of ideas.

20) Note: It seems that the scientists and the religious mingle in some kind of constant conflict, but it is quite unnecessary. There are those who are capable of holding both systems, and they settle the discrepancies within themselves. They may find it very hard to explain their position, but it is very easy to just live it. We will name the qualities that hold this trait (hard to explain, easy to do) “the knowns”. Other knowns are, for example, beauty, excellence, good, love.

On the other side, there are those who are stupid fans of one idea, either this or that, and they’re the ones who relentlessly conjugate in idiotic debates.

21) Indeed, both sides are silly and foolish, but we have to admit that the religious side tend to lean into a more refined foolishness.

End note.

22) Although we have included consciousness with the other primes, we now are removing it from the list, for it hold a strange and unique position. We don’t exactly know what it is, but we understand it very well. So we can say that consciousness may possibly be one of the “knowns”. Why may possibly be? Because it is also very different. Consciousness in itself is both the factor that goes through the experiences of life, and at the same time it is the factor that interprets the experiences and knows them. It is the sole quality that experiences knowing, and knows it. Consciousness observes beauty, excellence, love, while simultaneously experiences them, but those traits, important as they are, do not observe and do not experience.

We will also point out that consciousness does not have to be in motion, as the other primes. We already have mentioned that in a few words, and we must think about it, for these lines of thought tend to get very strange indeed. Note that we have discovered an interesting connection between motion and consciousness.

So we have seen the difference between consciousness and the primes and also between consciousness and the knowns. We did that in order to explain why we think that consciousness stands in a position of its own.

23) We do not know whether it is consciousness that has generated all that we have reviewed so far, or whether it has sprung out of nothingness, some very long time after the beginning of the universe. In ourselves we believe that it is the first cause, and we love to call it God, the living god, the king of all worlds, wisdom, intelligence and knowledge.

Note: We also wish to stress, without any reservations at all, that the force of life is a prime, a feature of the universe, and therefore we should not be concerned for life at all. Life brilliantly takes care of itself, and it improves itself with time, space, matter, motion. It doesn’t mean that we are not obligated to care for our lives, or the lives of our loved ones – of course we are – but Life – it doesn’t need our protection, as much as the sculptor has no need for the rock to protect him, and the painter does not need to be protected by her colors and canvas.

We feel that this note may be misunderstood by some, but we have a very good reason to have written it right here, in this specific paragraph.

24) As we approach to inspect the chain of events from the beginning up until now, we rest upon an ancient wisdom, that far precedes our own, if we have any at all. This statement is required for our future investigation.

25) And so, consciousness has sprung in the creature known as man.

26) The fundamental pillar which upon mankind stands is contradiction. Man is a contradicting being, and this is the trait that signifies him or her: they can contain contradiction. Not only that they can, they do contain contradiction.

Here’s the way to know if a woman stands in front of you: if you find contradictions within her – she’s a woman alright. If you can’t find – than she’s not.

Here’s a way to know if a man stands in front of you: if you find contradictions within him – he’s a man alright. If you can’t find – than he’s not.

Contradiction, shelter, hidden (or concealed), mystery, all share the same root in Hebrew (s.t.r), meaning they all contain the letters that are compatible with the English equivalent of s and t and r.

We can see that “mystery” lines with Hebrew on that. The root originates in ancient Semitic languages, as well as in Greek, so we can assume that it is engrained in an extremely ancient source, maybe even our common proto-language. [I wonder to myself if this is why we called them “stars”, those shiny dots of light in our skies.] This is important, because it demonstrates beautifully the deep relationship between mankind and its secrets, the need of an individual for privacy. When you come to think about it, the words “secret” and “sacred” are so close to each other both in the way they sound, as well as their meaning, because, well, this is so self-explanatory, that I find no need to add anything.

[As I write these thoughts down, I come to the understanding that it may be that the porn industry acts as an agent that wishes to expose all secrets, slaughter everything sacred, break our inner boundaries and reservations, reveal all to all. As such, it takes the opposing side of the need for secrecy, and thus completes the circle of contradiction, knows as Yin Yang. This is why, even though I think it is evil, I can find the philosophical justification needed to accept pornography as an important part of society. I look at this word, “evil”, I play with it and read it backwards. Live. I understand it as a clue that reveals to us all this simple truth: if you’re in the living business, you must encounter evil. Fear not, be prepared, but know that evil will come to you. Sometimes you will be the evil doer, in other times evil will happen to you. I never know which to prefer. This is the system, my dear reader, and you must accept it. Anyway, pornography challenges the immense need that people have for privacy and secrecy, to keep the gift of sex in hiding, so that it remains mysterious. But somehow it fails. The secret remains. The more graphic it gets, the more explicit it gets, more and more people are withdrawn from sex, either to abstinence or loneliness, and also to impotence and a-sexuality. These four consequences are often intertwined. What I’m saying, in this context, is that some souls pay the price of the behavior of others, in order to maintain the balance between light and dark. I’m so sorry to have participated in an industry that drives healthy young men and women into solitude. So sorry I am, that it might be the force that pushed me into writing this book.

The pontiffs of pornography may suggest that all it is saying is something like “sex is not a bad thing”, which is true. Sex is not a bad thing. But injecting explicit sex 24/7 through the veins of the internet into the minds of millions, replicating the same scenes with different bodies, is way beyond only saying something. It is no coincidence that I have come up with the analogy of drug abuse. When you think about it, there is something peculiar about prohibiting drugs. why would anyone care that a person, after a hard week of work, sits alone, or with some friends, in his or her place, drinking a cup of coffee, smoking a joint, laughing and/or philosophizing together. Why is this scene of relaxation and benign socialization threats an entire society, that it decides to completely forbid it? Of course, there’s the conventional answer for that, but my question seeks the deeper level. What is the threat? In a way, and in the context of this line of thought, society excludes drug use because it is an activity that uncovers some hidden truths. It breaks our inner boundaries, it changes the every-day perception, the one we use for problem-solving, working, driving, building. This perception is extremely important for our growth and development, but when we block ourselves – as a whole – from taking a leave from time to time, we end up damaging both the normal perception (yes, it is normal) and also the sacred one. I agree that mass use of drugs is bad for an individual, as well as for society. It’s a no brainer. Any mass use of something, be it sugar, coffee or water, may kill you. But there are other ways. It can be a joint, very innocent, with some friends, just relaxing, unwinding, like nice, casual sex. It can be DMT which is extremely powerful but short-termed, like hunger-sex, when you’re exploding with lust. And it can be abysmal, ocean-deep like psilocybin or ayahuasca, which – in our current line of thought – are the equivalents of a profound, very slow, completely satisfying, love making (once you overcome the inevitable hassle, of course). And then it can be deceitful and malicious as heroin, that erases your soul, and may very well kill you. This is porn.

Let me end this reflection with one final thought: I got to this point by talking about contradiction, which lead to the need for privacy and secrecy. So my question here is why there’s a need for privacy? Why does it exist, what does it represent? I don’t have an answer, but I do have an idea, an observation. The story of the Garden of Eden tells us, that right after Adam and Eve have eaten the forbidden fruit, the fruit-of-knowledge-good-and-evil, they were ashamed. Shame is the first feeling that the Bible mentions. Not love, not fear (which is very primordial), but shame. I want to suggest that what the Bible hints here, is that shame is so very important, because it is the quality that separates humans from non-humans. We need a space of our own to sleep, eat, clean ourselves, consummate. This is a prime characterization of humanity, and therefore it is sacred, unique. It is also very delicate. Porn breaks it. Porn suggest that humanity is nothing more than flesh and secretions (look at that word, secret-ion, I didn’t even think about it), and in this sense, porn threatens the humanness of the human, the humanity of what is humane.]

27) Here are some of the fundamental contradictions that boil inside the living human: existence vs. non- existence; life vs. death; good vs. evil; right vs. left; individual vs. general; war vs. peace. For example, an individual can honestly wish to maintain her health, while harming it at that same time: she may excessively smoke, drink or eat. One can aspire to be righteous and kind, and perceive himself as good, but he may essentially be a very bad person. You may wish you were dead, and stick to life with all your guts. This one is quite common. These behaviors, though very familiar, are also strange, weird, bizarre. Maybe now, right now, as we are pondering the quality of contradiction as a prime trait, the pillar of humanity as we’ve just put it, it is not that strange anymore.

28) Procreation is the secret that brings us people to unimaginable achievements. This understanding arises from His first words to the first ones: “Be fruitful and multiply. fill the earth and subdue it.” For procreation is the source of immeasurable virtue, as well as immeasurable evil, as contradiction is the basis which upon humanity thrives.

29) Until the first billion (circa 1800 AD) men and women have laid the infrastructure for society, spoken language, written language, farming, law, religion, art, math, sciences and engineering (buildings, ships, carriages, telescopes), philosophy, war, chess. Alongside those came borders, taxation, kingdoms, social structures, collective identities, personal identities, occupations, education, murder, lust, covet, tears and laughter and more and more and more, matters to the hundreds and the thousands etc. People have already discovered the new world, as well as Australia and New Zealand, and routes of commerce between the east and the west have been established. In France, a mathematician named Pierre de Fermat writes his last theorem in the margins of a book, without adding a proof.

30) Since the emergence of consciousness in the human being, about two hundred thousand years were needed, for the world population to have reached one billion people.

31) The second billion required only about 130 years, according to our best estimates. It had brought with it, in random order, these incredible events and achievements: the electricity, the industrial revolution, penicillin, radioactivity, the theory of relativity – both special and general, aviation, the car, cinema, the immediate communicating systems (telegraph, radio), the American civil war, secularism, communism, world war I, weapons of mass destruction, and the Good Soldier Schweik/Svejk/ pick your favorite spelling. It had also brought the beginning of modern democracy, feminism and women’s rights. After millennia of repression, women freed themselves from the shackles of tradition, and gained basic human rights. Finally, they could work, vote, and get elected. (Thank you, billion II).

In 1865 Gregor Mendel lays the foundations for science of genetics, as he formulates the principles of heredity. This science will greatly evolve with future billions, so as with time. In this era we see the first vaccines, and the science of medicine preforms impressive leaps forward.

32) The world population hits three billion within 30 years (~1960). The added billion had brought with it the following amazements: nuclear fission, the beginning of quantum mechanics, WWII, the collapse of the British empire, the formation of the Jewish state, Mohandas Gandhi and independence for India, the iron curtain, the TV screen, the pill, the beat generation.

33) On top of all, billion III introduces the first computing machine, the transistor, the chip, Cobol, Fortran. Aldus Huxley presents his Brave New World, Orwell writes 1984, Wells’ Citizen Cane is produced.

34) 14 more years gave rise to billion IV.

35) What took humanity 200,000 years to achieve for the first time, has now required only 14 years. Less than one percent of one percent.

36) Billion IV has brought along the space age. In 1961 the Russians launch the first man into orbit. A mere fifty years, and about 1.3 billion people after two brothers have flown their flying machine for120 feet, humanity has sent its first member into space. The dream of flight, that had captured humanity’s imagination since its inception, has been realized decades ago, but now it had shuttered all expectations. We stepped outside, expanding our consciousness, as well as our universe.

8 years later they put a man on the moon. And another. “One small step for man”, he said, and millions of viewers on live TV could not believe their own eyes. The hunter gatherer, the cave-man, has incredibly evolved, transformed, and now he gets to walk upon the surface of the moon, 250,000 miles away.

this billion has produced a lot and a lot and a lot more of course, but we chose to mention the space related affairs in a separate article, for it is so unique, so marvelous, so unprecedented, it eclipses every other event under the sun.

37) Other notables of billion 4: The Kennedy assassination, the first heart transplant, 100 Years of Solitude, Catch-22, Elvis, Dylan, the Beatles, the Stones, and finally, the first internet connection (1969).

38) Another 13 years go by, and by the year 1987 the planet is filled with five billion men, women, children. The cellphone is born, and is used only by the rich. The internet is still in its infancy. in 1985, the first internet domain is registered. Symbolically or not, it is named symbolycs.com.

In 1977 the Voyagers are launched into space. Surprisingly, Voyager-2 is the one who goes first. Each ship carries a golden disc, that contain voices and visuals from earth. Blind Willie Johnsons’ tune of loneliness is also included in those sounds, which is a remarkable, longsighted decision. They have also encoded to the discs some scientific information, which is the wisdom of the universe, as stored and interpreted by a very limited creature, who is all at once deformed and corrupt, charming and magnificent.

Billion V has also brought the first in-vitro/test-tube baby, Apple, Microsoft, the first P.C, and the fabulous John Erving’s The World According to Garp.

39) It took only 12 years to manufacture next billion, and by 1999, the sixth billionth member of mankind had appeared on earth, probably in China or in India. As its predecessors, it has brought its own gifts and surprises. One day in 1989, early into this billion, the iron curtain collapses, just like that. By the end of it, the internet is not a toddler anymore, and it spreads like fire. Humanity uploads all its interests, vice and virtue, into the web, net, whatever you may call it. We expose our entire psyche to the net: our wishes, our dreams, our fears, may be them private, social, economic, sexual, medical, or just plain, neutral matters.

We became smart enough to upload a model of a sub-consciousness, which will later be known as the dark web.

In 1990 Hubble Space Telescope is launched into orbit. It will expand our knowledge exponentially, adding information that up until then was unknown, unthinkable, unreachable.

In 1995 Andrew Wales proves Fermat’s last theorem, the pre-billion, ancient hypothesis, that was written 300 years earlier as a side note, in the narrow margins of a book.

In 1996 scientist clone Dolly the sheep. She lives until 2003. By then, into the new millennium, the scientist will decipher 99% of the human genome. Soon after, they finish it all.

We reach the 7 billion mark by the year 2011. At the dawn of this event The European union is formed, and the Euro becomes the legal tender in most union states. In the United States of America, the world trade center is hit by two planes. 2987 people die in the attack. 19 suicide-terrorists flew the planes into the buildings, in order to murder as many men and women as they could. It’s wartime.

40) Google, social networks, smartphones, biotechnology, an Arab spring that turns into a long, cold winter, a migration period, Russia seems strong again, Trump replaces Obama, Britain votes to leave the EU, China and India rise in the east, North Korea goes nuclear, and there’s an electrifying sentiment of a global catastrophe. Power seeks redistribution. Democracy, as we have gotten used to know it during the 20th century, and that functioned quite well in a world of 2 to 7 billion, utterly changes it face. Those who carry the democratic flag have grown overly anxious, and suddenly appear as non-democratic at all. In certain places governments wish to prohibit the use of certain words, replacing them with others. Newspeak indeed, but this time it is not within a dystopian novel, but in real life. The once inconceivable thought of a non-democratic era in the west, gradually becomes plausible. It may very well be that western way of life, as we have all grown to cherish and respect, has come to an end. I hope not. Billions will tell. Time will tell.

– In 2010 a group of scientists manages to create an artificial DNA, and inject it into a living cell, that was freed from its original DNA. The cell keeps on living with its new, man-made code.

– In 2012 Voyager-1 leaves the solar system, and becomes the first – and only – object to have done so. It took 40 years of flight in unbelievable speed to leave home base, and slowly but surely, the radius of human consciousness grows even more.

– In 2017 another group of scientists from California engineers a new DNA to an e. coli. So far, in all life we have inspected, we found the same four bases, A, T, C and G. As of this year, there is a new creature on the planet, that has 2 more bases, X and Y in its DNA, a totality of 6. This is as close as we have ever gotten to alien life. Again, man-made alien life.

41) Here we are. Question: why have we surveyed history the way we have, and why have we followed the billions trail quite carefully?

42) Answer: 42.

43) Another answer: we tried to follow, only in an outline, while ignoring an unaccountable amount of extremely important affairs, some of the achievements that each billion had brought with it. Why did we do that? Because we view the multiplication process of humanity as a key factor in the evolution of the human race. This mass of people is not some sort of an incidental collection of man and women who live side by side under one sky, occupying themselves in some futile travails in order to spend their time. The massive accumulation of living humans, is in itself a unique quality that affects our consciousness, our way of life, and its occurrences.

We can describe the evolution of life in general, and of humanity in particular, through the prism of time. It is the most common way to do it, and it very well should be, for it is highly reasonable. Here, in this article, we used another prism, that of multiplication (which in itself may be a function of time, but it is not always the case. Think about extinctions, for example, and it’ll become clear), and to study, research, inspect, the relationship between humanity and itself as well as the surrounding world, as a function of quantity.

44) Clearly, a mass of people comes with a mass of brains. One man – one brain. A billion people – a billion brains. For our purposes, we will call the appearance of each brain, an event.

45) We’ll take notice that the number of years, that were required to generate one billion events, had plummeted unprecedentedly from two-hundred thousand, to twelve years only.

46) To this condensation of events we call the contraction of time.

47) It is very real, this phenomenon of contraction, and to many of us it is quite tangible. Time flies, we say, it passes so fast, it slips away, January just started, I have just finished college, I’m already fifty, where have all the flowers gone?

48) As we have come to see it, after many years of observation, the massive number of events, taking-place simultaneously, forms one huge neural network all over the planet. This network reflects in so many ways, the multifarious ideas that rise from the one universal consciousness. E Pluribus Unum in reverse maybe, or rather in a process in which the One diverges into many, and then the many converge back to become One. We believe, and our vision rises here by itself, that the multitude of events is in itself a platform upon which brains will start to accelerate the connectivity between themselves, up to a point in which it is immediate and direct. Why? Because it is useful, because it is beneficiary, and because it may suggest a better chance of survival for mankind. And because no one asks us. Remember that at a certain point, without asking for permission, consciousness had sprung into being. There was no conference, no debate, no resolution. It just happened. For us, to think that the process of evolution has ended at that point, is not only foolish and lame, but also highly disrespectful to Life, who you probably refer to as God.

As far as we can see, the best testimony for this process of unification is the internet. The incoming war is another. World war III is on its way. It will happen, and there’s nothing we can do to stop it. Nor should we. It will be a mere manifestation of the global war, that is already taking place in the world wide web.

49) Although we’ve grown terribly intelligent, we still need war, as it is a primary trait within us. We need it not only to compete with each other, but also to complete each other. In Hebrew, there is a single three-letter root (l’kh’m) for war, fighting, welding. [It also means “bread”. In Arabic the same root means “meat”. As I see it, Jesus welds the two in the Eucharist.] The same three letters, in different order, form the root (kh’l’m) which means “to heal”. In English, we can see the similarity between “soldier” and “solder”, that share the ancient root “sol”. The soldiers, in the heat of battle, solder themselves to one another, and by doing so, connecting their nations. Look at the friendship between the U.S and Japan; between Israel and Germany. So strong was the war, so immense was the heat, that the only result possible was friendship.

As you fight, you attach yourself to your enemy, becoming one with him. War is a means of communication. It is not the best, it is not recommended, but sometimes it is just the only way.

[I accept war, as it is an intrinsic feature to the human-kind. I see war as a necessary evil, that needs, like all our inner-qualities, to self-express every once in a while.

To me, accepting war as an important part in the human evolution, is an expression of my love for humanity, for I love it as it is, without the need to change it, fix it, mend it. it is quite clear that I am talking about myself now. I had to find the way for self-acceptance, I had to put my past to rest. In my case, it was easier to look at the world as a whole, see its imperfections, meditate on them. You run it in your head, as a picture, as something that happened, happens, will happen. You see a soldier kills a baby, you see another saves one. You see humanity in its worst, in its best, you see casualties and consequences, and you just come to terms with all of it. never dwell on the bad, never deny it. The same goes for the good, though no one I have ever known – ever – has dwelt on the good. But people do tend to deny it.

And then I replaced war with porn. This is how I start my daily meditation, as you already know. I see it. I see it happens, I know it out there, expressing itself through some young, beautiful, damaged girl, And I had to accept it. The myth of the whore, of penetration, of submission, is manifested in that young woman. It used to be me, now it’s someone else, and there is nothing you can do about it. At kingdom come, it’ll fade away, and actually this is the subject of this article: my vision of kingdom come. So why won’t we go back to it.]

50) Although the word peace is frequently used, almost to the point where it has lost meaning, real peace is never achieved. Wars are currently taking place, taking lives, as they had always done. It is the contradiction that beats within us, forbids us to degenerate in a state of eternal peace, or to decay in a state of eternal war. We need both.

51) All right then, the vision.

52) My vision telescopes into the far, far future. Any-thing, any detail, that is not included in the category of extreme distance, is none of my concern, and I do not deal with it in this vision, which makes a lot of sense. However, I do cherish the minutiae, for it is the body of the human consciousness, it is the foundation of days to come: if the cost of space research, bio-tech, A.I, quantum computing, new mathematical ideas, and billions upon billions of people that lay the foundation for the next evolutionary phase – if the cost for all that are ever-growing doses of consumption, obesity, sugar, coffee, porn, celebrity-culture, fast-food, pain-killers, and so on and so forth things upon things that dumb us down, then I will gladly pay it, as these are the necessities, the bodily mass that supplies the brain above it with all the energy it needs, in order to evolve towards perfection (or is it the other way around: perfect itself through evolvement). Maybe I should write: in order to become. And yes, I included porn in there. I am willing to pay this price, because all of the above are parts of the human activity, and they align with the existential contradiction. They represent needs that cannot be met, bitterness that can’t be sweetened, emptiness that is never filled, hate that dresses up as love. Each and every one of these is painful. Throw them all at any society, and you are bound to find there opioids of some sort, analgesics, if you will (I’m smiling to myself). Moreover, it is a much wiser to accept humanity for what it is, rather than scorn it or criticize it, because humanity is much much smarter than any one man or woman can ever be, and if you dare to look at it for a long-enough time, without hate in your heart, then it becomes the greatest teacher of all. [Wiser I say, for I avoid the trap of bitter and gloom and dark representation of our little lives, and rather I look at them in a softer light, so that the shadow they cast is pale and unthreatening, and it allows them to appear closer to the way they really are, in spite containing some malignant features.]

53) So, where do I find my interests? I aim my telescope towards the holy scriptures of all religions, as they are very deep, consciousness, math, astronomy, technology, singularity, god, space, time, matter and life.

54) Sometime into the future, so goes my vision, as the number of events surpasses a critical mass, humanity will cross a certain threshold, and will forever change, in a unique, meaningful way.

Two people or more, call them Adam and Eve (even if there are more than two), will somehow find a way, be it technological or natural, to combine their separate minds into a one, unite, single mind. This miracle, an occurrence that simultaneously decreases the number of events (slightly), and increases them by a whole lot, will allow its participants to experience the world through each other sensory system. Colors, tastes, sounds, for example, that will be experienced in one body, will be perceived in the other body as well. So one, without absolute hearing, may learn to listen again to the sounds of the world, to music, and another, with superb sense of taste will bite an apple, and her adjacent body might start to cry. I had no idea, he’ll say, that an apple can be so tasty, I’ve been missing so much. And they’ll (is it the right pronoun? “They” are now “Her/Him/It”) keep on with those experiments, removing philosophical chestnuts from the burning fire, seeing the color red through each other’s eyes, seeing everything through each other’s minds. At a certain point they will share their pain, their sexual pleasure, which is a form of pain (imagine that, a woman experiencing the power of ejaculation, those immense contractions, the emptiness that comes next; imagine a man experiencing the pleasure of vaginal penetration, the tension before, the touch, the relaxation, the submission, that heavenly feeling when he gently makes his way into your being, that thing that made me so whole, and later hurt me so much as I gave it the wrong meaning. And yet, as intriguing as it sounds, to me all this is but a temptation mechanism that we might still going to need, in order to achieve the next step, where two, and later on three, four, ten-thousand, become one in consciousness. This is, as far as I can see, the next step of human evolution. I can feel the thrill, atomic, big-banged, if I must turn to sexual references, and as you may very well see, I must.

At first, it might be frightening, this sensations of dissolving into somebody else’s mind. It does sound horrifying. But once they have conquered their fear, gradually familiarizing themselves with it, the two may begin to engage with the real thrill: expanding. Using each other powers of computation, so they, It, can explore and attain a greater understanding of reality, of the mind, of existence, of nature and of God. It is no longer about picking into someone’s dreams, fears, perversions, or fallacies. It’s about creating. It is quite possible that in the beginning they will go in and out of that unique experience, but eventually they grow to spend more and more time in that unified field of consciousness, and by doing so exploring time itself. And then, here and there, another couple will form, another triplet, quadruplet and so on and so forth, while each cluster of minds experiments and explores both its newself and the surroundings, and before long clusters will connect to form communities of living, vibrating minds, learning each other’s secrets, combining their neurons to experience more, experiment more, become one massive brain that explores itself and the universe in yet unimaginable ways. [As I write this down, I notice the strong external factor, English has given these words: ex – periment, perience, plore, and in my mind, my small separated mind, I turn them inwards: im – periment, perience, plore].

The human being, having changed skin and spots, may no longer be called a human. With great sorrow and grief, we will wave goodbye to that lovely, charming, sickening to the stomach, horrible, beautiful, loving, laughing, crying, dumb, thick, unbelievably genius creature, and make way to the new being, the wondrous unified mind, that would become into being based on our little, separate brains, those we all know and love.

55) [Remark: Some thoughts that I have, which are not a crucial part of the vision, but I still like to write them down. For me.

This new brain may, in a sense, turn the entire earth to its own body. Why in a sense? because it is not a biological body. No birth in the way we are born, and no death in the way we all die, rather a bulk of matter upon which every action takes place, which is also a good description of the current situation. So what is the difference? Control. This new unified brain will learn to manipulate some of earth’s physical traits. For example, It may learn how to speed up or to slow down the earth’s rotation around its own axis, or around the sun; to change the angle of the axis’ tilt; to perform minor changes in our distance from the sun: a bit closer, a bit farther, as the energy balance requires. It is a necessity. The sun’s lifespan is limited. At a certain point in the very far future, we, or to be more precise – what we are about to become – will have to leave it. It is of a certainty that the sun will blow up and swallow the inner planets. The ones that won’t be swallowed will burn in the celestial fire. The earthlings of that time (which are really but one giant earthling), will have to find a way to survive, meaning, will have to leave orbit. After eons of constant survey, the earthly mind picks a trajectory, and gently detaches itself from orbit, taking a tangential path into space, waving goodbye to the sun and to our eight siblings (or seven and one) at eighteen miles per second, shedding a cosmic tear. I love to think that It takes the moon for the ride, because I really love it. I guess that It won’t, for there is no good reason to do that, energetically speaking. I do not know. Maybe It’ll do it differently, maybe, after obtaining full energetic sustainability on earth, It’ll send probes to the moon, consciousness-carrying probes, and those will have settled the moon, starting to create a second super-brain, while creating a self-sustaining environment, using solar cells, as well as the moon’s core, to generate energy. If successful, those two brains will have shared a lot of information, and when due, take different paths into the universe, doubling the exploration rate. So first the lunar brain will have detached itself from orbit around earth, and will have gone to wherever it may have decided, and only then, will the moonless earth have left the solar system.

[as I’m writing this, I can feel my eyes getting all teary, it touches me deep, this childish portrayal of things to come, this leaving home scene on a cosmic scale. This is me being futuristically-nostalgic about things that might not happen at all, so I have to laugh.

[I am also afraid. I’m afraid you won’t like it. I’m afraid you’ll belittle me, come up with my past, who does she think she is, what is this nonsense. It may very well be your reaction, but I hope that it is not. I hope that by now you feel that you have gotten to know me, that you can overcome the tendency to judge, ridicule, mock. This is exactly what I do when I meditate. I see my past self in all those terrible situations, and I do not judge. It silences all thoughts, the constant movement of the mind comes to a halt, bliss materializes within you, and everything falls into place. So I hope, and I hope once more.]] Remark end.]

[I counted all the brackets. They add up.]

56) So we have reached to a point where It has become a self-sustaining system, It has total control of the physical realm, and scarcity is a thing of the past. There is no need to search for resources, for everything necessary is always at arm’s length, so to speak. What now? What does It do? Well, for one, It meditates. Imagine a planet-size brain, constantly pondering reality. No days nor nights (actually time, as we know it, has long ceased to exist), no sleep required, there is no need to feed, and all we are left with, is consciousness. Not pure yet, as it is carried upon planets, but very advanced, very wise, patient, silent. It is alive, and It is expanding, sending probes and equipment to other planets, forming new terra-brains, and in turn, the newborn brains start their own journeys in space, reproducing themselves as needed.

Soon enough, or rather in no-time, the universe is filled with consciousness.

57) If we have spoken beforehand about a critical brain-mass, that forever changes the human race, we are now talking about critical mass of consciousness, or critical mass of intelligence. At a certain point, when a mass of that sort accumulates enough, It’ll start a process which will, as far as I can see (it is the farthest I have ever seen), fill the entire universe with consciousness.

58) In article 24 we have written that we rest upon an ancient wisdom, that far precedes our own. This ancient wisdom teaches us that at a certain moment, the sacred instant that came before all future moments, the one eternal-universal intelligence had evacuated Itself from a single spot, making room to void or emptiness, thus forming a vacant space. Only a trace of this Omni-intelligence had been left in that newly formed space, which had grown to be our entire universe. Those traces of intelligence were left there for guidance, what we humans came to perceive as the laws of nature. Our own existence reveals that within that space, an unnatural, irrational-yet-conscious creature had been created, formed or evolved (remove the annoyance according to your own inclination), and that the Eternal has left us here to grow into our own contradictions. The initial contradiction is, therefore, that mankind is a creation who had risen from within the natural, and had far far exceeded it. Taking a look at article 7, we now understand the meaning of the Sabbath, and what makes it sacred. For “the natural” means movement, and exceeding the natural means rest. Nothing in nature rests. Nothing. But the human consciousness can take a break from all movement, and while doing so, time collapses, the sun stands still upon Gibeon, and the moon stays over Ayalon.

This article is dedicated to my beloved friends, Nat A. and Eylee B. Had they known, they would have probably wondered why.

59) Let us sum up: Only intelligence is present, and there is no room for anything else. This intelligence then evacuates itself from within, allowing the existence of something else. This is what we call creation. The creation is slowly filled with time, space, matter, life, consciousness and the interactions between them. Consciousness is what we call man (the species of mankind, not the gender-related meaning). Man gradually finds his own place in the world, and very slowly starts to fill the universe with more and more intelligence, the same one that had contracted itself so long ago. By adding more and more of it, man evolves from a separate being into this new, united, connected being, not humanly anymore (nevertheless, its origins are rooted in the consciousness of humanity). So we can portray mankind as the quality that restores the ever-eternal intelligence, completes It, for in Its grace, It had shattered Itself into billions upon billions of particles, and patiently It has been waiting for us to reconstruct It. Doing so, we become somewhat godly. If we imagine many iterations of this process, we’ll receive something that resembles breathing: the evacuation of intelligence may be thought of as exhale, and the restoration – inhale. As this process takes place, Life is happening, for better or worse. The breath of God turns into life, as we find in the beginning: And God breathed into him the warm breath of life and man became a living soul.

and in the end of Psalms we find: Let every breath praise the Lord. Halleluiah. (Translations are of our own.)

Life is a primary force which is braided within the original fabric of the universe. It is not to be destroyed, as much as the force of gravity is beyond destruction. Life is always.

Life will continue to thrive and flourish, while we will fade away and die. This is the right order of things. To my understanding, this is the meaning of Life. I’ll share it with you: Life’s meaning is to keep going on, preserve itself, prevail. I do not know what is the meaning of your own life, this is for you to figure out. As for myself, my life doesn’t mean anything. I am not important at all, and were I to die at this very moment, only about three people would take notice. But as a member of Life as a whole, I do matter, for indeed I am one of many, and we all do whatever we can to keep it up, and while doing so, we obey those two amazing words of God: Choose Life. We are the soil upon which all generations to come will grow, we are the air and the water, we are the dirt, the hoe and the plow. We are the gardener.

We should do our part with love and care, and we should be happy and grateful, for we are an important link in the ever-lasting chain of Life, that keeps going on and on, and an end is not to be seen.

60) And this is the vision for distant, distant days.

I have become. Years of pondering and meditating have grown into a near-complete silence, and at a certain moment we heard it, the sound of creation, and it was good. This is exactly what I am saying: the sound of the Universe is good. If you hear bad, and you probably do, it’s because you listen to yourself, not to the Universe. The whole is nothing but good. The partial is the domain of the evil.

I will write no more.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

אין איל (היפהפייה הנרדמת)

היה היתה וכו', ונולדה לה ילדה יפהפייה ממש, וכולם שמחים ובאים לברך וכו' אבל המכשפה הרעה לא הוזמנה למסיבה, ועל־כן קללה את היפהפייה שכאשר תגיע לגיל 16, תמות. תדקר בנול, ותמות. אבל על מנת שלא להגזים, היתה במסיבה פיה אחת, טובה, שאמרה כי אין ביכולתה לבטל הקללה, אלא להקל מעט, והילדה לא תמות, אלא תרדם למאה שנים. אלא־אם־כן יבוא נסיך ויגאל אותה משנתה המקוללת, והם יחיו באושר ועושר עד היום הזה. ועל־אף נסיונותיהם של המלך והמלכה להחרים את כל הנולים אשר ביקום הנראה, נול אחד, ישן מאד ונידח, מצא דרכו לאצבעה של היפהפייה, והיא נדקרה ושקעה בשינה שאין תקומה ממנה (אלא אם יבוא נסיך וכו').

ואכן בא נסיך וכו'.

אם כן, מה כל זה?
היפהפייה היא נשמתך. נשמת כל אדם. והיא ברוכת כשרונות, ומוצפת אהבה, ועליך לשמור עליה מפני כל רע. אבל שמירה יתרה מפני הרע – גם היא מסוכנת, והיא עשויה להביא את הרע להתפרץ ולקלל, משום שהרע גם הוא כוח הפועל בתוכנו, ועלינו להכיר בו ולקבל אותו, ואט אט, במאמצים הרבה, להפוך אותו לכח חיובי. שכן ברע – הרבה מאד טוב שוכן. אבל הרע נעלב, ולכן, תחת שירתום עצמו על מנת להביא את הנשמה לידי גילוי עצמי ושמחת חיים, הוא גוזר עליה מוות. אבל כח החיים, זו הפיה הטובה, חושב שעונש המוות הוא מוגזם, אבל הוא יכול לחיות עם תרדמת. אז הנשמה רדומה, והיא מעבירה את חייה בשינה. היא נרדמת בגיל הבשלות, הפוריות, כאשר היכולות בשיאן, והיא נרדמת בדיוק ברגע שבו היא באה במגע עם הנול, המייצג את העשייה בעולם בזה, העשייה שלנו, שבה אנו טובים מאד, אם נדע זאת ואם לאו. היא נרדמת מפחד.
אז את ואתה, למרות שאתם יודעים לשיר, או לרקוד, או לפסל, או לכתוב, ולמרות שאתם יודעים להתנדב ולעזור לאחרים, או להניע אנשים לפעולה, או להיות משהו אחר, גדול יותר ממה שאתם, אתם מעבירים את חייכם בשינה, ואינכם מוציאים את נשמתכם מן הכוח אל הפועל. הנשמה רדומה, מקוללת, ולא זו בלבד, אלא ככל שחולף הזמן הופכת הנשמה למרירה, למקללת, לשונאת. את יומה, את חייה, את הכלום הזה, שלעולם איננו מלא.

ואם קרה לך נס, בא נסיך. הוא מייצג את החיבור החי, הזיווג, שבין נשמתך לבין העולם. תהיה אשר תהיה, נקודת החיבור הפרטית שלך היא האמצעי היחיד אשר יעיר את הנשמה, יבעיר אותה באש אהבתו, והיא תקיים את ההבטחה הטמונה בה, היא תצא אל האור, היא תפרח ותעלוז ותעלה ותגדל, ותאיר באִשָׁהּ אותךְ או אותךָ, ואת יקיריכם, ואת החיים בכללותם.

[לא קל להתחבר אל הנסיך המחזר. ואפילו אם מתחברים השניים, עדיין עליהם להלחם בדרקונים רבים. דרקון הוא פחד. הפחד מן הכשלון, הפחד מן ההצלחה, הפחד לעמוד מול קהל, להיחשף, לתת את אשר יש בכם לתת. מפחיד עד מאד.
אבל אלה הם סיפורים אחרים, ואילו אנו ביפהפייה הנרדמת עוסקים.]

 

 

 

 

 

 

ככל הסיפורים, גם זה הסיפור עליכם נכתב.

על נשמתכם הרדומה, החולמת על הנסיך שלה, שיבוא.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

חשבון נפש, ראש השנה התשע"ח

ובכן טוב לשבת מול המסך ולנסות לכתוב את חשבון נפשך, שכן כך, לכל הפחות, אתה מנסה להעלות בזכרון את קורות השנה האחרונה, ולבחון את מצבך בכלל ובפרט, ואולי יעלו לפניך אי אילו דברים שנסתרו ממך עם הזמן, ואולי תוכל לכלול אותם בחשבון נפשך, לראות אולי בכל־זאת מה.

לפני שנה בדיוק העליתי על הכתב את חשבון נפשי לשנה ההיא, והנה יושב אני באותו מקום ובאותו הזמן, מתבונן לאחור ולפנים, שואל מה היה, מה עכשיו, ומה הייתי רוצה שיהיה.

הייתי רוצה שיקח את נפשי שיקח את נפשי שיקח את נפשי שיקח את נפשי שיקח את נפשי, ואם לא יקח את נפשי שיבוא בתוך תוכי, יעמוד ביני לבין זרם מחשבותי, העובר תדיר בצינורות הביוב של מוחי הקהה והמטומטם, שמאסתי בו עד־בלי־די. שיהיה האלוהים אינסטלטור, וינקה את מוחי מכל הזבל המטונף החולף במוחי בכל העיתים, יהיו אלה מחשבות בדבר עולם טוב יותר, מתוקן, שלם, שהן בעיקרן מחשבות שקר המנחמות לרגע, צובעות לשנייה את המציאות האפורה, מעצימות את תחושת הצדק הפנימית, מעניקות רגעי חסד שקריים שבהם קטנותך נדחקת אל מול עצמתך, והנה העולם מציית לרצונך, הו המשיח, ומשהתכופף העולם אל מול אוננות מחשבותיך הרי שבאה אחרית הימים, גאולה הו גאולה, והכל טוב ונחמד עד מאד, וחדלו פרעות ורעב וביזה ורצח, בֻּלָּע המוות לנצח, נצחון גדול לאורת היהודים, ומנגד מחשבות זעם וטירוף ושנאה ורצח, שמוחי הצואֶה מתנאה בהן מדי יום, או מחשבות הבל וסרק כגון מי עומד בראש רשימת זבל זו או אחרת בפרלמנט המסריח, המתועב והמצחין הניצב על הגבעה בירושלים, (שאין אני מוכן לכנותו בשמו המקובל, שכן כנסת ישראל עניין עליון הוא, ואילו הפרלמנט המזוהם שלנו – אין לו דבר וחצי דבר עם עניין זה) או מי ממלא את הבניין שמולו, עומד בראש הרשות השופטת הרקובה והמושחתת של ראשית צמיחת גאולתנו.

קח את נפשי קח את נפשי קח את נפשי ה' יתברך, דון אותי למוות, שחרר אותי מכל הזבל והתיעוב והלכלוך, שחרר אותי ה' יתברך, שחרר אותי מכל הזבל והתיעוב והלכלוך שדבקו בי והרקיבוני יתר על המידה, שחרר אותי מכל הזבל והלכלוך ה' יתברך, מכל הדומן והאשפה, שחרר אותי ה' יתברך, תהא שנת עולם חפשי ממני, תהא שנה זו שנת מותי הברוך והיקר והטוב, תהא שנה זו שנתי האחרונה, שנת ישרים שתהא, היתברך, אנא ממך, שחרר אותי מכבלי גופי, שחרר את העולם מזוהמתי וזוהמת נחשי, הפרד בין נפשי וגופי, קח את נפשי, עשה בה כאשר תעשה, אין אני חפץ להיות עוד בעולמך היפה והמרהיב, עולמך החללי והגדול והנפלא, מלא בסודות וברזים עד־בלי־די, עולמך האטומי הקטן והמסתורי לא פחות, עולמך האסתטי להחריד, עולמך הקסום והטוב, עולמך שחשבתי לו חזון יפה עד מאד, עולמך המתעלם ממני אד אבסורדום או אד אינפיניטום, המסרב להפיק ולו אשה אחת שאדע לאהוב, אשה אחת שתאהב, ושאסכים לקבל אהבתה, ולהעניק לה חזרה, עולמך שבו תורת משה העליונה על הכל, שנואה ובזוייה ונקלית על־ידי אלה שנבחרו לקבלה, עולמך היפה והטוב ה' יתברך, אינני יכול לחיות בו עוד.

זה היה קודם לכן ועכשיו חזרתי מהליכת הבוקר על שפת הים היפה והנפלא, ועל שפת הים היפה והנפלא הסתובבו קבוצות של זבל אנושי ושנאתי את החיים עד מאד, ומאסתי בהליכה הנפלאה, ושבתי הביתה, ובדרך חזרה ישב איש על גבעה קטנה הסמוכה לים ונגן בחצוצרה, וישבתי בסמוך ושמעתי את נגינתו, וראיתי את ההלכים ואת הרצים ואת בני־האדם המעטים שיצאו מן הבית להתעמלות בבוקר יום־הדין, והיה רגע יפה, והוא דחק הרבה מצערי הצידה, וגם הַצְּעִידָה עצמה העניקה מעט שמחה וקלילות ואנרגיה נעימה, ורק קצת ממחשבות המוות שאחזו בי קודם נותרו, אבל הן שם, מחכות, עד שיום אחד יְאכְּלוּ אותי כליל, אם ידחה הברוך־הוא את בקשתי, ולא יקח את נפשי חזרה.

היתה שנה. תמיד יש שנה, עד שאין שנה. אבל היתה.

אינני זוכר הרבה מן השנה הזאת. היא היתה רעה ככל השנים, טובה ככל השנים, שום דבר מיוחד.

אין בתוכי דחף לערוך חשבון־נפש, כאילו האלוהים רחוק ממני, מה לך ולחשבון־הנפש הוא אומר, זה לאנשים בעלי נפש, ואילו אתה – קליפה ריקה, מה לך כאן, החוטא. אבל הוא איננו רחוק. קרוב הוא כשם שקרוב הוא אליך הקורא, אלייך הקוראת. ככה זה עם אלוהים. קרוב ורחוק כרצונך.

ואכן, חוטא אני. יהודי חוטא. שאין אני מוכן לוותר על מרכיב היהודי שהוא עיקר זהותי, ומוכן אני לשאת את התואר חוטא, בניגוד לרבים אחרים המתקשים להגדיר עצמם חוטאים. לא, הם אומרים, אני אינני חוטא, אינני פושע, אני בסדר גמור. אולי אינני מקיים הא ודא, אולי כך או אחרת, אבל חוטא – אני אינני.

יהודי אני. יהודי חוטא.
אינני טוב בכיבוד אב ואם. אינני טוב בזה כלל וכלל.
אינני טוב בשמירת הברית. או בשמירת שבת. ככל יכולתי שומר אני מעט מסימני השבת, וככל יכולתי שומר הברית. אבל יכולתי קטנה היא, ואני נופל שוב ושוב.
אינני טוב באהבת הרֵעַ.
איבדתי את היכולת הטבעית לאהוב.
בחרתי במוות תחת שאבחר בחיים. ממש בחרתי בו, והוא גם הוא דחה אותי מלפניו, בתואנות ביורוקרטיות כאלה או אחרות.

עזבתי את העבודה שהיתה אבן רחיים על צווארי, ובכך הפגנתי מידה של חירות פנימית.
דבר זה נחשב בעיני לפסגת הישגי בשנה החולפת, שיצאתי לחופשי מעול נוראי.
אינני מתכוון לחזור לעבוד עוד. אני מודע לכך שזו הצהרה בעייתית, ואפשר שאשבר תחת עוּלָם הנורא של צרכי היום־יום.  אבל אינני מתכוון לחזור ולעבוד עוד לעולם.
הָיׂה לא תהיה. ואם אין מתה אנכי.

עוד בשנה שחלפה כתבתי שלשה פירושים על עשרים וארבעה פסוקים מפרשת וירא. קשתה עלי מאד מלאכת הפירוש, ואינני יודע אם אשוב ואפרש. קשה לעבוד בלא שום צורה של תגמול. קשה מאד. ואם בעבר עצם הפירוש היה הגמול, ושמחתי בו, הרי שפסקה שמחתי, נגוזה בזוהמת דכאוני, ואינני רואה דרך להמשיך כך.
כן כתבתי את המשל בדבר הנשמה והחיים, שם החיים נמשלים לאושוויץ, והנשמה המעונה לאדם או אדמת הנחטפים ממקום מרבצם הנעים, ומובאים בכח לאושוויץ על ידי אב ואם, בגלל… ובכן, סיבות.
ועוד העליתי על הכתב את החזון לימים רחוקים עד בלי די, ויש בו הרבה שמחה שבאה מתוך התבוננות. הכתיבה היתה מרעננת וחשוב היה לי להוציאה לאור, וגם התוכן עניין אותי מאד.
עוד כתבתי על נער אחד המוצא מטבע במקום שבו נדרס אדם כמה ימים קודם לכן, ושמח במטבע שמצא, בלי שידע על המוות שקדם למציאתו.
ובעצב כתבתי על אשה אחת, שגורלה לא שפר עליה, וכן כתבתי כמה משפטי פתיחה, ושתי גרסאות על האתאיסט שבכה, ועוד שייר אחרון עליה, ושמחתי בדברים הללו שכתבתי, ויש לציין זאת בחשבון הדברים.

בשנה החדשה אני מתכוון להשלים פרוייקט אחד וכן לשמור את הברית. שנה שלמה לשמור הברית. ולאחר מכן, אם אחיה חס ושלום, לשמור עוד את הברית. עד מותי, בלי עניינים מסוג זה כלל וכלל.

קראתי את הדברים על מנת לבחון אותם בטרם אעלה אותם קרבן אל הרשת, וראיתי שחסרה התייחסות למחשבות הַשְׁלָמָה המציפות אותי מפעם לפעם, שברגעים שהן חולפות בי אני מבין עד־מאד את העולם כמות שהוא, ואוהב אותו כמות שהוא, ושמח בו, ומבין עד־מאד את עומק היותו, ואף שנואי־נפשי המובהקים ביותר, אנשי השמאל בישראל, חוזרים למקומם כמשרתי ה', רוח סערה עושה דברו, והכל בסדר באותם רגעים, ולו היה בי הכח להאריך אפי, ולהחזיק בזה עוד ועוד ועוד, הרי שהייתי כותב דברים אחרים, מניח לשנאתי המגדירה רגעים רבים מאד מקיומי, וחי, פשוט חי, את החיים כמות שהם, על טוב ורע שבהם, בלי פחד כלל, ובלי שנאה, רק מהומה חביבה של אנשים מבולבלים, המחפשים דרך בנתיב חשוך ושחור ואפל לעייפה, חושך על פני תהום, והנה מקום טוב לסיים בו את חשבון הנפש לשנה החדשה, לבקש מאהובי האחד והיחיד, היתברך החביב והטוב, לומר יהי אור בתוכי, ולהוסיף בי רוח, ולקיים בי את המשך הפסוק, ודי.

 

 

 

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא.

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

.אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ח, כ"ג – ל"ג)

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע: אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה: חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט: ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם: ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר: אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה: ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים: ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי ימצאון שם שלשים ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים: ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים: ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה: וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו

פשט הפסוקים
אברהם נושא ונותן עם האלוהים על גורל סדום ועמורה, ומצליח לחלץ הבטחה שלא ישחית את סדום ועמורה באם ימצאו שם עשרה צדיקים. בסוף השיחה "נפרד" האלוה (לא בכדי אני כותב אלוה) מאברהם, ואברהם חוזר אל ביתו. והסיפא קשה עד מאד.

התבוננות
ויגש אברהם אל מי ניגש אברהם? הריהו עודנו עומד לפני ה'. מה לו לגשת?

על־מנת להבין עניין זה, עלינו לחזור ולצפות בכל סיפורי אברהם מתחילה ועד כה, וזה על מנת שנראה את ההתפתחות הבאה:
1) ה' מצווה את אברם ללכת לו.
2) אברם מציית ובונה שני מזבחות לה'.
3) אברם יורד מצרימה, חוזר ארצה עשיר מאד, קורא בשם ה', ונפרד מלוט.
4) ה' מבטיח לאברם את הארץ. אברם בונה מזבח נוסף.
5) ברית בין הבתרים: לראשונה מדבר אברם עם ה': מה תתן לי ואחר־כך במה אדע כי אירשנה.
6) אברם בא אל הגר, והופך אב לישמעאל.
7) מלחמת המלכים.
8) חידוש הברית, אברם הופך לאברהם, מדבר בשנית אל ה': לו ישמעאל יחיה לפניך, מל את עצמו, את בנו, ואת בני ביתו.
9) אירוח שלושת האנשים, פרידה מעליהם, וכאן אנחנו נמצאים.

כלומר, עינינו רואות את הדבר הבא: אברם יוצא למסע היכרותו את עצמו ואת האלוהים, ולאט־לאט, כאשר הזמן והאירועים מאפשרים, הוא סוף־סוף מדבר אל האל, וזה מעיד על גבול מסויים שנחצה – הושגה קרבה מסויימת בין אברם והאלוהים, והיא מאפשרת לאברם לצאת מגדר הצייתן המוחלט, ולומר את אשר על לבו. ומה הוא אומר? מה תתן לי, במה אדע. כלומר דבריו של אברם אל האלוהים נוגעים אליו, אל ענייניו שלו.
אחר כך, ככל הידוע לנו, אברם חי את חייו על קורותיהם המרובים, וכשפונה אל ה' בשנית מבקש בעבורו ובעבור ישמעאל. לו ישמעאל יחיה – שאני לא צריך יותר מזה. על גבול האמירה שאין לי צורך בהבטחתך החדשה ובתוכניותיך לעתיד. מספיק לי ישמעאל. עד כדי כך. כלומר, דרגת הבטחון של אברם בקרבת ה' הולכת וגוברת, והוא פונה אל ה' במלים נועזות מאד. ועדיין – בקשתו עוסקת בעצמו ובקרוב אליו בלבד.

אבל עכשיו הדברים משתנים. משאמר ה' את דברו, הבהיר כי הוא יודע את אברהם וכי איננו מכסה ממנו דבר – אברהם מדבר (ולא אברם), והוא כמעט מחציף פנים: מה פתאום אתה נוהג כך? האף תספה צדיק עם רשע? אברהם, איש בשר ודם, מעמיד את האל בפני משפטו שלו הפנימי. חללה לך מעשות כדבר הזה. אדם עומד בפני אלוהים ואומר לו מה נכון? הייתכן?
נזכור כי באנו לפרש את תיבת ויגש – והנה התפרשה מאליה. אברהם, כך אמרנו, משום שכך כתוב – עודנו עומד לפני ה'. אבל אז הוא מפסיק לעמוד לפניו והנה הוא ניגש אליו. הוא יוצא מגדרו – ממש. הוא שובר את הגבול, את הדין, מידת הגבורה (את הדיסטנס) – בהיותו אברהם – ומבקש מן ה' להפגין רחמים גדולים על עירם של אנשים חטאים. אך הפעם איננו מבקש בעבור עצמו או בעבור בני ביתו – אלא בעבור הצדק. בעבור טובו של האלוהים, שאין דעתו של אברהם סובלת את ענישת הצדיקים בעבור חטאי הרשעים, או היפך הדבר – אינה סובלת שצדקת הצדיקים אינה מכפרת בעבור רשעת הרשעים.
וזה עניין תיבת ויגש.

עוד נשאל זאת: ה' אומר לאברהם ארדה נא ואראה…, ואין הוא אומר באתי להשחית העיר ולהשמידה. כיצד יודע אברהם שה' בא להשחית את שתי הערים הללו, על תושביהן, קטנים כגדולים? מאין לו, לאברהם, שעליו לסנגר על סדום ועל עמורה? שאלה זו מבהירה את אשר אמרנו בפירוש הקודם, כאשר נדרשנו לתיבות המכסה אני מאברהם – כלומר האלוהים עצמו מעיד שכוונותיו שקופות לאברהם, שמעשיו גלויים לפניו, ואין חציצה בינו ובינו. כי ידעתיו – ידיעה ממש – ידיעה שהיא איחוד שלם. כמה גדול הוא אברהם אבינו. כמה הוא גדול. וכמה גדול חסד האל שעשה עם אברהם. חסד אל כל היום.
ועוד אפשר לשער שתיבת הכצעקתה היא המסגירה את כוונות ה', ומתוכה לבד מבין אברהם שאם אכן כצעקתה, הרי שנחרץ גורלן של סדום ועמורה.

האף תספה צדיק עם רשע
אומר הקדוש ברוך הוא בפסקה הקודמת דברים בנוגע לאברהם ובין היתר אומר ונברכו… כי ידעתיו…אשר יצווה…ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. ומיד בפסקה הבאה, כלומר כאן, מדגים אברהם את אותה דרך צדקה ומשפט אשר נתן בו האל. מתרחש כאן מחזה מעניין. האחד, בעל הכוחות כולם, כל־יכול וגדול ואדיר, מחמיא לאברהם, מעניק לו ברכה, מתייחד עמו ומשבח אותו. מה שבלי שום ספק שם את אברהם במקום המקבל, המודה, הנהנה מן המחמאות המורעפות עליו. אסיר תודה הוא להקב"ה, אשר בחר בו ובזרעו, ונותן לו כה הרבה, על אף היותו עפר ואפר. אלא מאי? שאותו עפר ואפר אינו מתבסם מן המחמאות והתשורות, אלא נותר כשהוא – ומעיר לאדון האדונים. לא הכבוד מעניין את אברהם, ולא הברכה, ולא הידיעה, ולא הדורות הבאים. מה שמעסיק את אבינו הוא שהאלוהים שלו יהיה צדיק, יעשה משפט צדק. כלומר הדברים שאמר בו האל שנייה קודם לכן, אכן מחמיאים ומתקבלים באהבה, אבל אברהם שומע בהם רק את מה שנכון, ולוקח מהם רק את מה שצריך: הצדק, הצדקה, המשפט. זה מה שאנו רואים. וזה מייחד את אברהם מכלל אנשים, ומעמיד אותו במקום שראוי לו – הוא אבינו, אבי יצחק ואבי יעקב, וזה מקרין על ענוותנותו של משה, שאת מקורה אנו מוצאים כאן, באברהם.

האף תספה צדיק עם רשע: אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה: חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט
אברהם כעת בן 99 שנים, כלומר 24 שנים חלפו מאז בא לארץ כנען במצוות ה'. בכל השנים הללו אמר אברהם (בגלגולו כאברם) 28 מלים לה'. 24 בברית בין הבתרים (מה תתן לי ואנכי…..דמשק אליעזר), וארבע בחידוש הברית – לו ישמעאל יחיה לפניך. 41 מלים אמר כעת (ובכל הויכוח יאמר 94 מלים), בעומדו מול ה' לבדו. אברהם מדבר ומדבר ומדבר, ומסנגר בכל כוחו הן על אנשי סדום, והן על אלוהיו שלו. בחינת דבריו מעידה על סערת נפשו – שהוא שב וחוזר על טיעוניו שוב ושוב, חוזר על אותן המלים, מתחיל כאן ומקצר שם. הנה: האף תספה, האף תספה, חמישים צדיקים, חמישים צדיקים, חלילה לך, חלילה לך, צדיק עם רשע, צדיק עם רשע. שוב ושוב, באופן מעגלי, שחס ושלום, ולא, וּמה פּתאום, וְלמה, ואנא ממך, וחוסה־נא ואל־נא תתעלם. יותר מכל מעידים הדברים הללו על אברהם עצמו, על הבנתו את קדושת החיים ועל היקר והגדולה שהוא רוחש לאדם ולהשגיו, שעיר – עניין גדול מאד הוא, מקום התעוררות והתערות, מקום־ועד המגלם אפשרויות רבות, אוצר בתוכו סיכויים לצד הסיכונים שבו. עיר היא מקום המחייב הערכה, שמירה והשגחה, מקום חיים, שאפשר לה להתפתח עוד ועוד, להיות רעה בזמן אחד, ולהפוך להיות טובה ומיטיבה בזמן אחר. על זה מבקש אברהם בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
מה זאת אומרת מסנגר על אלוהיו שלו? זה כבר אמרנו, שדעתו אינו סובלת שאלוהיו איננו צדיק. ומה מסנגר על אנשי סדום? הרי לא מסנגר עליהם כלל. רק מעלה אפשרות רחוקה, שאולי ישנם שם חמישים צדיקים, ואם כך, שיחוס ה' על העיר בעבורם. כלומר, אנו מבינים שאברהם מבקש לוודא שישאיר ה' פתח לפליטה, ושהגזרה שיצאה מלפניו איננה נעולה ללא אפשרות מחילה. זה מבקש אברהם. זה ותו לא.
עוד נזכור כי אברהם מכיר את אנשי סדום. לא את אנשי הדור הזה, שכן יצא להלחם בעבור לוט ובעבורם לפני שנים הרבה, אבל ראה משהו מהם, ונפשו לא נתנה לו מנוח כשלמד על כוונות ה'. שראה בכל־זאת את הטוב שבסדום, וזכר שאפשר שיש בעבור מי או בעבור מה להציל את העיר (ועל דרך רמז מ"י עולה 50, מ"ה עולה 45, ואלה המספרים שאברהם פותח איתם את המשא ומתן עם ה'. וכאשר נענה לו ה' הן בעבור מ"י (50), והן בעבור מ"ה (45), לא מרפה אברהם וממשיך בנסיונו להציל את העיר בעבור מ, ל, כ, י, (כלומר בעבור 40, 30, 20, 10) וזה מתגבש לכדי מלכי, והוא שאמרנו – מסנגר על אלוהיו שלו, בכל לבב נפש ומאוד. ועל כך שעצר בעשרה – על זה נכתב הרבה מאד.
עוד: אי־אז, כשיצא לקראתו מלך סדום כאשר שב מן המלחמה, אמר לו המלך: תן לי הנפש, וברי כי התכוון לשבויים שהשיב עמו אברהם, אבל נראה כי כעת עלה זכרון זה מלפניו, והוא לכל הפחות מנסה להשיב את הנפש למלך סדום, או אולי להשיב את נפש העיר, ולא עולה בידו, שכן חטאת סדום חמורה מדי היתה.
[עוד על דרך רמז נספור כי 41 (מ"א) מלים הוא אומר כאן, ובכל הדיון כולו – 94 מלים. מגן עולה 93, א' של אברהם – 1, ומכאן: מגן אברהם, (ובראשי תיבות מ"א, שעם מספר מלים זה התחיל את דרשתו הנסערת).]
השופט כל הארץ לא יעשה משפט
וכבר זכרנו שהעיד עליו האלוהים, שאברהם עושה צדקה ומשפט, והנה עומד אברהם ומתחנן בפני האל שינהג גם הוא כך. שיעשה צדקה ומשפט, שהרי לא ייתכן אחרת, ובזה נדמה אברהם להאלוהים, מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון, וזה יפה מאד, שיש כאן היפוך הדברים, שאברהם מבקש שמידת צדקה ומשפט שיש בו – שהאלוהים ינהג על פיה.

בתוך כל זה, ואחרי חמש־מאות קריאות, קל לחוש את הנסיון שמעמיד האלוהים בפני אברהם, ויפה מאד לראות עד כמה עומד האב הרם בנסיון זה. שהאלוהים מעיד בו שהוא עושה צדקה ומשפט למען…, ואברהם מיד, ובלי משים בכלל, מקיים את כל זה, ובכך מביא על עצמו ועל שושלתו את ברכת ה' אשר דבר עליו. הוא עומד מיד במבחן.

טוב ומעניין להזכר כאן כי כאשר יהא עליו לגרש את הגר ואת ישמעאל יהיה הדבר רע בעיניו, והאלוהים יצטרך להפיס דעתו, שאמנם קשה הדבר, אבל אינו רע. ואברהם לא יתווכח עמו, ולבסוף, כאשר יצווה עליו לעקוד את יצחק בנו, יציית בלי הרהור כלל, ובלי לבטא כל מורת־רוח. והנה אנו רואים התפתחות מוזרה: בעבור אנשים חטאים הוא נלחם כאריה, בעבור בנו המצחק הוא מוחה ורע הדבר בעיניו, ובעבור בנו היורש אותו ואת ברכתו, הוא שותק ומציית. אף לא מלה אחת בעבור בנו יחידו אשר אהב, יצחק. וכל זה נפרש במקומו, אי"ה, ובעזרתו.

ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם
אם אמצא
 – מכאן שעדיין לא חיפש.
בתוך העיר – מעמודי התווך של סדום, ולא אנשים תושבי חוץ המשוקעים לפי שעה בעיר. אולי אף לוט נרמז כאן, ומכאן שאין הוא בתוך העיר, וזה מלמד עליו דבר.
ונשאתי – הרחבת המושג לשאת, ומכאן נפרש את הלא אם תיטיב – שאת כך: לא רק שעליך לשאת את משאך בטוב, אלא שאם תיטיב, האלוהים יישא את עוונך,יסלח לך, ולא יעניש אותך על חטאיך. וזה בדיוק מבקש אברהם, שאם ישנם מי שהיטיבו – שהטבתם תשא את פשעי האחרים.

ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר
אברהם עודנו עומד לפני ה'
, לפני שם הוי"ה, אבל מדבר אל אדנ"י, כלומר עומד לפני הרחמים, ומדבר אל הדין. ואנו זוכרים מן המבול שמידת הרחמים היא שאומרת אמחה את האדם, ומידת הדין עסוקה בלהורות לנח את אשר עליו לעשות. ולבסוף מקריב נח קרבנו אל ה', אל מידת הרחמים. ובעוד נח עמד מול הדין הקשה, אלוהים, שאין מחילה מלפניו, פונה אברהם אל הדין הרפה, אדנ"י, שהדין היוצא מלפניו ניתן לפחות לערעור. ולכל אורך הוויכוח יפנה אל שם אדנ"י, ולא אל השם הוי"ה, ולא אל אלוהים. וזה מה שעושה אברהם, המכנה עצמו עפר ואפר, ובדין, שכולנו עפר ואפר נוכח פני האדון, אלא שאברהם יודע זאת, ויודע את מקומו מול ה', ואין לו שיירי מחשבות של גדלות עצמית – שהן מחשבות שמקורן בעצמיותו. ואף־על־פי־כן עומד מולו ומבקש בעבור החיים, וזו ענוותו של אברהם, שעל־אף נמיכות קומתו, והיותו עפר ואפר, יקרים בעיניו החיים עד־כדי־כך, שעליו לעמוד אל מול האלוהים, וכאילו לטעון בעבור אנשים חטאים. כאילו, משום שלא היא, שמבקש אברהם בעבור החיים, מבקש בעבור הצדיקים ומעשיהם, שיכפרו בעבור האחרים, וכן כבר אמרנו – בעבור ה' עצמו, שלא תצא גזרה רעה מלפניו, רק גזרה של אמת וצדק.
והזכרנו כיצד ענוות אברהם שורש היא לענוות משה, והנה למדנו שוב.

אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה
ויש לזכור כי אין חמישים צדיקים, וככל הידוע לנו אין אף לא אחד. אבל אברהם ממשיך להחזיק ברעיון שלו, שאולי יש מספר כלשהו של צדיקים, ואם אולי יש, אז אם יפחת מעט מספרם, גם אז ראויים מעשיהם לכפר על רעת ההמון. וה' מתחייב שלא ישחית, אם ימצא שם ארבעים וחמישה, ויש בזה משום מעשר שנותן ה' למקח אברהם.
[ועל דרך רמז נזכיר כי 45 עולה כדי אדם, ותיבת האדם עולה 50, וזה מהדהד לנו את שופך דם האדם באדם.. כי בצלם אלהים עשה את האדם,  ומזכיר ברמז את איסור שפיכת דמים, שבצלם נבראו גם אנשי סדום. ותיבת דמים עולה 94, צ"ד של צדיק, וזה דברנו למעלה, מספר המלים של אברהם בכל הוויכוח, וזה רומז הן לאיסור המוחלט, הן לצדודו של אברהם בצדיקים, והן לכך שהוא עצמו "שופך דמים" בהשתדלותו הנואשת בעבור החיים, בעבור צדיקים שלא ייספו יחד עם רשעים (ולא נכתוב יותר בעבור אנשי סדום, משום שאין הוא מבקש בעבורם, אלא בעבור האלוהים, הצדיקים, המשפט והצדק). ואת הדמים ששפך כאן, ישלם שם, בעקידה, בהר המוריה, וזה נראה שם]. [וכל זה רמזים, ואין לטעות בזה.]

אם אמצא
ועדיין לא חיפש

ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים
וכבר לא מנמיך קומתו, שכן בדיוטה תחתונה הוא, וממשיך באותו הקו. וה' מסכים גם לזה: לא אעשה בעבור הארבעים. וקודם אמר לא אשחית, וכעת לא אעשה, וזה הבדל מעניין שיש לחשוב בו, וכן לא אומר אם אמצא, שארבעים קרוב לשם הוא, ולכן אומר בעבור הארבעים, כאילו חיפש ומצא, ארבעים ממשיים, מיודעים – הארבעים. וזה אפשר לו להתפרש כאילו אומר האלוהים – בעבור המספר 40, שבן ארבעים לבינה – או אולי בעבור 40 ימי המבול, או ימי משה בהר, או בעבור שנת הארבעים לצאתנו ממצרים, או כיד הדמיון הטובה עליכם.

ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי ימצאון שם שלשים ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים
ואמרנו שאין לו דרך להנמיך עצמו יותר, על כן מפיס הוא את ה' ומבקש – אל נא יחר. וכתבנו מפיס את ה', אבל מפיס את אדנ"י, שאל המלכות הוא מדבר.
וחוזר על לא אעשה, ואומר שוב – אם אמצא.

ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים
ואברהם ממשיך וה' חוזר אל לא אשחית, ולא אומר אם אמצא. 

ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה
והנה יודע אברהם שהגיע אל הקצה, שאומר ואדברה אך הפעם, וה' שוב משתמש בשורש ש.ח.ת, ולא משתמש בשורש מ.צ.א.

וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו
קשה מאד עניין זה, וילך ה'. מה זאת אומרת וילך? על רגליו הלך? ואין זאת אלא שפסקה נבואת אברהם, וכותבת תורה בלשון בני אדם וילך ה', שאין הוא ניצב לפניו עוד. ואברהם ידע בחוש, שגלוי הדבר עד מאד למי שמתנבא ופוסקת נבואתו, שאין עוד עם מי לדבר, ואין עוד אל מי לפנות, שכתוב כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואם כתוב – אז הוא כִּלָּה לדבר. אין עוד דבור. פסק הדבור מלפניו בעת הזאת. ואנו מוצאים כאן בעייה, משום שככל שראו עינינו אברהם הוא המדבר והיוזם והמתווכח והמעלה, וה' אך משיב לפניותיו החוזרות ונשנות. שש פעמים פנה אברהם אל ה', דבר ובקש ונשא ונתן, והנה כותבת התורה הפוך – כאילו האלוהים הוא המדבר אל אברהם – וכאשר פוסק דבורו, הוא נגוז לו במסתורין האופייני לו. מכאן נלמד שאם עומד אדם ומדבר אל אלוהיו, הרי שהדבר מן האל הוא, ורק נדמה לו לאותו אדם שהוא מוליך את השיחה. אדם מדבר אל ה' בחסד ה', וכאשר סר החסד, בעשרה, כפי שלמדנו, אין עוד לדבר אליו. וכך יודע אדם אם חסד ה' שרוי עליו ואם לא. שאם מדבר אל ה' – הרי שחסדו עמו, ואם אינו מדבר – אין חסד ה' עמו.

ואברהם שב למקומו, וזה הולך רחוק לאחור, אל ברית בין הבתרים, שם כתוב ויוצא אותו החוצה, ורק כאן, עכשיו, אחרי שנים הרבה, שב אברהם למקומו. ואולי לכן כתב בתחילת הפרשה ואברהם יושב פתח האהל כחם היום, שעד שלא שב למקומו – ישב פתח האהל ולא נכנס פנימה, שכל העת הזאת, ארוכת השנים, היה אברהם בחזקת חוּצָה, ורק כעת, משעבר עליו מה שעבר, יכול לשוב פנימה, אל המקום, מקומו.

ואשר חיסרתי יושלם ברחמיך הרבים ואשר פגמתי יתוקן בחסדיך הגדולים
שזמן סליחות הוא
יה שמע אביונך המחלים פניך
ונפלה נא בידך כי רבים רחמיך
יום חמישי בשבת שופטים, ב' אלול התשע"ז, יפו.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה: וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ח, ט"ז – כ"ב)

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם: וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה: ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו: ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד: ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה: ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עומד לפני ה'

פשט הפסוקים
האנשים המבקרים את אברהם מסיימים את עניינם אצלו ופונים סדומה, ואברהם מלווה אותם בדרכם. האלוהים מחליט לשתף את אברהם בתוכניתו לגבי סדום, משום שהוא צדיק וישר. התכנית היא שה' מחליט לרדת לסדום, לראות האם נכון הדבר שחטאת העיר כבדה עד בלי די. האנשים ממשיכים בדרכם אל העיר, ואברהם נותר לבדו, עומד לפני ה'.
זה פשט מוזר עד מאד, ואין הוא פשוט כלל.

התבוננות
פתאום – סדום. ככה סתם, משום מקום, פתאום – סדום. ואנחנו, כקוראי הספור בפעם הראשונה, מופתעים, שכן חשבנו לתומנו שהסתיים העניין שם, אחרי מלחמת המלכים וחטיפת לוט. ולא היא. ומכאן שאולי יהיה עלינו לשוב אחור, על מנת להבין מה עומד לפנינו. כך או כך, האנשים המבשרים לאברהם ולשרה על הולדת יצחק, הולכים לדרכם, ואברהם מלווה אותם בדרך. זה חלק מהכנסת אורחים של אברהם, וכך נהוג עד היום, שכאשר פונה אדם ללכת מעם מארחיו, המארח הולך עמו כברת דרך קצרה, מלווה.
באותה כברת דרך קצרה, כך ניתן להסיק, משקיפים ההולכים מן ההר אל העמק, אל סדום, ואברהם מתעניין. האלוהים מסביר לאברהם את הדבר, ואז נפרדים האנשים מעליו ואברהם נותר במקומו. התיבות האחרונות מודגשות משום שהוא לאו דווקא נותר במקומו, ואנו נראה בהמשך הדברים, בפסוקי הוויכוח המפורסמים.

ויקמו משם האנשים
משלים את תמונת השיחה, האנשים ישבו לאכול ומסרו את דבריהם כשהם ישובים, אבל אברהם עומד עליהם תחת העץ, לשרתם, וכעת הם קמים ממנוחתם, ואברהם – שממילא עומד, הולך עמם לשלחם. ומכאן ששליחים המה. אמנם מצד אברהם הוא משלח אותם לשלום, משלחם לדרכם, אבל מצד הקוראים – הם ממשיכים בשליחותם הארצית, וממרומי הפגישה עם אברהם, שבה הם מספרים לו על החיים ההולכים ונרקמים בו ובאשתו, הולכים הם עמוק אל העמק, אל התחתית, אל סדום, אל השמדת החיים במקום ההוא, שאכן, כך ייגלה להם, אכן כצעקתה.

וישקפו על פני סדם
זוהי ההשקפה הראשונה בתורה, או אולי השיקוף הראשון, ואנו אוהבים מקומות ראשוניים. ברור לכל, על־פי פשט ועל־פי היכרות עם המלה, שהם עומדים במקום גבוה, וצופים אל סדום הנמוכה. אבל מה משתקף להם, מה משתקף בהם? ומה צופן בתוכו שורש ש.ק.ף? אפשר לענות על השאלה הזו בכמה דרכים, והדרך שבה אנו בוחרים היא לבחון את הופעת השורש במקומות אחרים בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל: וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמות), השקיפה ממעון קדשיך (דברים), ה' משמים השקיף על בני אדם (תהילים)… ועוד מעין אלה, ואין הרבה. וישנם כמה מקרים שבהם בני אדם הם המשקיפים (או נשקפים), וזה דרך כלל בעד החלון. ועוד מי נשקף או משקיף? צדק משמים נשקף (תהלים), וכן רעה נשקפה מצפון (ירמיה). נבחין שהשקפה מופיעה כמעט בכל המקרים כפעולה אנכית – מלמעלה למטה. כלומר, למרות שאלוהים יורד על מנת לבחון את העניינים בסדום בעצמו (ועל־כך נדבר בהמשך), כאשר הוא עומד עם אברהם ומשקיף אל סדום, הוא עדיין במצב גבוה – וזה מעיד יותר מכל על אברהם – על מעמדו הרוחני הגבוה בעיני האלוהים. כעת נוסיף, בתמיכת שתי ההופעות האחרונות שציינו, שהמשקיף הוא האלוהים עצמו והוא מחפש לעשות צדק עם סדום, והוא יעשה רעה עם סדום. וכך משקפים לנו המופעים האחרים של השורש את המשמעות שלו כאן, וזה יפה מאד.
ועם האלוהים עומד אברהם, משקיף גם הוא.

ואברהם הלך עמם לשלחם
הלך כברת־דרך, רחוק מספיק על־מנת שיראה אותם משקיפים על סדום, ותעלה בלבו תהייה לפשר הדבר.

וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה
וזה מעניין כי ככל הידוע לנו אברהם אינו שואל או חוקר. רק מתעניין בלבו (וגם זה פירוש בלבד, ולא עולה מן הכתוב, שעל־פיו הוא רק הולך עמם, לשלחם), ודי בזה על־מנת שיפתור לו האלוהים את שאלותיו. וכן תיבות גדולות ועצומות, שמעידה התורה שניים:
1) סודות הבריאה או סודות האלוהים גלויים בפני אברהם, והאל אינו מכסה ממנו דבר. מה ששם את אברהם במקום ייחודי, גבוה מאד, משלו.
2) נקרא את התיבות אחרת – מאברהם אשר אני עשה עדות האלוהים שהוא עצמו – הוא עושהו של אברהם: אברהם אשר אני עשה – אני עשיתי אותו. קריאה זו מעמידה את אברהם בשורה אחת עם אדם ועם חוה, שהם יצירי האל ממש, ומגדרת אותו במעין גן־עדן פרטי. ואז תיבות לך לך שנאמרות לו, הרי שאפשר להן להתפרש כאילו מציינות מעין גירוש מן הגן, אבל לא כעונש, אלא כמסע לגילוי עצמי. ומשום כך – שהוא עושהו – מגלה לו הכל. אין לו מה לכסות ממנו. ואם העמדנו את אברהם בשורה אחת עם אדם וחוה, הרי שדברי הנביא בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, אפשר להחילם על אברהם עצמו, ומי שילך ללמוד שם ימצא אהבת ה' לאברהם, וימצא את יעקב, ואם יתאמץ גם את יצחק ימצא, ותבוא עליו ברכה.

ואברהם יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ
קודם ראינו סיבות נסתרות להחלטה האלוהית לגלות את סודותיו לאברהם. כעת בא חלק יותר ארצי: גויים רבים יתברכו באברהם, ומשום כך יש לגלות לו אי־אילו דברים, ומעט מהם יבואו לידי ביטוי בכל גוי יוצא חלציו. כלומר אברהם הוא המקור, השורש, בעל הסוד והברכה, והצאצאים הם נושאי הסוד והברכה, אבל לא בשלמותם, אלא כל גוי נושא מעט מזה, כאשר נועד לו.

כי ידעתיו
וגם אלה תיבות גדולות שבהן מעיד האל שיודע הוא את אברהם בבחינת אחד עמו, ידיעה כחיבור הנושא תּוֹלָדות. כי ידעתיו – כי אחד אנוכי עמו, ועל־כן יהיה גוי גדול ועצום, כמו אומר – כי אני פריונו, אני המגדיל את זרעו לכדי גדול ועצום ומבורך.

למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט
ועולה מכאן שאברהם יתווה דרך צדק לצאצאיו, וזו הזכות שבעבורה נתברך. אבל אנחנו נקרא כך: ידיעת ה' את אברהם, הנאמרת קודם לכן, איננה ידיעת ה' אדם אחד בזמן אחד. זו ידיעת אותו אדם וצאצאיו לדורות, במשמעות אחד. אשר יצווה – נקרא את תיבת אשר כשם אלוהי – באהיה אשר אהיה וכן בדִּבֵּר הראשון – אשר הוצאתיך – הוא אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, כלומר האלוהים כאן אומר דבר מעין – "אני, בשבתי כאשר, אצווה את יוצאי חלציו של אברהם, אני אמשיך את הקשר, החיבור, הידיעה, עם הדורות הבאים". ואפשר לסכם את כל הפסוק הזה לכדי "יום אחד אפגוש את יוצאי חלציך, ואתן להם תורה ביד משה" וזה למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, כלומר ברכת אברהם, כאן בפסוק הזה, היא כבר לא ברכת עושר ויוצאי חלציים, אלא התורה בכבודה ובעצמה. היא הדבר הגדול, והיא הדבר אשר דבר עליו אותו האשר המצווה, אותו אשר דִּבֵּר – דִּבֵּר אחד המתפרט לעשרה, וכל זה ביד משה. זוהי באמת ברכת אברהם, ויש לדעת זאת היטב היטב, ועולה שמחה לפנינו שגילינו הדבר, שכן לא ידענוהו קודם לדיון הדברים הזה.
להבהרת הדברים: פירושנו במקום זה גורס כי ברכת אברהם היא התורה. ברכת אברהם היא החלטת האלוהים (הפועל כאן בשם אשר), להעניק תורה ומצוות (יצווה) לבני אברהם ולבני ביתו אחריו (זה עם ישראל). וכל זה – המצוות והתורה – מסתכם לכדי שמירת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

ויאמר
ה' לאברהם, כאשר אמר לגלות לו את כוונותיו.

זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד
וכאן הדברים פשוטים, אבל נשים לב להקבלת הזעקה אל החטא, כמו אומר הפסוק, משחטא אדם, משחטאה אומה, מעשיה עצמם זועקים לפני ה', גם אם חושי האנשים החוטאים כבר קהו, ואינם שמים עוד לב לרעתם כי רבה. ועוד נשים לב כי שתי זעקות בתורה: הראשונה זו שבכאן, זעקת אנשי סדום, והשנייה היא זעקת בני ישראל המשועבדים במצרים, ככתוב ויאנחו… ויזעקו.
לזעקת סדום אומר האלוהים ארדה נא ואראה כלומר האלוהים יורד, וכשהוא יורד – הכל יורד עמו, גם העיר, גם אנשיה.
ואילו זעקת בני ישראל – היא עולה אליו, שכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. והיא מעלה עמה ניצוצות, שקודם לזעקתם באה אנחה, והיא זו הבוקעת רקיעים, מפלסת דרכה אל לב אזנו הכרויה.

ועוד כתוב ארדה נא ואראה…. ואם לא אדעה, וגם אצל בני ישראל מופיעים שני הפעלים הללו ראייה וידיעה, שכתוב וישמע… ויזכר… וירא… וידע: שומע את נאקתם, זוכר את ברית האבות, רואה את בני ישראל – לראשונה זה זמן רב, ויודע. מה הוא יודע? את אלוהים (וכדי להבין זה, יש לראות הפסוק במלואו). את עצמו הוא יודע מתוך זכרון ישראל, ראייתו, ידיעתו (וזה אולי משום מקור לביטוי המפורסם וחסר המקור ישראל קוב"ה ואורייתא כלא חד). וזה גם הפער שבין זעקת סדום ועמורה לזעקת בני ישראל.

ארדה נא ואראה
ובמגדל בבל אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם, כלומר, היתה לו כבר ירידה אחת, והיתה לה תכלית – ליצור ריבוי שפות. ואילו כאן אין תכלית – ה' רוצה לראות בעיניו, מבלי שיש לו רעיון קודם כיצד לפתור את המשבר בסדום ועמורה. הוא ירד על מנת לראות מה שם הולך, ורק אחר־כך יחליט כיצד לנהוג. וזה מוזר מאד, כמובן, כי מה פתאום על ה' לרדת לסדום ועמורה ולראות? הוא לא רואה מלמעלה? והתשובה, כפי שעולה מן הכתוב – ומיד נראה – היא שאפשר שאינו יודע. לא משום קוצר השגתו, אלא משום ששמו חירות, ומשום שברא את האדם חופשי, ומשמעות הדבר שאין הוא עוקב אחר בני האדם בכל העיתים, שזה היה מכשיל צעדיהם ופוגם בחירותם, אלא רק לפרקים, כשעולה הזעקה עד לב השמים.

הכצעקתה
של מי? שהתיבה מוסבת על מישהי. האם כמו צעקתה של …. ועלינו להשלים את החסר. האם צעקת שרה על חסרון הבנים, האם צעקת הגר המגורשת, האם צעקת חוה, כאשר הרג בנה את בנה האחר? כל אלה אפשרויות, ואפשר לחשוב בהן, אבל מלפני עולה צעקת האדמה, שקול דמיו של הבל צעקו מתוכה, וה' אמר לראות האם הצעקה העולה מסדום חמורה עד־כדי־כך, שהזכירה לה' נשכחות. ומכאן אנו למדים שחטאו אנשי הערים הללו ברציחה, ועל־כן ירד לראות.

הכצעקתה הבאה אלי
שלא כולן באות.

הכצעקתה הבאה אלי עשו
וזה רמז למעשה קין – מה עשיתקול דמי אחיך צועקים אלי, והתיבות המודגשות בקו יעידו.

עשו כלה
כליון. פירוש אחד יאמר שהם עשו כיליון באנשים אחרים, ויש לבחון עד כמה ואיך עלתה רעתם לפני ה', ופירוש אחר יגרוס שהעונש המגיע להם על רוע מעלליהם הינו כיליון. זה יש לבחון, ועל זה ירד לראות.

ואם לא אדעה
שתי דרכים לקרוא:
ואם לא – אדעה. כלומר ארד לראות האם המצב באמת כה הרסני, או שמא אין אלה פני הדברים: ארד לראות, ואז אדע.

אבל הדרך השנייה היא זו שרמזנו למעלה, לפני כמה שורות – ואם לא אדעה – אפשר שהמצב הדרדר עד מאד ואני לא ידעתי?
ואנו פירשנו שמעלת החירות חשובה לפני ה' יותר מן הפיקוח, ועל־כן חסך מאיתנו פיקוח תמידי. ועוד, שאולי תיקן כאן את הדבר, ומעתה ואילך מפקח תמידית, וזאת למרות שנטע בלב האדם הרגשה ברורה כשמש שהכל חף מפיקוח, ועל האדם והחברה לעמול קשה מאד על מנת להכניס בלבם את הרעיון שהכל צפוי (מפוקח) אך הרשות נתונה. בני האדם מתקשים עם הרעיון הזה כשם שהם מתקשים עם כל סתירה, שתחת שיחיו עם הסתירה וישמחו בה, מנסים הם ליישב אותה, ומתוך נסיונותיהם העולים בתוהו, עולים ופורחים החיים כפי שאנו חיים אותם, ומכאן נלמד שמתוך הרע צומח טוב, ומתוך הטפשות חכמה, וגדולה הרבה צמיחת הטוב והיפה והחכם מן הרע והעכור והמטופש, וזה עניין הידיעה והבחירה, שלא ניתן ליישוב אלא כמחולל רעיונות ועשייה וחיים, וזה עניין העולם שבכאן, והכל טוב, הכל טוב, לא במובן של נוח ונחמד ונעים, אלא במובן שהמצב הנוכחי תמיד מביא אחריו מצב אחר, חדש, שמתוכו צומחות תובנות חדשות, השגים חדשים, גילויים חדשים, חיים חדשים, וזהו טוּבוֹ של העולם הזה, ויש לשמוח בו עד מאד.

עוד: פעמיים בעבר נתקלנו בסדום ועמורה. האחת בעת פרידת לוט מעם אברהם, שבחר לגור בערי הככר הירוקות והעשירות, ושם נאמר כי אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, ואחר כך במלחמת המלכים כשנלחם אברהם את מלחמת סדום ועמורה (ואדמה צבויים ובלע), שהיו חלשים עד מאד. כעת אנו למדים שלא רק אנשי סדום רעים וחטאים מאד, אלא גם אנשי עמורה, כלומר רעת סדום זלגה מן המרחב של העיר האחת אל מרחב העיר האחרת, ומכאן שיש צורך לעצור את התפשטות המגפה. שכל עוד היה הדבר תחום לכדי העיר האחת, לא עלה מלפני ה' להחריב ולמחות, אבל כעת, משראה כי הרעה מתפשטת, פעלה מידת הרחמים כמידת הדין, שהרחמים הם על העולם כולו, שלא ינוגע ברעת אלה השתיים, והדין מופנה אל סדום ואל עמורה לבדן, שעלתה זעקתן עד השמיים, עד שהיה צורך לרדת ולראותהכצעקתה?

ויפנו משם האנשים ואברהם עודנו עומד לפני ה'
היו שלושה אנשים ואברהם, והאנשים פנו, והגיעו לסדום רק שניים, ומכאן שאחד האנשים הוא אברהם, או שה' עצמו הופיע בפני אברהם בצורת איש. וכל זה חידתי, ואינו מובן לי כלל וכלל.

וכן היו עמו האנשים בעת שדיבר אליו ה', והסביר לו את עניין הירידה. עמו, אליו, לו – כל אלה באברהם נאמרים.

ואברהם עודנו עומד לפני ה'
בפירוש הקודם כתבנו כי שלושת האנשים הם בעצם אחד, בחינת התפרטות האחד לכדי ריבוי, (ולא על מנת לפגום באחד, שאין דרך לעשות כן, אלא הצגת פנים שונים/שונות לאחדות אחת). כתבנו כי עניין זה עולה מתוך הכתוב, וכי נבהיר זאת בהמשך, וכאן הדברים באים לידי גילוי. בשלושת האנשים כתוב ואברהם עומד עליהם תחת העץ, וכעת כתוב כי הוא עודנו עומד, כלומר מרגע שבאו אל אהלו ועד עתה לא פסק מלעמוד. רק עמד. (ולפרק זמן אחד הלך). קודם עמד על שלושה, וכעת עודנו עומד לפני אחד. ומכאן שאכן כך הדבר – שהשלושה הם הוא, והוא – הם. (וזה מהדהד השראה לאיזו דת חדשה, ולייסורים רבים שתביא עמה לעמנו בעולם הזה).
נוסיף כעת כי גם את כל החטיבה הזאת, וכן חטיבות רבות נוספות ניתן לתחום בתוך הגבול שבין ברית בין הבתרים ובין הוויכוח שעומד בפנינו, שבו מנסה אברהם להציל בכל כוחו את מעט הטוב שאולי נותר בסדום ועמורה, וזה נראה בפירושים הבאים, בעזרת ה' יתברך.

מה רבו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך
ואשר חיסרתי יושלם ברחמיך הרבים ואשר פגמתי יתוקן בחסדיך הגדולים.

יום אחד בשבת מטות־מסעי, התשע"ז, יפו.
וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם: וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה: וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה