אין איל (בראשית י"ח, ט' – ט"ו)

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל: ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו: ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים: ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן: ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי: היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן: ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת

פשט הפסוקים
האורחים שואלים את אברהם למקומה של שרה, והוא משיב להם שהיא באהל. הם מוסיפים שישובו לבקר בעוד כשנה, ואז תחבוק שרה בן. שרה, שאישה זקנה היא, שומעת את הדברים, וצוחקת בלבה. האלוהים שואל את אברהם מדוע שרה צוחקת ומטילה ספק בדברים, ומבטיח לאברהם שאכן כך יהיה. שרה מכחישה שצחקה, מפני שהיא נבוכה או פוחדת, אבל מישהו אומר לה שלא תכחיש, משום שהיא צחקה.
וללא ספק – זהו פשט מוזר מאד.

התבוננות
שאלות:
1) מדוע ביקשו האורחים לדעת את מקומה של שרה טרם סיפרו את דבר הנבואה לאברהם?
2) מדוע נאמר בתחילה ויאמרו אליו ואחר־כך ויאמר שוב אשוב?
3) והוא אחריו. מי אחרי מי?
4) הביטוי כעת חיה.
5) שרה צוחקת בקרבה. מיהו המספר?
6) משמעות התיבה עדנה.
7) מדוע שואל ה' את אברהם לפשר צחוקה של שרה? מאין לו לדעת?
8) מדוע מצטט ה' את דיבורה הפנימי של שרה באופן שונה מאשר כתב הפסוק הקודם?
9) מדוע חוזר ה' על דבר הנבואה באזני אברהם, אחרי שכבר שמע אותה מפי האורחים?
10) בפני מי מצטדקת שרה? מדוע היא פוחדת? מיהו זה הדובר אליה באומרו לא כי צחקת?
11) מה בין צחוקו של אברהם לבין צחוקה של שרה?

איה שרה אשתך
כמה הערות בעניין זה:
קודם כל נשים לב שעד כה אברהם הוא המדבר, העושה, היוזם. עוברים שלושת האורחים, ואברהם ממהר, ומאיץ בבני ביתו, ומכין וטורח ומארח. והאורחים שותקים עד מאד. ומשנחו מעט מן הדרך, ואולי אכלו מן התקרובת, פונים הם אליו לראשונה. שעד כה לא אמרו דבר. והם אומרים איה שרה אשתך. פנייתם אל אברהם היא הפנייה האלוהית הראשונה אליו מאז שינויי השמות. ואמנם התורה מכניסה את השינויים מיד אל תוכה, אבל אברהם ושרה, אנשים זקנים, אולי הם מתעכבים מעט עם שמותיהם החדשים. ועל כן, כשפונה אליו, אומר שרה אשתך. כי שרה בחינת חדש עדיין (ואולי קשה להסתגל לשמות החדשים), אבל אשתך, זה עניין ישן מאד.
כמו כן נכתוב (ואפשר שכתבנו בעבר) כי שרי היא אשת אברם, אבל שרה היא אשת אברהם. ובהיותו אברהם, שקורות חייו מעוגנים בדברי אלהים חיים, קובעת התורה שוב (ושוב ושוב) את זיווגם של אלה השניים.

איה שרה אשתך
מה עובר במחשבת אברהם נוכח השאלה הזאת? מנין יודעים השלושה את שם אשתו? וענינו על־כך קודם לכן, שהאנשים הבאים אליו הם הם התגלות ה' אליו, ולכן ידיעתם עניינים מסויימים אינה מפתיעה. מה שכן מפתיע הוא חוסר ידיעתם – אם כל־כך יודעים, מדוע עליהם לשאול? שיודעים הם. וניישב הדברים כך: יודעים כלל, ואינם יודעים פרט. על־כן שואלים למקומה של אשתו.
אלא שעולה בעייה נוספת: אם באו לומר לאברהם שבעוד שנה ייוולד לו בן, הרי שיכולים היו לומר לו מבלי ששאלו למקום הִמָּצְאה. מכאן שאין הם שואלים למיקומה הפיסי, במרחב, אלא לאיכות היותה: איה היא, איה שרה אשתך? מה עניין לה בחיים? מה מעסיק אותה, על מה נותנת את דעתה?
ואברהם עונה, אולי מבלי דעת: הנה באהל. איך עוזרת לנו תשובה זו, שהיא מקומית, פיסית, בכל הנוגע לשאלות שהעלינו עכשיו? ועל מנת לענות ניעזר בלשון ערב, ששם אהל מתרגם משפחה. כך שאפשר לפרש שאברהם עונה – אשתי – בענייני משפחה עוסקת. ואז באות מיד התיבות הבאות – שמבטיחות לה משפחה:

ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך
ויאמר נאמר כאן, וקודם אמר ויאמרו. מה זה? שקודם היו בבחינת פירוד, הן מבחינת תודעת אברהם, הן מבחינת תודעת שרה, הן מבחינתנו, הקוראים. אבל עכשיו, כשהם מבשרים לאברהם על הולדת הבן, הם בחינת אחד וזה ממש הוא יתברך, ובהמשך החטיבה הזו נחזק את הטענה הזאת , ונראה כי היא עולה מתוך הכתוב.

שוב אשוב אליך כעת חיה
פשט הדברים שאמר אשוב אליך בשנה הבאה, וכך נהוג לפרש. אבל אנו, שאוהבים את הפשט עד מאד, מרחיבים אותו ככל שניתן. שוב אשוב אליך – כח החיים, האון (עת חיה) – אותו אשיב אליך, שאבד ממך, שאתה כבר זקן (וכך יודעת גם שרה), אני אשיב אליך את פרק הזמן – את העת – שהיו בך חיים. כל זה בביטוי כעת חיה, ואת זה אשיב אליך. הנה, כוחך במותניך, לך העמד דור, לך העמד בן. לשרה אשתך. לא להגר שפחתה, לשרה, הגבירה, אשתך. ויצחק הוא בן לשרה יותר משהוא בן לאברהם, ככתוב והנה בן לשרה אשתך, ואמנם אתה המזריע, אבל הבן – שלה הוא. זה מצד אברהם. מצד שרה – הרי שחיה הוא שם הניתן לאשה היושבת על המשבר, כלומר בעת הלידה ממש, היא קרויה חיה. מצד שרה – כעת חיה – הרי שהיתה בחזקת לא חיה – שאין בה חיים, ובעתיד, כאשר אשוב אליך – חיה – יושבת על המשבר, יולדת בן, זה יצחק אבינו, הנעקד, אבי יעקב ואבי עשיו.

ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו
על אברהם נאמר יושב פתח האהל, ושרה – היא שומעת פתח האהל. הוא יושב פתח האהל – מן החוץ, והיא שומעת פתח האוהל – מבפנים. ומכאן שהיו סמוכים זה לזה, ורק יריעות האהל הפרידו ביניהם. כלומר, שרה מאזינה לשיחת המלאכים עם בעלה.
והוא אחריו
לא ברור מי אחרי מי. האם אברהם אחרי פתח האהל (הסגור)? האם המלאך הדובר נמצא מאחורי הפתח? וברי כי אפשר לכתוב והוא, אבל לנקד והיא (הנה כך: וְהִוא), וזה תדיר בתורתנו, וזה נותן פירוש אחר – היא – שרה – אחריו.
כעת יש לשאול אחרי מי, וגם לזה אין תשובה. או אחרי אברהם, או אחרי המלאך הדובר, או אחרי פתח האוהל. כלומר, עולה ששתי התיבות הללו קשות מאד להבנה. על־מנת לנסות בכל־זאת, שכך אנו נוהגים, נחפש את המקומות שבהם מופיעה תיבת והוא בפעמים האחרונות, ונראה על מי היא מוסבת: והוא יושב פתח האהל כחם היום, וכן והוא עומד עליהם תחת העץ, פעמיים אותה התיבה, והיא מוסבת על אברהם. אם כך, נאמר שתיבת והוא בביטוי והוא אחריו מוסבת על אברהם, ותיבת אחריו – על פתח האוהל.
כלומר, מתוך הבנתנו עולה כי התורה מציירת תמונה שבה שרה עומדת בתוך האוהל, ומאזינה לשיחה המתקיימת מחוצה לו, בין בעלה ובין המבקרים. היא מסתקרנת. ובכל פרק הזמן הזה, היא נסתרת מעיניהם של המבקרים, ועל כן שאלו – איה היא.

ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים
הם גם זקנים, גם באים בימים, ולא זו בלבד, התורה מוצאת לנכון לציין גם כי חלפו ימי פוריותה של שרה. שלא יהיה ספק קל שבקלים. ויש לומר כי הדגשת העניין היא לצורך הדגשת הנס. שברור שאין עוד לשניים יכולת להוליד. ואם הולידו, הרי שמאת ה' היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו. אבל עם השנים התרגלנו. יש אברהם, זה ברור. יש יצחק, זה ברור גם. ויש יעקב, ויש בני ישראל וכו'. אבל באמת יש להשתאות ימים רבים על הולדת יצחק, ולהבין עד כמה נפלא הדבר. וכת המשיחיים הנולדת מתוכנו, שצמחה להיות דת גדולה ועצומה בעזר ה', חרתה דבר זה על דגלה עד מאד, את הנס שבהולדת משיחם, עד שעשוהו אלוה.
וכן יש לומר על דרך הדברים שהעלינו קודם לכן, שכעת חיה, והדברים מקושרים ביניהם. ושוב יש לראות עד כמה לקחו הנוצרים את עניין יצחק והתאימוהו לאורח חייהם, ויש להבין דבר זה ולהשכיל בו עד מאד. (וכדרך אגב נזכר שהישמעאל – הם לקחו את עניין אברהם. ונמצא שמן השלמות לקחו העמים חלקים, ואילו בני יעקב – הם בני ישראל -שעניינם אחדות ההוויה, הם ראו ככל שיש לראות, וזה תורת משה והיא כלולה מן הכל: בכל (זה אברהם) מכל (זה יצחק) כל (זה הכל, זה יעקב)).

ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה
מיהו זה היודע מתי צוחק אדם בקרבו? ומכאן ששומע, משגיח, שומר וזוכר. ואמר למשה. ומשה כתב הדברים.
וגם היא, כמו אברהם קודם לכן, צוחקת על עצמה – אחרי בלותי אני כבר זקנה בלה, אחרי בלותי – עדנה? זה מצחיק אותה.
ואז היא נזכרת: לא רק אני זקנה, גם בעלי זקן. ומוסיפה גם אותו בפנימיות צחוקה. ממש כשם שעשה אברהם. הלבן מאה שנה יוולד, הוא אמר, ושרה – הבת תשעים שנה תלד. כלומר שרה מגיבה באופן דומה לאברהם, כאשר שמע על הלידה הצפויה, הן בכך שצוחקת, והן בכך שהצחוק מופנה אל עצמה, אל מצבה, וכן אל מצבו של בן־זוגה.
מכאן נוכל להסיק שלא סיפר לה את דבר הברית, שלוּ היה מספר, היתה יודעת, ולא היתה מופתעת, ולא היתה צוחקת.
למה לא סיפר לה? או שחשש שלא תאמין לו, או שרצה שתשמע באוזניה מפי האלוהים עצמו, ולא מפיו. או אולי חשש להפיח בה תקווה כלשהי, שאולי תקוות שווא היא. כלומר, אפשר להעלות כמה השערות לכך שאברהם שומר את סודו לעצמו, אבל אין לחלוק על כך שלא סיפר לה.

עדנה
וברור הקשר לגן העדן, שהוא מקור החיים, ודברנו בזה במקומו, בפסוקי בראשית. וכנגד החיים, הגסיסה, המוות, הרקבון, הבלייה. ומכאן שיש בזה משום תחיית המתים, ודברנו בכך קודם בפירוש לביטוי כעת חיה. וכן אפשר להזכיר כאן את הזיווג, שאולי פרשו השניים מן העניין, שהם זקנים ובלים, וישובו להתאחד זה עם זה, וגם לזה ייקרא עדנה.
ומשום שהחיים קשורים בעדן, וגסיסה היא הדרך אל המוות, העמידה העברית את העדינות ואת הגסות כהפכים, שסותרים הם זה לזה, משלימים בתוך האחד.

ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה
אני אינני מבין זה, ואולי ה' מעיר לאברהם על צחוקו הקודם, דרך צחוקה של שרה. כלומר משתמש באלמנט דומה שעשתה דמות אחרת, על מנת להעיר לדמות הראשית (כלומר אנו מצביעים על עניין ספרותי שעולה מתוך הדברים). ואפשר שדרך שאלה זו שואל בעצם – מדוע לא סיפרת לשרה את אשר אמרתי אליך – הרי היא צוחקת כי אינה יודעת, ואתה היית אמור (אולי) לומר לה. אולי, אינני יודע.
על כל פנים, צחוקם של השניים חשוב מספיק על מנת לקרוא לבן הנולד בשמו, יצחק. הן צחוקו והן צחוקה טבעו ביילוד את שמו ואת ייעודו, ויש בזה מעין קיום דבר האל, שכן השם יצחק ניתן מאת האלוהים, ולא מאת אברהם או שרה. שאמר לו אי אז, וקראת את שמו יצחק, ומה ברירה היתה להורים אלא לקרוא לבנם הנולד להם בשם זה.
האף אמנם אלד ואני זקנתי
ואילו שרה אומרת בקרבה אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן, כלומר יש כאן שינוי מדבריה של שרה, התאמת הדברים של שרה לאזני אברהם, מתן פירוש לדבריה. והנה ה' נגלה לנו כאן כמפרש מחשבותיהם של אנשים, וזה מעניין מאד, שמשעה שפירש ה' את הדברים באופן הזה, הרי כך הם הדברים, שדבר ה' אין להשיב, אין לחלוק.
עוד מן הדברים הללו ניתן לחשוב כך: האלוהים מפרש את דבריה של שרה – ואדני זקן כאילו נאמרו בו ממש. כלומר שרה לא אומרת שאיננה יכולה ללדת משום שאברהם זקן, אלא משום שהאלוהים זקן. כמו מטילה ספק ביכולתו של האל לעשות חיים: האף אמנם אלד – אני ה' – האוכל להביא חיים נוספים לעולם – ואני זקנתי – שה' מפרש את דבריה של שרה כאילו נאמרים בו – שהאל זקן והוא זה שאין בו עוד כח חיים. וקשים הדברים עד מאד.
ומכאן שהיכרותה של שרה עם האלוהים פחותה במעלתה, עדיין איננה מבינה את נצחיותו, את כוחו וגבורתו, וחסרה היא את מידת הייראה שבעמל כה רב קנה בעלה, אברהם.
ומכל אלה ברור כעת דבר ה' לאברהם: היפלא מה' דבר? היש דבר נפלא ממני? נפלא במשמעות נעלם, שאין ביכולתי לעשותו (וברי כי ניתן לפרש במשמעויות נוספות). ודומים הדברים לאשר יאמר אחר כך למשה במדבר – היד ה' תקצר? היש דבר שאיננו ביכולתי? ובמדבר אמר על יכולתו להביא בשר למאכל בני ישראל, וכאן על יכולתו להפיח חיים בבשר – הן בבשרו של אברהם הזקן, כעת חיה, הן בבשרה של שרה הבלויה, כעת חיה, והן בבשרו של יצחק, הנער היילוד, יורש ההבטחה והברית.
למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן
וזה נאמר באופן סופי, וחותם את כל השאלות בעניין ההולדה הצפויה. ומזכיר שוב את כעת חיה, הכולל הפעם את כולם יחד.

ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת
ומכאן שפנו אליה, או האלוהים, או האנשים, או אברהם, והוכיחו אותה על צחוקה, והיא נבוכה והכחישה. אבל לפני שורות מעטות כתבנו כי לא זכתה למעלת הייראה, ולכן אמרה את שאמרה, והנה – מיד – כמו נענתה שאלתנו – זוכה למידת הייראה דרך הצחוק, ולא דרך האימה והפחד, ולאו דווקא בדרך האמונה. ייראתה של שרה – דרך הצחוק מושגת, וזה מעניין מאד.
ויאמר לא כי צחקת
מי הוא האומר? אין לדעת בוודאות. אולי אברהם, אולי האורח, אולי ה'. כך או כך, ניתן לקרוא את הדברים בכמה אופנים:
ויאמר לא! כי צחקת. כלומר אל תכחישי את צחוקך, אל תשקרי. וזה מעבר לתוכחה המוסרנית. זה עמוק – אל תכחישי את צחוקך משום שחשוב הוא, שיש לו מעלה, שהוא תכונת הבן היילוד. עמדי מאחורי צחוקך, אל תחששי, אברהם בעלך ניצב איתך בנקודה זו, שגם הוא צחק, ושניכם יחד קיימתם את דבר האל בשם הילד. זה דבר אחד והוא פשט.
עוד אפשר לקרוא כך: כי יראה. ויאמר: לא כי צחקת. כלומר המלים מתייחסות למעלת הייראה שנתגלתה בשרה, והדובר אליה – שלא ידוע מיהו – אברהם, המלאך, ה' עצמו, מסבר את אוזנה – אמנם זכית ברגע זה לייראת ה', אבל לא משום שצחקת זכית, אלא מסיבה אחרת, שהיא איננה ברורה דיה במקום זה, ואולי תגלה לנו במקום אחר.

 

זמן רב עבר מאז כתבתי דברים מעין אלה, וכבר חשבתי שיבש המעיין, ושאין עוד בי כח לכתוב דברים.
והנה נתן בי הכח, כעת חיה, מבלי שביקשתי, מבלי שעשיתי דבר, מבלי שאהיה ראוי קצת לכל זה.
ועל כך תודתי והשתאותי.
בוקר יום רביעי בשבת קרח, כ"ז בסיוון התשע"ז, יפו

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל: וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

על ימים רחוקים עד בלי די

ובכן, ימים רחוקים עד בלי די אפשר להם שישתרעו לאחור, ואפשר להם שיילכו להם לאיטם אל העתיד. בעיקרו מבקש מאמר זה להציץ אל העתיד, אבל רוצה הוא לסקור מעט גם את העבר, על מנת להניח איזה מצע רעיוני שעליו ילך וייבנה החזון לימים שעוד נכונו לנו, וגם לאלה שיבואו אחרינו.

אז בראשית לא היה הדבר, והלא־דבר לא היה את האלוהים, והאלוהים לא היה הלא־דבר. קבוצות נוצריות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל אני כבר אינני, כך שאין את מי לצוד, כלומר אני הלא־דבר, אבל לא הייתי בראשית.
במידת מה דווקא הייתי בראשית, יחד עמכם הקוראים, ועם כלל הדברים כולם. דחוסים היינו לאין קץ וחקר בתוך לא־נודע כלשהו, עד שהפך נודע, ומשנודע – הפכו הדברים לשניים, שלושה, רבבה. קבוצות בודהיסטיות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל הן אחרו את המועד, שכן קבוצות נוצריות כבר יצאו לדרך, ואין לסגור את הפער.

כעת, משנתון אני לרדיפות קיצוניות עד אין חקר, אוכל לסקור בשלווה את השתלשלות האירועים עד כה:
1) לא היה דבר.
2) היה דבר.
3) את האירוע שבין הראשון לשני מכנים המדענים "המפץ הגדול", והדתיים מכנים "בריאה". הראשונים טוענים כי הדבר פשוט קרה מעצמו, ואין הסבר מניח את הדעת. והאחרונים טוענים כי בריאה דורשת בורא, ועל כן דוגלים הם בסברה כי הבורא הוא שברא את הבריאה.
4) כך או כך, מה שנוצר ברגע הראשוני בעולם המוכר לנו, המכונה יקום, הוא זה: מרחב, זמן, חומר. שטרם היווצרות הדברים אין זה, ואין זה, וגם זה חסר ואיננו. עם אלה, הופיעו כמו מאליהם, חוקי הטבע, (שהם בערך ההתנהגויות של אותם שלשה גורמים, וכן כמה איכויות משנה, כמו מסה, מרחק, מטען וכו'.). כרגע נתבונן רק בשלוש האיכויות הראשוניות.
5) נחפש גורם משותף לשלוש האיכויות הראשוניות הללו.
6) מצאנו. גורם זה הוא תנועה. הזמן תמיד נמצא בתנועה*. החומר תמיד נמצא בתנועה. והמרחב הוא התווך, החלל, שבתוכו מתחוללות כל התנועות כולן. עם הזמן השכלנו ולמדנו שגם המרחב עצמו נתון בתנועה, ודבר זה כינינו היקום המתפשט.
אם התנועה היא הגורם המשותף לשלוש האיכויות הללו, אפשר, רק אפשר, שהתנועה קדמה לשלושתן. אבל לא במובן של מעבר ממקום למקום, אלא במובן של שינוי. ראה סעיפים 1, 2.

[* לגבי תנועת הזמן התמידית: בעניין זה יאמר מי שיאמר שבעבור גוף הנע במהירות האור הזמן איננו בתנועה – הזמן איננו תקף. דבר זה נכון הוא, והוא מעניין מאד, ויש לחשוב בו. לא כאן המקום, אבל אינני מתעלם מן העניין. אולי בסוף הדברים אעיר בעניין. ואולי לא.]

7) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. שהשבת איכותה מנוחה – והיא עומדת בניגוד גמור לכל הטבע כולו, שהוא בתנועה. והשבת מקדשת מנוחה, ומשימה את האדם חוץ לטבע, וזה מדוייק וראוי.
8) גם תורות המזרח למיניהן, המתרגלות מדיטציות מסוגים שונים, מקדשות למעשה את המנוחה. שם (כמו גם כאן) המטרה היא לעצור את זרם המחשבות, את תנועת המחשבה, ומתוך מנוחת הזרם, להתמלא בדבר הגדול באמת, והוא התודעה.
אבל הקדמנו את המאוחר.

9) קודם לתודעה נוצרו בעולם חיים.
10) ככל הידוע לנו עד כה, החיים נוצרו, התגלו, התגלמו, התחוללו, החלו, התפרצו, נבראו אך ורק כאן, על פני כדור הארץ. אנו יכולים לשער, לנחש, להאמין, לקוות, להעריך, לטעון שהיקום מלא בהופעות נוספות של חיים, אבל ככל הידוע לנו עד כה – חיים נוצרו אך ורק כאן, על פני הפלנטה המרהיבה שלנו.
11) ככל הידוע לנו עד כה – חיים באים מחיים בלבד, ואינם באים מן הדומם.
12) מכאן שהיקום חי. שהחיים מעידים על כח החיים הממלא את היקום. נצרף כעת את כח החיים לשלוש האיכויות הראשוניות שהזכרנו: מרחב, זמן, חומר, כח חיים. נבחין כי ניתן להחיל גם על החיים את תכונת התנועה המתמדת.
13) הדתיים אוהבים לקרוא לכח החיים בשם אלוהים. המדענים אינם אוהבים לקרוא לכח החיים בשם, והם אינם מצרפים אותו למשוואותיהם. הם אינם מודדים חיים, כי אם תכונות של מרחב, זמן, חומר בלבד, וכן את היחסים בין המרחב, הזמן והחומר בלבד.
14) אחרי התפרצות החיים, שאותה נכנה המפץ הגדול השני, התחוללה התפרצות בלתי צפוייה נוספת, והיא תקרא בשם המפץ הגדול השלישי.
15) ברי כי אנו מכוונים אל התפרצות התודעה, וסוף־סוף איננו מקדימים את המאוחר.
16) ככל הידוע לנו חיים מודעים באים אך ורק מחיים מודעים. מכאן, אנו ממשיכים ומסיקים שהיקום הוא חי ומודע, ואפשר שהוא מכוון את האירועים כולם.
17) הדתיים אוהבים לקרוא ליקום החי והמודע אלוהים חיים, ואילו המדענים נותרים בשלהם. לחיים ולתודעה אין מקום במשוואותיהם, בשלב זה.
18) משצירפנו את הדברים כולם, זמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה, עלינו (עלי, הכותב, מתוך נסיון חיי ונטייתי הנפשית), להזכיר את רעיון המספר. רעיון זה כה קשה הוא, וכה נשגב, שאין דרך קלה למקם אותו ביחס לחמש האיכויות הראשוניות. אוכל רק לכתוב שהוא כרוך באופן עמוק ובלתי ניתן להפרדה בכל הדברים כולם, ומתקיים קשר מופלא ובלתי אמצעי בין המספר, לבין היקום כמות שהוא.
19) מכאן שעל פי רשימה זו, קיים קשר הדוק בין התודעה ובין המתמטיקה, והן משתקפות זו בזו כשתי המראות הצובאות פתח אוהל מועד.
ככל שיוסיפו לקרוא, ברי הוא כי יבחינו הקוראים בחשיבותם של המספרים לרשימת דברים זו.

(20) נראה כי המדענים והדתיים נמצאים באיזשהו עימות מתמיד, אבל הדבר איננו הכרחי. ישנם אלה האוחזים הן בשיטה זו והן בשיטה זו, והם מיישבים בתוכם את חילוקי הדעות. קשה להם מאד לנסח את משנתם, אבל קל להם מאד לחיות אותה. עניינים הנגועים בתכונה זו יקראו כאן "הידועים". ידועים אחרים הם, למשל, יופי, איכות, טוב, אהבה.
מצד שני ושלישי עומדים החסידים השוטים, הן של זה והן של זה, והם אלה המתעמתים תדיר על רקעים מטופשים כלשהם.
21) אמנם שני הצדדים הניצים אידיוטים, אבל יש להודות כי לרוב הצד הדתי נוטה לאידיוטיזם צרוף יותר.)

22) אנו איננו מצרפים את התודעה לרשימת האיכויות הראשוניות, שכן יש לה מעמד מיוחד ומוזר, ואין אנו יודעים, אבל אנו מבינים. כך שהתודעה גם היא – אפשר שנמנית על הידועים. מדוע אפשר בלבד? שנבדלת היא מהם, שהיא עצמה החווה־היודעת, היא המבחינה ביפה, באיכותי, בנאהב, ואילו אלה – הם אינם מבחינים, אלא נבחנים, הם אינם חווים, אלא נחווים.
עוד נבחין נבחין כי התודעה עצמה אינה חייבת להיות בתנועה, כשאר העניינים הראשוניים. וכתבנו כמה מלים בעניין למעלה, ויש לקוראים לחשוב בדברים, שהם אכן מוזרים עד מאד.
23) אנו איננו יודעים אם התודעה היא שחוללה את כל אשר כתבנו עד כה, או שהופיעה לה יש מאין אחרי זמן ארוך מאד של קיום היקום. אנו עצמנו מאמינים שהיא הגורם הראשוני, ואנו אוהבים לקרוא לה אלוהים חיים ומלך עולם, חכמה בינה ודעת. אנו מבקשים להדגיש עד־בלי־קץ־וגבול, שכח החיים הוא ראשוני, תכונה של היקום, ועל כן אין צורך לדאוג לחיים כלל וכלל. אלה דואגים לעצמם יפה מאד, והם הולכים ומשתכללים עם הזמן, המרחב, החומר, התנועה. אין זאת אומרת שלא מוטלת עלינו החובה לדאוג לחיינו שלנו, ולחיי יקירנו – וודאי שמחוייבים אנו בכך – אבל החיים – הם אינם זקוקים להגנתנו ולדאגתנו, כשם שאין הפסל זקוק לדאגת הסלע, ואין הצייר זקוק לדאגת בדו וצבעיו.

24) בבואנו לבחון את השתלשלות העניינים מרגע ההתחלה ועד כה, אנו נשענים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו, אם בכלל. משפט זה נחוץ לצורך עניינים שיבואו.

25) אם כן, התפרצה לה תודעה ביצור הקרוי אדם.
26) עמוד יסודו של אדם הוא סתירה. האדם הוא יצור סותר, וזה לך סימן ההבחן שדבר הוא אדם: הוא יכול להכיל סתירה. ולא זו בלבד, אלא שמכיל.
הרי לך דרך לדעת אם אדם עומד לפניך: אם יש בו סתירה – אדם הוא, ואם אין בו, הרי שאין הוא אדם. אנו רואים את הסתירה, המסתור, הסתר והמסתורין כאיכויות החיוניות לחיי האדם: זקוק הוא לאלה כאוויר לנשימה, כמזון לנשמה. המסתורין הפועם בו, באדם, הוא כח מניע ומכוון, והוא אשר הביאנו מן המערות הנסתרות בסלע, אל מסתרי החלל והזמן והמרחב והחומר.
27) אלה כמה מסתירות היסוד הפועמות באדם החי: סתירת קיום ואי־קיום. סתירת חיים ומוות. סתירת טוב ורע. סתירת יפה ומכוער. סתירת ימין ושמאל. סתירת פרט וכלל. סתירת מלחמה ושלום.
כך למשל יכול אדם לשאוף לבריאותו, אבל להתנהג באופן הפוגע בבריאותו: לעשן לאכול ולשתות יתר על המידה. יכול אדם לשאוף אל הטוב, ואף לראות עצמו כטוב וכצדיק, אבל בפועל לעשות מעשים רעים מאד. ועם זאת שעושה מעשים רעים מאוד – עדיין יכול הוא להחזיק בתומתו. דבר זה מוזר הוא, חידה הוא. ויש לומר כי כעת ממש, אין הוא מוזר וחידה עוד.

28) הריבוי הוא שמביא את בני־האדם אל הישגים בל־ישוערו. על כן אמר בדברו בפעם הראשונה אל אדם: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. שמן הפריון והרבייה עולה טוב לאין־שיעור, ויחד עמו בא גם הרע לאין־שיעור, שאדם יסודו סתירה.
29) עד שמנתה אוכלוסיית כדור הארץ מיליארד איש (1800~ לספירה הנוצרית) הניחו בני־אדם את התשתית לחברה, שפה מדוברת, שפה כתובה, חקלאות, משפט, דת, אמנות, מתמטיקה מדע והנדסה (מבנים, אניות, כרכרות), אסטרונומיה (טלסקופ, גליליאו, קופרניקוס), מלחמה (חישול ברזל), שחמט. עם אלה באו גבולות, זהויות כלליות וזהויות פרטיות, כיבושים, מסים, מלוכה, מבנים חברתיים, חינוך, רציחה תאווה ומוות, צחוק ובכי ועוד ועוד ועוד עניינים מרובים למאות, לאלפים ולרבבות. כן התגלה כבר "העולם החדש", התגלו אוסטרליה וניו־זילנד, ונקשרו זה כבר קשרי מסחר בין מדינות אירופה להודו, סין ויפן. בצרפת כותב פייר דה־פרמה את המשפט האחרון שלו בשולי ספר מתמטיקה, בלא לצרף הוכחה.
30) מרגע התפרצות התודעה ועד שמנתה אוכלוסיית העולם מיליארד איש, חלפו עברו כמאתיים אלף שנה.

31) המיליארד השני דרש רק כ – 130 שנים, על פי הערכותינו הנוכחיות. הוא הביא עמו את גילוי החשמל, הפניצילין, הקרינה הרדיואקטיבית, תורת היחסות הפרטית וגם זו הכללית, המצאת התעופה, המכונית, התקשורת המיידית (טלגרף, רדיו), מלחמת האזרחים בארה"ב, החילונות, מלחמת העולם הראשונה, הקומוניזם, כלי־נשק להשמדה המונית, ראשית הדמוקרטיה המודרנית, זכות הצבעה ובחירה לנשים ושילובן בכח העבודה. ואת החייל האמיץ שווייק.
ב – 1865 מניח גרגור מנדל את הבסיס למדע הגנטיקה, כשמתוך מחקריו הוא מנסח לראשונה את חוקי התורשה. אלה יתפתחו מאד עם הריבוי, עם השנים. מפותחים גם החיסונים הראשונים, ומדע הרפואה רושם קפיצות דרך משמעותיות מאד.

32) שלושה מיליארד איש נמנו בעולם בתוך בתוך 30 שנים נוספות (1960~). המיליארד הנוסף הביא עמו את ביקוע האטום, ראשית תורת הקוונטים, מלחמת העולם השנייה, מסך הברזל, מסך הטלוויזיה, דור הביט, הסיקסטיז, הקמת מדינת היהודים, שילוח האדם הראשון לחלל. חמישים שנים בלבד, ומיליארד ורבע איש, אחרי שהצליחו שני אחים להטיס כלי תעופה פרימיטיבי למרחק של 39 מטרים, שלחה האנושות את נציגה הראשון לחלל. חלום התעופה ששבה את לב האדם מקדמת־דנא, מן הסיפור על דדלוס ואיקרוס, ואולי גם על אליהו הנביא, התממש כבר במיליארד הקודם. אבל עכשיו הוא התממש בהגזמה.
ועוד הביא איתו המיליארד הזה את מלכוד־22, את מאה שנים של בדידות, את השתלת הלב הראשונה (1967), ואת אלביס ודילן.
33) ואת מכונת החישוב הראשונה (1943), הטרנזיסטור (1947) , השבב הראשון (1958), את שפות המחשב קובול ופורטרן, ולבסוף את ראשית האינטרנט (1969).

34) 14 שנים בלבד נצרכו למיליארד הרביעי.

35) מה שדרש בתחילה 200,000 שנה, דרש כעת 14 שנים בלבד. פחות מאחוז אחד של אחוז אחד.

36) המיליארד הרביעי הביא עמו את הירח. צעד קטן לאדם, אמר ניל ארמסטרונג בשידור ישיר לעולם, ומיליונים רבים שצפו בשידור, לא יכולים היו להאמין למראה עיניהם. הצייד־לקט, איש המערות, צועד על הירח, משחרר מגובה החזה שלו נוצה של בז ופטיש. הוא ואנחנו רואים את שני האובייקטים נוחתים יחד על אדמת המאור הקטן. תצפיתו של גליליאו, אדם מעידן קדמון, פרה־מיליארדי, אוששה על־פני־הירח בידי אדם מן המיליארד הרביעי.

37) עוד 13 שנים חולפות, והנה חמישה מיליארד בני אדם על פני הפלנטה. הפלאפון נולד. האינטרנט עדיין בחיתוליו. על סף המיליארד הבא, ב – 1985, נרשם דומיין הדוט קום הראשון, Symbolics.com. כמה סמלי.
ב – 1977 משוגרות החלליות וויאג'ר 1 ו – וויאג'ר 2 אל החלל. וויאג'ר 2 היא זאת שמשוגרת ראשונה. השתיים נושאות עמן דיסק מוזהב, ועליו מראות קולות ולחשים מכדור הארץ, ומעט מחכמת האדם, היא חכמת היקום שהתלבשה בייצור מוגבל מאד, מעוות ומקסים כאחד.
עוד הביא המיליארד החמישי את זכרון דברים המרהיב ליעקב שבתאי (1977), את תינוק המבחנה הראשון (1978), את אפל ומייקרוסופט, ואת המחשב האישי הראשון.

38) את ראשית המיליארד השישי מקדמת נפילת מסך הברזל. או להיפך.  12 שנה בלבד נדרשו למיליארד הזה, והוא, כמיליארדים שקדמו לו, מביא עמו את מתנותיו.
האינטרנט תופש, והוא מתפשט במהירות. האנושות מעלה אל הרשת את כל טובה ורשעתה, את כל מאווייה, פחדיה, ענייניה, יהיו אלה חברתיים, כלכליים, מיניים, סתמיים.
האיחוד האירופי מוקם, ובשנת 2002 יהפוך היורו למטבע של רוב מדינות האיחוד.
ב – 1990 משוגר טלסקופ החלל האבל אל מסלולו סביב כדור הארץ. הוא עתיד להוסיף ידע שעד כה היה בחזקת נעלם, לא־מודע, בל־ישוער.
ב – 1995 מוכיח אנדרו ווילס הבריטי את המשפט שכתב פרמה הצרפתי בשולי ספרו, שלוש מאות שנה קודם לכן, טרם עידן המיליארד הראשון.
ב – 1996 מצליחים המדענים לשבט את הכבשה הנודעת בשם דולי, והיא ממשיכה לחיות עד שנת 2003. עד אז, אל תוך המיליארד הבא, יפענחו המדענים 99% מן רצף המלא של הגנום האנושי. מעט אחר כך, יפוענח גם האחוז האחרון.

39) עוד 12 שנה חולפות, והנה שבעה מיליארד. גוגל, רשתות חברתיות, סמארטפון, ביוטכנולוגיה. חורף ערבי, מלחמה בסוריה, נדידת עמים, פוטין, טראמפ, ארדואן, ברקסיט, ואווירה מחשמלת של מלחמה עולמית. הדמוקרטיה, כפי שהכרנוה במאה ה־20, שהותאמה למדינות לאום ולאוכלוסייה בת שניים עד שישה מיליארד, הולכת ומשנה פניה לבלי הכר. נושאי הדגל הדמוקרטי הופכים כמעט מבלי משים לכוחניים בואך פשיזמוס, ובמקומות מסויימים מבקשות ממשלות לאסור על שימוש במילים ספציפיות, להחדיר תחתן מלים חדשות. המהדורה ה־12 של מילון הניוספיק הולכת ונכתבת, הפעם לא בספר, אלא במציאות. אפשר שהדמוקרטיה במתכונתה המוכרת, החיובית, סיימה את תפקידה ההיסטורי. אפשר שלא. מיליארדים יגידו, או כמו שנהוג יותר לומר, ימים יגידו. בתוך כל אלה עולה מאוד מעמדן של סין ושל הודו בזירה העולמית.
ב – 2010 מצליח צוות מדענים בראשות קרייג ונטר ליצור ד.נ.א מלאכותי, ולהתאימו אל תא חי, שרוקן מן הד.נ.א המקורי שלו. התא ממשיך לחיות עם הד.נ.א החדש, המלאכותי, מעשה ידי אדם.
ב – 2012 עוזבת החללית וויאג'ר 1 את מערכת השמש, והופכת לגוף הראשון, והיחיד עד כה, לעשות כן. בני האדם גדלו מספיק על מנת לעזוב את הבית, להרחיב בכל יום ויום את רדיוס תודעתם, פרסק פה פרסק שם, רגב אחר רגב. (ויש לומר כי עדיין לא עברה ולו פרסק אחד, ולו פרומיל אחד של פרסק אחד, ויחלפו מיליארדים רבים, וימים רבים עוד יותר, עד שתעשה כן, אם בכלל).
ב – 2017 מצליח צוות מדענים מקליפורניה להנדס ד.נ.א חדש לחיידקי אי־קולי. עד כה, בכל החיים כולם, ראינו ד.נ.א בן ארבעה בסיסים: A, T, C, G. כעת מתקיים בעולם יצור חי, חיידק, בעל שישה בסיסים A, T ; C, G ו־ X, Y שני הבסיסים החדשים.
כלומר, יצרנו חייזר. ממש כך.

40) הגענו.

41) שאלה: מדוע סקרנו את ההיסטוריה באופן שסיקרנו, ומדוע ספרנו את המיליארדים בקפידה יחסית?
42) תשובה: 42.
43) תשובה אחרת: ניסינו להתחקות בראשי פרקים בלבד, ותוך הזנחה של עניינים רבים מספור, אחר ההישגים שהביא עמו כל מיליארד. מדוע? משום שאנו רואים בריבוי, על־פי דברי התורה בראשית, גורם מפתח בהתפתחות האנושית. הריבוי איננו אוסף מקרי של בני אדם, החיים יחד זה לצד זה, על כל הבעיות מחד – והנפלאות מאידך – שחיים מעין אלה מביאים עמם. הוא עצמו, הריבוי, ריבוי האדם, הופך לאיכות המשפיעה על צורת חיינו, על קורותיהם.
אפשר למדוד את התפתחות האנושות על פי זמן. כך נהגו בני האדם הסוקרים את ההיסטוריה עד כה. כעת נפתח פתח לבחון את הדבר דרך פריזמת הריבוי, מספרם של בני־האדם בכל דור ודור.

44) ברור כי ריבוי בני האדם מחייב ריבוי של מוחות. אדם אחד – מוח אחד. מיליארד בני אדם – מיליארד מוחות. את הופעתו של כל מוח בעולם אנו מכנים בשם אירוע.
45) נשים לב שוב כי מספר השנים שנדרשו להתחוללות של מיליארד אירועים ירד ממאתיים אלף שנים לשתיים עשרה שנה בלבד. מה שהתחולל במשך מאות אלפים בשנים, נדחס כעת לכדי עשור אחד, עשור וקצת.
46) לתופעה זו נקרא התכווצות הזמן.
47) היא מוחשית מאד, התופעה הזאת, ורבים מבני האדם החיים כאן ועכשיו, חשים אותה על בשרם. הזמן רץ, הזמן עף, הזמן בורח, אומרים הם, הרגע התחיל ינואר, הרגע סיימתי את התואר, אני בן חמישים עכשיו, איך עברו השנים.
48) על פי הבנתנו, ריבוי המוחות יוצר רשת עצבית ענקית על פני כדור הארץ כולו, והיא משקפת באינספור דרכים את מגוון הרעיונות של התודעה האחת. על פי אמונתנו, וכאן כבר עולה מאליו חזוננו, המוחות המרובים ימצאו את הדרך לתקשורת מיידית וישירה ביניהם. האינטרנט הוא עדות מובהקת לכך. המלחמה ההולכת ומתקרבת היא עדות נוספת, אחרת. מלחמת העולם השלישית בא תבוא, והיא תהיה, בין היתר, תוצאה של מלחמת התודעה העולמית, המתחוללת ברשת.

49) על אף שהחכמנו עד מאד, עדיין זקוקים אנו למלחמה על־מנת להלחם זה לזה, ולא על־מנת להלחם זה בזה. מלחמה ושלום – עניין שמסתירות היסוד הוא. מלחמה – עניינה הלחמה. חום הלב ואש הקרב מתיכים את האוייבים זה לזה, קושרים אותם, הופכים אותם לאחדים הנלחמים בעצמם ואל עצמם, ולאו דווקא לשני צדדים הרוצחים זה את זה.
50) כולם רוצים שלום, ואף על פי כן מלחמות מתקיימות תמיד, בכל זמן, בכל מקום. זו הסתירה שפועמת בנו, ואשר אוסרת עלינו להתנוון אל תוך מצב של שלום נצחי, או להתנוול בתוך מצב של מלחמה נצחית. אנו זקוקים לשני הצדדים, כשם שטבעת מוביוס זקוקה לצדה האחד, הבודד. (וזאת – על פני הציר האורכי שלה בלבד. על הציר הרוחבי היא מקיימת שני צדדים, ככל הדברים כולם).

51) אם כן – החזון.

52) חזוני מסתכל אל ימים רחוקים עד מאד. כל עניין ופרט שאינם נכללים בקטגוריית הרחוק מאד, אין הם מענייני, ואין לי שיג ושיח עמם. לא יהודים וערבים, לא טראמפ ופוטין, לא הסתדרות וועדי עובדים, לא מיילי סיירוס ולא סיירוס ואנס, לא אף־אחד ושום־דבר מענייני העולם הזה, הנידונים בגסות ובטמטום ברשתות החברתיות וברשתות התקשורת באופן רציף ומתמיד. כל אלה זרים הם לי, ואין בהם חיים כלל וכלל. רק צל־חיים, פרש, דומן, טחב, רקב, בוקי־סריקי, דברי שטות והבל, בוקות מבוקות ומבולקות.
[עם זאת, אם המחיר שדורשות קסיני, ג'ונו, חלליות וויאג'ר אחת ושתיים, ביו־טכנולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית ומעבדים קוואנטיים, רעיונות מתמטיים חדשים ומיליארדים רבים של בני אדם המניחים את התשתית אל השלב האבולוציוני הבא – אם המחיר לכל זה הוא מינונים הולכים וגדלים של צריכה מרובה כל־כך, והשמנה וסוכר ופורנו ותרבות סלבריטאית, המביאים לקהות ולטמטום חושים, הרי שהדברים הללו כולם הכרחיים הם, ולפיכך מקובלים עלי בכל לב, משום שהם מהווים את הגוף, על כל יפעתו ומכאוביו, המספק למוח המתפתח שמעליו את כל האנרגיה שהוא צריך, על מנת להשתכלל במסלול התפתחותו.
כלומר אנו מציגים כאן מבט רך יותר במה שהוציא מאיתנו זעם רב מדי בסוף הפסקה הקודמת, וזה מתיישב עם הסתירה הקיומית, וגם חכם יותר, שלם יותר, משום שאנו נמנעים מלהציג את הדברים באופן אחד, קודר וחשוך ומריר, אלא באופן אחר, המניח לדברים להיות כמות־שהם, עם כל קהותם וגסותם, שאינה נעדרת מהם גם באופן ההסתכלות הזה, הרך.]

53) לעומת זאת, מעייני מכוונים אל ושואבים מן: התורה, התודעה, המתמטיקה, האסטרונומיה, הטכנולגיה, אחדות התודעות, אלהים, המרחב, החומר, הזמן והחיים. כל השאר הבל הבלים הוא, עם שהוא מחוייב ונחוץ.

54) בעוד זמן מסויים, כך מתנסח לי חזוני, כשתעבור האנושות איזה סף, ותספור מסה קריטית של אירועים, יתחולל בעולם מאורע מופלא. שניים או יותר, שהם בחזקת נפרדים בתודעתם, יצליחו, בדרך מקרה או בדרך טכנולוגית, למזג את תודעותיהם הנפרדות לכדי תודעה אחת מאוחדת. האחד או האחת יוכלו לראות דרך עיני חבריהם את הצבע האדום, ובכך להוציא מן האש את הערמון הפילוסופי, וכך יוכל לעשות גם החבר או החברה. האחד יאכל משהו, נאמר תפוח, והאחרים יחושו את טעמו של אותו התפוח בפיהם, אף־על־פי שאין בפיהם דבר. האחד וגם השני יחושו זה את כאבו של זה, יטו אוזן למשאלות לבם הכמוסות של חבריהם שמנגד, ישמעו את השיח הפנימי המתחולל בנו תדיר, יחלמו אלה את חלומותיהם של אלה, ובקיצור – יתרחבו.
לא ידעתי, תאמר מי מהן, שתפוח יכול להיות טעים כל־כך, והשני יחייך או תחייך, ובו בזמן ירגיש את פליאתה של חברתו. גם אני לא, הוא יאמר. תחילה, אומר אני, אפשר שתאחז בהם בעתה. שכן בהתאחדותם נעלמים הם אל תוך החדש, הגדול, אבל אט אט יתרגלו, יתמסרו, יאחדו תודעותיהם לפרקי זמן הולכים וגדלים, לומדים את המשותף להם, לומדים את המפריד ביניהם, לומדים את החדש. ואז, כאן או שם, יווצר זוג נוסף שכזה. ועוד זוג או שלשה או רביעייה וכו'. ועוד ועוד. וכל צביר כזה, יערוך ניסויי תודעה שכאלה, מצרף גורם שלישי, ואולי גם רביעי וחמישי. עד מהרה תיווצרנה קהילות הולכות וגדלות של מוחות חיים, שוקקים, הלומדים זה את סודותיו של זה, ומצרפים את יכולת החישוב העצומה שלהם על מנת ללמוד עוד על היקום וסודותיו. הקהילות תתחברנה זו לזו, ואנו נראה ערים מודעות, ארצות מודעות, יבשות מודעות, עד שיום אחד, באיזו שעת צהריים נהדרת, יאחדו כל המוחות את עצמם זה עם זה, ויהפכו למח אחד עצום, החוקר את עצמו ואת סביבתו באופנים שאין לשערם.
האדם, כמות שהכרנוהו עד כה, יהפוך עורו וחברבורותיו, ואפשר שלא ייקרא אדם עוד. בצער רב וביגון קודר נפרד מן היצור הנפרד, המקסים, המחליא, המזוויע, היפה, האוהב, הצוחק, הבוכה, הבונה וההורס, ונפנה מקום ליצור החדש, המאוחד, החושב, אשר כן השילוח למחשבותיו החדשות הוא המוח שלנו, הקטן, הנפרד, המוכר והאהוב. האנושי.

55) אותו מוח, כך מראה לי חזוני, אפשר לו שיהפוך את כדור הארץ כולו לגופו שלו. ולאט לאט ילמד המוח לשלוט בתכונות הפיסיקליות של הכדור. שליטה במהירות הסיבוב סביב הציר, במהירות הסיבוב סביב השמש, במרחק ממנה, קצת קרוב, קצת רחוק, על פי הצורך באותו הרגע. ומשום שזמנה של השמש קצוב, תיאלץ התודעה הכללית האחת לחפש לה שמשות אחרות להפליג אליהן.

56) אפשר שתקח איתה את הכדור כולו, משייטת עליו בחלל משל היה ספינה גדולה, מכוונת לאיזו שמש חדשה, המתאימה לשימור החיים, להקיף את השמש החדשה, ללמוד אותה ואת סביבתה.

57) אבל זהו תיאור מוגבל מדי של העניינים הבדיוניים בהם אנו עוסקים כאן. אני מבקש להפליג עוד בחזון התודעה האחת, ולאפשר לה להגיע לקיימות אנרגטית מוחלטת, שאין לה עוד צורך בשמש או גשם על מנת להתקיים. יודעת היא להפיק את כל האנרגיה הדרושה לה מתוך הכוכב הלכת עצמו, מתוך המעטפת הלוהטת שלו, או אולי מתוך גרעינו. או משניהם. בכל מקרה, מחסור לא ייוודע עוד לאותה תודעה אחת, שכעת, משייצרה לעצמה סביבה בטוחה מספיק, תלך ותשכלל את עצמה עוד. אותו כח חיים, אחד מכוחות היסוד הפועלים תוך היקום, ואשר מפעם בנו בכל עת ובכל שעה, יפעם בעוצמה רבה באותו יצור חדש, מוזר, מאוחד ועל־כן אחר, וידחף אותו אל גבולות חדשים, בלתי נודעים עדיין.

58) כיצד ישכלל הדבר המשוכלל הזה את עצמו עוד? ובכן, אם בחיים עסקינן, הרי שעל ידי ריבוי, הוספה. התודעה האחת תעתיק את עצמה אל פלנטות נוספות, שולחת גשושות תבוניות אל עבר פלנטות מתאימות, בונה ספינות חלל ותחנות חלל עצומות, וכל אלה הולכים גם הם בדרכה, ומשכפלים עצמם בתוך היקום כולו.
עד מהרה, ובאין זמן בעצם, הולך ומתמלא היקום בינה.

59) אם דברנו קודם על מסה קריטית של אירועים ( או: Critical Brain Mass), הרי שכעת מדברים אנו על מסה קריטית של בינה. בשלב מסויים, כשתיווצר מסה מעין זו, יהווה הדבר צעד ראשון במילוי היקום כולו בבינה, תהליך שהחל בראשית הדברים, והגיע לנקודת קיצון מסויימת כאשר חיברו שני אנשים, נקרא להם אדם וחווה, את תודעותיהם הנפרדות לכדי אחת.

60) בסעיף 24 כתבנו כי אנו נסמכים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו. כעת אנו מסבירים מדוע: אותה חכמה עתיקה מלמדת, שביום מן הימים שטרם הזמן, בֵּרְאָה הַבִּינָה את עצמה ממקומה, (כשם שמבראים חורש, כלומר מפנים אותו ממקומו), והניחה לעולם להיווצר בתוך החלל־הפנוי, תוך שהוא נשען על קצת מאותה בינה קדמונית, מה שקראנו אנו חוקי־ הטבע. בתוך אותו חלל וחוקי־טבע, טבעה אותה בינה יצור־שמעל־לטבע. היא קראה לו אדם, והניחה לו ללמוד את סתירותיו בעצמו. סתירתו הראשונית, אם־כן, היא היותו יצור שבתוך הטבע, מעל לטבע. אם נחזור כעת לסעיף 7, נבין מדוע כתבנו על כן ברך את יום השבת ויקדשהו, שכן תוך־הטבע זה תנועה, ומעל־לטבע זה מנוחה. שאין לך דבר בתוך הטבע שאינו בתנועה, אלא התודעה האנושית, שיכולה לדומם את עצמה, ויחד עם עצמה את השמש בגבעון, ואת הירח באיילון. סעיף זה מוקדש לחברתי אמה שם־בה, והיא יודעת מדוע.

61) כלומר התהליך הוא כזה: יקום מלא בינה, ועל־כן אין בו שום דבר אחר. הבינה מפנה עצמה ממקומה, ומאפשרת לדבר אחר להתקיים. זה נקרא בריאה. הבריאה מתמלאת אט־אט בזמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה. תודעה זה אדם. האדם מגלה בהדרגה את מקומו בעולם, ומתחיל למלא מצידו את היקום באותה בינה שרוקנה עצמה ממקומה. בסופו של דבר מתפתח האדם מייצור נפרד אל ייצור אחדותי, מחובר, חדש, לא־אדם עוד, אבל שמקורו מן הבינה שבאדם. כך שניתן לצייר שהאדם משיב את בינת היקום למקומה, ובכך הופך הוא לכמו־אלוהים. אם נדמיין את התהליך הזה שוב ושוב, נקבל משהו שהוא כמו נשימת האלוהות: את פינוי הבינה נדמה לנשיפה, ואת המילוי לשאיפה, והחיים – הם המתקיימים בתווך שביניהם. נשימת האלוהות הופכת לנשמת האלוהות ולנשמת האדם כאחד. ועל כן אמר בסוף הדברים כל הנשמה תהלל יה הללויה. וכן אמר סוף דבר הכל נשמע, אבל אנחנו נדרוש סוף דבר הכל נשמה.

החיים הם כח ראשוני הטבוע במארג הראשיתי של היקום. אין הם ניתנים להריסה. לחשוב שניתן להרוס את החיים, זה כמו לחשוב שניתן להרוס את כח הכבידה. לא שייך.
החיים יילכו ויתעצמו כהרגלם, וכהרגלם יעברו שינויים ותנועות, בעוד אנו, כמות שאנו היום, נלך בדרך־כל־בשר, כשאנו יודעים ומבינים שמתוכנו יצמח השלב הבא של החיים. אנחנו אדמת הדור הבא, אנחנו המים והאוויר, הדשן, הזבל, המעדר המחרשה והגנן, וטוב לנו לשמוח מאד על היותנו חוליה כה חשובה בשרשרת החיים שנמשכת ונמשכת, וסוף נראה אין לה.

62) וזה החזון על ימים רחוקים עד בלי די.
.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

משל בדבר הנשמה והחיים

אישה אחת ישבה לה על חוף הים בקופנגן, או במלדיביים, או בים יפן הדרומי, ועל־כל־פנים, באיזה גן־עדן עלי אדמות.
היא אהבה לקום בבוקר עם הזריחה, לטבול במים הצלולים, ואחר־כך לשתות שייק פירות מתוך אגוז קוקוס טרי, או מתוך אננס, או סתם לאכול איזה פרי.
למרות שאהבה לקום בבוקר עם הזריחה, הרשתה לעצמה לפעמים לקום מאוחר יותר, להתפנק קצת במיטה החמימה, ובימים כאלה היתה מתבוננת ביפעת היקום, ומתפעלת מן החכמה העמוקה הטמונה באותה היפעה.
היא אהבה מישהו, והוא אהב אותה, ולפעמים היו מתאחדים באהבתם. הם לא הטרידו זה את זה כלל וכלל. פעמים היו יחד, ופעמים לא. פעמים שוחחו על עולמות רחוקים, והעמיקו בשיחתם, והיה להם הדבר לפלא, שבעיתות כגון אלה התאחדו בדרך הרוח, ולא בדרך הגוף.
היא לא עשתה הרבה מדי, אותה האישה, אבל היא חיה. ממש חיה. ולא היתה חסרה דבר.

יום אחד באו לאי הקסום שני אנשים זרים. הם רצו לחטוף את האישה. היא לא היתה היחידה שהם חטפו. הם עשו זאת למחייתם. פעולת החטיפה מלאה אותם בתוכן ובמשמעות, ועל־כן פעלו על מנת ללכוד גם אותה. הם הציבו מלכודת בסמוך לבקתתה החביבה, וכשיצאה איזה בוקר אל הים, נלכדה בה. שני החוטפים הרדימו את החטופה, ובמסע שנמשך חודשים רבים, לקחוה אל ביתה החדש באושוויץ, פולין.

משהתעוררה האישה צווחה וצווחה וצווחה וצווחה וצווחה וצווחה עד מוצאי שבת. וזאת למרות שהשניים קיבלוה בסבר פנים יפות מאד. זה ביתך החדש, הם אמרו לה. אני אבא וזאת אמא, וזה הלאגר שלך ושלנו, וזה שם – זה מוזלמן, ושם המשרפות, ושם תאי הגזים. האנשים עם הכובעים הם הגרמנים, והם הורגים אותנו מתוך אידיאולוגיה עמוקה.
למה חטפתם אותי? שאלה האישה משפסקו צווחותיה.
כי רצינו נורא, הם ענו לה. את ממלאת אותנו באושר גדול. אנחנו נדאג לך, ונגן עלייך מפני הגרמנים.
יהיה לך קשה, כי ממש נורא כאן, אבל אנחנו נדאג לך, והדאגה תמלא אותנו ואת חיינו, שהיו נעדרי משמעות עד כה.
עכשיו, משאת כאן איתנו באושוויץ, אנחנו מאושרים עד מאד, כי הפכנו למשפחה גדולה ונהדרת.

והאישה נשארה איתם, בלית ברירה, כי אין לברוח מאושוויץ, ופתח היציאה היחיד הינו ארובת המשרפה.
והיא שכחה את ביתה הראשון, וחיה בסבל נורא ובצער איום שם באושוויץ, עם משפחתה הנהדרת, וראתה מראות מזוויעים, והריחה ריחות קשים עד מאד, והקיאה את נשמתה, והוכתה עד זוב דם, ושמעה צווחות אימה ופחד, וחיתה בבוץ ובדומן, וקפאה מקור בחורף ונשרפה למוות בקיץ, ויצאה לה בעשן, דרך אותה ארובה, ולא שבה שם עוד לעולם.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

.
.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

חשבון נפש, ראש השנה התשע"ז

חשבון נפש מהו?

אינני יודע בדיוק. רק אומר שאולי וכי אפשר הדבר הוא שֶׁפָּן אחד של חשבון מעין זה הוא בחינת מעשיך בשנה שחלפה לה, התבוננות במצבך בעת הזאת, מחשבות על השנה שתבוא לה.
אולי אין אלה פני הדברים כלל וכלל, ואולי יש בהם מן האמת, אבל אני איני יודע יותר מזה, ועל כן אנהג כך.

כבני מרון עוברים לפניו בסך, נגזרים לחיים או למוות. אם לחיים, הרי שנגזרים קורות חייך, כלכלתך ומזונותיך, גורלם של יקירך, ואם למוות, הרי שבאחת הדרכים הנפוצות, מי באש, מי במים, מי בחיה, מי ברעב, מי במגיפה, או באחת מן הדרכים הפחות נפוצות, למשל מי יושלך לירקון בתיק אדום בגיל 4.

אז היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט,
ואני, כמוכם, גם אני עובר, והנה נמצאתי אשם:

על חטאי ההלכתיים, שאין אני יכול לעמוד במצוות ההלכה, ואין אני יכול לבצע ולו ציווי הלכתי אחד. למעט לא תרצח, וגם זה אני שומר מתוך פחדנות בלבד.
על הפחדנות שבסעיף הקודם ושבכלל.
על שנאת הבריות. על עומקה ותהומיותה. בכלל זה גם שנאת אלה הקרובים לי.
על ההפסקה בכתיבת הפירוש לתורה.
על הבחירה בנוחות, שאותה אני מעדיף הרבה על האמת והחירות.
על העצלות, שהיא העניין בשורה הקודמת.
על הרהורים רעים עד למאד מאד, בכלל זה הרהורי רציחה והתאבדות.
על הנחמה השקרית שאני מוצא בהרהורים מעין אלה.
על אי ההגשמה.
על הפרת פרו ורבו, ודבק באשתו, ובחרת בחיים.
על הייאוש.
על שלא לשמה.
על אי כיבוד אב ואם.
על אי שמירת הברית.
על קפיצת היד שפה ושם, ויתרה מזאת, על קפיצת הלב שהפכתי להרגל.
על כף החובה שדנתי לפעמים.
על מידת הכעס שבי.
על שהרמתי קולי. פעמים אף על חלש וחסר ישע.
על שלא השכלתי להפוך את אמונתי השכלית לאמונה שברגש ובגוף (אהבת ה', שמירת מצוותיו).
על כניעה לתאוות אכילה.

ובחלק מן הדברים נמצאתי זכאי:
על האמונה השכלית באל ובטובו.
על הלימוד המועט שלמדתי, ועל ההתמדה שבו.
על הימים שבהם שמרתי ברית.
על אהבת האנושות בכללותה (בניגוד לשנאת פרטיה), ועל החזון הנפלא שחשבתי בעבורה.
על המאמץ לכבד בכל זאת, ולו במעט, את אבי ואת אמי.
על דברים טובים שעשיתי למען אנשים.
על תרומות וצדקות שפה ושם.
על ההתקרבות לחברים שמפעם, ועל יכולתי לאהוב את הקשר עמם.
על כף זכות שדנתי לפעמים.
על הכנעת תאוות אכילה.
על החריצות, על העבודה הקשה, על הקימה בבוקר מוקדם, פעמים ללא שינה כלל, וההליכה אל העבודה, על אף כל הקשיים והמיאוס.
על רגעים שמתוך שלא לשמה באתי לשמה.
על רגעים שתקוות שווא עלובות הפכו לתקוות של ממש, ועל כן בטל הייאוש באותם הרגעים.

אני מניח שיש עוד, ואולי אוסיף אם אזכר, אבל ככלל, נראה לי כי שתי רשימות אלה מכסות את רוב חטאי ואת רוב זכויותי, ונראה כי מתקיים איזה איזון בניהם, ולו רק אשכיל יום אחד, אטה מעט לצד זכות, ואכריע העולם כולו לאותו הצד.
בכלל, מתוך מחשבה על הברית, עלתה לפני מסקנה דומה: שבכל פעם שמתחייב אדם לשמור איזושהי מצווה, נניח ברית, עומדת לפניו ברירה: או שיצליח לעמוד בהתחייבותו, או שלא.
אם לא הצליח, הרי שכשל. ואם כשל, נמצא שמספר כשלונותיו זהה למספר הפעמים שבהן התחייב. אבל אם יעלה בידו, ומשמיים יזכוהו, ויצליח, הרי שהתחייבות אחת בלבד יתרה היא על סך כשלונותיו.
אם החליט 22 פעמים לשמור הברית וכשל, והצליח בפעם ה – 23, הרי שהחלטה אחת בלבד, ייתרון זעום וזערור זה, מספיק לו על מנת שיהא זכאי בדין, ואולי אף יזכה את העולם כולו, וכל זה על הצלחה אחת בלבד.
לכן אומרים, כך נראה, אל ייאוש, ואין ייאוש, משום שקרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו.

כעת בא החלק של התבוננות במצבך בעת הזאת:
בעת הזאת, ביום הרת עולם, הוא יום הזכרון, יום תרועה הוא, יושב אני מול המחשב ומחלל את היום. זאת על אף שהברית שנכרתה בגופי לפני שנים הרבה, התחוללה ביום זה ממש, שכן בראש השנה
עצמו באתי בבריתו של אברהם אבינו, עוקד והנעקד והמזבח. והנה, יושב אני אצל המכשיר החשמלי, מכה בפטיש, ורושם רשימות, ברגע זה ממש, ואין אני שוקל לעצור, ואין אני שוקל אפילו שלא לסיים רשימה זאת. שכן נראה שחרויות שלקחתי לי אני מעדיף על פני איסורים שאסר עלי, ולמעלה כתבתי עד כמה אני מעדיף את הנוחות על פני האמת והחרות, והתכוונתי לדברים אחרים, אבל גם עניין זה, של חילול הימים הקדושים, נופל בקטגוריה זאת.
ועוד מתבונן אני, וכבר רגיל אני בהתבוננות מעין זו, וכל הדברים פרושים בפני, שאין אני שמח כלל וכלל בעבודת ה' שלי, שהיא פגומה עד בלי די, שאין אני שמח בחיים ומעדיף את המוות – ועל כן בוחר בחיים – שלא נטלתי נפשי בכפי על אף הפיתוי העצום, שאני חושב על אישה אחת שלא ראיתיה שנים הרבה, ואין בזה עוד טעם וגרוע מזה, אין בזה חן, שאני תקוע בכל אספקט של חיי היום יום וכן של חיי הרוח, על אף נקודות אור קטנות, 16 ק"ג שנשרו מעלי, במאמץ לא גדול מדי, ושיעורי תורה שהתחלתי לקחת בקביעות באינטרנט.
קשה לי להירדם, לאחרונה שותה הרבה מדי קפה, על אף הקושי להירדם, בודד מאד, ערירי כמעט, פשוט לא מספיק זקן על מנת להיקרא ערירי, וגם עדיין לא בפנסיה.

עם זאת, נושא אני את כל הכבודה הזאת די בקלות, מורגל אני בה, והיא מורגלת בי, ועל אף ימי כעס שבינינו, שאני כועס ובועט בה, והיא בוטשת ומחתכת בבשרי, עם כל זה חיים אנו יחד, זה לצד זה, רוב הזמן בשלום יחסי.

מה יהיה? מה אעשה עם זה?
אינני יודע. אם ייפתחו השמיים שערים, אולי אעבור דרכם, אבל מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, הרי שלא יעברו דרכן, שכן אין הן מן הנפשות העושות, ואין בהן האומץ הנדרש, ואין בהן הכח והתקווה הדרושות לעשייה שאת אחריתה אין לשור ולשער. וגם השמים אמרו נואש, ואין הם פותחים עוד שערים. לא כאלה שאני רואה, ולא כאלה שאינני רואה. אני מניח שהשנה הקרובה תהא דומה ולא שונה, ואבן הרכב תמשיך להכביד וללחוץ, תפיק ממני את יצהרי הדל והלא איכותי במיוחד. אמשיך לזרות תקוותי לרוח, אמשיך לשאת את המשא, אקווה שלא להתעורר יום אחד, מתישהו בשנה הזאת, שלא אדע עוד ימי הולדת ולא שקיות עם דברים טובים, אבל מחמת ההרגל משוכנע שאתעורר בכל הימים, וכעת חיה, אערוך אולי חשבון נפש נוסף. אולי יקרו דברים טובים, אומר אני, ואין אני מאמין בכך עוד, ואף על פי כן, במקום מסויים בתוכי, שאין בכוחי לכבותו, עומדת איתנה תקווה דקה, אבל עוצמתית, שאולי בכל זאת יקרו כמה דברים טובים, ונראה כי זהו מקום טוב לסיים, ולשבח לאדון הכל, ולתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כההם, ולא שמנו כההם, ברוך שלא עשני גוי, שזכיתי לערוך חשבון נפש לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ומושב יקרו בשמיים ממעל ושכינת עוזו בגבהי מרומים, ובאמת, ברגע זה ממש, יש בי ניצוץ של אהבה אל המאציל, הבורא, היוצר, העושה, ומי יתן ויעלה הדבר מלפניו, ותחל שנה וברכותיה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

תשובות

הדברים נכתבו בתשובה לשאלות שהעלה המגיב "איש" בתגובתו מן הששה ביולי 2016 באתר גלובס, לכתבה שבכאן:  http://tinyurl.com/zloy8oj    (נכון לכתיבת שורה זו, בתוך תגובה 196. איכשהו, מספר התגובה משתנה, אבל היא נותרת ראשונה בתגובות. לא ברור. מה שכן ברור הוא שגלובס לא מעוניינים לפרסם את התשובות שכתבתי ל"איש", ולכן אני מעלה אותן כאן).

בא ואענה לך, על אף שאתה תמצא פגמים בתשובתי, ותנסה להשיב לי כגמולי, ואז אני אמצא פגמים בתשובותיך, וכו', ולבסוף כל אחד יוותר בעמדתו המקורית. מדוע כל אחד נותר בעמדתו המקורית? על זה אענה לך בסוף הדברים.
אם כן, לשאלותיך:
1) למה כל מי שמבצע אלימות פיזית על רקע פוליטי מגיע מהימין?
א) תשובה שהיא איננה טובה, והיא בכלל שאלה: מדוע כל מי שבוגד במדינה (אדיב, ואנונו, שוקן וכו') מגיע מן השמאל? האם אתה חושב שלבגידה אין משמעות של אלימות פיסית? הרי מידע שמוסר בוגד עולה בחיי אדם. ולא רק המידע, אלא עצם קיומו של בוגד מתיר את דמם של שכניו, חבריו, בני משפחתו, משום שבוגדים, בעצם קיומם, מאשררים לאויב את הצלחתו, את צדקת דרכו, ומעודדים אותו להמשיך במאבקו עד חורמה, כלומר להמשיך להרוג אזרחים יהודים ככל יכולתו.
לפיכך תשובה לשאלתך היא שהשמאל מבצע אלימות פיסית בדרך אחרת, עקיפה, והימין מבצע את אלימותו בדרך ישירה. זה נכון.

ב) תשובה שניה, והיא טובה יותר, והיא כרוכה בתשובה הראשונה:
כידוע, העם בישראל אוכל מרורים רבים מן האלימות שמופנית כלפיו מצד האויב. (תאמר שגם הפוך? גם הפוך, נכון, אבל זה לא הנושא עכשיו). לפיכך – משום שבני ישראל מתים בהמוניהם על ידי האויב, השמאל לא נזקק(!) לבצע פעולות אלימות כלפי הימין. (נזקק – משום שאלימות היא כח מרכזי באנושיות, והיא חייבת – חייבת – לבוא לידי ביטוי. כלומר, האלימות המופנית כלפי כלל העם על ידי האויב, מייתרת את השימוש באלימות מצד שמאל כלפי צד ימין.
יתרה מכך – על פי השקפתי – השמאל מעודד אלימות מצד האויב, ולפיכך הוא אלים באמצעות שליח. יש מי שמבצע עבורו את פעולת האלימות.
שוב – אלימות עקיפה, ולא אלימות ישירה. מדוע מעודד השמאל אלימות כלפי יהודים? זה בסעיף הבא.

ג) תשובה שלישית והיא טובה יותר, ונעלמת מן השיח הציבורי באופן מוחלט:
הימין הוא יהודי. הוא מזדהה עם יהדותו. כלומר הזהות הימנית היא זהות יהודית. (אמנם ניתן לומר כי רוב אנשי הימין לא מבינים לעומק את יהדותם, ולא את היהדות בכלל, וזה נכון, אבל אי הבנתם אינם מכחישה או מפחיתה או פוגמת בעצם קיומם. כלומר, לקיום משמעות משל עצמו, במנותק מהבנת הקיים את עצמו. דוגמא לכך היא שמלח, או זהב, או עגבנייה, או זבוב אינם מבינים את עצמם קיומם, אבל דבר זה אינו מפחית ממידת קיומם.) (באשר לאנשי השמאל – ברור שאינם מבינים את יהדותם. ולא רק שאינם מבינים – הם מעניקים לה פירוש כה מחריד, ותופסים אותה כאבן ריחיים הכרוכה סביב צווארם, מבקשת למחוץ אותם ולחנוק אותם למוות. פירוש מעוות זה מחייב אותם, כיצורים חיים, להתנגד ליהדות בכל כוחם, משום שמה שמאיים על חייך, או מה שאתה תופס אותו כמאיים על חייך, שומה עליך להתקומם כנגדו (בבחינת הקם להורגך – השכם להורגו)).
בכל שנות הגלות הזדהה העם היהודי עם יהדותו. בכח, משום שלא ניתן היה לו להזדהות עם עמי העולם. בזמן המכונה עידן הנאורות באירופה, כאשר חל שינוי מרחיק לכת בתפישת העולם והוא הפך במהרה לחילוני, מצאו יהודים רבים מזור לנפשם בחילונות. הם, כמו עמי העולם, קמו כנגד אלוהים. אלוהים מת, היו הם אומרים, אלוהים מת, אין בו עוד צורך, באלוהים. מרד אנושי זה באלוהים הביא עמו תוצאות רבות, חלקן מדהימות ומעולות (מדע, קדמה, פתיחות), וחלק איומות ונוראות (שואה, שואה, שואה, קומוניזם, סוציאליזם, שואה, קומוניזם, סוציאליזם, שואה). כעת, היהודים הנאמנים ליהדותם מזדהים, בעומק נשמתם, עם אלוהים. משום שהעם הזה (המעפן והמטומטם לשיטת השמאל, וגם לשיטת חלקים נרחבים בימין), הביא לעולם את אלוהים. אלוהים ברא את העולם, ואת העמים, ואת העם, והעם הביא לעולם את אלוהים: פעם אחת על הצלב, ופעם אחרת בחרבו של מוחמד. עמי העולם יודעים שהאלוהות שלהם באה מאלה, היהודים. בתקופת הנאורות, כאשר נרצח האלוהים, עלה הצורך לרצוח גם את בני עמו, את מקורו, את אלה שהביאוהו אל העולם. אט אט, אבל בטוח מאד, התקדם העולם משנאת היהודי, אל קילוף היהודי מאנושיותו, אל הצגתו כשורש כל רע, ואל הכחדתו.
רוצה לומר שהשמאל, בעצם, על מנת לקיים את רצח האלוהים, מפנה את שנאתו אל היהודים, בכלל זה כלפי עצמו. לטעמי האישי, השמאל היה צועד בלב מתרונן אל תאי הגזים, לו היה מניח לו הצורר לעשות כן. כי אין לו, לשמאל, מטרה אחרת, אלא הכחדת היהודים. זה בעצם מעין הקרבת עצמי כקורבן על מזבח העולם, כדי לשחרר את עמי העולם מן האלוהים (יש בזה מעין קבלה שלמה של המיתוס הנוצרי, על היהודי המקריב עצמו עבור העולם, ומכאן משיכת השמאל לעמי אירופה הנוצרית). כל כך הרבה מאמץ השקיע השמאל, משקיע השמאל, בעניין זה, ואין תוצאות ניכרות לעין. התסכול הוא כה עמוק, עד שכל יהודי, ובמיוחד בן ימין, יהודי דתי או חילוני המזדהה עם יהדותו, הופך לשטן בעיני השמאל.
כל זה מביא אותנו אל האמירה שהאלימות שהשמאל מפנה כלפי הימין היא תמידית, ולכן בלתי נגלית, שכן התרגלה העין אליה ואינה רואה אותה עוד, ואילו האלימות הימנית כלפי השמאל פורצת אחת לאיזה זמן, משום שהימין תופס (נכונה) את השמאל כמי שבא להכחידו.
כלומר השמאל מתקיף את הזהות היהודית, ולא את המדינה או את הדת, והוא משתמש בכל אשר ניתן לו על מנת לפגוע ביהדות. מכאן תמיכת השמאל בסטאלין. אתה קולט איש יקר? השמאל שלך תמך באחד הרוצחים הכי גדולים עלי אדמות. בסטאלין. אני לא שמעתי חרטה, אני לא שמעתי – טעינו.
רק ראיתי חילופי גברי. משמת סטאלין, עברה תמיכת השמאל לעראפת. שמש העמים הוחלף באבו עמר, התמיכה במבנה החברתי המלאכותי והשקרי הקרוי קומוניזם, הוחלפה בתמיכה במבנה החברתי השקרי הקרוי פלסטיניזם, או סתם פלסטין, או העם הפלסטיני. ההוא שהוציא לפועל את "הקומוניזם הוא הפתרון היחיד לכלל בעיות העולם וצריך להכחיד את היהודים", הוחלף במי שמוציא לפועל את "הדת (המוסלמית במקרה זה) היא הפתרון היחיד לכלל בעיות העולם, וצריך להכחיד את היהודים". אירוניה מקסימה ממש.

2) למה אנשי לח"י (ימניים) הוציאו להורג אנשים ללא משפט?
למה אנשי ההגנה הוציאו להורג אנשים? כי הם בגדו, וכי באין מדינה, השופטים הם המורדים עצמם.
רשימת אנשים שהלח"י הרג: ישראל פריצקר (שהסגיר אנשי אצל לבריטים), זאב פלאש (ששירת במשטרה הבריטית), חיים גוטוביץ' (גם הוא, ורציחתו התבררה כטעות נוראה), יוסף דוידסקו (בחשד שהסגיר את יוסף סיטנר, ואפשר שגם כאן טעות נוראה היתה), אליהו גלעדי (אומרים שהיה קיצוני מדי אפילו עבורם).

רשימת אנשים שההגנה הרגה: ברוך ויינשל (מסר ידיעות בנוגע לעלייה), אוסקר אופלר (הסגרת סליק), משה סבטאני (הלשנה), יצחק שרנסקי וברוך מנפילד (לא מצאתי סיבה ומקור, ואפשר שטעות נוראה), ולטר שטראוס (סליק), משה יעקב מרכוס (סליק). [בתגובות תמצאו הבהרה לעניין ולטר שטראוס].

כלומר, דבר זה לא היה מנת חלקו של הלח"י בלבד, אלא גם של ההגנה. אם אתה חושב שקל להקים מדינה, ואתה היית עושה זאת באדיבות, בחן ובנימוס, אינך אלא שוטה. קשה להקים, קשה להלחם, קשה להיות צודק וצדיק כל הזמן, והעולם האנושי מעורבב ברע עד קצה קצה של יכולתו להרע. יש מעט טוב, והוא מדהים, הוא מנצח, הוא נפלא, הוא חוקר ובונה ומפיח חיים, ויש רע כל כך, אשר פעמים מופנה כלפינו, ופעמים הוא בא מאיתנו. תתבגר.

3) למה בגין (ימני) התנגד להכרזת המדינה על ידי בן גוריון (סמול).
אם זה נכון, בגלל מניעים אישיים. בגלל אלטלנה. אגב, אלטלנה – לטעמי – היא רצח ממניעים פוליטיים שנעשה מצד שמאל לצד ימין. כך שהטענה המובלעת בשאלתך הראשונה נופלת. אני איש ימין מובהק, כמו שהבנת. עם זאת אני אומר כך: צדק בן גוריון שירה, צדק בגין שלא ירה. ושנאת מוות שבין השניים, גם היא צדק. קודש היא. קדושה שנאתם זה לזה מכל אהבותי. זה דבר אחד.
דבר אחר הוא ציטוט של מנחם בגין מימי ההקמה:
"קמה מדינת ישראל. והיא קמה רק כך: בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. אחרת לא יכלה לקום… הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית… אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא…" וכו'. הנה לך, ימים אחדים אל תוך הקמת המדינה, התיישר בגין עם המצב.
שוב, אם אתה מצפה, כשם שעולה משאלתך, שיריבים כה מרים יסכימו על מה שנראה לך טריוויאלי, אינך אלא וכו'.

4) למה הימין מחזיר שטחים ועדיין מאשים את הסמול?
א) הימין מוסר שטחים, ולא מחזיר שטחים, משום שהוא אידיוט מטומטם. משום שהוא, לפרקים, נכנע ללחץ הבלתי פוסק של השמאל מבפנים ושל העולם מבחוץ. קשה להיות בעמדה שמסרבת ל"שלום", גם אם זה לא שלום, אלא פתח נוסף לאי־לגיטימציה עצמית (כמו גם עולמית), ולמעשה מתן כלי נשק לאוייבי היהדות המבקשים להכחידה. הימין החלש, אינני יודע מדוע, ממשיך לבקש בכל לבו את אישור העולם לקיומה של המדינה היהודית (כשהוא אינו מבין בשכל את מה שפרשתי לפניך בהרחבה רבה. הבנתו היא רגשית בלבד).
הוא מאשים את השמאל משום שהשמאל מצליח, בכח אדירים ומתוך שנאה מוחלטת ליהדות ולערכיה, לכפות עמדותיו מבחוץ (בכנסת, בבית המשפט, באקדמיה, באמנות, בתקשורת, בפעילות של ארגונים פוליטיים חוץ פרלמנטריים) והשמאל הוא חזק מאד. אל תתמם ואל תטעה.
ב) תמקד את השאלה: מאשים את השמאל במה? ברור לי שהימין מאשים את השמאל בדברים רבים, אבל למה התכוונת אתה בשאלתך זו?

5) מדוע הנך כותב את דברי השטנה שלך ועדיין חושב שהנך נורמטיבי? למה?
שאלה זו לא הופנתה כלפי, ואין אני יכול לענות עליה מצדו של הנשאל.
מצדי אני יכול לכתוב לך שאנשים נורמטיביים כותבים דברי שטנה בלי סוף, משום שנורמטיבי אין פירושו טוב ומיטיב, אלא פרט מתפקד בחברה.
הנה ציטוט של שמאלני מפייסבוק:
"יהודייה מסריחה. התקלחתי היום עם סבתא שלך. היא סבון טוב". (לינק http://tinyurl.com/zj2m36d)
הנה ציטוטים אחרים:
"אם נהרג למתנחלים ילד או שניים, הם אומרים: 'נעשה ארבעה במקומם והכל יהיה בסדר" (תומרקין)
"אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי – אתה ימני" (דן תדמור, עיתון ירושלים)
"הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עופרה מוזס, הם שותים אותו" (דדי צוקר).
"כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים" (עמוס עוז, על מתיישבים יהודים)
יש עוד מלא, תחפש.

עכשיו אסביר לך למה בזבזתי זמן, ואתה תשאר בעמדתך:
פוליטיקה, במובנה העמוק ביותר, עוסקת בזהות. יש עצמי קטן, ויש לו זהות יחסית מבוררת, ויש עצמי רחב יותר, וגם לו יש זהות. העצמי הקטן מבקש להקרין את זהותו על העצמי הרחב, ובה בעת שואב מן העצמי הרחב את זהותו. כלומr קיים קשר גומלין בין השניים. קשה עד מאד לאדם לשנות את זהותו, להחליף אותה. ברור שאחרי קריאת כמה מלים במשך 10 דקות, רבע שעה, אתה לא תחליף זהות. אתה תתחפר, תתנגד, תגיב, תשנא, תקלל. אתה תמצא כל דרך שהיא על מנת להצדיק את עמדותיך העמוקות ביותר, עמדות אשר נפשך מזהה אותן עם מושג האני שלה, ואשר אותן היא מבקשת להקרין על האני הרחב שלה. מה שאני אומר הוא שאתה לא תחליף את האני שלך, משום שזה דבר קשה מאד. כאשר מתבצעת החלפת זהות, וזה קורה לעיתים נדירות, הרי שהיא תוצאה של תהליך אישי עמוק, הנובע מתוך הנפש פנימה, ולא מדברים שכתב איזה איש, איל שמו.
אני חזרתי בתשובה פעם, והייתי צריך להחליף את הדיסקט הפנימי, האתאיסטי. זה היה נורא. זה לא הפסיק להיות נורא. החזרה בתשובה שלי היא הדבר הקשה ביותר שעשיתי אי פעם.
אני חשבתי שאני סטרייט פעם. אחר כך חשבתי שאני גיי. אחר כך שוב חשבתי שאני סטרייט. לשמחתי זה נעצר כאן (כן, לשמחתי). כל שינוי כזה שבר את נפשי פנימה, והרס חלקים נרחבים בתוכה. אתה מבין? אני בסך הכל איש מסוכסך ופגום ועלוב ודל. באמת לא הצלחה גדולה. אבל אין לי ברירה אלא לחיות עם עצמי. זה מה יש.
עם זאת אני יהודי, ואני אוהב את יהדותי, ואת אלוהים בורא עולם, ואת תורת ישראל, ואת ארץ ישראל.

על אף אריכותם, הדברים נכתבו בראשי פרקים, ויש להרחיב ולהעמיק בהם עוד ועוד.

שבת שלום.

פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

אין איל (בראשית י"ח, ו' – ח')

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות: ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו: ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו

פשט הפסוקים
אברהם מזרז את אנשי ביתו להתקין ארוחה דשנה ועשירה, הכוללת מאפים, בשר, חמאה וחלב, והוא מגיש אותה לשלושת האורחים.

התבוננות
וימהר, מהרי, רץ, וימהר
אברהם ממהר להשביע את רצונם של אורחיו, וכל זה ברור וקשור בהכנסת אורחים שלו הנהדרת, שהיא מצווה גדולה אצלנו, וגם אצל בני ישמעאל. שאברהם מאציל מהכנסת אורחים שלו על בניו.

שלש סאים קמח סלת
לכל אורח סאה אחת, והיא סאתו שלו. וזה פשט, ויש אומרים שלוש סאים לכל אחד, וזה עניין אחר.
ויקח חמאה וחלב ובן־הבקר אשר עשה ויתן לפניהם
והעלימה התורה את הלחם שאפתה שרה. מדוע? אנו איננו יודעים, ומוצאים נחמתנו ברמז, שעולות אלה התיבות (שלש סאים קמח סלת) כדי הוא לכם אות: הנה העלמה הרה וילדת (ישעיהו פרק ז'), והרי אלה השלשה באים להודיע על הריונה של שרה, וברמז קרויה היא עלמה, על אף שזקנה, וחדל להיות לה ארח כנשים. ומה נאמר? נראה לנו לומר ששרי היא זו שזקנה, אבל שרה בריה חדשה היא, ששם חדש ניתן לה, ועם השם החדש באה רוח חדשה, חיים חדשים, ועל־כן מגבלתה הגופנית של שרי הוסרה ממנה, והנה שרה כעלמה היא, כאשה צעירה, והיא יולדת בן. ועל הבן שבתורה נאמר וקראת שמו יצחק, ואילו על הבן שבישעיהו נאמר וקראת שמו עמנו אל, והנה יצחק ועמנואל מתאחדים ברמז, ויש ללמוד בזה עוד.
עוד נאמר כי שלשה שותפים ביילוד והם אמו ואביו והאלוהים, והנה סאה אחת לכל אחד מאלה הנרמזים כאן. ויש עוד ללמוד על דרך הרמז, אבל פשט הדברים אינו ברור. ושיערתי שלחם מובן מאליו שיגיש, ועל־כן הזכירה תורה רק את התקרובת שאינה לחם, וכך ראיתי אצל רשב"ם, ונמצאתי קולע לדעת גדולים, אבל באמת אין אני יודע. אינני יודע. ויש עוד מדרשים בזה, ועניינים בהם לרוב, ויש ללמוד הרבה על מנת לחדור מעט את חומת חכמתם, והיא עמוקה מאד.

וימהר אברהם האהלה אל שרה
וגם כאן רמזים הרבה, ואנו נכתוב שנאמר האהלה אל שרה, ובעינינו חשוב הדבר להמשך, שהשלושה שואלים איה שרה אשתך, והוא עונה הנה באהל, ותשובתו תשובת אמת, שיודע את מקומה בעת שאומר, ואין תשובתו כללית, מעין איפשהו כאן, באיזור. לא. יודע הוא את מקומה, וזה חשוב: הנה, באהל.
ועל דרך הסוד נאמר, ורק נזכיר ונפנה תשומת־הלב, שחמש תיבות אלה מכילות בקרבן ביאה. שאלה התיבות היחידות המרמזות כן, ולא כתוב באברהם ידיעה וביאה (כשם שכתוב באדם ובמקומות אחרים: וידע האדם את חוה אשתו ותהר וכו'). אין כזו עדות כלל, כאילו לא בא אליה. ובכל זאת בא, וזה טמון כאן, ברמז.

שבח והודיה לה' יתברך על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה מחסר אני ופוגם, שאין בי נפש ואין בי רוח, ונשמה ודאי אין בי. רק גוף מת כותב אלה הדברים, בלי שאדע מה ובלי שאדע עד־מה.
אור ליום שני בשבת משפטים, כ"ב בשבט התשע"ו, יפו.

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ

myselfon2

http://wp.me/pYhik-VR

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ח, ג' – ה')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך: יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת

פשט הפסוקים
אברהם מזמין את השלשה להתרווח בצל קורתו: לרחוץ, לנוח ולאכול לפני שימשיכו בדרכם, והם מקבלים את הזמנתו.

התבוננות
נזכור שאברהם עדיין בהסתר, כשם שכתבנו בפירוש האחרון, ונמשיך:
דבר ראשון העולה באופן טבעי הוא שאברהם פונה אל האנשים בלשון יחיד: מצאתי חן בעיניךָ, אל נא תעבוֹר. ואחר כך עובר ללשון רבים: רחצו, השענו, סעדו, תעברו, עברתם. מה זה?
נראה כי התורה דווקא עונה על השאלה, אבל באופן מוזר. נוכל לפרש כי המשפט הראשון שאומר אברהם אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך – אינו מופנה אל האנשים כלל. הוא מופנה לאלוהים. שנאמר – אֲדׂנָי. כלומר אברהם מבקש מן האלוהים הנגלה אליו בחזיון, שיישאר איתו, שלא יעזוב, אולי משום שחשש להיות לבד במחיצת השלושה. לאו דווקא חשש לחייו, אלא חשש אחר: שמא ייכשל בלשונו, שמא לא יבין מה נאמר, שמא כזה או שמא אחר. משל היה ילד המבקש מן המבוגר האחראי להשאר בסביבה. אם נתרגם את התחושות הללו למלים, נמצא שאומר משהו מעין "התגלית אלי והראית לי בחזיון את אלה האנשים. עכשיו עלי לפעול לבד ולבוא במשא ומתן עמם, אבל אני לא בטוח בטיב ההתגלות. אנא השאר". ככל שנראה אחר־כך, האלוהים נענה לבקשתו, ונשאר. מִשֶּׁרָאָה אברהם שכך, פנה אל האנשים בבטחון: "בואו, התארחו אצלי ונוחו מן הדרך". זה באשר לאופן הפנייה.
באשר לתוכן, אברהם מציע לשלושת אורחיו לרחוץ, לנוח ולאכול, ובוודאי גם לשתות, אם כי התורה איננה מפורשת בעניין השתייה, וזה אומר דרשני, שהתורה יודעת לציין פרטים קטנטנים כאשר עולה מלפניה, ובאותה המידה יודעת להכמין, ויש להגות בזה ובזה על־פי ההקשר: שבין גילתה ובין הסתירה – אוצרות רבים טמנה לנו. אם־כן, נוכל לחשוב שהסעודה שהציע כללה גם מים, או אולי נוזל מרענן אחר. וכן אפשר לחשוב שהמים שהציע לרחיצה משמשים גם לשתייה, שאחרי ששתו מעט – רחצו, או אחרי שרחצו – שתו מעט. כך או כך, אנו מתעכבים כאן על פרט שזיהינו כחשוב, ואעפ"כ, אין ביכולתנו לדלות מים חיים ממנו. ואנו נהגה בו בימים אחרים אולי, אם נזכה עד בלי די, בסיפור אליעזר ורבקה. רק נכתוב שעולה מלפנינו כי במקום שהעלימה את שמו מן הסיפור, שם גם העלימה את שתיית המים, ואין אנו יודעים לומר יותר מזה.
פשטם של דברים, אברהם מציע מעט מים ולחם, וקצת מנוחה, אבל נותן הרבה יותר. ככל שאנו מבינים, וכבר אלפים בשנים מדברים בהכנסת אורחים שלו, נהג כך על־מנת שלא להביך את אורחיו בהצעות גדולות מדי, שאז אולי היו נוטים לדחותן. לכן הציע מעט, ונתן הרבה, וזה ידוע לכל, וכך ראוי שננהג גם אנו.

השענו תחת העץ
מציע מנוחה, ומאפשר לחשוב, כשם שחשבנו קודם לכן, שיום שבת היה. ששבת יום מנוחה הוא. אבל אנו מתבוננים הרבה בתיבת העץ, שהיא תמימה למקרא מחד, אבל טורדת מאידך. מה עץ? איזה עץ? ומדוע מיודע? ואין אנו יודעים, אבל מעלים את השאלה, ונזכרים בסיפור גן העדן שתמיד מלווה את פירושנו, שם נאמר המן העץ, והיה גם העץ ההוא מיודע. ואנו איננו שואלים ההיה היה זה אותו העץ, שלא סביר הדבר, אלא שאלתנו נוגעת לעצם הזכרתו, ואין אנו יודעים כלל.

ואקחה פת לחם
ואקחה במשמעות ואביאה, ופירשנו בפסוקים קודמים קח במשמעות הבא. ויש לחזור ולכתוב, שכן בימינו התיבה משמשת ללקיחה בלבד, ואנו מזכירים.

אחר תעברו
במשמעות תמשיכו.
על כן עברתם
במשמעות חלפתם, התקרבתם, הגעתם. כלומר שורש אחד משמש בשתי משמעויות, וזה שורש עב"ר שעניינים רבים נכרכים בו. וגם בתחילת הדברים מבקש אברהם – אל נא תעבר, ומכאן ששורש עב"ר הוא מרכזי כאן. מה מרכזיותו? העיבור, הריונה של שרה. שהמלאכים באים להודיעו על זה הדבר.
ואנו לא נעצור בעיבור בלבד, אלא נוסיף נפרש את הבקשה אל נא תעבור – כך: שאברהם מבקש מן האלוהים להשאר בהווה, ולא לחלוף, לא להפוך לעבר, ובכך אנו מרחיבים את הפרשנות דלעיל של אלה התיבות, שם ביקש אברהם סעד. ובכן, לא רק סעד הוא מבקש, אלא זמן: הוא מבקש הווה, והוא מקבל הן הווה והן עתיד – זה יצחק. אבל אברהם הוא עברי, ומכאן שעַמוֹ, עַמֵנוּ, עם הָעִבְרִים, מכיל בתוכו עבר הווה ועתיד, וכל זה מתנקז לשם הוויה, היה הווה ויהיה, שהוא גם המקום, ואנו מקבלים אחדות המקום והזמן, וכל זה עולה למבנה יפה מאד.

כן תעשה כאשר דברת
ופשט הדברים שהם מתייחסים על הצעתו למנוחה ולסעודה, אבל בעומק הפשט מתייחסים הם לענייני הזמן שבהם דברנו, ומצווים אותו: כן תעשה, כלומר בחייך תקיים את אשר דברת, בך יתקיימו כל הזמנים, וממך אל בניך יוצאי חלציך, דרך הבן שיוולד משרה, וקראת את שמו יצחק. וכל זה עדיין מכוסה מאברהם, ועוד מעט קט יתגלה לו, ואנו נהיה אתו שם.

ברוך הוא וברוך שמו. אלה הדברים שעברו בי, ולא רציתי ולא ידעתי ולא יכולתי כלל וכלל, ואעפ"כ יצאו ממני, ומי יתן ואשוב ואמלא, ומי יתן ואשוב.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדיו המרובים.
אור ליום השישי בשבת בשלח, י"ב בשבט התשע"ו, יפו.

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ

myselfon2

http://wp.me/pYhik-Vf

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה