שיחה עם אלוהים (23)

– ובכן
– ובכן מה?
– עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה…
– שיר יפה, האמת.
– יפה מאד.
– העורך כאן מתערב לי בצורניות של הפוסט, וזה מפריע ומעיק.
– אז תוציא אותו להורג.
– הייתי מוציא, אבל אין לי כיתת יורים, כסא חשמלי, גיליוטינה, עמוד תלייה, חבל.
– אתה אדם מסכן ומוכה. לאנשים רגילים הדברים הללו הם טריוויאליים.
– גם אני רגיל.
– אם הייתי רגיל, היתה לך לפחות כיתת יורים אחת. לפחות.
– אז מה, שיחת שטות?
– לא, באמת העורך מתערב לי והקו הקטן בתחילת כל משפט גורם לו להתנהג כמו צ'ארלס מנסון, לפחות.
– ככה זה עם מחשבים.
– וזה נגמר בה.א.ל. איים אפרייד, דייב.
– זה מה שיהיה, אולי.
– אתה יכול לגלות לי?
– לא, לא יכול.
– הנה, משהו שאתה לא יכול.
– תפשת אותי, ומעתה אני לא כל יכול, אלא סתם אחד.
– משחק מלים נאה.
– תודה.

– אז כל זה נכתב אתמול או קודם, אתה יודע שאבד לי מניין הימים.
– כן, יודע.
– מה שלומך?
– זה נדיר מאד, אתה יודע, שבנאדם שואל את האלוהים מה שלומו.
– יודע. חבל שזה נדיר. לו היו אנשים פשוט מדברים איתך, ולא מבקשים ומתחננים, ולא עורכים איתך עסקאות בלב מסוג אתה תתן לי, תוכיח לי וכל זה, רק מדברים איתך, שיחת יום יום, מה שלומך, איך אתה, איך היה היום. אתה צריך משהו? דברים כאלה. זה היה מקרב אותם מאד אליך, ואותך מאד אליהם.

– למה שותק?
– מה רצית שאומר?
– אני ממש שונא את השאלה הזאת, וחושב שהיא די דפוקה. לא "רציתי שתאמר" כלום. אבל אם שני אנשים מדברים, או אדם מדבר עם גוש, אז מדברים. אחד אומר משהו, שני עונה, משיב, משלים, מתנגד. תגיד מה ש'תה רוצה, אבל אני לא "רציתי שתאמר" משהו, אלא שתתייחס.
– אבל גם שתיקה היא התייחסות.
– אבל מה משמעותה?
– לפעמים אני לא עונה לך, תסתכל בשיחות קודמות, וזה לא כל כך מפריע לך. כלומר, בכלל לא. אתה פשוט ממשיך, כאילו אתה מבין את השתיקה.
– אבל עכשיו זה אחרת.
– אבל זה לא. זו אותה שתיקה.
– אז אני חושב שאני מבין.
– אתה רואה?
– רואה ושומע.
– ומריח וממשש וטועם.
– כן. ממשש לא ממש, אבל השאר עובדים.

========================
– תשעה באב היום. עיני עיני יורדה מים.
– אני לא רואה שאתה בוכה.
– אני באמת לא בוכה.
– למה?
– אני ריק ומטומטם ומנותק. ואין לי חיבור.
– יש לך.
– יש לי חיבור שכלי, אבל אין לי חיבור רגשי. וכל המצב הזה עכשיו, עם הטירוף של כולם.
– המצב?
– המצב. המרקם המאחד הולך ונפרם. זה לא רק כאן, זה בכל העולם. ויש קורונה, ויש דור של ילדים אבודים, והם כבר גדולים, והם מבולבלים בטירוף, והכל מרגיש כל כך משובש.
– אבל…
– לא אבל. כלומר, כן, יש, ואפילו אפרט, אבל השיבוש הזה מעיק מאד. מאד. נוכח בכל מקום. נוכח בקשיים של אנשים שנדמה כי הם הולכים ומעצימים, בקשיים של מדינות, במצב הגיאופוליטי, בתודעות. כאילו הן נגועות במשהו.
– הן נגועות באמת.
– במה?
– תגיד אתה.
– במציאות. אבל לא זו הנראית לעין, אלא זו הנראית לדעת.
– תסביר.
– מציאות זה אתה. רק אתה. אנחנו בני חלוף. זה תמיד מצחיק אותי שעומד איזה תורן ומכחיש אותך, וברי לכל כי בעוד שלוש שניות פחות או יותר הוא ייעלם ויישכח, ואתה תשאר, ואנשים שוכחים את זה, ומקשיבים לו, לתורן המדבר את עצמו לדעת.
– אתה לא ברור.
– כן, נכון. אני מתנצח עם כל מיני זבלה, במקום להציג את הדברים. אז אתה מציאות. קבוע. קיים. עומד. משתנה לאין סוף, וקבוע לאין סוף, ובתוכך מתאחדים כל הדברים כולם.

– אם אנו בחזקת אפס בתוכך. אבל אנחנו, אנחנו בחזקת יש בעיני עצמנו, אנחנו חשובים, אנחנו משהו, ולפיכך איננו יכולים להתאחד בתוכך.
– לא מבינים כלום. מה אתה רוצה?
– נכון כל מספר בחזקת אפס הוא אחד. חוץ מאפס. נכון?
– נכון.
– אז בהשאלה, אם בני האדם היו מחזיקים עצמם אפס, כלומר בחזקת אפס, אז הם היו אחד. הם היו איתך, מאוחדים באחד היחיד והמיוחד.

– אבל הם לא מחזיקים מעצמם אפסים. הם מחזיקים מעצמם בטירוף, ועל כן נותרים בגדר נפרדים. נפרדים ממך, מהאחד.
– אבל הם לא נפרדים.
– אבל התודעות שלהם נפרדות. נו, אתה רואה מה קורה.
– אבל זה בסדר.
– נכון, זה בסדר. אבל קשה להיות בזה. זה הכל.
– מה היית עושה אחרת?
– אני לא רחום וחנון כמוך, אז הייתי מתערב בטירוף.
– לא היית. כבר דברנו דברים דומים בעבר.
– נכון, לא הייתי. אין אחרת. יש את מה שיש. צריך להתבונן בו, ולהכיר את התבונה שבו.
– ומה התבונה שבו?
– החיים. בחיים יש שלבים. מעבר משלב לשלב הוא לא קל. את זה מלמדות השיניים, שמסמלות שינויים, כן? נולדים בלי שיניים, ואז יש שינוי ראשון, ובוקעות שיני החלב, וזה כואב בטירוף, ואז הן נושרות, ובאות שיניים קבועות, שזה אוקסימורון יפה, וגם זה עשוי לכאוב, ואז הן כואבות בטירוף אם יש חור, או עקירה, או השתלה או מה שלא יהיה, ואז הן נושרות. השיניים הן מחזורי השינוי שיש בחיים, וזה כואב.
– או. קיי, נגיד.
– לא נגיד. זה ככה. הדברים פועלים כך כבר שנים ארוכות מאד. יש תכנית מתאר, ועל פיה אנו פועלים. ושינוי הוא אחד הפרטים החשובים בתכנית.
– טוב.
– אז עכשיו שינוי. וזה כואב.
– איזה שינוי.
– לא יודע בדיוק, אבל זה גלובלי. אתה מבין, הייתה מלחמת העולם השנייה, והייתה השואה, כן?
– כן.
– איפה היית בשואה? איפה? איזה מין אלוהים זה?
– אתה לא יכול בלי ללעוג להם?
– לא. לא יכול. חייב ללעוג.
– נו, לעגת.
– וזו היתה תקופה של שינוי קיצוני. עברנו מהעולם הישן, פחות או יותר, לעולם חדש, טכנולוגי, משוכלל, אטומי, ממוחשב. מפות השתנו, גבולות חדשים נקבעו (על מנת להשתנות שוב), יחסי כוחות חדשים נוצרו. היהודים חזרו לארצם.
– אתה מוטה פוליטית.
– גם אתה מוטה פוליטית. ואז באה תקופה ארוכה מאד של שיניים קבועות. הכל היה ברור פחות או יותר. קצת מלחמות פה ושם, קצת רוע, קצת זוועות, אבל העולם הלך ובנה. ערים, וחלליות, ומטוסים, והיתה ברכה גדולה בכל, והאוכלוסיה צמחה בטירוף. יותר מפי שלושה מאז מלחמת העולם השנייה. היינו אז משהו כמו 2.5 מיליארד, והיום אנו נושקים לשמונה.
– נושקים לשמונה, אתה אומר.
– נושקים. איזה ביטוי יפה.
– כן, יפה.
– כן, כתבתי על זה פעם. לא בדיוק, אבל בערך.
– מה כתבת?
– כתבתי נושקת לאינסוף, וזה היה יפה העניין הזה, להשיק לאינסוף, לנשק אינסוף.

– ועכשיו שוב שינוי. אתה מבין, זה כמו חלוקת תא.
– כמו חלוקת תא.
– כן. חלוקת תא. זה סימבול מובהק של החיים, של התחדשותם, של שינוי. אז האנושות מגיעה למצב שהיא צריכה לגדול, להשתנות, להוסיף חיים. התא צריך להשתכפל.
– אז…
– אז הוא משתכפל. הגרעינים מתפרקים, סליל אחד מקצין לצד אחד, סליל שני מקצין לצד אחר, והם משכפלים את עצמם.
– ומה זה?
– זה תיבת התהודה. ימנים מדברים לימנים בלבד, כמו פוקס וכל זה, ושמאלנים מדברים לשמאלנים בלבד, כמו סי.אן.אן ודומיה. וכל צד אטום לחלוטין לצד השני, כי כך צריך להיות. זו התוכנית שעל פיה עובדים החיים. לפחות אלה שלנו.
– תסכם לי רגע.
– הנה:

א. אלוהים.
ב. אלוהים חיים ומלך עולם.
– ומה היה בין לבין?
– אתה הפחת חיים בדומם. זוכר?

ג. החיים משתכללים מאד מאד באמצעות חלוקה ומיניות.
ד. האדם נוצר, והוא בכלל חיים משוכללים ביותר.
ה. האדם, אף שהוא חופשי, הוא עבד לחיים.
ו. החיים מצווים על חלוקה, על חידוש, על התפתחות.
ז. האדם נענה לקריאה.
ח. הגרעינים בחברה האנושית מתפרקים, הדי.אן.איי, מקוטב, ואז יש מלחמה נוראה.
ט. המלחמה נגמרת (החלוקה מסתיימת).
י. חיים חדשים מפכים בכל

– כלומר, זו תפישה רוחנית של האירועים הפיסיים.
– זו תפישה רוחנית של האירועים הפיסיים, האקטואליים, כן. זה מה שקורה עכשיו. החברה מתפרקת, וזה ממש מפחיד, ולא נעים כלל. זה נראה כאילו סוף, וחורבן. כך זה נראה.
– אבל…
– אבל זה לא סוף וחורבן. זה רק שינוי של המצב הקיים, זה התחיל מזמן, לפני כעשרים או עשרים וחמש שנה, ועכשיו אנו חוזים בגדילה של זה. ההריון הסתיים, והוולד צריך לצאת אל החיים.
– ו…
– ולידות, בעצב הן. מורשתך לנו, בעקבות החטא ההוא.
– אתה חושב שהיא חטאה?
– לא יודע. ככה קוראים לזה, וככל הנראה זה נכון, אבל אין עם זה שום בעייה.
– עם מה?
– אנשים חוטאים. כל הזמן. ככה זה. ומדחי אל דחי, אנו מתקדמים יפה מאד.

=============================
– עבר די הרבה זמן מאז המלים הללו שנכתבו, אבל איכשהו אני לא מצליח להגיע אליך.
– למה זה?
– לא יודע. בשיטוטי ברחובות ובשווקים, מתנסחות לי שיחות איתך, לפחות התחלות של שיחות, רעיונות, שברי רעיונות, ואחר כך זה נעלם. חוזר הביתה, מתכנס לי בקיטון, ואין עוד. נעלם.
– מה מתנסח לך?
– זה נעלם. אני רק זוכר את חתולים חדי־עין מביטים בי, בגלל משחק המלים, אבל דברים אחרים נשכחים. היה גם חתול חמוד נורא עם רגל אחת קדמית, וחשבתי על התלת־רגליים.
– מה עוד?
– אין לי מושג. רק כשזה מתנסח אני חושב שהנה, אחלה, ואחזור ואדבר איתך, אבל זה לא קורה.
– רוצה לספר משהו?
– באחד הלילות השבוע יצאתי להליכה, לעקוב אחרי מסלולם של צדק ושבתאי. היה להם מפגש ירחי לילה קודם, וצילמתי. ראיתי את צדק נעלם מעין, כשירד לגובה מסויים מעל המים. למעלה בשמים היה מאדים, ובמזרח עלה נגה, וזרח בעצמה רבה. עקבתי גם אחריו עד שנעלם מעין. כל זה היה יפה מאד.
– אוקיי.
– אתה רואה? אני מספר והכל פתאום סתמי ולא מעניין כל כך. כאילו נחסם משהו ביני לבינך. השיחות זרמו, הן היו חופשיות. עכשיו הכל מאולץ ונורא.
– אז מה.
– נכון, אז מה. עלי פשוט להמשיך ולדבר איתך, גם אם מאולץ, ומתישהו הדברים ישתחררו. רק שאין לי. העצמיות נפגמה.
– עצמיות בדרך כלל לא נפגמת, אלא אם קורה דבר קיצוני.
– נכון, נכון. אני כותב לך ומרגיש כמו מוות. כמו כלום. איפה אתה?
– כאן, במשלוח הזה.
– זה שיר יפה ומוצלח.
– כן. איפה הייתי בשואה?
– הו, הצלחת להצחיק אותי. תודה. זה די נדיר. אולי נפתח כאן איזה פתח.
–  פתח למה?
– לשיחה. מכיר את הפסוק המשכיל בעת ההיא ידום?
– מכיר. זה עמוס.
– נכון. אז יש ל פירוש חדש.
– פרש.
– אז ככה: בדרך כלל הפירוש הוא שבזמנים רעים או קשים עדיף שלא לדבר, או שמי שחכם לא מדבר, כי העת ההיא מביאה איתה דברים אין  חקר, ועדיף אולי להתבונן, ולא לברבר עצמנו לדעת, כמו שעושים היום, עם הטירוף הזה של חדשות 24 שעות, והרשתות החברתיות, וכולם מדברים ומדברים, מצווחים את עצמם לדעת, והרעש הפך כה נפוץ ובלתי נסבל ומבחיל ומחליא.
– יכולת לוותר המשפטים האחרונים.
– יכולתי, אבל לא וויתרתי. גם אני איני משכיל. בכל מקרה, הפירוש אומר שהמשכיל הוא אתה. אתה הוא זה שמשכיל אותנו, ואנו מברכים על כך – וחוננו מאתך דעה ובינה והשכל, (ויש גם את הנוסח האחר, אבל אני לא נכנס לזה כעת), ואתה – זה שמשכיל אותנו – אתה עובר למצב דומם, כלומר אינך בשיח נשמתי עמנו, אינך משפיע עלינו השכלה בעת ההיא.
– אהה.
– ואז, משום שאינך משפיע לנו השכלה, אנחנו הופכים לעדת קורח, מטורפים, מייללים ומלחיתים, ואנו מתנהגים כמו מפגיני בלפור, או המהפכנים באמריקה, או כמו אנשים שהפסיקו לקבל את השכל שלהם.
וכל זה, אומר הנביא, כל זה מסתכם לכדי עת רעה. ובאמת עת רעה היא.
– יש עוד?
– יש, אבל לא אומר הכל. רק שאם הולכים לקהלת, לשירת העיתים שלו, והולכים לעת ההיא, כלומר 21, כי ההיא גימטריה 21, רואים שהיא עת לקרוע, ובאמת אחד הרבנים כאן, הרב זמיר כהן, קרע קריעה לאחרונה, משום שראה איך שמך מתבזה על ידי ההמון, שבעת הזאת הוא, כאמור, חסר דעה, חסר בינה, חסר השכל. יש רק רוח עוועים שמנשבת באנשים, והם מהדהדים אותה תדיר באמצעים העומדים לרשותם. ובאמת עת לקרוע, כי עת רעה היא.

– אתה תמיד שותק כשאני מפרש.
– יש לזה סיבה. אם תחשוב, תבין.
– חשבתי תוך כדי דיבור. נראה לי שיש לי קצה של רעיון לעבוד איתו.
– מה עוד?
– לראשונה מזה זמן רב, אני מצליח לכתוב לך, לדבר איתך. למרות שאני במצב די ירוד עכשיו. זה משמח.
– שאתה במצב ירוד?
– לא, שאני מצליח לדבר איתך. המצב יחלוף. זה בא והולך, את יודעת.
– כואב כשאת נוגעת.
– זה רלוונטי אבל לא אפרט. וזה שיר יפה מאד.
– טוב.
– טוב. שלום. אדבר איתך. והנה חוה התגלתה לה. זה משמח גם.
– כן. היא מעולה.
– אגיד לה שאמרת, אם אי פעם אפגוש בה. בכל מקרה, אני מעלה את הדברים, לקח לי איזה חודש לכתוב את כל זה, הכל כאן התחלות והפסקות, וזה בטח מבולבל.
– אבל…
– אבל מכיוון שקוראים אותי מעט מאד אנשים, ולפעמים אף אחד לא קורא, אז זה בסדר. להתראות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה שיחות עם אלוהים | כתיבת תגובה

שיחה עם אלוהים (22)

– טוב, החלפתי את השם.
– אבל השם אחד.
– אבל אתה כל כך מצחיק.

– והנה זה עובד. מיד התחשק לי לשבת ולכתוב שיחה.
– ובכל זאת התעכבת.
– טוב, מדובר בי. אי אפשר להיות יעילים ושמחים וכותבים ויוצרים. צריך הרבה שנאה פנימית קודם.
– יש משהו מיוחד שאתה רוצה לדבר עליו?
– לא. רק את הדברים הללו, המעטים. מחר אכתוב עוד. אבל משמח אותי ששינוי השם הביא עמו שינוי של ממש, ושאני יכול לכתוב לך.
– מה, הטיול הקטן שעשית?
– כן, הלכתי הלילה, וחשבתי מחשבות רעות, וחשבתי גם שהשם ההוא, השם של הבלוג הישן שנסגר, זה השם הנכון. שאפשר להפרד לשלום מאתר פנוי מיניה. אז הנה, אני נפרד לשלום מן החלל הפנוי ממך, ובה בשעה מקדם בשלום את פניך. מחר אכתוב עוד, כי עכשיו שש וחצי בבוקר, ולא ישנתי כל הלילה.
– טוב, שמח שחזרת.
– כן. תודה לך. ולהתראות.
– על מה אתה מודה לי?
– על הכל השם יתברך, על הכל. אפילו שרע לי. הכל טוב והעולם יפה ומדהים. חבל שאין התאמה ביני ובין עולמך היפה שבראת.

– אל תגיד את זה.
– אבל זה נכון.
– זה לא. אל תגיד את זה.
– טוב.
– תודה. צ'או.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה שיחות עם אלוהים | כתיבת תגובה

שיחה עם אלוהים (21)

– נו, מה עכשיו?
– כלום, שיחה.
– ומה בפיך?
– שלוש בריאות בראת באדם.
– כן…
– ועל כן אנו ריקים ריקים ריקים
– כן…
– ועל כן אנו חייבים למלא את הריק המוחלט הזה שבפנים
– עצור, עצור. תתחיל מהתחלה, שגם אחרים יבינו.
– טוב. אז ככה: בריאה, זה כבר כתבתי פעמים רבות, היא פינוי. אתה מפנה את עצמך ממקומך, ונוצרת בריאה, לשון בור, באר, מקום פנוי, חלל פנוי, ומשבראת את עצמך ממקומך, יש כעת מקום להווצרות של דבר חדש, שאיננו אתה. זה יש מאין. האין מתפנה, נוצר יש. 
– זה לא קל להבנה בכלל. 
– ממש לא. מה זאת אומרת האין מתפנה? אם הוא אין, לאן יש לו להתפנות? הרי הוא איננו, הלא כן?
– נכון מאד. אז מה אנו רוצים לומר כאן?
– כמה דברים. אחד: אלוהים הוא מעבר להבנתך. לא משנה כמה אתה חכם, או חושב שאתה חכם, או את, אלוהים לא ניתן להבנה. זה חשוב מאד, ובלי זה אי אפשר. 
– אי אפשר מה?
– אי אפשר לעסוק בשאלת האלוהים. אחרת, וזה בדיוק מה שקורה עלי אדמות, אנשים, גם אלה הנחשבים חכמים, מכפיפים אותך להיגיון שלהם, או למוסר שלהם. זה יוצר להם סתירה, והם, כמו כלבים מוכים, לא מבינים שהסתירה מעידה על כך שהנחות היסוד שלהם שגויות. מתוך הסתירה הם מסיקים שאתה לא קיים, או שאתה לא טוב, ואז הם מריעים תרועת ניצחון: אלוהים לא קיים, אלוהים לא טוב/לא מוסרי. זבל כזה מעולם לא ראיתי. 
– אבל אני באמת לא קיים. 
– כן, אבל את זה נסביר אחר כך. זה יותר מדי לזרוק על אנשים, שממילא לא מבינים הרבה. 
– עזבו אותך עכשיו איזה אלף קוראים. 
– אם היו לי עשרה קוראים, אולי מחציתם היו עוזבים, אבל משום שיש לי שניים או שלושה קוראים בלבד, חזקה עליהם שיישארו לקרוא עד הסוף. אולי אחד יעזוב. 
– אז למה כל זה? 
– כי אני חייב לכתוב. חייב. זה צורך שלי, וזה גם מה שאשאיר אחרי. אין כאן ילדים לדאוג למחר שלהם, אתה יודע. 
– יודע. כל־כך חבל לי עליך. 
– חבל מאד. אבל זה מה יש וחייבים להמשיך. 
– אז תמשיך.


 

– כל זה נכתב לפני שניים עשר יום, ומאז התקשיתי לחזור ולכתוב. קשה לי לדבר איתך כאן. 
– כי האתר פנוי מיניה, ומכאן שאני אינני כאן, ומכאן שעם מי תדבר, ואיך?
– אז מה? לשנות את השם? שוב?
– רעיון מעניין, דווקא. 
– החלל הפנוי, אולי?
– אולי. עוד רעיונות?
– לעיני כל ישראל?
– לאאאאא….
– הבלוג של איל בר כוכבא?
– אפשר. 
– לא יודע. בכל מקרה, מתקיימת כאן סתירה נאה, ועל כן ניוותר, בינתיים, עם זה. 
– כרצונך. 
– כרצוני. הכל כרצונך, לא?
– נשים. הן כרצוני. 
– זה די מדהים, שהן כרצונך. 
– כן. הן מביאות חיים, אתה מבין?
– כן, מבין. רק הייתי יכול לחשוב שאולי נוסח הברכה עבור גברים יהיה – שלא עשני כרצונו?
– אפשר לגלגל את זה כרעיון. 
– אני לא מצליח לדבר איתך. לא כמו שצריך.
– אני כאן. כשתדע, תתקשר. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה שיחות עם אלוהים | כתיבת תגובה

שיחה עם אלוהים (20)

– זהו, העברתי הכל משם לכאן.
– זה מה שיש לך להגיד?
– צריך להתחיל איפשהו, אבל אני מסכים איתך. אפשר להתחיל מיד.
– אם כן?
– אם כן, זוהי שיחתנו הראשונה כאן, במשלוח הזה, אני חוה עם הבל בני…
– תפסיק עם השטויות. דבר. 
– יש לי המון דברים על הלב, אבל קשה לי להוציא. כל מיני מחשבות, תובנות, בעיות. העניין הזה עם השינה, שנעשה ממש חמור. לפני שעה, למשל, קמתי משינה ארוכה וטובה, אבל אין לי מחזור שינה קבוע, או שמחזור השינה הקבוע נפגע. הוא זז כל הזמן על פני היממה, ואני לא מצליח להגיע לאיזון. זה לא טוב בכלל, ויש פרקי זמן ארוכים שאני זומבי מהלך. 
– מה עוד?
– אני מנותק בטירוף ממה שקורה בארץ ובעולם. כלומר, אני די מעודכן, קורונה ומהפכות חברתיות בכל מקום, אבל לא מעורב. 
– למה לא מעורב?
– כי זה מה אני. אין לי יכולת להתערבב בהמון. אבל זה לא העניין. העניין הוא שאני מבודד מבני אדם בכלל, מבני משפחה, מחברים. מיעוט הקשרים האנושיים מקשה עלי מאד, ואם תוסיף לזה את העדר השינה, העירנות בלילות והשינה החטופה בימים, תקבל מבנה מאד לא בריא. 
– 
– אפילו איתך לא דיברתי די מזמן. קצת קשה לי המעבר משם לכאן. לפיכך אעלה את השיחה המעפנה הזאת כעת, כך, כמות שהיא, ובזמן הקרוב אתחיל שיחה נורמלית, עם תוכן. אתה מבין, רק שיהיה משהו, שתהיה איזו התחלה. ממילא זה בשבילי. כמעט אף אחד לא קורא כאן. 
– דווקא קראו קצת את הדברים שהעברת. 
– כן, נכון. אבל זה באמת קצת. טוב, להתראות בשיחה הבאה. 
– להתראות. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה כללי, שיחות עם אלוהים | עם התגים | כתיבת תגובה

השמיים שבתוכה – סוף (חלק י')

סוף הדברים מכיל הרבה מאד קשקשת, ואין ברצוני להטריחכם בערימות הזבל שלי. לפיכך אקצר מאד את החלק הזה, ואותיר את הנחוץ בלבד.







"בעבר הייתי סבורה שעלי להניב יום־יום המון מחשבות מבריקות, ואילו עכשיו אני מרגישה כמו אדמת טרשים שאינה מצמיחה כלום, אבל מעליה פרושים שמים גבוהים ודוממים. ומוטב כך" (92).

אין יותר לחץ. אני לא צריכה להוכיח יותר שום דבר. לא לעצמי ולא לאחרים. מוטב כך, היא אומרת. אבל אותה אדמה טרשית, עקרה, אינה בודדה. מעליה שמים. הם יהיו שם תמיד. יביטו, ישפיעו, אולי יהיו אדישים כלפינו, אבל הם שם. בדממתם הנצחית. וזה מרגיע.

בגלל עצמת הכתוב, קשה לזכור שהדברים נכתבים תחת שלטון נאצי השואף להשמיד את הכותבת יחד עם כל בני עמה. עם זאת, בחלק מן הרשומות היא עוסקת בכך באופן ישיר, ואז נזכרים. אלא שהיא לא לוקחת את החתירה להשמדת היהודים באופן אישי. "לי", היא כותבת, "כבר לא יקרה כלום" (שם).

זוהי תמונת ראי של "מלכוד־22". יוסאריאן מתווכח עם חבריו בחדר האוכל בפיאנוזה. הוא טוען בתוקף שהאויב מנסה להרוג אותו, שחיילי האויב יורים בו. קלווינג'ר, חברו, עונה לו שאיש אינו מנסה להורגו. "אז למה הם יורים בי?", שואל יוסאריאן. "הם יורים בכולם", עונה קלווינג'ר, ואז הוא מתרתח, ומתחילה סצינה הלרית מובהקת (מלכוד־22, ג'וזף הלר, ביתן, 16). יוסאריאן חי רק למען עצמו, ולמען הנאתו. יש לו ראיית עולם סדורה, הוא יכול להצדיק את עמדותיו בכל מצב, מול כל אחד. הוא גיבור הספר ולכן ראיית העולם שלו נראית מושכת. הוא לא נחמד בכלל, ועם זאת הוא מקסים ושובה־לב. גבר של ממש. אבל הוא לכוד. במלכוד־22. אתי, בניגוד גמור ליוסריאן, לא לוקחת את הדברים באופן אישי. לה כבר לא יקרה כלום, משום שהיא גבהה מעל האישי, והיתה לאיש אחר. גם היא, בדומה ליוסאריאן, שוטחת את משנתה בפני חברים, "אבל", היא מוסיפה, "אין בזה טעם, וזה גם לא משנה" (92).



היא כותבת על המוות. אין היא פוחדת ממנו. לדבריה, פחד המוות גורם לכך שהחיים שאנו מותירים לעצמנו הם "עלובים ומעוותים, שקשה בכלל לקרוא להם חיים" (שם). עכשיו היא מתייחסת אל המוות כאל מכר נושן. "הכל פשוט כל כך", היא כותבת. ובאמת, כשאתה תופש את חייך כלא־נפרדים, אלא כחלק מן המערכת כולה, כל היקום כולו, ולא רק במרחב אלא גם בזמן, הרי שנולדת ומתת אינספור פעמים. כשהתפישה היא כזו, אז המוות הוא ב־א־מ־ת מכר נושן. הוא ב־א־מ־ת בא אלינו והולך מאיתנו בכל יום ויום, משחר ההיסטוריה ועד עתה. בידינו הבחירה: או שנלמד להכירו, או שנמשיך לברוח ממנו, מותירים לעצמנו חיים שהם פגומים, עלובים ומעוותים.

אמרה תורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" (דברים ל', 15). שבכל יום ויום אנו מקבלים את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע. בכל יום. גם עכשיו, בקוראכם שורות אלה, אנשים רבים מתים, ורבים עוד יותר נולדים. אנחנו מתים ונולדים. זה באמת כל־כך פשוט.



ואז היא מתפנה ללכת לישון, ולחשוב על ס. ועל סידורי השינה של מחר. אבל לפני כן היא מתפללת בעבור החייל הגרמני הצדיק, שנתן אוכל לנערה, מפני שהיא מזכירה לו את בת הרב שבה טיפל לפני מותה. גם הוא סובל, היא כותבת, "ועלינו להתפלל למען הסובלים" (93).

לילה טוב.







סוף דבר

פגשנו מורה רוחנית. היא מאוד רצתה בזה, ולא זכתה לדעת שהוסמכה לכך אחרי מותה. היא כותבת בעצמה: "הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים, כדי שאוכל להסביר את זה" (91). במילה "זה" היא מתכוונת לתובנותיה בדבר שלמות וכוליות, אתם מוזמנים להציץ בקטע, זה עמוד קצר. היא לא עוצרת כאן. היא ממשיכה ואומרת, "אם לא אזכה לכך, מישהו אחר יעשה זאת במקומי, ומישהו אחר ימשיך לחיות את חיי מהמקום שהם נפסקו בו, ולכן עלי לחיות אותם כמיטב יכולתי, ובמלוא אמונתי, עד נשימתי האחרונה, כדי שמי שיבוא אחרי, לא יצטרך להתחיל מאפס, וכדי שיהיה לו קל יותר" (שם). יש לשים לב: על עצמה היא כותבת הייתי רוצה. לא בזמן הווה. לא "אני רוצה". היא מכירה באופן עמוק במעמדה כנידונה למוות, ולפיכך, היא איננה יכולה באמת לרצות משהו בעתיד. לכן "הייתי רוצה". אבל על ממשיכיה היא כותבת בלשון כמעט נבואית – "מישהו אחר יעשה זאת במקומי". היא קובעת עובדה. הבטחון המלא שלה בדרכה מאפשר לה לקבוע: בבוא היום יראה מישהו את הכתבים שלי, וימשיך משם.



אתי פתחה את לבה בפנינו ככל יכולתה, בהתמסרות אין־קץ. היא כספר הפתוח בפני תלמידיה. זהו ספר יפהפה, עדין אך חזק מאוד, ולמרות שנשרף הוא חי ובועט יותר מאי־פעם.

בספרו "האמן ומרגריטה" כותב בולגאקוב את משפט הנצח שלו – "כתבי יד אינם נשרפים". אם כבר דימיתי את אתי לספר, עלי להחיל עליו את המשפט הזה. היא לא נשרפה. אמנם גופה בער, אבל היא עוד כאן, איתנו, מצביעה על כל פרט ופרט סביב, ובקריאה תמימה מאוד ועמוקה מאוד אומרת: "החיים יפים ורבי משמעות, והכל פשוט כל־כך".















פורסם לראשונה בקפה דה מרקר ב 23/06/2019
2086 צפיות









פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים | כתיבת תגובה