היה לי יום רביעי

רגיל, כמעט.
רק שקצת כעסתי.
אחר כך כעסתי עוד יותר.
אחר כך כל כך כעסתי, עד שמוטטתי את קירות ביתי בכעסי.
בינות להריסות המשכתי לכעוס כל כך,
והרחוב הלך ונעלם בחרוני
ואז נעלמו רחובות נוספים,
והעיר שבה אני גר
והיער הסמוך אליה
טבעו בשפך עברתי,
ולא היה לאן לברוח,
והארץ שקטה.
———————————————————————————————————————-
נותרנו רק חרוני ואני.
בתוך השקט העמוק הוא התבונן בי עמוקות,
ואני נבוכותי
נוכח עוצמת מבטו.
———————————————————————————————————————-
אני לא יודע איך זה קרה.
אחרי כמה זמן מצאתי את עצמי
רוקד איתו, עם חרוני.
רוקד ורוקד ורוקד, וכך המשכנו לרקוד שעות וימים
והם נדמו לחיים שלמים
ורקדנו עוד ועוד,
עד שהוא שכך
חרוני,
ואני נרדמתי, וחלמתי חלום.
———————————————————————————————————————-
בחלומי
אני מרפא את פצעי זעמי
בשיר ובריקוד ובשמחה.
אני מרפא את הארץ, ואת היער ואת העיר,
ואת הרחובות, ואת בני האדם.
יודע אני  כיצד לרפא,
כי אני הוא זה שפצע, ולכן אני הוא זה הרופא.
והארץ על תילה עומדת, והכוכבים שטים במסלולם,
והעיר עיר
והיער יער
והרחובות רחובות 
ובני האדם בני אדם
וכולם כולם שבים אל מקומם הראשון.
אפילו היא.
———————————————————————————————————————-
אני מקיץ מן החלום.
חרוני יושב על ידי,
מחזיק מגבת לבנה, חמה, רכה, נעימה,
ומנקה את פני, את עיני, את עורי.
הוא אומר:
חלמת חלום.
אני אומר:
כבר יום חמישי?
הוא אומר:
כן, חמישי.
אני אומר:
תעיר אותי ביום השישי, לזמן המנחה.
אני מניח את ראשי על ברכיו,
ונרדם שוב.
19:56
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על היה לי יום רביעי

  1. יוד פאולוס הגיב:

    איזה יופי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s