שבת מקץ (ד’ חנוכה)

 20:52
1.
משהו צריך להתעורר בשבת הזו.
מחד. מקיץ משנתו.
מאידך, משהו צריך לבוא לידי סיום. קץ.
משהו אחר לידי מיאוס. לקוץ בו.
ועוד משהו. דוקר. כמו קוץ.
משהו.
2.
אני מתכונן לשבת.
כבר מיום רביעי. ספונז'ה, קניות, יין, בישולים לשבת.
באה שבת.
3.
אתה לבד. " לא נורא", אתה אומר לעצמך.
אתה מתפלל מנחה, ושר את שיר השירים.
לבדך. עומד ושר. לבדך. את שיר השירים.
4.
אתה שר לאהובתך. אתה שר לאלוהים. אתה שר ואתה שמח בפנים, ואתה עצוב כל כך.
אתה מסתכל מבחוץ ורואה איך האיש הזה, שהוא אתה, מצליח להתגבר על דכאון בדידותו ולשיר.
אתה מסתכל מבחוץ ורואה איך האיש הזה, שהוא אתה, עומד לבד, ושר את שיר השירים, וזה קצת עצוב.
הרפלקסיה הנוספת תבוא רק אחר כך, ואז תראה את עצמך העליון רואה את שני פניך, המתגבר והעצוב, ואתה מתבונן בו, בזה שרואה את שניהם, ואתה רואה שרשרת אינסופית של עצמך מתבונן בעצמך.
באיזשהו שלב אתה מאבד את היכולת לעקוב אחר עצמי עליון נוסף, ואתה קוטע את הרצף באני העליון הראשון, זה אשר רואה את שני פניך, הלא הם, כאמור, המתגבר והעצוב.
עכשיו אתה רואה את פרעה חולם, ואחר כך מתבונן בעצמו, ואחר כך חרטומיו מתבוננים, ורק בסוף בא יוסף ומתבונן בו. זה השלב העליון. זהו זה אשר יודע.  
5.
אחר כך אתה שר את לכה דודי. לבד. שוב אתה עצוב. ושוב אתה מתגבר. ושוב מתבונן.
ואז ערבית, ואז קידוש ליל שבת, וארוחה, וברכת המזון.
לבד.
6.
אתה עייף מן המאמץ להתגבר על הבדידות, ואתה נרדם. השעה היא בערך שש, או שבע בערב. חושך בחוץ, ושקט מאד.
אתה נרדם.
7.
לא פרעה אתה, אבל חולם. אתה רואה אותה בחלומך. היא איננה יפה כפי שציפית.
היא איננה יפה כלל.
אבל אתה רוצה שהיא תהיה יפה. אתה מנסה.
אבל לא. היא רגילה.
בנאדם נחמד, אולי (לא במובן הרגיל), עמוק, אולי. אבל אתה מסתכל עכשיו על יופיה. ואינך רואה.
מקץ איזה זמן אתה מתעורר. "אני עיוור ליופיה" אתה אומר לעצמך.
8.
השעה אחת בלילה. אתה קם ולומד גמרא. מסכת שבת, פרק ב'. עוסקים בחנוכה.
אתה לומד ולומד. כבר שלוש.
אתה חוזר לספה, לישון. מזמן אינך ישן במיטה.
אתה מנסה לקרוא עוד משהו. אבל זה לא זה.
נרדם.
מקיץ.
9.
שחרית של שבת מקץ. טלית. תפילין לא. שבת היום.
מתפלל ומתפלל. ושר את ההלל.
אבל היום לא שרת. היית עייף, ולא התגברת על בדידותך, ולא על העצבות האינטרינזית לאדם בודד השר שירי הלל.
רני ושמחי, אתה קורא בהפטרה. אינך רן, אינך שמח. אתה קורא. ויהושע לבוש בגדים צואים. ומלבישים אותו בבגדים חדשים.
אולי גם אותך,  יום אחד, ילבישו בבגדים חדשים.
אתה ממשיך לקרוא.
כתוב: "וישב המלאך הדֹבר בי ויעירני, כאיש אשר יעור משנתו".
זו הפטרה לחנוכה, אבל איכשהו היא מתאימה לפרשת מקץ.
הוא פוקח עיניים, הנביא, ורואה מנורה שבעת קנים, מזהב, ושני עלי זית מצדדיה.
9.
ואז הוא אומר לו: תגיד למלך – "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי".
איזה מלים יפות.
לא בחיל ולא בכח. כי אם ברוחי.
מקסים. מקסים.
10.
אבל זה לא משנה את השבת שלך. אתה עדיין לבד.
ברוחו, אבל לבד.
אתה אוכל לבד ארוחתך. סעודה שניה.
אתה מברך לבד, ואחר כך מברך את ברכת המזון.
לבד.
11.
אתה נושא את משא הבדידות.
שא אותו יפה. כאשר ישא האומן את התינוק.
התייחס אליה יפה.
ייתכן שאתה הוא גואל הבדידות.
כל שעליך לעשות הוא לשאת את משאך יפה.
ואז לא תהיה בדידות עוד בעולם. כי אתה התגברת.
כפי, שאולי, נשא רבי נחמן את יאושו.
ואז, יכול היה להגיד את המלים אשר לא תאמנּה: "אין יאוש בעולם כלל".
12.
אתה ישן קצת בצהריים. כי שינה בשבת תענוג.
מקיץ. שוב.
מנסה לקרוא.
קץ בספריך.
13.
אתה מתפלל מנחה. קורא את על הנסים.
סועד סעודה שלישית. סמלית, אמנם, אבל כמו שצריך.
בברכת המזון אתה קורא על הנסים.
מגיע זמן ערבית. אתה קורא שמע,
ושמונה עשרה. שוב על הנסים.
שלוש פעמים בשעה, בערך, קראת על הנסים.
14.
ככה צריך. אולי.
15.
הבדלה.
הדלקת נרות חנוכה. חמשה נרות. הם כבר דועכים. עברו שלוש שעות. 
לשמש לא בוער. יש לו עוד זמן. אולי שעתיים.
16.
הכביסה במכונה. עוד מעט נייבש.
אתה מת להתקלח.
17.
שבוע חדש ממשמש ובא.
אתה די אטום כלפיו.
אבל אתה מאחל שבוע טוב.
18.
יוסף מתאכזר אל אחיו. מדבר איתם קשות.
הם רעבים והוא מחנך אותם. הוא כולא את שמעון.
הוא מכריח אותם להביא את בנימין.
יהודה עומד מולו כמו עבד מול אדון.
שני המשׁיחים משׂיחים ביניהם.
זה מעניין עד למאוד מאוד (סליחה על הכתיב המלא).
לא רק מעניין. טמיר ממש.
19.
מה עושה יוסף? הוא מחזיר אותם בזמן אל נקודת חטאם, כדי לזככם.
אכן כן.
ראו:
אומרים האחים לשומרים הרודפים אחריהם: מי שלקח את הגביע – ימות.
דבר זה מהדהד את דבריו של יעקב ללבן –  מי שגנב את התרפים ימות.
רחל גנבה את התרפים. רחל מתה.
אם כן, בנימין בן מוות הוא, מבחינתם. הם לא עומדים בהבטחתם לאביהם לשמור על בנימין.
שוב שכול  ישכול יעקב הזקן את בן זקוניו האהוב.
האחים נמצאים בפני מצב כמעט בלתי אפשרי, שבו כל סיפור יוסף (המכירה, ההעלמות, טָרֹף טֹרַף) עומד לחזור על עצמו.
זה ממש בלתי נסבל. לעשות פעמיים את אותה השטות?
עכשיו הם ברגע המתאים. הם שם, בתודעתם. עכשיו יכול יוסף להתוודע אליהם,  ולגלות להם את האמת.
אז יש גילוי שלם, גאולה שלמה, ואז אפשר לשוב ולהפתח זה אל זה, לסלוח. לבכות איש על צואריו. אבל זה בשבוע הבא.
(מובן שקיימת כאן משמעות מינית מובהקת, אבל זה לא בשבילכם. זה רק עבורה).
שבוע טוב.
 
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שבת מקץ (ד’ חנוכה)

  1. twoman הגיב:

    תשכח ממנה.
    נשה אותה.
    אבל אל תפסיק לאהוב.
    לעולם.
    לעולמי עולמים.
    אל תפסיק.
    רק אתה יודע לאהוב ככה.

    ולשכוח?
    על זה אתה עדיין צריך לעבוד.
    אכן, חזק זכרוני. חזק עד למאד מאד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s