השלב הבא

1.
אני מדמיין.
2.
אני מדמיין לצורך עניין כלשהו.
3.
בדמיון, שני קופים מדברים בניהם.
אינני יודע כיצד דבר זה אפשרי הוא, אבל אין לי כלים אחרים מלבד הדמיון,
והוא מאפשר.
4.
הקופים מדברים, כאמור.
הם מדברים על המעבר לשלב הבא.
5.
הם מדברים על השינוי המתחולל לנגד עיניהם. הם מדברים על צאצאים רגישים ביותר,
פרועים מאד, המורדים בחוקים הקיימים.
הם שואלים זה את זה היאך ייתכן הדבר. הם תוהים האם הם יחיו לנצח בצורתם זו, או שמא יעברו לצורה אחרת של קיום,
מפותחת יותר. בכל מקרה, שונה מזו הקיימת.
הם חוששים מן האפשרות הזו, ובו-זמנית מוקסמים ממנה.
הם מנסים להעלות השערות על העתיד. אבל השערותיהם חוזרות די מהר אל המוכר. עצים, תקופת ייחום, חיפוש אחר מזון.
הם לא יכולים להעלות על דעתם דת, ודפוס,  וחלל, ואינטרנט. הם לא יכולים להעלות על דעתם מלחמות ומטוסים ונפט. הם לא מסוגלים להבין עיר וכפר ובית, ומרק חם בחורף, ועבודה ומשכנתא וגבר ואישה וסיפורי לילה טוב. הם לא מסוגלים. 
הם מנסים לשער, אבל הם כל כך רחוקים, כל כך רחוקים.
בסופו של דבר, אומר אני בדמיוני, הם לא מסוגלים להעלות על דעתם את עצמם כנפרדים מן הבריאה. כמושליה, כובשיה, מנהיגיה, שליטיה.
הם לא יודעים להגיד אני. כלומר, אין להם תפישה של עצמיות, של הם מול העולם, של עצמם כמעצבי סביבתם. הם רק קופים.
(אם כן, כיצד הם מדברים? אה, על כך כבר עניתי. הדימיון מאפשר את הלא אפשרי. הרי ברור שהם אינם מדברים. אין לי כלים לתאר דיאלוג בין-חייתי, ולכן אני מחיל קצת מן הכללים הנהוגים כאן, על החיים האחרים מאד של הקופים שם, במקום ובזמן).
6.
אני גם לומד מן השיחה הדימיונית הזו שאין לי שמץ של מושג כיצד יראה השלב הבא.
האם יראו אותי אנשי השלב הבא כפי שאני רואה את הקוף היום? האם הם ידברו ביניהם בשקט מוחלט, בלא צורך במילים ובמכתבים? במקרה כזה,  האם מילותי, דברי, ישמעו באזניהם כנביחות כלבים? האם מותי יהיה קל בעיניהם, כשם שמותו של חתלתול רחוב קל בעינינו? כשם שמותו של איש אחר, שאיננו מכירים, קל בעינינו?
אני לומד משׂיח הקופים שלנו שאין אני יכול להתחיל  ולהעריך עד לאן יבואו אנשי השלב הבא.
אני יודע שאנו בשלב מעניין, שלב מעבר. אני רואה את השינויים בעיניים. אני משתמש בכלים שפיתחה לה האנושות, ואני מסיק מכלים אלה שיש קו רציף של התפתחות, שעליו נקודות קיצון. נקודת הקיצון הברורה ביותר היא התפרצות ההכרה ביצור שלימים נודע בשם בן-אדם.
אבל אני מסתכל הלאה על הגרף, ורואה שם נקודת קיצון חדשה, הולכת וקרבה. אינני יכול לראותה לפרטים. אני רק  יודע שהיא שם.
אני חוזר לשיח הקופים.
אני מבין משיח זה שהדבר האחד הגדול ביותר שארע זמן קצר אחרי שיחתם הוא שנולדו צאצאים בעלי הכרה חדשה. הם ידעו להגיד אני. הם ידעו להגיד רוצה. הם ידעו להגיד אוהב. הם ידעו להגיד שונא, מקנא.
הם ידעו לדבר.
הכרת האני התפרצה  לה, ויצור חדש הצטרף לבריאה, יצור שלא היה בה מעולם. ויצורון זה, הקטן, הלך ותפס את כל המקום כמעט, וכל היצורים האחרים חיים תחת שלטונו המוזר.
7.
אני שואל את עצמי את השאלה הבאה: מהו השינוי הגדול ביותר שאני יכול לדמיין ביצור הקרוי בן אדם? איזה שינוי, במישור ההכרתי, יביא את האדם לידי השלת אנושיותו בצורתה הנוכחית, ואיזה דבר חדש  יתגלה תחתיה? או אולי –  איזה מלבוש חדש יעטה האנוש-נשול-האנושיות הזה?
8.
אני מעלה אפשרויות:
הכרה אנושית נטולת פחד.
מה יוצא כעת? האם נטלת את הטפשות? האם נטלת את השאפתנות? את רצון ההתפשטות?
האם נמשיך את חיינו באופן די דומה, אלא שנמות מוקדם מאוד, מפני שנהיה חסרי פחד לחלוטין? ומי ידאג לצאצאים? והלא הדאגה הזו, בשורשה עומד הפחד. כן, יהיו שיגידו אהבה. זה בסדר. אבל כשהילד מתקרב לחשמל/מדרגות/כביש וכו', האהבה מתבטאת כמו פחד. בכל מקרה, הפחד המתבטא כך הוא טוב ומגן, ולא רע, מושחת, מטורף מפחיד עד מוות, חסר כל רסן ומשתלט על מוחותיהם של אנשים. הפחד שלבני הקט והיקר, או לבתי הקטנה והאהובה יקרה משהו רע מניע אותי לפעול להגנתם. הוא חיובי בנקודה זו. אכן, הוא בעל נטייה הרסנית להחיל את עצמו על כל הקיים, ופעמים רבות הוא מצליח בניסיונותיו. אבל אין לי עניין להמשיך לדון בפחד כעת.
ככל שאני עוסק בזה יותר, ומעלה אפשרויות חדשות (נטול מוסר, נטול אגו, נטול נטול נטול), אני מבין שאני מחסיר מן הייצור החדש שאני מבקש להוליד, ולא מוסיף לו.
אנו כבר בעלי כל הדברים הללו. אי אפשר להחסיר.
צריך להוסיף.
9.
או.קיי. אבל מה?
יכולת פיסית יוצאת דופן, אולי?
תעופה, למשל. שנהיה בני אדם שיודעים לעוף. היאך ישנה דבר זה את התנהגותנו? האם נהפוך כולנו בהכרח לטובים יותר? האם נתקשה לדמיין יצורי אנוש מעופפים הפוגעים בייצורי אנוש אחרים? האם…
לא, זה לא זה. זה לא שינוי פיסי.
זה לא זה.
[שאלות ממלאות את ראשי. באופן די מוזר הולכת ומתבהרת לי התמונה. אני מבין מתוך איזה כלום שצומח בתוכי, שלא יהא זה שינוי פיסי שיביא לשינוי הכרתי, אלא להיפך. קודם יחול שינוי הכרתי, ורק אז, אם יהיה צורך, נשתנה בהתאמה].
10.
יש לי רעיון.
זה רעיון מהפכני מעט.
הייתי אומר, תאור מהפכני לרעיון די ישן.
אני חושב שאנו מכירים את הרעיון הזה, משחקים עמו, נוגעים בו, שרים אותו, לשים אותו. אבל לא באמת מבינים ולא באמת מפנימים.
זה רעיון האחדות, כמובן.
כיצד הוא יתבטא בבן האדם החדש? כלומר, איזה שינוי יתחולל ביצור שאנו כעת, זה עם הכרת אני, שיאפשר לנו לחוש סוף סוף באמת ובתמים את אחדות ההוויה?
11.
הכרת אתה.
12.
כן, כן. הכרת אתה. כלומר, הכרתי הישנה תתרחב, ותדע להכיל לא רק את האופן שבו אני חי ופועל בתוכי, אלא גם את האופן שבו אתה חי ופועל בתוכך, את האופן שבו את חיה ופועלת בתוכך, (ובגוף ראשון רבים, ובגוף שני רבים/רבות). האופן שבו פועל הכל בכל. 
הווה אומר, תתחולל בתוכנו מהפכה הכרתית עמוקה, שבה אנו מכירים את ההכרות של הסובבים אותנו. אין אנו עוד זרים זה לזה, אין אנו עוד שני סובייקטים נושאי הכרת אני, המכירים זה בקיומו של זה, המנסים לכונן חברה על בסיס חוקים שעליהם מסכים הרוב, או שאותם כופה החזק.
אנו אחד.
לדוגמא:
אם אני מתגעגע, אז אני יכול להיות עצוב, לבדי, לעצמי. או לדבר עם חברים, והם מתוך חווית הגעגוע שלהם, ינסו לנחם אותי על האובדן, או על הגעגוע.
אבל יצור הנושא הכרת אתה ישא בתוכו את חוויית הגעגוע של כולם. חווית הגעגוע הכלל אנושית. לא רק כמצבור של חוויות געגוע בודדות, אלא כחווייה כוללת, מעין אידיאת הגעגוע. הוא כפרט, יישא את כל הגעגועים בתוכו. יתרה מזאת, הוא ישא את כל האידאות בתוכו. הוא יהיה כלי גדול יותר, ויוכל להכיל יותר ויותר מצבים אנושיים מבלי לאבד את שפיותו, משום שהוא אינו נושא בעול לבדו, אלא עם כולם. 
בו-זמנית, כולם יהיו כולם.
13.
אני רואה בעיני הקטנה משהו שמתחיל ב…בום.
14.
מאותו רגע ואילך, תתחולל מהפכה שאין לעָצרה עוד (זה קמץ קטן). עניינה שיתוף. 
תמיד שיתפנו. אבל בתקופה כה מרגשת זו, אנו משתפים אלפים בחיינו, עשרות אלפים, מאות אלפים. עניין כמותי זה הופך בהכרח לעניין איכותי.
(בהכרח. אם למישהו קשה עם זה, שישלח לי. אבל, חִשבו למשל על שערות. אם שער ראשי מלא,  ונשרה מעלי שערה אחת, האם אני קרח? שתי שערות? באיזשהו שלב התשובה תשתנה. הכמות הפכה לאיכות).
לנגד עינינו ממש, הולכת האנושות ומשנה צורה.
אנו חלק מן השינוי. אנו השינוי. אפשר שדווקא משום כך לא נראה את השינוי בעינינו. אבל בנינו ובנותינו יראו. או בניהם ובנותיהם.
זה כל כך כאן.
זה כאן.
זה כאן.
זה כאן.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על השלב הבא

  1. twoman הגיב:

    באמת?
    חשבתי שתצא מן הקבעון שלך לשלוח אותי לסתום אחרי כל קטע.
    חשבתי שזה קטע מעניין.
    חשבתי.
    נו, אז חשבתי.
    אני אסתום.

  2. אמה שם-בה הגיב:

    נמצאת איתך
    במקום הזה ובמקומות האחרים.
    געגוע.

  3. זה נקרא בשפת הבעל שם טוב "להרגיש בצער שלך את צער השכינה, וכדומה".
    אני שמח שהתעוררת לזה מתוכך. הרי מילים בספר לא עוזרות עד שהן באות מבפנים.
    אני עובד על זה הרבה עם אנשים בסדנאות שלי ("בסוד הכרובים" \ KabaLove) על להרגיש מעבר לעצמם, ועל היכולת לראות למשל את השכינה דרך האישה הקונקרטית ואת האל דרך הגבר, ואני כותב בקיצור אבל תבין זאת לאור ההכרה שזרחה בך כאן. לזה בדיוק הכוונה. יש בזנ משהו מהתפיסה האפלטונית והניאואפלטונית, של הכרת האידאה, אבל לא באופן פילוסופי אלא באופן הכרתי.
    בוקר טוב.
    אהבה
    אוהד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s