חשבון נפש, ראש השנה התשע"ח

ובכן טוב לשבת מול המסך ולנסות לכתוב את חשבון נפשך, שכן כך, לכל הפחות, אתה מנסה להעלות בזכרון את קורות השנה האחרונה, ולבחון את מצבך בכלל ובפרט, ואולי יעלו לפניך אי אילו דברים שנסתרו ממך עם הזמן, ואולי תוכל לכלול אותם בחשבון נפשך, לראות אולי בכל־זאת מה.

לפני שנה בדיוק העליתי על הכתב את חשבון נפשי לשנה ההיא, והנה יושב אני באותו מקום ובאותו הזמן, מתבונן לאחור ולפנים, שואל מה היה, מה עכשיו, ומה הייתי רוצה שיהיה.

הייתי רוצה שיקח את נפשי שיקח את נפשי שיקח את נפשי שיקח את נפשי שיקח את נפשי, ואם לא יקח את נפשי שיבוא בתוך תוכי, יעמוד ביני לבין זרם מחשבותי, העובר תדיר בצינורות הביוב של מוחי הקהה והמטומטם, שמאסתי בו עד־בלי־די. שיהיה האלוהים אינסטלטור, וינקה את מוחי מכל הזבל המטונף החולף במוחי בכל העיתים, יהיו אלה מחשבות בדבר עולם טוב יותר, מתוקן, שלם, שהן בעיקרן מחשבות שקר המנחמות לרגע, צובעות לשנייה את המציאות האפורה, מעצימות את תחושת הצדק הפנימית, מעניקות רגעי חסד שקריים שבהם קטנותך נדחקת אל מול עצמתך, והנה העולם מציית לרצונך, הו המשיח, ומשהתכופף העולם אל מול אוננות מחשבותיך הרי שבאה אחרית הימים, גאולה הו גאולה, והכל טוב ונחמד עד מאד, וחדלו פרעות ורעב וביזה ורצח, בֻּלָּע המוות לנצח, נצחון גדול לאורת היהודים, ומנגד מחשבות זעם וטירוף ושנאה ורצח, שמוחי הצואֶה מתנאה בהן מדי יום, או מחשבות הבל וסרק כגון מי עומד בראש רשימת זבל זו או אחרת בפרלמנט המסריח, המתועב והמצחין הניצב על הגבעה בירושלים, (שאין אני מוכן לכנותו בשמו המקובל, שכן כנסת ישראל עניין עליון הוא, ואילו הפרלמנט המזוהם שלנו – אין לו דבר וחצי דבר עם עניין זה) או מי ממלא את הבניין שמולו, עומד בראש הרשות השופטת הרקובה והמושחתת של ראשית צמיחת גאולתנו.

קח את נפשי קח את נפשי קח את נפשי ה' יתברך, דון אותי למוות, שחרר אותי מכל הזבל והתיעוב והלכלוך, שחרר אותי ה' יתברך, שחרר אותי מכל הזבל והתיעוב והלכלוך שדבקו בי והרקיבוני יתר על המידה, שחרר אותי מכל הזבל והלכלוך ה' יתברך, מכל הדומן והאשפה, שחרר אותי ה' יתברך, תהא שנת עולם חפשי ממני, תהא שנה זו שנת מותי הברוך והיקר והטוב, תהא שנה זו שנתי האחרונה, שנת ישרים שתהא, היתברך, אנא ממך, שחרר אותי מכבלי גופי, שחרר את העולם מזוהמתי וזוהמת נחשי, הפרד בין נפשי וגופי, קח את נפשי, עשה בה כאשר תעשה, אין אני חפץ להיות עוד בעולמך היפה והמרהיב, עולמך החללי והגדול והנפלא, מלא בסודות וברזים עד־בלי־די, עולמך האטומי הקטן והמסתורי לא פחות, עולמך האסתטי להחריד, עולמך הקסום והטוב, עולמך שחשבתי לו חזון יפה עד מאד, עולמך המתעלם ממני אד אבסורדום או אד אינפיניטום, המסרב להפיק ולו אשה אחת שאדע לאהוב, אשה אחת שתאהב, ושאסכים לקבל אהבתה, ולהעניק לה חזרה, עולמך שבו תורת משה העליונה על הכל, שנואה ובזוייה ונקלית על־ידי אלה שנבחרו לקבלה, עולמך היפה והטוב ה' יתברך, אינני יכול לחיות בו עוד.

זה היה קודם לכן ועכשיו חזרתי מהליכת הבוקר על שפת הים היפה והנפלא, ועל שפת הים היפה והנפלא הסתובבו קבוצות של זבל אנושי ושנאתי את החיים עד מאד, ומאסתי בהליכה הנפלאה, ושבתי הביתה, ובדרך חזרה ישב איש על גבעה קטנה הסמוכה לים ונגן בחצוצרה, וישבתי בסמוך ושמעתי את נגינתו, וראיתי את ההלכים ואת הרצים ואת בני־האדם המעטים שיצאו מן הבית להתעמלות בבוקר יום־הדין, והיה רגע יפה, והוא דחק הרבה מצערי הצידה, וגם הַצְּעִידָה עצמה העניקה מעט שמחה וקלילות ואנרגיה נעימה, ורק קצת ממחשבות המוות שאחזו בי קודם נותרו, אבל הן שם, מחכות, עד שיום אחד יְאכְּלוּ אותי כליל, אם ידחה הברוך־הוא את בקשתי, ולא יקח את נפשי חזרה.

היתה שנה. תמיד יש שנה, עד שאין שנה. אבל היתה.

אינני זוכר הרבה מן השנה הזאת. היא היתה רעה ככל השנים, טובה ככל השנים, שום דבר מיוחד.

אין בתוכי דחף לערוך חשבון־נפש, כאילו האלוהים רחוק ממני, מה לך ולחשבון־הנפש הוא אומר, זה לאנשים בעלי נפש, ואילו אתה – קליפה ריקה, מה לך כאן, החוטא. אבל הוא איננו רחוק. קרוב הוא כשם שקרוב הוא אליך הקורא, אלייך הקוראת. ככה זה עם אלוהים. קרוב ורחוק כרצונך.

ואכן, חוטא אני. יהודי חוטא. שאין אני מוכן לוותר על מרכיב היהודי שהוא עיקר זהותי, ומוכן אני לשאת את התואר חוטא, בניגוד לרבים אחרים המתקשים להגדיר עצמם חוטאים. לא, הם אומרים, אני אינני חוטא, אינני פושע, אני בסדר גמור. אולי אינני מקיים הא ודא, אולי כך או אחרת, אבל חוטא – אני אינני.

יהודי אני. יהודי חוטא.
אינני טוב בכיבוד אב ואם. אינני טוב בזה כלל וכלל.
אינני טוב בשמירת הברית. או בשמירת שבת. ככל יכולתי שומר אני מעט מסימני השבת, וככל יכולתי שומר הברית. אבל יכולתי קטנה היא, ואני נופל שוב ושוב.
אינני טוב באהבת הרֵעַ.
איבדתי את היכולת הטבעית לאהוב.
בחרתי במוות תחת שאבחר בחיים. ממש בחרתי בו, והוא גם הוא דחה אותי מלפניו, בתואנות ביורוקרטיות כאלה או אחרות.

עזבתי את העבודה שהיתה אבן רחיים על צווארי, ובכך הפגנתי מידה של חירות פנימית.
דבר זה נחשב בעיני לפסגת הישגי בשנה החולפת, שיצאתי לחופשי מעול נוראי.
אינני מתכוון לחזור לעבוד עוד. אני מודע לכך שזו הצהרה בעייתית, ואפשר שאשבר תחת עוּלָם הנורא של צרכי היום־יום.  אבל אינני מתכוון לחזור ולעבוד עוד לעולם.
הָיׂה לא תהיה. ואם אין מתה אנכי.

עוד בשנה שחלפה כתבתי שלשה פירושים על עשרים וארבעה פסוקים מפרשת וירא. קשתה עלי מאד מלאכת הפירוש, ואינני יודע אם אשוב ואפרש. קשה לעבוד בלא שום צורה של תגמול. קשה מאד. ואם בעבר עצם הפירוש היה הגמול, ושמחתי בו, הרי שפסקה שמחתי, נגוזה בזוהמת דכאוני, ואינני רואה דרך להמשיך כך.
כן כתבתי את המשל בדבר הנשמה והחיים, שם החיים נמשלים לאושוויץ, והנשמה המעונה לאדם או אדמת הנחטפים ממקום מרבצם הנעים, ומובאים בכח לאושוויץ על ידי אב ואם, בגלל… ובכן, סיבות.
ועוד העליתי על הכתב את החזון לימים רחוקים עד בלי די, ויש בו הרבה שמחה שבאה מתוך התבוננות. הכתיבה היתה מרעננת וחשוב היה לי להוציאה לאור, וגם התוכן עניין אותי מאד.
עוד כתבתי על נער אחד המוצא מטבע במקום שבו נדרס אדם כמה ימים קודם לכן, ושמח במטבע שמצא, בלי שידע על המוות שקדם למציאתו.
ובעצב כתבתי על אשה אחת, שגורלה לא שפר עליה, וכן כתבתי כמה משפטי פתיחה, ושתי גרסאות על האתאיסט שבכה, ועוד שייר אחרון עליה, ושמחתי בדברים הללו שכתבתי, ויש לציין זאת בחשבון הדברים.

בשנה החדשה אני מתכוון להשלים פרוייקט אחד וכן לשמור את הברית. שנה שלמה לשמור הברית. ולאחר מכן, אם אחיה חס ושלום, לשמור עוד את הברית. עד מותי, בלי עניינים מסוג זה כלל וכלל.

קראתי את הדברים על מנת לבחון אותם בטרם אעלה אותם קרבן אל הרשת, וראיתי שחסרה התייחסות למחשבות הַשְׁלָמָה המציפות אותי מפעם לפעם, שברגעים שהן חולפות בי אני מבין עד־מאד את העולם כמות שהוא, ואוהב אותו כמות שהוא, ושמח בו, ומבין עד־מאד את עומק היותו, ואף שנואי־נפשי המובהקים ביותר, אנשי השמאל בישראל, חוזרים למקומם כמשרתי ה', רוח סערה עושה דברו, והכל בסדר באותם רגעים, ולו היה בי הכח להאריך אפי, ולהחזיק בזה עוד ועוד ועוד, הרי שהייתי כותב דברים אחרים, מניח לשנאתי המגדירה רגעים רבים מאד מקיומי, וחי, פשוט חי, את החיים כמות שהם, על טוב ורע שבהם, בלי פחד כלל, ובלי שנאה, רק מהומה חביבה של אנשים מבולבלים, המחפשים דרך בנתיב חשוך ושחור ואפל לעייפה, חושך על פני תהום, והנה מקום טוב לסיים בו את חשבון הנפש לשנה החדשה, לבקש מאהובי האחד והיחיד, היתברך החביב והטוב, לומר יהי אור בתוכי, ולהוסיף בי רוח, ולקיים בי את המשך הפסוק, ודי.

.

.

.

.

.

.

.

 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ח, כ"ג – ל"ג)

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע: אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה: חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט: ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם: ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר: אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה: ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים: ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי ימצאון שם שלשים ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים: ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים: ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה: וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו

פשט הפסוקים
אברהם נושא ונותן עם האלוהים על גורל סדום ועמורה, ומצליח לחלץ הבטחה שלא ישחית את סדום ועמורה באם ימצאו שם עשרה צדיקים. בסוף השיחה "נפרד" האלוה (לא בכדי אני כותב אלוה) מאברהם, ואברהם חוזר אל ביתו. והסיפא קשה עד מאד.

התבוננות
ויגש אברהם אל מי ניגש אברהם? הריהו עודנו עומד לפני ה'. מה לו לגשת?

על־מנת להבין עניין זה, עלינו לחזור ולצפות בכל סיפורי אברהם מתחילה ועד כה, וזה על מנת שנראה את ההתפתחות הבאה:
1) ה' מצווה את אברם ללכת לו.
2) אברם מציית ובונה שני מזבחות לה'.
3) אברם יורד מצרימה, חוזר ארצה עשיר מאד, קורא בשם ה', ונפרד מלוט.
4) ה' מבטיח לאברם את הארץ. אברם בונה מזבח נוסף.
5) ברית בין הבתרים: לראשונה מדבר אברם עם ה': מה תתן לי ואחר־כך במה אדע כי אירשנה.
6) אברם בא אל הגר, והופך אב לישמעאל.
7) מלחמת המלכים.
8) חידוש הברית, אברם הופך לאברהם, מדבר בשנית אל ה': לו ישמעאל יחיה לפניך, מל את עצמו, את בנו, ואת בני ביתו.
9) אירוח שלושת האנשים, פרידה מעליהם, וכאן אנחנו נמצאים.

כלומר, עינינו רואות את הדבר הבא: אברם יוצא למסע היכרותו את עצמו ואת האלוהים, ולאט־לאט, כאשר הזמן והאירועים מאפשרים, הוא סוף־סוף מדבר אל האל, וזה מעיד על גבול מסויים שנחצה – הושגה קרבה מסויימת בין אברם והאלוהים, והיא מאפשרת לאברם לצאת מגדר הצייתן המוחלט, ולומר את אשר על לבו. ומה הוא אומר? מה תתן לי, במה אדע. כלומר דבריו של אברם אל האלוהים נוגעים אליו, אל ענייניו שלו.
אחר כך, ככל הידוע לנו, אברם חי את חייו על קורותיהם המרובים, וכשפונה אל ה' בשנית מבקש בעבורו ובעבור ישמעאל. לו ישמעאל יחיה – שאני לא צריך יותר מזה. על גבול האמירה שאין לי צורך בהבטחתך החדשה ובתוכניותיך לעתיד. מספיק לי ישמעאל. עד כדי כך. כלומר, דרגת הבטחון של אברם בקרבת ה' הולכת וגוברת, והוא פונה אל ה' במלים נועזות מאד. ועדיין – בקשתו עוסקת בעצמו ובקרוב אליו בלבד.

אבל עכשיו הדברים משתנים. משאמר ה' את דברו, הבהיר כי הוא יודע את אברהם וכי איננו מכסה ממנו דבר – אברהם מדבר (ולא אברם), והוא כמעט מחציף פנים: מה פתאום אתה נוהג כך? האף תספה צדיק עם רשע? אברהם, איש בשר ודם, מעמיד את האל בפני משפטו שלו הפנימי. חללה לך מעשות כדבר הזה. אדם עומד בפני אלוהים ואומר לו מה נכון? הייתכן?
נזכור כי באנו לפרש את תיבת ויגש – והנה התפרשה מאליה. אברהם, כך אמרנו, משום שכך כתוב – עודנו עומד לפני ה'. אבל אז הוא מפסיק לעמוד לפניו והנה הוא ניגש אליו. הוא יוצא מגדרו – ממש. הוא שובר את הגבול, את הדין, מידת הגבורה (את הדיסטנס) – בהיותו אברהם – ומבקש מן ה' להפגין רחמים גדולים על עירם של אנשים חטאים. אך הפעם איננו מבקש בעבור עצמו או בעבור בני ביתו – אלא בעבור הצדק. בעבור טובו של האלוהים, שאין דעתו של אברהם סובלת את ענישת הצדיקים בעבור חטאי הרשעים, או היפך הדבר – אינה סובלת שצדקת הצדיקים אינה מכפרת בעבור רשעת הרשעים.
וזה עניין תיבת ויגש.

עוד נשאל זאת: ה' אומר לאברהם ארדה נא ואראה…, ואין הוא אומר באתי להשחית העיר ולהשמידה. כיצד יודע אברהם שה' בא להשחית את שתי הערים הללו, על תושביהן, קטנים כגדולים? מאין לו, לאברהם, שעליו לסנגר על סדום ועל עמורה? שאלה זו מבהירה את אשר אמרנו בפירוש הקודם, כאשר נדרשנו לתיבות המכסה אני מאברהם – כלומר האלוהים עצמו מעיד שכוונותיו שקופות לאברהם, שמעשיו גלויים לפניו, ואין חציצה בינו ובינו. כי ידעתיו – ידיעה ממש – ידיעה שהיא איחוד שלם. כמה גדול הוא אברהם אבינו. כמה הוא גדול. וכמה גדול חסד האל שעשה עם אברהם. חסד אל כל היום.
ועוד אפשר לשער שתיבת הכצעקתה היא המסגירה את כוונות ה', ומתוכה לבד מבין אברהם שאם אכן כצעקתה, הרי שנחרץ גורלן של סדום ועמורה.

האף תספה צדיק עם רשע
אומר הקדוש ברוך הוא בפסקה הקודמת דברים בנוגע לאברהם ובין היתר אומר ונברכו… כי ידעתיו…אשר יצווה…ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. ומיד בפסקה הבאה, כלומר כאן, מדגים אברהם את אותה דרך צדקה ומשפט אשר נתן בו האל. מתרחש כאן מחזה מעניין. האחד, בעל הכוחות כולם, כל־יכול וגדול ואדיר, מחמיא לאברהם, מעניק לו ברכה, מתייחד עמו ומשבח אותו. מה שבלי שום ספק שם את אברהם במקום המקבל, המודה, הנהנה מן המחמאות המורעפות עליו. אסיר תודה הוא להקב"ה, אשר בחר בו ובזרעו, ונותן לו כה הרבה, על אף היותו עפר ואפר. אלא מאי? שאותו עפר ואפר אינו מתבסם מן המחמאות והתשורות, אלא נותר כשהוא – ומעיר לאדון האדונים. לא הכבוד מעניין את אברהם, ולא הברכה, ולא הידיעה, ולא הדורות הבאים. מה שמעסיק את אבינו הוא שהאלוהים שלו יהיה צדיק, יעשה משפט צדק. כלומר הדברים שאמר בו האל שנייה קודם לכן, אכן מחמיאים ומתקבלים באהבה, אבל אברהם שומע בהם רק את מה שנכון, ולוקח מהם רק את מה שצריך: הצדק, הצדקה, המשפט. זה מה שאנו רואים. וזה מייחד את אברהם מכלל אנשים, ומעמיד אותו במקום שראוי לו – הוא אבינו, אבי יצחק ואבי יעקב, וזה מקרין על ענוותנותו של משה, שאת מקורה אנו מוצאים כאן, באברהם.

האף תספה צדיק עם רשע: אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה: חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט
אברהם כעת בן 99 שנים, כלומר 24 שנים חלפו מאז בא לארץ כנען במצוות ה'. בכל השנים הללו אמר אברהם (בגלגולו כאברם) 28 מלים לה'. 24 בברית בין הבתרים (מה תתן לי ואנכי…..דמשק אליעזר), וארבע בחידוש הברית – לו ישמעאל יחיה לפניך. 41 מלים אמר כעת (ובכל הויכוח יאמר 94 מלים), בעומדו מול ה' לבדו. אברהם מדבר ומדבר ומדבר, ומסנגר בכל כוחו הן על אנשי סדום, והן על אלוהיו שלו. בחינת דבריו מעידה על סערת נפשו – שהוא שב וחוזר על טיעוניו שוב ושוב, חוזר על אותן המלים, מתחיל כאן ומקצר שם. הנה: האף תספה, האף תספה, חמישים צדיקים, חמישים צדיקים, חלילה לך, חלילה לך, צדיק עם רשע, צדיק עם רשע. שוב ושוב, באופן מעגלי, שחס ושלום, ולא, וּמה פּתאום, וְלמה, ואנא ממך, וחוסה־נא ואל־נא תתעלם. יותר מכל מעידים הדברים הללו על אברהם עצמו, על הבנתו את קדושת החיים ועל היקר והגדולה שהוא רוחש לאדם ולהשגיו, שעיר – עניין גדול מאד הוא, מקום התעוררות והתערות, מקום־ועד המגלם אפשרויות רבות, אוצר בתוכו סיכויים לצד הסיכונים שבו. עיר היא מקום המחייב הערכה, שמירה והשגחה, מקום חיים, שאפשר לה להתפתח עוד ועוד, להיות רעה בזמן אחד, ולהפוך להיות טובה ומיטיבה בזמן אחר. על זה מבקש אברהם בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
מה זאת אומרת מסנגר על אלוהיו שלו? זה כבר אמרנו, שדעתו אינו סובלת שאלוהיו איננו צדיק. ומה מסנגר על אנשי סדום? הרי לא מסנגר עליהם כלל. רק מעלה אפשרות רחוקה, שאולי ישנם שם חמישים צדיקים, ואם כך, שיחוס ה' על העיר בעבורם. כלומר, אנו מבינים שאברהם מבקש לוודא שישאיר ה' פתח לפליטה, ושהגזרה שיצאה מלפניו איננה נעולה ללא אפשרות מחילה. זה מבקש אברהם. זה ותו לא.
עוד נזכור כי אברהם מכיר את אנשי סדום. לא את אנשי הדור הזה, שכן יצא להלחם בעבור לוט ובעבורם לפני שנים הרבה, אבל ראה משהו מהם, ונפשו לא נתנה לו מנוח כשלמד על כוונות ה'. שראה בכל־זאת את הטוב שבסדום, וזכר שאפשר שיש בעבור מי או בעבור מה להציל את העיר (ועל דרך רמז מ"י עולה 50, מ"ה עולה 45, ואלה המספרים שאברהם פותח איתם את המשא ומתן עם ה'. וכאשר נענה לו ה' הן בעבור מ"י (50), והן בעבור מ"ה (45), לא מרפה אברהם וממשיך בנסיונו להציל את העיר בעבור מ, ל, כ, י, (כלומר בעבור 40, 30, 20, 10) וזה מתגבש לכדי מלכי, והוא שאמרנו – מסנגר על אלוהיו שלו, בכל לבב נפש ומאוד. ועל כך שעצר בעשרה – על זה נכתב הרבה מאד.
עוד: אי־אז, כשיצא לקראתו מלך סדום כאשר שב מן המלחמה, אמר לו המלך: תן לי הנפש, וברי כי התכוון לשבויים שהשיב עמו אברהם, אבל נראה כי כעת עלה זכרון זה מלפניו, והוא לכל הפחות מנסה להשיב את הנפש למלך סדום, או אולי להשיב את נפש העיר, ולא עולה בידו, שכן חטאת סדום חמורה מדי היתה.
[עוד על דרך רמז נספור כי 41 (מ"א) מלים הוא אומר כאן, ובכל הדיון כולו – 94 מלים. מגן עולה זה 93, א' של אברהם – 1, ומכאן: מגן אברהם, (ובראשי תיבות מ"א, שעם מספר מלים זה התחיל את דרשתו הנסערת).]
השופט כל הארץ לא יעשה משפט
וכבר זכרנו שהעיד עליו האלוהים, שאברהם עושה צדקה ומשפט, והנה עומד אברהם ומתחנן בפני האל שינהג גם הוא כך. שיעשה צדקה ומשפט, שהרי לא ייתכן אחרת, ובזה נדמה אברהם להאלוהים, מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון, וזה יפה מאד, שיש כאן היפוך הדברים, שאברהם מבקש שמידת צדקה ומשפט שיש בו – שהאלוהים ינהג על פיה.

בתוך כל זה, ואחרי חמש־מאות קריאות, קל לחוש את הנסיון שמעמיד האלוהים בפני אברהם, ויפה מאד לראות עד כמה עומד האב הרם בנסיון זה. שהאלוהים מעיד בו שהוא עושה צדקה ומשפט למען…, ואברהם מיד, ובלי משים בכלל, מקיים את כל זה, ובכך מביא על עצמו ועל שושלתו את ברכת ה' אשר דבר עליו. הוא עומד מיד במבחן.

טוב ומעניין להזכר כאן כי כאשר יהא עליו לגרש את הגר ואת ישמעאל יהיה הדבר רע בעיניו, והאלוהים יצטרך להפיס דעתו, שאמנם קשה הדבר, אבל אינו רע. ואברהם לא יתווכח עמו, ולבסוף, כאשר יצווה עליו לעקוד את יצחק בנו, יציית בלי הרהור כלל, ובלי לבטא כל מורת־רוח. והנה אנו רואים התפתחות מוזרה: בעבור אנשים חטאים הוא נלחם כאריה, בעבור בנו המצחק הוא מוחה ורע הדבר בעיניו, ובעבור בנו היורש אותו ואת ברכתו, הוא שותק ומציית. אף לא מלה אחת בעבור בנו יחידו אשר אהב, יצחק. וכל זה נפרש במקומו, אי"ה, ובעזרתו.

ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם
אם אמצא
 – מכאן שעדיין לא חיפש.
בתוך העיר – מעמודי התווך של סדום, ולא אנשים תושבי חוץ המשוקעים לפי שעה בעיר. אולי אף לוט נרמז כאן, ומכאן שאין הוא בתוך העיר, וזה מלמד עליו דבר.
ונשאתי – הרחבת המושג לשאת, ומכאן נפרש את הלא אם תיטיב – שאת כך: לא רק שעליך לשאת את משאך בטוב, אלא שאם תיטיב, האלוהים יישא את עוונך,יסלח לך, ולא יעניש אותך על חטאיך. וזה בדיוק מבקש אברהם, שאם ישנם מי שהיטיבו – שהטבתם תשא את פשעי האחרים.

ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר
אברהם עודנו עומד לפני ה'
, לפני שם הוי"ה, אבל מדבר אל אדנ"י, כלומר עומד לפני הרחמים, ומדבר אל הדין. ואנו זוכרים מן המבול שמידת הרחמים היא שאומרת אמחה את האדם, ומידת הדין עסוקה בלהורות לנח את אשר עליו לעשות. ולבסוף מקריב נח קרבנו אל ה', אל מידת הרחמים. ובעוד נח עמד מול הדין הקשה, אלוהים, שאין מחילה מלפניו, פונה אברהם אל הדין הרפה, אדנ"י, שהדין היוצא מלפניו ניתן לפחות לערעור. ולכל אורך הוויכוח יפנה אל שם אדנ"י, ולא אל השם הוי"ה, ולא אל אלוהים. וזה מה שעושה אברהם, המכנה עצמו עפר ואפר, ובדין, שכולנו עפר ואפר נוכח פני האדון, אלא שאברהם יודע זאת, ויודע את מקומו מול ה', ואין לו שיירי מחשבות של גדלות עצמית – שהן מחשבות שמקורן בעצמיותו. ואף־על־פי־כן עומד מולו ומבקש בעבור החיים, וזו ענוותו של אברהם, שעל־אף נמיכות קומתו, והיותו עפר ואפר, יקרים בעיניו החיים עד־כדי־כך, שעליו לעמוד אל מול האלוהים, וכאילו לטעון בעבור אנשים חטאים. כאילו, משום שלא היא, שמבקש אברהם בעבור החיים, מבקש בעבור הצדיקים ומעשיהם, שיכפרו בעבור האחרים, וכן כבר אמרנו – בעבור ה' עצמו, שלא תצא גזרה רעה מלפניו, רק גזרה של אמת וצדק.
והזכרנו כיצד ענוות אברהם שורש היא לענוות משה, והנה למדנו שוב.

אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה
ויש לזכור כי אין חמישים צדיקים, וככל הידוע לנו אין אף לא אחד. אבל אברהם ממשיך להחזיק ברעיון שלו, שאולי יש מספר כלשהו של צדיקים, ואם אולי יש, אז אם יפחת מעט מספרם, גם אז ראויים מעשיהם לכפר על רעת ההמון. וה' מתחייב שלא ישחית, אם ימצא שם ארבעים וחמישה, ויש בזה משום מעשר שנותן ה' למקח אברהם.
[ועל דרך רמז נזכיר כי 45 עולה כדי אדם, ותיבת האדם עולה 50, וזה מהדהד לנו את שופך דם האדם באדם.. כי בצלם אלהים עשה את האדם,  ומזכיר ברמז את איסור שפיכת דמים, שבצלם נבראו גם אנשי סדום. ותיבת דמים עולה 94, צ"ד של צדיק, וזה דברנו למעלה, מספר המלים של אברהם בכל הוויכוח, וזה רומז הן לאיסור המוחלט, הן לצדודו של אברהם בצדיקים, והן לכך שהוא עצמו "שופך דמים" בהשתדלותו הנואשת בעבור החיים, בעבור צדיקים שלא ייספו יחד עם רשעים (ולא נכתוב יותר בעבור אנשי סדום, משום שאין הוא מבקש בעבורם, אלא בעבור האלוהים, הצדיקים, המשפט והצדק). ואת הדמים ששפך כאן, ישלם שם, בעקידה, בהר המוריה, וזה נראה שם]. [וכל זה רמזים, ואין לטעות בזה.]

אם אמצא
ועדיין לא חיפש

ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים
וכבר לא מנמיך קומתו, שכן בדיוטה תחתונה הוא, וממשיך באותו הקו. וה' מסכים גם לזה: לא אעשה בעבור הארבעים. וקודם אמר לא אשחית, וכעת לא אעשה, וזה הבדל מעניין שיש לחשוב בו, וכן לא אומר אם אמצא, שארבעים קרוב לשם הוא, ולכן אומר בעבור הארבעים, כאילו חיפש ומצא, ארבעים ממשיים, מיודעים – הארבעים. וזה אפשר לו להתפרש כאילו אומר האלוהים – בעבור המספר 40, שבן ארבעים לבינה – או אולי בעבור 40 ימי המבול, או ימי משה בהר, או בעבור שנת הארבעים לצאתנו ממצרים, או כיד הדמיון הטובה עליכם.

ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי ימצאון שם שלשים ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים
ואמרנו שאין לו דרך להנמיך עצמו יותר, על כן מפיס הוא את ה' ומבקש – אל נא יחר. וכתבנו מפיס את ה', אבל מפיס את אדנ"י, שאל המלכות הוא מדבר.
וחוזר על לא אעשה, ואומר שוב – אם אמצא.

ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים
ואברהם ממשיך וה' חוזר אל לא אשחית, ולא אומר אם אמצא. 

ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה
והנה יודע אברהם שהגיע אל הקצה, שאומר ואדברה אך הפעם, וה' שוב משתמש בשורש ש.ח.ת, ולא משתמש בשורש מ.צ.א.

וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו
קשה מאד עניין זה, וילך ה'. מה זאת אומרת וילך? על רגליו הלך? ואין זאת אלא שפסקה נבואת אברהם, וכותבת תורה בלשון בני אדם וילך ה', שאין הוא ניצב לפניו עוד. ואברהם ידע בחוש, שגלוי הדבר עד מאד למי שמתנבא ופוסקת נבואתו, שאין עוד עם מי לדבר, ואין עוד אל מי לפנות, שכתוב כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואם כתוב – אז הוא כִּלָּה לדבר. אין עוד דבור. פסק הדבור מלפניו בעת הזאת. ואנו מוצאים כאן בעייה, משום שככל שראו עינינו אברהם הוא המדבר והיוזם והמתווכח והמעלה, וה' אך משיב לפניותיו החוזרות ונשנות. שש פעמים פנה אברהם אל ה', דבר ובקש ונשא ונתן, והנה כותבת התורה הפוך – כאילו האלוהים הוא המדבר אל אברהם – וכאשר פוסק דבורו, הוא נגוז לו במסתורין האופייני לו. מכאן נלמד שאם עומד אדם ומדבר אל אלוהיו, הרי שהדבר מן האל הוא, ורק נדמה לו לאותו אדם שהוא מוליך את השיחה. אדם מדבר אל ה' בחסד ה', וכאשר סר החסד, בעשרה, כפי שלמדנו, אין עוד לדבר אליו. וכך יודע אדם הם חסד ה' שרוי עליו ואם לא. שאם מדבר אל ה' – הרי שחסדו עמו, ואם אינו מדבר – אין חסד ה' עמו.

ואברהם שב למקומו, וזה הולך רחוק לאחור, אל ברית בין הבתרים, שם כתוב ויוצא אותו החוצה, ורק כאן, עכשיו, אחרי שנים הרבה, שב אברהם למקומו. ואולי לכן כתב בתחילת הפרשה ואברהם יושב פתח האהל כחם היום, שעד שלא שב למקומו – ישב פתח האהל ולא נכנס פנימה, שכל העת הזאת, ארוכת השנים, היה אברהם בחזקת חוּצָה, ורק כעת, משעבר עליו מה שעבר, יכול לשוב פנימה, אל המקום, מקומו.

ואשר חיסרתי יושלם ברחמיך הרבים ואשר פגמתי יתוקן בחסדיך הגדולים
שזמן סליחות הוא
יה שמע אביונך המחלים פניך
ונפלה נא בידך כי רבים רחמיך
יום חמישי בשבת שופטים, ב' אלול התשע"ז, יפו.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה: וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ח, ט"ז – כ"ב)

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם: וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה: ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו: ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד: ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה: ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עומד לפני ה'

פשט הפסוקים
האנשים המבקרים את אברהם מסיימים את עניינם אצלו ופונים סדומה, ואברהם מלווה אותם בדרכם. האלוהים מחליט לשתף את אברהם בתוכניתו לגבי סדום, משום שהוא צדיק וישר. התכנית היא שה' מחליט לרדת לסדום, לראות האם נכון הדבר שחטאת העיר כבדה עד בלי די. האנשים ממשיכים בדרכם אל העיר, ואברהם נותר לבדו, עומד לפני ה'.
זה פשט מוזר עד מאד, ואין הוא פשוט כלל.

התבוננות
פתאום – סדום. ככה סתם, משום מקום, פתאום – סדום. ואנחנו, כקוראי הספור בפעם הראשונה, מופתעים, שכן חשבנו לתומנו שהסתיים העניין שם, אחרי מלחמת המלכים וחטיפת לוט. ולא היא. ומכאן שאולי יהיה עלינו לשוב אחור, על מנת להבין מה עומד לפנינו. כך או כך, האנשים המבשרים לאברהם ולשרה על הולדת יצחק, הולכים לדרכם, ואברהם מלווה אותם בדרך. זה חלק מהכנסת אורחים של אברהם, וכך נהוג עד היום, שכאשר פונה אדם ללכת מעם מארחיו, המארח הולך עמו כברת דרך קצרה, מלווה.
באותה כברת דרך קצרה, כך ניתן להסיק, משקיפים ההולכים מן ההר אל העמק, אל סדום, ואברהם מתעניין. האלוהים מסביר לאברהם את הדבר, ואז נפרדים האנשים מעליו ואברהם נותר במקומו. התיבות האחרונות מודגשות משום שהוא לאו דווקא נותר במקומו, ואנו נראה בהמשך הדברים, בפסוקי הוויכוח המפורסמים.

ויקמו משם האנשים
משלים את תמונת השיחה, האנשים ישבו לאכול ומסרו את דבריהם כשהם ישובים, אבל אברהם עומד עליהם תחת העץ, לשרתם, וכעת הם קמים ממנוחתם, ואברהם – שממילא עומד, הולך עמם לשלחם. ומכאן ששליחים המה. אמנם מצד אברהם הוא משלח אותם לשלום, משלחם לדרכם, אבל מצד הקוראים – הם ממשיכים בשליחותם הארצית, וממרומי הפגישה עם אברהם, שבה הם מספרים לו על החיים ההולכים ונרקמים בו ובאשתו, הולכים הם עמוק אל העמק, אל התחתית, אל סדום, אל השמדת החיים במקום ההוא, שאכן, כך ייגלה להם, אכן כצעקתה.

וישקפו על פני סדם
זוהי ההשקפה הראשונה בתורה, או אולי השיקוף הראשון, ואנו אוהבים מקומות ראשוניים. ברור לכל, על־פי פשט ועל־פי היכרות עם המלה, שהם עומדים במקום גבוה, וצופים אל סדום הנמוכה. אבל מה משתקף להם, מה משתקף בהם? ומה צופן בתוכו שורש ש.ק.ף? אפשר לענות על השאלה הזו בכמה דרכים, והדרך שבה אנו בוחרים היא לבחון את הופעת השורש במקומות אחרים בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל: וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמות), השקיפה ממעון קדשיך (דברים), ה' משמים השקיף על בני אדם (תהילים)… ועוד מעין אלה, ואין הרבה. וישנם כמה מקרים שבהם בני אדם הם המשקיפים (או נשקפים), וזה דרך כלל בעד החלון. ועוד מי נשקף או משקיף? צדק משמים נשקף (תהלים), וכן רעה נשקפה מצפון (ירמיה). נבחין שהשקפה מופיעה כמעט בכל המקרים כפעולה אנכית – מלמעלה למטה. כלומר, למרות שאלוהים יורד על מנת לבחון את העניינים בסדום בעצמו (ועל־כך נדבר בהמשך), כאשר הוא עומד עם אברהם ומשקיף אל סדום, הוא עדיין במצב גבוה – וזה מעיד יותר מכל על אברהם – על מעמדו הרוחני הגבוה בעיני האלוהים. כעת נוסיף, בתמיכת שתי ההופעות האחרונות שציינו, שהמשקיף הוא האלוהים עצמו והוא מחפש לעשות צדק עם סדום, והוא יעשה רעה עם סדום. וכך משקפים לנו המופעים האחרים של השורש את המשמעות שלו כאן, וזה יפה מאד.
ועם האלוהים עומד אברהם, משקיף גם הוא.

ואברהם הלך עמם לשלחם
הלך כברת־דרך, רחוק מספיק על־מנת שיראה אותם משקיפים על סדום, ותעלה בלבו תהייה לפשר הדבר.

וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה
וזה מעניין כי ככל הידוע לנו אברהם אינו שואל או חוקר. רק מתעניין בלבו (וגם זה פירוש בלבד, ולא עולה מן הכתוב, שעל־פיו הוא רק הולך עמם, לשלחם), ודי בזה על־מנת שיפתור לו האלוהים את שאלותיו. וכן תיבות גדולות ועצומות, שמעידה התורה שניים:
1) סודות הבריאה או סודות האלוהים גלויים בפני אברהם, והאל אינו מכסה ממנו דבר. מה ששם את אברהם במקום ייחודי, גבוה מאד, משלו.
2) נקרא את התיבות אחרת – מאברהם אשר אני עשה עדות האלוהים שהוא עצמו – הוא עושהו של אברהם: אברהם אשר אני עשה – אני עשיתי אותו. קריאה זו מעמידה את אברהם בשורה אחת עם אדם ועם חוה, שהם יצירי האל ממש, ומגדרת אותו במעין גן־עדן פרטי. ואז תיבות לך לך שנאמרות לו, הרי שאפשר להן להתפרש כאילו מציינות מעין גירוש מן הגן, אבל לא כעונש, אלא כמסע לגילוי עצמי. ומשום כך – שהוא עושהו – מגלה לו הכל. אין לו מה לכסות ממנו. ואם העמדנו את אברהם בשורה אחת עם אדם וחוה, הרי שדברי הנביא בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, אפשר להחילם על אברהם עצמו, ומי שילך ללמוד שם ימצא אהבת ה' לאברהם, וימצא את יעקב, ואם יתאמץ גם את יצחק ימצא, ותבוא עליו ברכה.

ואברהם יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ
קודם ראינו סיבות נסתרות להחלטה האלוהית לגלות את סודותיו לאברהם. כעת בא חלק יותר ארצי: גויים רבים יתברכו באברהם, ומשום כך יש לגלות לו אי־אילו דברים, ומעט מהם יבואו לידי ביטוי בכל גוי יוצא חלציו. כלומר אברהם הוא המקור, השורש, בעל הסוד והברכה, והצאצאים הם נושאי הסוד והברכה, אבל לא בשלמותם, אלא כל גוי נושא מעט מזה, כאשר נועד לו.

כי ידעתיו
וגם אלה תיבות גדולות שבהן מעיד האל שיודע הוא את אברהם בבחינת אחד עמו, ידיעה כחיבור הנושא תּוֹלָדות. כי ידעתיו – כי אחד אנוכי עמו, ועל־כן יהיה גוי גדול ועצום, כמו אומר – כי אני פריונו, אני המגדיל את זרעו לכדי גדול ועצום ומבורך.

למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט
ועולה מכאן שאברהם יתווה דרך צדק לצאצאיו, וזו הזכות שבעבורה נתברך. אבל אנחנו נקרא כך: ידיעת ה' את אברהם, הנאמרת קודם לכן, איננה ידיעת ה' אדם אחד בזמן אחד. זו ידיעת אותו אדם וצאצאיו לדורות, במשמעות אחד. אשר יצווה – נקרא את תיבת אשר כשם אלוהי – באהיה אשר אהיה וכן בדִּבֵּר הראשון – אשר הוצאתיך – הוא אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, כלומר האלוהים כאן אומר דבר מעין – "אני, בשבתי כאשר, אצווה את יוצאי חלציו של אברהם, אני אמשיך את הקשר, החיבור, הידיעה, עם הדורות הבאים". ואפשר לסכם את כל הפסוק הזה לכדי "יום אחד אפגוש את יוצאי חלציך, ואתן להם תורה ביד משה" וזה למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, כלומר ברכת אברהם, כאן בפסוק הזה, היא כבר לא ברכת עושר ויוצאי חלציים, אלא התורה בכבודה ובעצמה. היא הדבר הגדול, והיא הדבר אשר דבר עליו אותו האשר המצווה, אותו אשר דִּבֵּר – דִּבֵּר אחד המתפרט לעשרה, וכל זה ביד משה. זוהי באמת ברכת אברהם, ויש לדעת זאת היטב היטב, ועולה שמחה לפנינו שגילינו הדבר, שכן לא ידענוהו קודם לדיון הדברים הזה.
להבהרת הדברים: פירושנו במקום זה גורס כי ברכת אברהם היא התורה. ברכת אברהם היא החלטת האלוהים (הפועל כאן בשם אשר), להעניק תורה ומצוות (יצווה) לבני אברהם ולבני ביתו אחריו (זה עם ישראל). וכל זה – המצוות והתורה – מסתכם לכדי שמירת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

ויאמר
ה' לאברהם, כאשר אמר לגלות לו את כוונותיו.

זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד
וכאן הדברים פשוטים, אבל נשים לב להקבלת הזעקה אל החטא, כמו אומר הפסוק, משחטא אדם, משחטאה אומה, מעשיה עצמם זועקים לפני ה', גם אם חושי האנשים החוטאים כבר קהו, ואינם שמים עוד לב לרעתם כי רבה. ועוד נשים לב כי שתי זעקות בתורה: הראשונה זו שבכאן, זעקת אנשי סדום, והשנייה היא זעקת בני ישראל המשועבדים במצרים, ככתוב ויאנחו… ויזעקו.
לזעקת סדום אומר האלוהים ארדה נא ואראה כלומר האלוהים יורד, וכשהוא יורד – הכל יורד עמו, גם העיר, גם אנשיה.
ואילו זעקת בני ישראל – היא עולה אליו, שכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. והיא מעלה עמה ניצוצות, שקודם לזעקתם באה אנחה, והיא זו הבוקעת רקיעים, מפלסת דרכה אל לב אזנו הכרויה.

ועוד כתוב ארדה נא ואראה…. ואם לא אדעה, וגם אצל בני ישראל מופיעים שני הפעלים הללו ראייה וידיעה, שכתוב וישמע… ויזכר… וירא… וידע: שומע את נאקתם, זוכר את ברית האבות, רואה את בני ישראל – לראשונה זה זמן רב, ויודע. מה הוא יודע? את אלוהים (וכדי להבין זה, יש לראות הפסוק במלואו). את עצמו הוא יודע מתוך זכרון ישראל, ראייתו, ידיעתו (וזה אולי משום מקור לביטוי המפורסם וחסר המקור ישראל קוב"ה ואורייתא כלא חד). וזה גם הפער שבין זעקת סדום ועמורה לזעקת בני ישראל.

ארדה נא ואראה
ובמגדל בבל אמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם, כלומר, היתה לו כבר ירידה אחת, והיתה לה תכלית – ליצור ריבוי שפות. ואילו כאן אין תכלית – ה' רוצה לראות בעיניו, מבלי שיש לו רעיון קודם כיצד לפתור את המשבר בסדום ועמורה. הוא ירד על מנת לראות מה שם הולך, ורק אחר־כך יחליט כיצד לנהוג. וזה מוזר מאד, כמובן, כי מה פתאום על ה' לרדת לסדום ועמורה ולראות? הוא לא רואה מלמעלה? והתשובה, כפי שעולה מן הכתוב – ומיד נראה – היא שאפשר שאינו יודע. לא משום קוצר השגתו, אלא משום ששמו חירות, ומשום שברא את האדם חופשי, ומשמעות הדבר שאין הוא עוקב אחר בני האדם בכל העיתים, שזה היה מכשיל צעדיהם ופוגם בחירותם, אלא רק לפרקים, כשעולה הזעקה עד לב השמים.

הכצעקתה
של מי? שהתיבה מוסבת על מישהי. האם כמו צעקתה של …. ועלינו להשלים את החסר. האם צעקת שרה על חסרון הבנים, האם צעקת הגר המגורשת, האם צעקת חוה, כאשר הרג בנה את בנה האחר? כל אלה אפשרויות, ואפשר לחשוב בהן, אבל מלפני עולה צעקת האדמה, שקול דמיו של הבל צעקו מתוכה, וה' אמר לראות האם הצעקה העולה מסדום חמורה עד־כדי־כך, שהזכירה לה' נשכחות. ומכאן אנו למדים שחטאו אנשי הערים הללו ברציחה, ועל־כן ירד לראות.

הכצעקתה הבאה אלי
שלא כולן באות.

הכצעקתה הבאה אלי עשו
וזה רמז למעשה קין – מה עשית – קול דמי אחיך צועקים אלי, והתיבות המודגשות בקו יעידו.

עשו כלה
כליון. פירוש אחד יאמר שהם עשו כיליון באנשים אחרים, ויש לבחון עד כמה ואיך עלתה רעתם לפני ה', ופירוש אחר יגרוס שהעונש המגיע להם על רוע מעלליהם הינו כיליון. זה יש לבחון, ועל זה ירד לראות.

ואם לא אדעה
שתי דרכים לקרוא:
ואם לא – אדעה. כלומר ארד לראות האם המצב באמת כה הרסני, או שמא אין אלה פני הדברים: ארד לראות, ואז אדע.

אבל הדרך השנייה היא זו שרמזנו למעלה, לפני כמה שורות – ואם לא אדעה – אפשר שהמצב הדרדר עד מאד ואני לא ידעתי?
ואנו פירשנו שמעלת החירות חשובה לפני ה' יותר מן הפיקוח, ועל־כן חסך מאיתנו פיקוח תמידי. ועוד, שאולי תיקן כאן את הדבר, ומעתה ואילך מפקח תמידית, וזאת למרות שנטע בלב האדם הרגשה ברורה כשמש שהכל חף מפיקוח, ועל האדם והחברה לעמול קשה מאד על מנת להכניס בלבם את הרעיון שהכל צפוי (מפוקח) אך הרשות נתונה. בני האדם מתקשים עם הרעיון הזה כשם שהם מתקשים עם כל סתירה, שתחת שיחיו עם הסתירה וישמחו בה, מנסים הם ליישב אותה, ומתוך נסיונותיהם העולים בתוהו, עולים ופורחים החיים כפי שאנו חיים אותם, ומכאן נלמד שמתוך הרע צומח טוב, ומתוך הטפשות חכמה, וגדולה הרבה צמיחת הטוב והיפה והחכם מן הרע והעכור והמטופש, וזה עניין הידיעה והבחירה, שלא ניתן ליישוב אלא כמחולל רעיונות ועשייה וחיים, וזה עניין העולם שבכאן, והכל טוב, הכל טוב, לא במובן של נוח ונחמד ונעים, אלא במובן שהמצב הנוכחי תמיד מביא אחריו מצב אחר, חדש, שמתוכו צומחות תובנות חדשות, השגים חדשים, גילויים חדשים, חיים חדשים, וזה הטוב של העולם הזה, ויש לשמוח בו עד מאד.

עוד: פעמיים בעבר נתקלנו בסדום ועמורה. האחת בעת פרידת לוט מעם אברהם, שבחר לגור בערי הככר הירוקות והעשירות, ושם נאמר כי אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, ואחר כך במלחמת המלכים כשנלחם אברהם את מלחמת סדום ועמורה (ואדמה צבויים ובלע), שהיו חלשים עד מאד. כעת אנו למדים שלא רק אנשי סדום רעים וחטאים מאד, אלא גם אנשי עמורה, כלומר רעת סדום זלגה מן המרחב של העיר האחת אל מרחב העיר האחרת, ומכאן שיש צורך לעצור את התפשטות המגפה. שכל עוד היה הדבר תחום לכדי העיר האחת, לא עלה מלפני ה' להחריב ולמחות, אבל כעת, משראה כי הרעה מתפשטת, פעלה מידת הרחמים כמידת הדין, שהרחמים הם על העולם כולו, שלא ינוגע ברעת אלה השתיים, והדין מופנה אל סדום ואל עמורה לבדן, שעלתה זעקתן עד השמיים, עד שהיה צורך לרדת ולראותהכצעקתה?

ויפנו משם האנשים ואברהם עודנו עומד לפני ה'
היו שלושה אנשים ואברהם, והאנשים פנו, והגיעו לסדום רק שניים, ומכאן שאחד האנשים הוא אברהם, או שה' עצמו הופיע בפני אברהם בצורת איש. וכל זה חידתי, ואינו מובן לי כלל וכלל.

וכן היו עמו האנשים בעת שדיבר אליו ה', והסביר לו את עניין הירידה. עמו, אליו, לו – כל אלה באברהם נאמרים.

ואברהם עודנו עומד לפני ה'
בפירוש הקודם כתבנו כי שלושת האנשים הם בעצם אחד, בחינת התפרטות האחד לכדי ריבוי, (ולא על מנת לפגום באחד, שאין דרך לעשות כן, אלא הצגת פנים שונים/שונות לאחדות אחת). כתבנו כי עניין זה עולה מתוך הכתוב, וכי נבהיר זאת בהמשך, וכאן הדברים באים לידי גילוי. בשלושת האנשים כתוב ואברהם עומד עליהם תחת העץ, וכעת כתוב כי הוא עודנו עומד, כלומר מרגע שבאו אל אהלו ועד עתה לא פסק מלעמוד. רק עמד. (ולפרק זמן אחד הלך). קודם עמד על שלושה, וכעת עודנו עומד לפני אחד. ומכאן שאכן כך הדבר – שהשלושה הם הוא, והוא – הם. (וזה מהדהד השראה לאיזו דת חדשה, ולייסורים רבים שתביא עמה לעמנו בעולם הזה).
נוסיף כעת כי גם את כל החטיבה הזאת, וכן חטיבות רבות נוספות ניתן לתחום בתוך הגבול שבין ברית בין הבתרים ובין הוויכוח שעומד בפנינו, שבו מנסה אברהם להציל בכל כוחו את מעט הטוב שאולי נותר בסדום ועמורה, וזה נראה בפירושים הבאים, בעזרת ה' יתברך.

מה רבו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך
ואשר חיסרתי יושלם ברחמיך הרבים ואשר פגמתי יתוקן בחסדיך הגדולים.

יום אחד בשבת מטות־מסעי, התשע"ז, יפו.
וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם: וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה: וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

אין איל (בראשית י"ח, ט' – ט"ו)

א.ר.ו.כ
ובחרת בחיים

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל: ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו: ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים: ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן: ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי: היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן: ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת

פשט הפסוקים
האורחים שואלים את אברהם למקומה של שרה, והוא משיב להם שהיא באהל. הם מוסיפים שישובו לבקר בעוד כשנה, ואז תחבוק שרה בן. שרה, שאישה זקנה היא, שומעת את הדברים, וצוחקת בלבה. האלוהים שואל את אברהם מדוע שרה צוחקת ומטילה ספק בדברים, ומבטיח לאברהם שאכן כך יהיה. שרה מכחישה שצחקה, מפני שהיא נבוכה או פוחדת, אבל מישהו אומר לה שלא תכחיש, משום שהיא צחקה.
וללא ספק – זהו פשט מוזר מאד.

התבוננות
שאלות:
1) מדוע ביקשו האורחים לדעת את מקומה של שרה טרם סיפרו את דבר הנבואה לאברהם?
2) מדוע נאמר בתחילה ויאמרו אליו ואחר־כך ויאמר שוב אשוב?
3) והוא אחריו. מי אחרי מי?
4) הביטוי כעת חיה.
5) שרה צוחקת בקרבה. מיהו המספר?
6) משמעות התיבה עדנה.
7) מדוע שואל ה' את אברהם לפשר צחוקה של שרה? מאין לו לדעת?
8) מדוע מצטט ה' את דיבורה הפנימי של שרה באופן שונה מאשר כתב הפסוק הקודם?
9) מדוע חוזר ה' על דבר הנבואה באזני אברהם, אחרי שכבר שמע אותה מפי האורחים?
10) בפני מי מצטדקת שרה? מדוע היא פוחדת? מיהו זה הדובר אליה באומרו לא כי צחקת?
11) מה בין צחוקו של אברהם לבין צחוקה של שרה?

איה שרה אשתך
כמה הערות בעניין זה:
קודם כל נשים לב שעד כה אברהם הוא המדבר, העושה, היוזם. עוברים שלושת האורחים, ואברהם ממהר, ומאיץ בבני ביתו, ומכין וטורח ומארח. והאורחים שותקים עד מאד. ומשנחו מעט מן הדרך, ואולי אכלו מן התקרובת, פונים הם אליו לראשונה. שעד כה לא אמרו דבר. והם אומרים איה שרה אשתך. פנייתם אל אברהם היא הפנייה האלוהית הראשונה אליו מאז שינויי השמות. ואמנם התורה מכניסה את השינויים מיד אל תוכה, אבל אברהם ושרה, אנשים זקנים, אולי הם מתעכבים מעט עם שמותיהם החדשים. ועל כן, כשפונה אליו, אומר שרה אשתך. כי שרה בחינת חדש עדיין (ואולי קשה להסתגל לשמות החדשים), אבל אשתך, זה עניין ישן מאד.
כמו כן נכתוב (ואפשר שכתבנו בעבר) כי שרי היא אשת אברם, אבל שרה היא אשת אברהם. ובהיותו אברהם, שקורות חייו מעוגנים בדברי אלהים חיים, קובעת התורה שוב (ושוב ושוב) את זיווגם של אלה השניים.

איה שרה אשתך
מה עובר במחשבת אברהם נוכח השאלה הזאת? מנין יודעים השלושה את שם אשתו? וענינו על־כך קודם לכן, שהאנשים הבאים אליו הם הם התגלות ה' אליו, ולכן ידיעתם עניינים מסויימים אינה מפתיעה. מה שכן מפתיע הוא חוסר ידיעתם – אם כל־כך יודעים, מדוע עליהם לשאול? שיודעים הם. וניישב הדברים כך: יודעים כלל, ואינם יודעים פרט. על־כן שואלים למקומה של אשתו.
אלא שעולה בעייה נוספת: אם באו לומר לאברהם שבעוד שנה ייוולד לו בן, הרי שיכולים היו לומר לו מבלי ששאלו למקום הִמָּצְאה. מכאן שאין הם שואלים למיקומה הפיסי, במרחב, אלא לאיכות היותה: איה היא, איה שרה אשתך? מה עניין לה בחיים? מה מעסיק אותה, על מה נותנת את דעתה?
ואברהם עונה, אולי מבלי דעת: הנה באהל. איך עוזרת לנו תשובה זו, שהיא מקומית, פיסית, בכל הנוגע לשאלות שהעלינו עכשיו? ועל מנת לענות ניעזר בלשון ערב, ששם אהל מתרגם משפחה. כך שאפשר לפרש שאברהם עונה – אשתי – בענייני משפחה עוסקת. ואז באות מיד התיבות הבאות – שמבטיחות לה משפחה:

ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך
ויאמר נאמר כאן, וקודם אמר ויאמרו. מה זה? שקודם היו בבחינת פירוד, הן מבחינת תודעת אברהם, הן מבחינת תודעת שרה, הן מבחינתנו, הקוראים. אבל עכשיו, כשהם מבשרים לאברהם על הולדת הבן, הם בחינת אחד וזה ממש הוא יתברך, ובהמשך החטיבה הזו נחזק את הטענה הזאת, ונראה כי היא עולה מתוך הכתוב.

שוב אשוב אליך כעת חיה
פשט הדברים שאמר אשוב אליך בשנה הבאה, וכך נהוג לפרש. אבל אנו, שאוהבים את הפשט עד מאד, מרחיבים אותו ככל שניתן. שוב אשוב אליך – כח החיים, האון (עת חיה) – אותו אשיב אליך, שאבד ממך, שאתה כבר זקן (וכך יודעת גם שרה), אני אשיב אליך את פרק הזמן – את העת – שהיו בך חיים. כל זה בביטוי כעת חיה, ואת זה אשיב אליך. הנה, כוחך במותניך, לך העמד דור, לך העמד בן. לשרה אשתך. לא להגר שפחתה, לשרה, הגבירה, אשתך. ויצחק הוא בן לשרה יותר משהוא בן לאברהם, ככתוב והנה בן לשרה אשתך, ואמנם אתה המזריע, אבל הבן – שלה הוא. זה מצד אברהם. מצד שרה – הרי שחיה הוא שם הניתן לאשה היושבת על המשבר, כלומר בעת הלידה ממש, היא קרויה חיה. מצד שרה – כעת חיה – הרי שהיתה בחזקת לא חיה – שאין בה חיים, ובעתיד, כאשר אשוב אליך – חיה – יושבת על המשבר, יולדת בן, זה יצחק אבינו, הנעקד, אבי יעקב ואבי עשיו.

ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו
על אברהם נאמר יושב פתח האהל, ושרה – היא שומעת פתח האהל. הוא יושב פתח האהל – מן החוץ, והיא שומעת פתח האוהל – מבפנים. ומכאן שהיו סמוכים זה לזה, ורק יריעות האהל הפרידו ביניהם. כלומר, שרה מאזינה לשיחת המלאכים עם בעלה.
והוא אחריו
לא ברור מי אחרי מי. האם אברהם אחרי פתח האהל (הסגור)? האם המלאך הדובר נמצא מאחורי הפתח? וברי כי אפשר לכתוב והוא, אבל לנקד והיא (הנה כך: וְהִוא), וזה תדיר בתורתנו, וזה נותן פירוש אחר – היא – שרה – אחריו.
כעת יש לשאול אחרי מי, וגם לזה אין תשובה. או אחרי אברהם, או אחרי המלאך הדובר, או אחרי פתח האוהל. כלומר, עולה ששתי התיבות הללו קשות מאד להבנה. על־מנת לנסות בכל־זאת, שכך אנו נוהגים, נחפש את המקומות שבהם מופיעה תיבת והוא בפעמים האחרונות, ונראה על מי היא מוסבת: והוא יושב פתח האהל כחם היום, וכן והוא עומד עליהם תחת העץ, פעמיים אותה התיבה, והיא מוסבת על אברהם. אם כך, נאמר שתיבת והוא בביטוי והוא אחריו מוסבת על אברהם, ותיבת אחריו – על פתח האוהל.
כלומר, מתוך הבנתנו עולה כי התורה מציירת תמונה שבה שרה עומדת בתוך האוהל, ומאזינה לשיחה המתקיימת מחוצה לו, בין בעלה ובין המבקרים. היא מסתקרנת. ובכל פרק הזמן הזה, היא נסתרת מעיניהם של המבקרים, ועל כן שאלו – איה היא.

ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים
הם גם זקנים, גם באים בימים, ולא זו בלבד, התורה מוצאת לנכון לציין גם כי חלפו ימי פוריותה של שרה. שלא יהיה ספק קל שבקלים. ויש לומר כי הדגשת העניין היא לצורך הדגשת הנס. שברור שאין עוד לשניים יכולת להוליד. ואם הולידו, הרי שמאת ה' היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו. אבל עם השנים התרגלנו. יש אברהם, זה ברור. יש יצחק, זה ברור גם. ויש יעקב, ויש בני ישראל וכו'. אבל באמת יש להשתאות ימים רבים על הולדת יצחק, ולהבין עד כמה נפלא הדבר. וכת המשיחיים הנולדת מתוכנו, שצמחה להיות דת גדולה ועצומה בעזר ה', חרתה דבר זה על דגלה עד מאד, את הנס שבהולדת משיחם, עד שעשוהו אלוה.
וכן יש לומר על דרך הדברים שהעלינו קודם לכן, שכעת חיה, והדברים מקושרים ביניהם. ושוב יש לראות עד כמה לקחו הנוצרים את עניין יצחק והתאימוהו לאורח חייהם, ויש להבין דבר זה ולהשכיל בו עד מאד. (וכדרך אגב נזכר שהישמעאל – הם לקחו את עניין אברהם. ונמצא שמן השלמות לקחו העמים חלקים, ואילו בני יעקב – הם בני ישראל -שעניינם אחדות ההוויה, הם ראו ככל שיש לראות, וזה תורת משה והיא כלולה מן הכל: בכל (זה אברהם) מכל (זה יצחק) כל (זה הכל, זה יעקב)).

ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה
מיהו זה היודע מתי צוחק אדם בקרבו? ומכאן ששומע, משגיח, שומר וזוכר. ואמר למשה. ומשה כתב הדברים.
וגם היא, כמו אברהם קודם לכן, צוחקת על עצמה – אחרי בלותי אני כבר זקנה בלה, אחרי בלותי – עדנה? זה מצחיק אותה.
ואז היא נזכרת: לא רק אני זקנה, גם בעלי זקן. ומוסיפה גם אותו בפנימיות צחוקה. ממש כשם שעשה אברהם. הלבן מאה שנה יוולד, הוא אמר, ושרה – הבת תשעים שנה תלד. כלומר שרה מגיבה באופן דומה לאברהם, כאשר שמע על הלידה הצפויה, הן בכך שצוחקת, והן בכך שהצחוק מופנה אל עצמה, אל מצבה, וכן אל מצבו של בן־זוגה.
מכאן נוכל להסיק שלא סיפר לה את דבר הברית, שלוּ היה מספר, היתה יודעת, ולא היתה מופתעת, ולא היתה צוחקת.
למה לא סיפר לה? או שחשש שלא תאמין לו, או שרצה שתשמע באוזניה מפי האלוהים עצמו, ולא מפיו. או אולי חשש להפיח בה תקווה כלשהי, שאולי תקוות שווא היא. כלומר, אפשר להעלות כמה השערות לכך שאברהם שומר את סודו לעצמו, אבל אין לחלוק על כך שלא סיפר לה.

עדנה
וברור הקשר לגן העדן, שהוא מקור החיים, ודברנו בזה במקומו, בפסוקי בראשית. וכנגד החיים, הגסיסה, המוות, הרקבון, הבלייה. ומכאן שיש בזה משום תחיית המתים, ודברנו בכך קודם בפירוש לביטוי כעת חיה. וכן אפשר להזכיר כאן את הזיווג, שאולי פרשו השניים מן העניין, שהם זקנים ובלים, וישובו להתאחד זה עם זה, וגם לזה ייקרא עדנה.
ומשום שהחיים קשורים בעדן, וגסיסה היא הדרך אל המוות, העמידה העברית את העדינות ואת הגסות כהפכים, שסותרים הם זה לזה, משלימים בתוך האחד.

ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה
אני אינני מבין זה, ואולי ה' מעיר לאברהם על צחוקו הקודם, דרך צחוקה של שרה. כלומר משתמש באלמנט דומה שעשתה דמות אחרת, על מנת להעיר לדמות הראשית (כלומר אנו מצביעים על עניין ספרותי שעולה מתוך הדברים). ואפשר שדרך שאלה זו שואל בעצם – מדוע לא סיפרת לשרה את אשר אמרתי אליך – הרי היא צוחקת כי אינה יודעת, ואתה היית אמור (אולי) לומר לה. אולי, אינני יודע.
על כל פנים, צחוקם של השניים חשוב מספיק על מנת לקרוא לבן הנולד בשמו, יצחק. הן צחוקו והן צחוקה טבעו ביילוד את שמו ואת ייעודו, ויש בזה מעין קיום דבר האל, שכן השם יצחק ניתן מאת האלוהים, ולא מאת אברהם או שרה. שאמר לו אי אז, וקראת את שמו יצחק, ומה ברירה היתה להורים אלא לקרוא לבנם הנולד להם בשם זה.
האף אמנם אלד ואני זקנתי
ואילו שרה אומרת בקרבה אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן, כלומר יש כאן שינוי מדבריה של שרה, התאמת הדברים של שרה לאזני אברהם, מתן פירוש לדבריה. והנה ה' נגלה לנו כאן כמפרש מחשבותיהם של אנשים, וזה מעניין מאד, שמשעה שפירש ה' את הדברים באופן הזה, הרי כך הם הדברים, שדבר ה' אין להשיב, אין לחלוק.
עוד מן הדברים הללו ניתן לחשוב כך: האלוהים מפרש את דבריה של שרה – ואדני זקן כאילו נאמרו בו ממש. כלומר שרה לא אומרת שאיננה יכולה ללדת משום שאברהם זקן, אלא משום שהאלוהים זקן. כמו מטילה ספק ביכולתו של האל לעשות חיים: האף אמנם אלד – אני ה' – האוכל להביא חיים נוספים לעולם – ואני זקנתי – שה' מפרש את דבריה של שרה כאילו נאמרים בו – שהאל זקן והוא זה שאין בו עוד כח חיים. וקשים הדברים עד מאד.
ומכאן שהיכרותה של שרה עם האלוהים פחותה במעלתה, עדיין איננה מבינה את נצחיותו, את כוחו וגבורתו, וחסרה היא את מידת הייראה שבעמל כה רב קנה בעלה, אברהם.
ומכל אלה ברור כעת דבר ה' לאברהם: היפלא מה' דבר? היש דבר נפלא ממני? נפלא במשמעות נעלם, שאין ביכולתי לעשותו (וברי כי ניתן לפרש במשמעויות נוספות). ודומים הדברים לאשר יאמר אחר כך למשה במדבר – היד ה' תקצר? היש דבר שאיננו ביכולתי? ובמדבר אמר על יכולתו להביא בשר למאכל בני ישראל, וכאן על יכולתו להפיח חיים בבשר – הן בבשרו של אברהם הזקן, כעת חיה, הן בבשרה של שרה הבלויה, כעת חיה, והן בבשרו של יצחק, הנער היילוד, יורש ההבטחה והברית.
למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן
וזה נאמר באופן סופי, וחותם את כל השאלות בעניין ההולדה הצפויה. ומזכיר שוב את כעת חיה, הכולל הפעם את כולם יחד.

ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת
ומכאן שפנו אליה, או האלוהים, או האנשים, או אברהם, והוכיחו אותה על צחוקה, והיא נבוכה והכחישה. אבל לפני שורות מעטות כתבנו כי לא זכתה למעלת הייראה, ולכן אמרה את שאמרה, והנה – מיד – כמו נענתה שאלתנו – זוכה למידת הייראה דרך הצחוק, ולא דרך האימה והפחד, ולאו דווקא בדרך האמונה. ייראתה של שרה – דרך הצחוק מושגת, וזה מעניין מאד.
ויאמר לא כי צחקת
מי הוא האומר? אין לדעת בוודאות. אולי אברהם, אולי האורח, אולי ה'. כך או כך, ניתן לקרוא את הדברים בכמה אופנים:
ויאמר לא! כי צחקת. כלומר אל תכחישי את צחוקך, אל תשקרי. וזה מעבר לתוכחה המוסרנית. זה עמוק – אל תכחישי את צחוקך משום שחשוב הוא, שיש לו מעלה, שהוא תכונת הבן היילוד. עמדי מאחורי צחוקך, אל תחששי, אברהם בעלך ניצב איתך בנקודה זו, שגם הוא צחק, ושניכם יחד קיימתם את דבר האל בשם הילד. זה דבר אחד והוא פשט.
עוד אפשר לקרוא כך: כי יראה. ויאמר: לא כי צחקת. כלומר המלים מתייחסות למעלת הייראה שנתגלתה בשרה, והדובר אליה – שלא ידוע מיהו – אברהם, המלאך, ה' עצמו, מסבר את אוזנה – אמנם זכית ברגע זה לייראת ה', אבל לא משום שצחקת זכית, אלא מסיבה אחרת, שהיא איננה ברורה דיה במקום זה, ואולי תגלה לנו במקום אחר.

 

זמן רב עבר מאז כתבתי דברים מעין אלה, וכבר חשבתי שיבש המעיין, ושאין עוד בי כח לכתוב דברים.
והנה נתן בי הכח, כעת חיה, מבלי שביקשתי, מבלי שעשיתי דבר, מבלי שאהיה ראוי קצת לכל זה.
ועל כך תודתי והשתאותי.
בוקר יום רביעי בשבת קרח, כ"ז בסיוון התשע"ז, יפו

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל: וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ

פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פירוש בראשית, פרשת וירא, תורה | כתיבת תגובה

על ימים רחוקים עד בלי די

ובכן, ימים רחוקים עד בלי די אפשר להם שישתרעו לאחור, ואפשר להם שיילכו להם לאיטם אל העתיד. בעיקרו מבקש מאמר זה להציץ אל העתיד, אבל רוצה הוא לסקור מעט גם את העבר, על מנת להניח איזה מצע רעיוני שעליו ילך וייבנה החזון לימים שעוד נכונו לנו, וגם לאלה שיבואו אחרינו.

אז בראשית לא היה הדבר, והלא־דבר לא היה את האלוהים, והאלוהים לא היה הלא־דבר. קבוצות נוצריות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל אני כבר אינני, כך שאין את מי לצוד, כלומר אני הלא־דבר, אבל לא הייתי בראשית.
במידת מה דווקא הייתי בראשית, יחד עמכם הקוראים, ועם כלל הדברים כולם. דחוסים היינו לאין קץ וחקר בתוך לא־נודע כלשהו, עד שהפך נודע, ומשנודע – הפכו הדברים לשניים, שלושה, רבבה. קבוצות בודהיסטיות פנאטיות יוצאות כעת למסע ציד נגדי, אבל הן אחרו את המועד, שכן קבוצות נוצריות כבר יצאו לדרך, ואין לסגור את הפער.

כעת, משנתון אני לרדיפות קיצוניות עד אין חקר, אוכל לסקור בשלווה את השתלשלות האירועים עד כה:
1) לא היה דבר.
2) היה דבר.
3) את האירוע שבין הראשון לשני מכנים המדענים "המפץ הגדול", והדתיים מכנים "בריאה". הראשונים טוענים כי הדבר פשוט קרה מעצמו, ואין הסבר מניח את הדעת. והאחרונים טוענים כי בריאה דורשת בורא, ועל כן דוגלים הם בסברה כי הבורא הוא שברא את הבריאה.
4) כך או כך, מה שנוצר ברגע הראשוני בעולם המוכר לנו, המכונה יקום, הוא זה: מרחב, זמן, חומר. שטרם היווצרות הדברים אין זה, ואין זה, וגם זה חסר ואיננו. עם אלה, הופיעו כמו מאליהם, חוקי הטבע, (שהם בערך ההתנהגויות של אותם שלשה גורמים, וכן כמה איכויות משנה, כמו מסה, מרחק, מטען וכו'.). כרגע נתבונן רק בשלוש האיכויות הראשוניות.
5) נחפש גורם משותף לשלוש האיכויות הראשוניות הללו.
6) מצאנו. גורם זה הוא תנועה. הזמן תמיד נמצא בתנועה*. החומר תמיד נמצא בתנועה. והמרחב הוא התווך, החלל, שבתוכו מתחוללות כל התנועות כולן. עם הזמן השכלנו ולמדנו שגם המרחב עצמו נתון בתנועה, ודבר זה כינינו היקום המתפשט.
אם התנועה היא הגורם המשותף לשלוש האיכויות הללו, אפשר, רק אפשר, שהתנועה קדמה לשלושתן. אבל לא במובן של מעבר ממקום למקום, אלא במובן של שינוי. ראה סעיפים 1, 2.

[* לגבי תנועת הזמן התמידית: בעניין זה יאמר מי שיאמר שבעבור גוף הנע במהירות האור הזמן איננו בתנועה – הזמן איננו תקף. דבר זה נכון הוא, והוא מעניין מאד, ויש לחשוב בו. לא כאן המקום, אבל אינני מתעלם מן העניין. אולי בסוף הדברים אעיר בעניין. ואולי לא.]

7) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. שהשבת איכותה מנוחה – והיא עומדת בניגוד גמור לכל הטבע כולו, שהוא בתנועה. והשבת מקדשת מנוחה, ומשימה את האדם חוץ לטבע, וזה מדוייק וראוי.
8) גם תורות המזרח למיניהן, המתרגלות מדיטציות מסוגים שונים, מקדשות למעשה את המנוחה. שם (כמו גם כאן) המטרה היא לעצור את זרם המחשבות, את תנועת המחשבה, ומתוך מנוחת הזרם, להתמלא בדבר הגדול באמת, והוא התודעה.
אבל הקדמנו את המאוחר.

9) קודם לתודעה נוצרו בעולם חיים.
10) ככל הידוע לנו עד כה, החיים נוצרו, התגלו, התגלמו, התחוללו, החלו, התפרצו, נבראו אך ורק כאן, על פני כדור הארץ. אנו יכולים לשער, לנחש, להאמין, לקוות, להעריך, לטעון שהיקום מלא בהופעות נוספות של חיים, אבל ככל הידוע לנו עד כה – חיים נוצרו אך ורק כאן, על פני הפלנטה המרהיבה שלנו.
11) ככל הידוע לנו עד כה – חיים באים מחיים בלבד, ואינם באים מן הדומם.
12) מכאן שהיקום חי. שהחיים מעידים על כח החיים הממלא את היקום. נצרף כעת את כח החיים לשלוש האיכויות הראשוניות שהזכרנו: מרחב, זמן, חומר, כח חיים. נבחין כי ניתן להחיל גם על החיים את תכונת התנועה המתמדת.
13) הדתיים אוהבים לקרוא לכח החיים בשם אלוהים. המדענים אינם אוהבים לקרוא לכח החיים בשם, והם אינם מצרפים אותו למשוואותיהם. הם אינם מודדים חיים, כי אם תכונות של מרחב, זמן, חומר בלבד, וכן את היחסים בין המרחב, הזמן והחומר בלבד.
14) אחרי התפרצות החיים, שאותה נכנה המפץ הגדול השני, התחוללה התפרצות בלתי צפוייה נוספת, והיא תקרא בשם המפץ הגדול השלישי.
15) ברי כי אנו מכוונים אל התפרצות התודעה, וסוף־סוף איננו מקדימים את המאוחר.
16) ככל הידוע לנו חיים מודעים באים אך ורק מחיים מודעים. מכאן, אנו ממשיכים ומסיקים שהיקום הוא חי ומודע, ואפשר שהוא מכוון את האירועים כולם.
17) הדתיים אוהבים לקרוא ליקום החי והמודע אלוהים חיים, ואילו המדענים נותרים בשלהם. לחיים ולתודעה אין מקום במשוואותיהם, בשלב זה.
18) משצירפנו את הדברים כולם, זמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה, עלינו (עלי, הכותב, מתוך נסיון חיי ונטייתי הנפשית), להזכיר את רעיון המספר. רעיון זה כה קשה הוא, וכה נשגב, שאין דרך קלה למקם אותו ביחס לחמש האיכויות הראשוניות. אוכל רק לכתוב שהוא כרוך באופן עמוק ובלתי ניתן להפרדה בכל הדברים כולם, ומתקיים קשר מופלא ובלתי אמצעי בין המספר, לבין היקום כמות שהוא.
19) מכאן שעל פי רשימה זו, קיים קשר הדוק בין התודעה ובין המתמטיקה, והן משתקפות זו בזו כשתי המראות הצובאות פתח אוהל מועד.
ככל שיוסיפו לקרוא, ברי הוא כי יבחינו הקוראים בחשיבותם של המספרים לרשימת דברים זו.

(20) נראה כי המדענים והדתיים נמצאים באיזשהו עימות מתמיד, אבל הדבר איננו הכרחי. ישנם אלה האוחזים הן בשיטה זו והן בשיטה זו, והם מיישבים בתוכם את חילוקי הדעות. קשה להם מאד לנסח את משנתם, אבל קל להם מאד לחיות אותה. עניינים הנגועים בתכונה זו יקראו כאן "הידועים". ידועים אחרים הם, למשל, יופי, איכות, טוב, אהבה.
מצד שני ושלישי עומדים החסידים השוטים, הן של זה והן של זה, והם אלה המתעמתים תדיר על רקעים מטופשים כלשהם.
21) אמנם שני הצדדים הניצים אידיוטים, אבל יש להודות כי לרוב הצד הדתי נוטה לאידיוטיזם צרוף יותר.)

22) אנו איננו מצרפים את התודעה לרשימת האיכויות הראשוניות, שכן יש לה מעמד מיוחד ומוזר, ואין אנו יודעים, אבל אנו מבינים. כך שהתודעה גם היא – אפשר שנמנית על הידועים. מדוע אפשר בלבד? שנבדלת היא מהם, שהיא עצמה החווה־היודעת, היא המבחינה ביפה, באיכותי, בנאהב, ואילו אלה – הם אינם מבחינים, אלא נבחנים, הם אינם חווים, אלא נחווים.
עוד נבחין נבחין כי התודעה עצמה אינה חייבת להיות בתנועה, כשאר העניינים הראשוניים. וכתבנו כמה מלים בעניין למעלה, ויש לקוראים לחשוב בדברים, שהם אכן מוזרים עד מאד.
23) אנו איננו יודעים אם התודעה היא שחוללה את כל אשר כתבנו עד כה, או שהופיעה לה יש מאין אחרי זמן ארוך מאד של קיום היקום. אנו עצמנו מאמינים שהיא הגורם הראשוני, ואנו אוהבים לקרוא לה אלוהים חיים ומלך עולם, חכמה בינה ודעת. אנו מבקשים להדגיש עד־בלי־קץ־וגבול, שכח החיים הוא ראשוני, תכונה של היקום, ועל כן אין צורך לדאוג לחיים כלל וכלל. אלה דואגים לעצמם יפה מאד, והם הולכים ומשתכללים עם הזמן, המרחב, החומר, התנועה. אין זאת אומרת שלא מוטלת עלינו החובה לדאוג לחיינו שלנו, ולחיי יקירנו – וודאי שמחוייבים אנו בכך – אבל החיים – הם אינם זקוקים להגנתנו ולדאגתנו, כשם שאין הפסל זקוק לדאגת הסלע, ואין הצייר זקוק לדאגת בדו וצבעיו.

24) בבואנו לבחון את השתלשלות העניינים מרגע ההתחלה ועד כה, אנו נשענים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו, אם בכלל. משפט זה נחוץ לצורך עניינים שיבואו.

25) אם כן, התפרצה לה תודעה ביצור הקרוי אדם.
26) עמוד יסודו של אדם הוא סתירה. האדם הוא יצור סותר, וזה לך סימן ההבחן שדבר הוא אדם: הוא יכול להכיל סתירה. ולא זו בלבד, אלא שמכיל.
הרי לך דרך לדעת אם אדם עומד לפניך: אם יש בו סתירה – אדם הוא, ואם אין בו, הרי שאין הוא אדם. אנו רואים את הסתירה, המסתור, הסתר והמסתורין כאיכויות החיוניות לחיי האדם: זקוק הוא לאלה כאוויר לנשימה, כמזון לנשמה. המסתורין הפועם בו, באדם, הוא כח מניע ומכוון, והוא אשר הביאנו מן המערות הנסתרות בסלע, אל מסתרי החלל והזמן והמרחב והחומר.
27) אלה כמה מסתירות היסוד הפועמות באדם החי: סתירת קיום ואי־קיום. סתירת חיים ומוות. סתירת טוב ורע. סתירת יפה ומכוער. סתירת ימין ושמאל. סתירת פרט וכלל. סתירת מלחמה ושלום.
כך למשל יכול אדם לשאוף לבריאותו, אבל להתנהג באופן הפוגע בבריאותו: לעשן לאכול ולשתות יתר על המידה. יכול אדם לשאוף אל הטוב, ואף לראות עצמו כטוב וכצדיק, אבל בפועל לעשות מעשים רעים מאד. ועם זאת שעושה מעשים רעים מאוד – עדיין יכול הוא להחזיק בתומתו. דבר זה מוזר הוא, חידה הוא. ויש לומר כי כעת ממש, אין הוא מוזר וחידה עוד.

28) הריבוי הוא שמביא את בני־האדם אל הישגים בל־ישוערו. על כן אמר בדברו בפעם הראשונה אל אדם: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה. שמן הפריון והרבייה עולה טוב לאין־שיעור, ויחד עמו בא גם הרע לאין־שיעור, שאדם יסודו סתירה.
29) עד שמנתה אוכלוסיית כדור הארץ מיליארד איש (1800~ לספירה הנוצרית) הניחו בני־אדם את התשתית לחברה, שפה מדוברת, שפה כתובה, חקלאות, משפט, דת, אמנות, מתמטיקה מדע והנדסה (מבנים, אניות, כרכרות), אסטרונומיה (טלסקופ, גליליאו, קופרניקוס), מלחמה (חישול ברזל), שחמט. עם אלה באו גבולות, זהויות כלליות וזהויות פרטיות, כיבושים, מסים, מלוכה, מבנים חברתיים, חינוך, רציחה תאווה ומוות, צחוק ובכי ועוד ועוד ועוד עניינים מרובים למאות, לאלפים ולרבבות. כן התגלה כבר "העולם החדש", התגלו אוסטרליה וניו־זילנד, ונקשרו זה כבר קשרי מסחר בין מדינות אירופה להודו, סין ויפן. בצרפת כותב פייר דה־פרמה את המשפט האחרון שלו בשולי ספר מתמטיקה, בלא לצרף הוכחה.
30) מרגע התפרצות התודעה ועד שמנתה אוכלוסיית העולם מיליארד איש, חלפו עברו כמאתיים אלף שנה.

31) המיליארד השני דרש רק כ – 130 שנים, על פי הערכותינו הנוכחיות. הוא הביא עמו את גילוי החשמל, הפניצילין, הקרינה הרדיואקטיבית, תורת היחסות הפרטית וגם זו הכללית, המצאת התעופה, המכונית, התקשורת המיידית (טלגרף, רדיו), מלחמת האזרחים בארה"ב, החילונות, מלחמת העולם הראשונה, הקומוניזם, כלי־נשק להשמדה המונית, ראשית הדמוקרטיה המודרנית, זכות הצבעה ובחירה לנשים ושילובן בכח העבודה. ואת החייל האמיץ שווייק.
ב – 1865 מניח גרגור מנדל את הבסיס למדע הגנטיקה, כשמתוך מחקריו הוא מנסח לראשונה את חוקי התורשה. אלה יתפתחו מאד עם הריבוי, עם השנים. מפותחים גם החיסונים הראשונים, ומדע הרפואה רושם קפיצות דרך משמעותיות מאד.

32) שלושה מיליארד איש נמנו בעולם בתוך בתוך 30 שנים נוספות (1960~). המיליארד הנוסף הביא עמו את ביקוע האטום, ראשית תורת הקוונטים, מלחמת העולם השנייה, מסך הברזל, מסך הטלוויזיה, דור הביט, הסיקסטיז, הקמת מדינת היהודים, שילוח האדם הראשון לחלל. חמישים שנים בלבד, ומיליארד ורבע איש, אחרי שהצליחו שני אחים להטיס כלי תעופה פרימיטיבי למרחק של 39 מטרים, שלחה האנושות את נציגה הראשון לחלל. חלום התעופה ששבה את לב האדם מקדמת־דנא, מן הסיפור על דדלוס ואיקרוס, ואולי גם על אליהו הנביא, התממש כבר במיליארד הקודם. אבל עכשיו הוא התממש בהגזמה.
ועוד הביא איתו המיליארד הזה את מלכוד־22, את מאה שנים של בדידות, את השתלת הלב הראשונה (1967), ואת אלביס ודילן.
33) ואת מכונת החישוב הראשונה (1943), הטרנזיסטור (1947) , השבב הראשון (1958), את שפות המחשב קובול ופורטרן, ולבסוף את ראשית האינטרנט (1969).

34) 14 שנים בלבד נצרכו למיליארד הרביעי.

35) מה שדרש בתחילה 200,000 שנה, דרש כעת 14 שנים בלבד. פחות מאחוז אחד של אחוז אחד.

36) המיליארד הרביעי הביא עמו את הירח. צעד קטן לאדם, אמר ניל ארמסטרונג בשידור ישיר לעולם, ומיליונים רבים שצפו בשידור, לא יכולים היו להאמין למראה עיניהם. הצייד־לקט, איש המערות, צועד על הירח, משחרר מגובה החזה שלו נוצה של בז ופטיש. הוא ואנחנו רואים את שני האובייקטים נוחתים יחד על אדמת המאור הקטן. תצפיתו של גליליאו, אדם מעידן קדמון, פרה־מיליארדי, אוששה על־פני־הירח בידי אדם מן המיליארד הרביעי.

37) עוד 13 שנים חולפות, והנה חמישה מיליארד בני אדם על פני הפלנטה. הפלאפון נולד. האינטרנט עדיין בחיתוליו. על סף המיליארד הבא, ב – 1985, נרשם דומיין הדוט קום הראשון, Symbolics.com. כמה סמלי.
ב – 1977 משוגרות החלליות וויאג'ר 1 ו – וויאג'ר 2 אל החלל. וויאג'ר 2 היא זאת שמשוגרת ראשונה. השתיים נושאות עמן דיסק מוזהב, ועליו מראות קולות ולחשים מכדור הארץ, ומעט מחכמת האדם, היא חכמת היקום שהתלבשה בייצור מוגבל מאד, מעוות ומקסים כאחד.
עוד הביא המיליארד החמישי את זכרון דברים המרהיב ליעקב שבתאי (1977), את תינוק המבחנה הראשון (1978), את אפל ומייקרוסופט, ואת המחשב האישי הראשון.

38) את ראשית המיליארד השישי מקדמת נפילת מסך הברזל. או להיפך.  12 שנה בלבד נדרשו למיליארד הזה, והוא, כמיליארדים שקדמו לו, מביא עמו את מתנותיו.
האינטרנט תופש, והוא מתפשט במהירות. האנושות מעלה אל הרשת את כל טובה ורשעתה, את כל מאווייה, פחדיה, ענייניה, יהיו אלה חברתיים, כלכליים, מיניים, סתמיים.
האיחוד האירופי מוקם, ובשנת 2002 יהפוך היורו למטבע של רוב מדינות האיחוד.
ב – 1990 משוגר טלסקופ החלל האבל אל מסלולו סביב כדור הארץ. הוא עתיד להוסיף ידע שעד כה היה בחזקת נעלם, לא־מודע, בל־ישוער.
ב – 1995 מוכיח אנדרו ווילס הבריטי את המשפט שכתב פרמה הצרפתי בשולי ספרו, שלוש מאות שנה קודם לכן, טרם עידן המיליארד הראשון.
ב – 1996 מצליחים המדענים לשבט את הכבשה הנודעת בשם דולי, והיא ממשיכה לחיות עד שנת 2003. עד אז, אל תוך המיליארד הבא, יפענחו המדענים 99% מן רצף המלא של הגנום האנושי. מעט אחר כך, יפוענח גם האחוז האחרון.

39) עוד 12 שנה חולפות, והנה שבעה מיליארד. גוגל, רשתות חברתיות, סמארטפון, ביוטכנולוגיה. חורף ערבי, מלחמה בסוריה, נדידת עמים, פוטין, טראמפ, ארדואן, ברקסיט, ואווירה מחשמלת של מלחמה עולמית. הדמוקרטיה, כפי שהכרנוה במאה ה־20, שהותאמה למדינות לאום ולאוכלוסייה בת שניים עד שישה מיליארד, הולכת ומשנה פניה לבלי הכר. נושאי הדגל הדמוקרטי הופכים כמעט מבלי משים לכוחניים בואך פשיזמוס, ובמקומות מסויימים מבקשות ממשלות לאסור על שימוש במילים ספציפיות, להחדיר תחתן מלים חדשות. המהדורה ה־12 של מילון הניוספיק הולכת ונכתבת, הפעם לא בספר, אלא במציאות. אפשר שהדמוקרטיה במתכונתה המוכרת, החיובית, סיימה את תפקידה ההיסטורי. אפשר שלא. מיליארדים יגידו, או כמו שנהוג יותר לומר, ימים יגידו. בתוך כל אלה עולה מאוד מעמדן של סין ושל הודו בזירה העולמית.
ב – 2010 מצליח צוות מדענים בראשות קרייג ונטר ליצור ד.נ.א מלאכותי, ולהתאימו אל תא חי, שרוקן מן הד.נ.א המקורי שלו. התא ממשיך לחיות עם הד.נ.א החדש, המלאכותי, מעשה ידי אדם.
ב – 2012 עוזבת החללית וויאג'ר 1 את מערכת השמש, והופכת לגוף הראשון, והיחיד עד כה, לעשות כן. בני האדם גדלו מספיק על מנת לעזוב את הבית, להרחיב בכל יום ויום את רדיוס תודעתם, פרסק פה פרסק שם, רגב אחר רגב. (ויש לומר כי עדיין לא עברה ולו פרסק אחד, ולו פרומיל אחד של פרסק אחד, ויחלפו מיליארדים רבים, וימים רבים עוד יותר, עד שתעשה כן, אם בכלל).
ב – 2017 מצליח צוות מדענים מקליפורניה להנדס ד.נ.א חדש לחיידקי אי־קולי. עד כה, בכל החיים כולם, ראינו ד.נ.א בן ארבעה בסיסים: A, T, C, G. כעת מתקיים בעולם יצור חי, חיידק, בעל שישה בסיסים A, T ; C, G ו־ X, Y שני הבסיסים החדשים.
כלומר, יצרנו חייזר. ממש כך.

40) הגענו.

41) שאלה: מדוע סקרנו את ההיסטוריה באופן שסיקרנו, ומדוע ספרנו את המיליארדים בקפידה יחסית?
42) תשובה: 42.
43) תשובה אחרת: ניסינו להתחקות בראשי פרקים בלבד, ותוך הזנחה של עניינים רבים מספור, אחר ההישגים שהביא עמו כל מיליארד. מדוע? משום שאנו רואים בריבוי, על־פי דברי התורה בראשית, גורם מפתח בהתפתחות האנושית. הריבוי איננו אוסף מקרי של בני אדם, החיים יחד זה לצד זה, על כל הבעיות מחד – והנפלאות מאידך – שחיים מעין אלה מביאים עמם. הוא עצמו, הריבוי, ריבוי האדם, הופך לאיכות המשפיעה על צורת חיינו, על קורותיהם.
אפשר למדוד את התפתחות האנושות על פי זמן. כך נהגו בני האדם הסוקרים את ההיסטוריה עד כה. כעת נפתח פתח לבחון את הדבר דרך פריזמת הריבוי, מספרם של בני־האדם בכל דור ודור.

44) ברור כי ריבוי בני האדם מחייב ריבוי של מוחות. אדם אחד – מוח אחד. מיליארד בני אדם – מיליארד מוחות. את הופעתו של כל מוח בעולם אנו מכנים בשם אירוע.
45) נשים לב שוב כי מספר השנים שנדרשו להתחוללות של מיליארד אירועים ירד ממאתיים אלף שנים לשתיים עשרה שנה בלבד. מה שהתחולל במשך מאות אלפים בשנים, נדחס כעת לכדי עשור אחד, עשור וקצת.
46) לתופעה זו נקרא התכווצות הזמן.
47) היא מוחשית מאד, התופעה הזאת, ורבים מבני האדם החיים כאן ועכשיו, חשים אותה על בשרם. הזמן רץ, הזמן עף, הזמן בורח, אומרים הם, הרגע התחיל ינואר, הרגע סיימתי את התואר, אני בן חמישים עכשיו, איך עברו השנים.
48) על פי הבנתנו, ריבוי המוחות יוצר רשת עצבית ענקית על פני כדור הארץ כולו, והיא משקפת באינספור דרכים את מגוון הרעיונות של התודעה האחת. על פי אמונתנו, וכאן כבר עולה מאליו חזוננו, המוחות המרובים ימצאו את הדרך לתקשורת מיידית וישירה ביניהם. האינטרנט הוא עדות מובהקת לכך. המלחמה ההולכת ומתקרבת היא עדות נוספת, אחרת. מלחמת העולם השלישית בא תבוא, והיא תהיה, בין היתר, תוצאה של מלחמת התודעה העולמית, המתחוללת ברשת.

49) על אף שהחכמנו עד מאד, עדיין זקוקים אנו למלחמה על־מנת להלחם זה לזה, ולא על־מנת להלחם זה בזה. מלחמה ושלום – עניין שמסתירות היסוד הוא. מלחמה – עניינה הלחמה. חום הלב ואש הקרב מתיכים את האוייבים זה לזה, קושרים אותם, הופכים אותם לאחדים הנלחמים בעצמם ואל עצמם, ולאו דווקא לשני צדדים הרוצחים זה את זה.
50) כולם רוצים שלום, ואף על פי כן מלחמות מתקיימות תמיד, בכל זמן, בכל מקום. זו הסתירה שפועמת בנו, ואשר אוסרת עלינו להתנוון אל תוך מצב של שלום נצחי, או להתנוול בתוך מצב של מלחמה נצחית. אנו זקוקים לשני הצדדים, כשם שטבעת מוביוס זקוקה לצדה האחד, הבודד. (וזאת – על פני הציר האורכי שלה בלבד. על הציר הרוחבי היא מקיימת שני צדדים, ככל הדברים כולם).

51) אם כן – החזון.

52) חזוני מסתכל אל ימים רחוקים עד מאד. כל עניין ופרט שאינם נכללים בקטגוריית הרחוק מאד, אין הם מענייני, ואין לי שיג ושיח עמם. לא יהודים וערבים, לא טראמפ ופוטין, לא הסתדרות וועדי עובדים, לא מיילי סיירוס ולא סיירוס ואנס, לא אף־אחד ושום־דבר מענייני העולם הזה, הנידונים בגסות ובטמטום ברשתות החברתיות וברשתות התקשורת באופן רציף ומתמיד. כל אלה זרים הם לי, ואין בהם חיים כלל וכלל. רק צל־חיים, פרש, דומן, טחב, רקב, בוקי־סריקי, דברי שטות והבל, בוקות מבוקות ומבולקות.
[עם זאת, אם המחיר שדורשות קסיני, ג'ונו, חלליות וויאג'ר אחת ושתיים, ביו־טכנולוגיה, אינטליגנציה מלאכותית ומעבדים קוואנטיים, רעיונות מתמטיים חדשים ומיליארדים רבים של בני אדם המניחים את התשתית אל השלב האבולוציוני הבא – אם המחיר לכל זה הוא מינונים הולכים וגדלים של צריכה מרובה כל־כך, והשמנה וסוכר ופורנו ותרבות סלבריטאית, המביאים לקהות ולטמטום חושים, הרי שהדברים הללו כולם הכרחיים הם, ולפיכך מקובלים עלי בכל לב, משום שהם מהווים את הגוף, על כל יפעתו ומכאוביו, המספק למוח המתפתח שמעליו את כל האנרגיה שהוא צריך, על מנת להשתכלל במסלול התפתחותו.
כלומר אנו מציגים כאן מבט רך יותר במה שהוציא מאיתנו זעם רב מדי בסוף הפסקה הקודמת, וזה מתיישב עם הסתירה הקיומית, וגם חכם יותר, שלם יותר, משום שאנו נמנעים מלהציג את הדברים באופן אחד, קודר וחשוך ומריר, אלא באופן אחר, המניח לדברים להיות כמות־שהם, עם כל קהותם וגסותם, שאינה נעדרת מהם גם באופן ההסתכלות הזה, הרך.]

53) לעומת זאת, מעייני מכוונים אל ושואבים מן: התורה, התודעה, המתמטיקה, האסטרונומיה, הטכנולגיה, אחדות התודעות, אלהים, המרחב, החומר, הזמן והחיים. כל השאר, כאמור, הבל הבלים הוא, עם שהוא מחוייב ונחוץ, גם זה כאמור.

54) בעוד זמן מסויים, כך מתנסח לי חזוני, כשתעבור האנושות איזה סף, ותספור מסה קריטית של אירועים, יתחולל בעולם מאורע מופלא. שניים או יותר, שהם בחזקת נפרדים בתודעתם, יצליחו, בדרך מקרה או בדרך טכנולוגית, למזג את תודעותיהם הנפרדות לכדי תודעה אחת מאוחדת. האחד או האחת יוכלו לראות דרך עיני חבריהם את הצבע האדום, ובכך להוציא מן האש את הערמון הפילוסופי, וכך יוכל לעשות גם החבר או החברה. האחד יאכל משהו, נאמר תפוח, והאחרים יחושו את טעמו של אותו התפוח בפיהם, אף־על־פי שאין בפיהם דבר. האחד וגם השני יחושו זה את כאבו של זה, יטו אוזן למשאלות לבם הכמוסות של חבריהם שמנגד, ישמעו את השיח הפנימי המתחולל בנו תדיר, יחלמו אלה את חלומותיהם של אלה, ובקיצור – יתרחבו.
לא ידעתי, תאמר מי מהן, שתפוח יכול להיות טעים כל־כך, והשני יחייך או תחייך, ובו בזמן ירגיש את פליאתה של חברתו. גם אני לא, הוא יאמר. תחילה, אומר אני, אפשר שתאחז בהם בעתה. שכן בהתאחדותם נעלמים הם אל תוך החדש, הגדול, אבל אט אט יתרגלו, יתמסרו, יאחדו תודעותיהם לפרקי זמן הולכים וגדלים, לומדים את המשותף להם, לומדים את המפריד ביניהם, לומדים את החדש. ואז, כאן או שם, יווצר זוג נוסף שכזה. ועוד זוג או שלשה או רביעייה וכו'. ועוד ועוד. וכל צביר כזה, יערוך ניסויי תודעה שכאלה, מצרף גורם שלישי, ואולי גם רביעי וחמישי. עד מהרה תיווצרנה קהילות הולכות וגדלות של מוחות חיים, שוקקים, הלומדים זה את סודותיו של זה, ומצרפים את יכולת החישוב העצומה שלהם על מנת ללמוד עוד על היקום וסודותיו. הקהילות תתחברנה זו לזו, ואנו נראה ערים מודעות, ארצות מודעות, יבשות מודעות, עד שיום אחד, באיזו שעת צהריים נהדרת, יאחדו כל המוחות את עצמם זה עם זה, ויהפכו למח אחד עצום, החוקר את עצמו ואת סביבתו באופנים שאין לשערם.
האדם, כמות שהכרנוהו עד כה, יהפוך עורו וחברבורותיו, ואפשר שלא ייקרא אדם עוד. בצער רב וביגון קודר נפרד מן היצור הנפרד, המקסים, המחליא, המזוויע, היפה, האוהב, הצוחק, הבוכה, הבונה וההורס, ונפנה מקום ליצור החדש, המאוחד, החושב, אשר כן השילוח למחשבותיו החדשות הוא המוח שלנו, הקטן, הנפרד, המוכר והאהוב. האנושי.

55) אותו מוח, כך מראה לי חזוני, אפשר לו שיהפוך את כדור הארץ כולו לגופו שלו. ולאט לאט ילמד המוח לשלוט בתכונות הפיסיקליות של הכדור. שליטה במהירות הסיבוב סביב הציר, במהירות הסיבוב סביב השמש, במרחק ממנה, קצת קרוב, קצת רחוק, על פי הצורך באותו הרגע. ומשום שזמנה של השמש קצוב, תיאלץ התודעה הכללית האחת לחפש לה שמשות אחרות להפליג אליהן.

56) אפשר שתקח איתה את הכדור כולו, משייטת עליו בחלל משל היה ספינה גדולה, מכוונת לאיזו שמש חדשה, המתאימה לשימור החיים, להקיף את השמש החדשה, ללמוד אותה ואת סביבתה.

57) אבל זהו תיאור מוגבל מדי של העניינים הבדיוניים בהם אנו עוסקים כאן. אני מבקש להפליג עוד בחזון התודעה האחת, ולאפשר לה להגיע לקיימות אנרגטית מוחלטת, שאין לה עוד צורך בשמש או גשם על מנת להתקיים. יודעת היא להפיק את כל האנרגיה הדרושה לה מתוך הכוכב הלכת עצמו, מתוך המעטפת הלוהטת שלו, או אולי מתוך גרעינו. או משניהם. בכל מקרה, מחסור לא ייוודע עוד לאותה תודעה אחת, שכעת, משייצרה לעצמה סביבה בטוחה מספיק, תלך ותשכלל את עצמה עוד. אותו כח חיים, אחד מכוחות היסוד הפועלים תוך היקום, ואשר מפעם בנו בכל עת ובכל שעה, יפעם בעוצמה רבה באותו יצור חדש, מוזר, מאוחד ועל־כן אחר, וידחף אותו אל גבולות חדשים, בלתי נודעים עדיין.

58) כיצד ישכלל הדבר המשוכלל הזה את עצמו עוד? ובכן, אם בחיים עסקינן, הרי שעל ידי ריבוי, הוספה. התודעה האחת תעתיק את עצמה אל פלנטות נוספות, שולחת גשושות תבוניות אל עבר פלנטות מתאימות, בונה ספינות חלל ותחנות חלל עצומות, וכל אלה הולכים גם הם בדרכה, ומשכפלים עצמם בתוך היקום כולו.
עד מהרה, ובאין זמן בעצם, הולך ומתמלא היקום בינה.

59) אם דברנו קודם על מסה קריטית של אירועים ( או: Critical Brain Mass), הרי שכעת מדברים אנו על מסה קריטית של בינה. בשלב מסויים, כשתיווצר מסה מעין זו, יהווה הדבר צעד ראשון במילוי היקום כולו בבינה, תהליך שהחל בראשית הדברים, והגיע לנקודת קיצון מסויימת כאשר חיברו שני אנשים כלשהם, נקרא להם אדם וחוה, את תודעותיהם הנפרדות לכדי אחת.

60) בסעיף 24 כתבנו כי אנו נסמכים על חכמה עתיקה, הקודמת הרבה לחכמתנו אנו. כעת אנו מסבירים מדוע: אותה חכמה עתיקה מלמדת, שביום מן הימים שטרם הזמן, בֵּרְאָה הַבִּינָה את עצמה ממקומה, (כשם שמבראים חורש, כלומר מפנים אותו ממקומו), והניחה לעולם להיווצר בתוך החלל־הפנוי, תוך שהוא נשען על קצת מאותה בינה קדמונית, מה שקראנו אנו חוקי־ הטבע. בתוך אותו חלל וחוקי־טבע, טבעה אותה בינה יצור־שמעל־לטבע. היא קראה לו אדם, והניחה לו ללמוד את סתירותיו בעצמו. סתירתו הראשונית, אם־כן, היא היותו יצור שבתוך הטבע, מעל לטבע. אם נחזור כעת לסעיף 7, נבין מדוע כתבנו על כן ברך את יום השבת ויקדשהו, שכן תוך־הטבע זה תנועה, ומעל־לטבע זה מנוחה. שאין לך דבר בתוך הטבע שאינו בתנועה, אלא התודעה האנושית, שיכולה לדומם את עצמה, ויחד עם עצמה את השמש בגבעון, ואת הירח באיילון. סעיף זה מוקדש לחברתי אמה שם־בה, והיא יודעת מדוע.

61) כלומר התהליך הוא כזה: יקום מלא בינה, ועל־כן אין בו שום דבר אחר. הבינה מפנה עצמה ממקומה, ומאפשרת לדבר אחר להתקיים. זה נקרא בריאה. הבריאה מתמלאת אט־אט בזמן, מרחב, חומר, חיים, תודעה. תודעה זה אדם. האדם מגלה בהדרגה את מקומו בעולם, ומתחיל למלא מצידו את היקום באותה בינה שרוקנה עצמה ממקומה. בסופו של דבר מתפתח האדם מייצור נפרד אל ייצור אחדותי, מחובר, חדש, לא־אדם עוד, אבל שמקורו מן הבינה שבאדם. כך שניתן לצייר שהאדם משיב את בינת היקום למקומה, ובכך הופך הוא לכמו־אלוהים. אם נדמיין את התהליך הזה שוב ושוב, נקבל משהו שהוא כמו נשימת האלוהות: את פינוי הבינה נדמה לנשיפה, ואת המילוי לשאיפה, והחיים – הם המתקיימים בתווך שביניהם. נשימת האלוהות הופכת לנשמת האלוהות ולנשמת האדם כאחד. ועל כן אמר בסוף הדברים כל הנשמה תהלל יה הללויה. וכן אמר סוף דבר הכל נשמע, אבל אנחנו נדרוש סוף דבר הכל נשמה.

החיים הם כח ראשוני הטבוע במארג הראשיתי של היקום. אין הם ניתנים להריסה. לחשוב שניתן להרוס את החיים, זה כמו לחשוב שניתן להרוס את כח הכבידה. לא שייך.
החיים יילכו ויתעצמו כהרגלם, וכהרגלם יעברו שינויים ותנועות, בעוד אנו, כמות שאנו היום, נלך בדרך־כל־בשר, כשאנו יודעים ומבינים שמתוכנו יצמח השלב הבא של החיים. אנחנו אדמת הדור הבא, אנחנו המים והאוויר, הדשן, הזבל, המעדר, המחרשה והגנן, וטוב לנו לשמוח מאד על היותנו חוליה כה חשובה בשרשרת החיים שנמשכת ונמשכת, וסוף נראה אין לה.

62) וזה החזון על ימים רחוקים עד בלי די.
.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

משל בדבר הנשמה והחיים

אישה אחת ישבה לה על חוף הים בקופנגן, או במלדיביים, או בים יפן הדרומי, ועל־כל־פנים, באיזה גן־עדן עלי אדמות.
היא אהבה לקום בבוקר עם הזריחה, לטבול במים הצלולים, ואחר־כך לשתות שייק פירות מתוך אגוז קוקוס טרי, או מתוך אננס, או סתם לאכול איזה פרי.
למרות שאהבה לקום בבוקר עם הזריחה, הרשתה לעצמה לפעמים לקום מאוחר יותר, להתפנק קצת במיטה החמימה, ובימים כאלה היתה מתבוננת ביפעת היקום, ומתפעלת מן החכמה העמוקה הטמונה באותה היפעה.
היא אהבה מישהו, והוא אהב אותה, ולפעמים היו מתאחדים באהבתם. הם לא הטרידו זה את זה כלל וכלל. פעמים היו יחד, ופעמים לא. פעמים שוחחו על עולמות רחוקים, והעמיקו בשיחתם, והיה להם הדבר לפלא, שבעיתות כגון אלה התאחדו בדרך הרוח, ולא בדרך הגוף.
היא לא עשתה הרבה מדי, אותה האישה, אבל היא חיה. ממש חיה. ולא היתה חסרה דבר.

יום אחד באו לאי הקסום שני אנשים זרים. הם רצו לחטוף את האישה. היא לא היתה היחידה שהם חטפו. הם עשו זאת למחייתם. פעולת החטיפה מלאה אותם בתוכן ובמשמעות, ועל־כן פעלו על מנת ללכוד גם אותה. הם הציבו מלכודת בסמוך לבקתתה החביבה, וכשיצאה איזה בוקר אל הים, נלכדה בה. שני החוטפים הרדימו את החטופה, ובמסע שנמשך חודשים רבים, לקחוה אל ביתה החדש באושוויץ, פולין.

משהתעוררה האישה צווחה וצווחה וצווחה וצווחה וצווחה וצווחה עד מוצאי שבת. וזאת למרות שהשניים קיבלוה בסבר פנים יפות מאד. זה ביתך החדש, הם אמרו לה. אני אבא וזאת אמא, וזה הלאגר שלך ושלנו, וזה שם – זה מוזלמן, ושם המשרפות, ושם תאי הגזים. האנשים עם הכובעים הם הגרמנים, והם הורגים אותנו מתוך אידיאולוגיה עמוקה.
למה חטפתם אותי? שאלה האישה משפסקו צווחותיה.
כי רצינו נורא, הם ענו לה. את ממלאת אותנו באושר גדול. אנחנו נדאג לך, ונגן עלייך מפני הגרמנים.
יהיה לך קשה, כי ממש נורא כאן, אבל אנחנו נדאג לך, והדאגה תמלא אותנו ואת חיינו, שהיו נעדרי משמעות עד כה.
עכשיו, משאת כאן איתנו באושוויץ, אנחנו מאושרים עד מאד, כי הפכנו למשפחה גדולה ונהדרת.

והאישה נשארה איתם, בלית ברירה, כי אין לברוח מאושוויץ, ופתח היציאה היחיד הינו ארובת המשרפה.
והיא שכחה את ביתה הראשון, וחיה בסבל נורא ובצער איום שם באושוויץ, עם משפחתה הנהדרת, וראתה מראות מזוויעים, והריחה ריחות קשים עד מאד, והקיאה את נשמתה, והוכתה עד זוב דם, ושמעה צווחות אימה ופחד, וחיתה בבוץ ובדומן, וקפאה מקור בחורף ונשרפה למוות בקיץ, ויצאה לה בעשן, דרך אותה ארובה, ולא שבה שם עוד לעולם.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

.
.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

חשבון נפש, ראש השנה התשע"ז

חשבון נפש מהו?

אינני יודע בדיוק. רק אומר שאולי וכי אפשר הדבר הוא שֶׁפָּן אחד של חשבון מעין זה הוא בחינת מעשיך בשנה שחלפה לה, התבוננות במצבך בעת הזאת, מחשבות על השנה שתבוא לה.
אולי אין אלה פני הדברים כלל וכלל, ואולי יש בהם מן האמת, אבל אני איני יודע יותר מזה, ועל כן אנהג כך.

כבני מרון עוברים לפניו בסך, נגזרים לחיים או למוות. אם לחיים, הרי שנגזרים קורות חייך, כלכלתך ומזונותיך, גורלם של יקירך, ואם למוות, הרי שבאחת הדרכים הנפוצות, מי באש, מי במים, מי בחיה, מי ברעב, מי במגיפה, או באחת מן הדרכים הפחות נפוצות, למשל מי יושלך לירקון בתיק אדום בגיל 4.

אז היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט,
ואני, כמוכם, גם אני עובר, והנה נמצאתי אשם:

על חטאי ההלכתיים, שאין אני יכול לעמוד במצוות ההלכה, ואין אני יכול לבצע ולו ציווי הלכתי אחד. למעט לא תרצח, וגם זה אני שומר מתוך פחדנות בלבד.
על הפחדנות שבסעיף הקודם ושבכלל.
על שנאת הבריות. על עומקה ותהומיותה. בכלל זה גם שנאת אלה הקרובים לי.
על ההפסקה בכתיבת הפירוש לתורה.
על הבחירה בנוחות, שאותה אני מעדיף הרבה על האמת והחירות.
על העצלות, שהיא העניין בשורה הקודמת.
על הרהורים רעים עד למאד מאד, בכלל זה הרהורי רציחה והתאבדות.
על הנחמה השקרית שאני מוצא בהרהורים מעין אלה.
על אי ההגשמה.
על הפרת פרו ורבו, ודבק באשתו, ובחרת בחיים.
על הייאוש.
על שלא לשמה.
על אי כיבוד אב ואם.
על אי שמירת הברית.
על קפיצת היד שפה ושם, ויתרה מזאת, על קפיצת הלב שהפכתי להרגל.
על כף החובה שדנתי לפעמים.
על מידת הכעס שבי.
על שהרמתי קולי. פעמים אף על חלש וחסר ישע.
על שלא השכלתי להפוך את אמונתי השכלית לאמונה שברגש ובגוף (אהבת ה', שמירת מצוותיו).
על כניעה לתאוות אכילה.

ובחלק מן הדברים נמצאתי זכאי:
על האמונה השכלית באל ובטובו.
על הלימוד המועט שלמדתי, ועל ההתמדה שבו.
על הימים שבהם שמרתי ברית.
על אהבת האנושות בכללותה (בניגוד לשנאת פרטיה), ועל החזון הנפלא שחשבתי בעבורה.
על המאמץ לכבד בכל זאת, ולו במעט, את אבי ואת אמי.
על דברים טובים שעשיתי למען אנשים.
על תרומות וצדקות שפה ושם.
על ההתקרבות לחברים שמפעם, ועל יכולתי לאהוב את הקשר עמם.
על כף זכות שדנתי לפעמים.
על הכנעת תאוות אכילה.
על החריצות, על העבודה הקשה, על הקימה בבוקר מוקדם, פעמים ללא שינה כלל, וההליכה אל העבודה, על אף כל הקשיים והמיאוס.
על רגעים שמתוך שלא לשמה באתי לשמה.
על רגעים שתקוות שווא עלובות הפכו לתקוות של ממש, ועל כן בטל הייאוש באותם הרגעים.

אני מניח שיש עוד, ואולי אוסיף אם אזכר, אבל ככלל, נראה לי כי שתי רשימות אלה מכסות את רוב חטאי ואת רוב זכויותי, ונראה כי מתקיים איזה איזון בניהם, ולו רק אשכיל יום אחד, אטה מעט לצד זכות, ואכריע העולם כולו לאותו הצד.
בכלל, מתוך מחשבה על הברית, עלתה לפני מסקנה דומה: שבכל פעם שמתחייב אדם לשמור איזושהי מצווה, נניח ברית, עומדת לפניו ברירה: או שיצליח לעמוד בהתחייבותו, או שלא.
אם לא הצליח, הרי שכשל. ואם כשל, נמצא שמספר כשלונותיו זהה למספר הפעמים שבהן התחייב. אבל אם יעלה בידו, ומשמיים יזכוהו, ויצליח, הרי שהתחייבות אחת בלבד יתרה היא על סך כשלונותיו.
אם החליט 22 פעמים לשמור הברית וכשל, והצליח בפעם ה – 23, הרי שהחלטה אחת בלבד, ייתרון זעום וזערור זה, מספיק לו על מנת שיהא זכאי בדין, ואולי אף יזכה את העולם כולו, וכל זה על הצלחה אחת בלבד.
לכן אומרים, כך נראה, אל ייאוש, ואין ייאוש, משום שקרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו.

כעת בא החלק של התבוננות במצבך בעת הזאת:
בעת הזאת, ביום הרת עולם, הוא יום הזכרון, יום תרועה הוא, יושב אני מול המחשב ומחלל את היום. זאת על אף שהברית שנכרתה בגופי לפני שנים הרבה, התחוללה ביום זה ממש, שכן בראש השנה
עצמו באתי בבריתו של אברהם אבינו, עוקד והנעקד והמזבח. והנה, יושב אני אצל המכשיר החשמלי, מכה בפטיש, ורושם רשימות, ברגע זה ממש, ואין אני שוקל לעצור, ואין אני שוקל אפילו שלא לסיים רשימה זאת. שכן נראה שחרויות שלקחתי לי אני מעדיף על פני איסורים שאסר עלי, ולמעלה כתבתי עד כמה אני מעדיף את הנוחות על פני האמת והחרות, והתכוונתי לדברים אחרים, אבל גם עניין זה, של חילול הימים הקדושים, נופל בקטגוריה זאת.
ועוד מתבונן אני, וכבר רגיל אני בהתבוננות מעין זו, וכל הדברים פרושים בפני, שאין אני שמח כלל וכלל בעבודת ה' שלי, שהיא פגומה עד בלי די, שאין אני שמח בחיים ומעדיף את המוות – ועל כן בוחר בחיים – שלא נטלתי נפשי בכפי על אף הפיתוי העצום, שאני חושב על אישה אחת שלא ראיתיה שנים הרבה, ואין בזה עוד טעם וגרוע מזה, אין בזה חן, שאני תקוע בכל אספקט של חיי היום יום וכן של חיי הרוח, על אף נקודות אור קטנות, 16 ק"ג שנשרו מעלי, במאמץ לא גדול מדי, ושיעורי תורה שהתחלתי לקחת בקביעות באינטרנט.
קשה לי להירדם, לאחרונה שותה הרבה מדי קפה, על אף הקושי להירדם, בודד מאד, ערירי כמעט, פשוט לא מספיק זקן על מנת להיקרא ערירי, וגם עדיין לא בפנסיה.

עם זאת, נושא אני את כל הכבודה הזאת די בקלות, מורגל אני בה, והיא מורגלת בי, ועל אף ימי כעס שבינינו, שאני כועס ובועט בה, והיא בוטשת ומחתכת בבשרי, עם כל זה חיים אנו יחד, זה לצד זה, רוב הזמן בשלום יחסי.

מה יהיה? מה אעשה עם זה?
אינני יודע. אם ייפתחו השמיים שערים, אולי אעבור דרכם, אבל מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, הרי שלא יעברו דרכן, שכן אין הן מן הנפשות העושות, ואין בהן האומץ הנדרש, ואין בהן הכח והתקווה הדרושות לעשייה שאת אחריתה אין לשור ולשער. וגם השמים אמרו נואש, ואין הם פותחים עוד שערים. לא כאלה שאני רואה, ולא כאלה שאינני רואה. אני מניח שהשנה הקרובה תהא דומה ולא שונה, ואבן הרכב תמשיך להכביד וללחוץ, תפיק ממני את יצהרי הדל והלא איכותי במיוחד. אמשיך לזרות תקוותי לרוח, אמשיך לשאת את המשא, אקווה שלא להתעורר יום אחד, מתישהו בשנה הזאת, שלא אדע עוד ימי הולדת ולא שקיות עם דברים טובים, אבל מחמת ההרגל משוכנע שאתעורר בכל הימים, וכעת חיה, אערוך אולי חשבון נפש נוסף. אולי יקרו דברים טובים, אומר אני, ואין אני מאמין בכך עוד, ואף על פי כן, במקום מסויים בתוכי, שאין בכוחי לכבותו, עומדת איתנה תקווה דקה, אבל עוצמתית, שאולי בכל זאת יקרו כמה דברים טובים, ונראה כי זהו מקום טוב לסיים, ולשבח לאדון הכל, ולתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כההם, ולא שמנו כההם, ברוך שלא עשני גוי, שזכיתי לערוך חשבון נפש לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ, ומושב יקרו בשמיים ממעל ושכינת עוזו בגבהי מרומים, ובאמת, ברגע זה ממש, יש בי ניצוץ של אהבה אל המאציל, הבורא, היוצר, העושה, ומי יתן ויעלה הדבר מלפניו, ותחל שנה וברכותיה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת