אברהם אברהם

22:49
אני חושב על סיפור עקדת יצחק.
אני חושב עליו הרבה.
אולי, אני חושב, זהו הסיפור השלם ביותר שאי פעם הועלה על הכתב.
באצבע אלוהים, או בכתב ידו של משה.
—————————————————————————————————
אני חושב על אברהם.
הוא רואה את המקום מרחוק.
מכאן אני לומד אחד משני דברים, או את שניהם:
א) המקום היה בולט מאוד בתוואי השטח, ולכן נראה למרחוק.
כלומר, זוהי אמירה על המקום.
ב) המילה מרחוק מוסבת על אברהם.
כלומר, על הכרתו.
בשלושת ימי המסע מביתו אל הר המוריה, הרחיק אברהם אל גבולות
ההכרה האנושית, עד שניתן לנו לומר, אין הוא עוד בגדר איש.
אדמיין את כובד צעדיו של האב הבא להקריב את בנו.
אדמיין את הכאב ההולך ומתגבר עם כל צעד וצעד.
אדמיין את הריחוק הנדרש מאדם כדי להמשיך יום ועוד יום ועוד.
כלומר, מהכרתו שהתרחקה מאוד מן הארצי, שב הוא לראות את הארצי. מרחוק.
—————————————————————————————————
כעת הוא מתנער משרעפיו. אלה הם שני הנערים שאותם הוא משאיר מאחור.
הוא מתנער מ:
א) שרעפיו, כאמור. כלומר הוא מבין שבאה העת, ואין הוא יכול להמשיך ולשגות
בהרהוריו. עליו לעשות. מהר.
ב) נער מסמל התנערות. הוא משתחרר משלטון הוריו, ומורד, והולך למצוא את דרכו
בעולם. אברהם מתנער מן המרד.
ג) ומן החומר המסומל על ידי החמור. ואיך נקרא הקול הבוקע מגרונו של חמור?
נעירה.
הוא מתנער.
—————————————————————————————————
כעת הולכים יחדיו האב ובנו.
על הבן עצי העולה. ואילו האב נושא את האש ואת הסכין.
אומר הכתוב:
"ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו"
יצחק שואל איה השה
ואברהם עונה:
"אלהים יראה לו השה לעלה בני"
ואז חוזר הכתוב ואומר:
"וילכו שניהם יחדו".
—————————————————————————————————
עלינו להתבונן כאן עמוק מאוד.
עלינו לדעת שיש הבדל בין הפעם הראשונה שבה נאמר וילכו שניהם יחדיו
לבין הפעם השניה.
עלינו, לפחות, לשאול את השאלה. אולי נגלה שאין הבדל.
*
עלינו לשאול: על מי או על מה נאמר וילכו שניהם יחדיו?
האם על האב ובנו?
האם על האש והמאכלת?
האם על משהו אחר?
*
הבה ונשאל, ונראה מה עולה.
—————————————————————————————————
1)
האש והמאכלת הולכים יחדיו.
הרי האש מְאַכֵּלֶת. לא תמיד, אנו יודעים, כי הסנה איננו אֻכָּל.
אבל ברגיל, האש מאכלת.
כלומר, זה בגדר הטבע.
*
כמובן, אפשר לחשוב, וזה טבעי, שהמשפט מוסב על אברהם ויצחק.
קודם לכן, לפני שראה אברהם את המקום מרחוק, היה המטען על החמור.
לצופה הזר נראה היה כי קבוצה בת ארבעה אנשים הולכת לאנשהו,
וחמור נושא את מטענה.
אבל חברי הקבוצה כמו הלכו איש לדרכו, כמעט בלי קשר זה עם זה
או זה לזה.
משבאו אל נקודה מסויימת חל שינוי בתוך הקבוצה. היא התפצלה,
ואברהם ויצחק הלכו מעתה יחדיו. זאת אומרת הם הפכו שותפים,
יש ביניהם קשר שלא היה קודם. הם, ביודעין (אברהם), ובלא יודעין (יצחק),
נושאים את האש והעצים ואת המאכלת לצורך עניין משותף.
למרות שהמלה יחדיו מרמזת על איחוד, אחדות וחדווה, אין חדווה בצעדיהם
של השניים.
2)
כעת הולכים השנים יחדיו, כפי שאומר הכ
וב, ויצחק שואל את שאלתו.
אברהם עונה את תשובתו.
נחזור עליה:
"אלהים יראה לו השה לעלה בני".
מה משמעות התשובה הזו?
א) המשמעות המיידית, למרות שאין כאן משמעות מיידית מובהקת אולי אומרת כך:
אלוהים יראה לך, בני, את השה, כשנגיע אל המקום.
אינני בטוח כלל שמשמעות זו היא המיידית, ואף יותר מכך, אינני בטוח שהיא נובעת
מדבריו של אברהם.
*
כעת נחלק אחרת את תשובתו של אברהם:
א) "אלהים יראה. לו השה לעלה, בני".
כלומר, אינני יודע. אלוהים יראה, מפני שהשה, בני היקר, הוא עבורו,
עבור אלוהים, ורק הוא יודע איה השה.
ב) "אלוהים יראה לו: השה לעלה בני"
כלומר: אלוהים יראה לו (ש)השה לעלה (הוא) בני (אתה).
אברהם מגלה ליצחק שהוא הוא קרבן העולה.
ג) "אלהים יראה לו השה. לעלה בני"
כלומר – אלהים ימצא לעצמו את השה. אבל מי שמועלה כאן לעולה,
בין אם יהיה שה, ובין אם לאו, זה בני.
זו תשובה פטליסטית. אברהם מודה בפני עצמו שכל המסע המוזר הזה,
וכל שיבוא אחריו כבר נקבע בשמיים. אבל לבו איננו קל בעקבות ההבנה הזו.
הוא כועס על עצמו, שכן הוא רואה עצמו כמי שמקריב את בנו לאלוהים בכל מקרה.
—————————————————————————————————
ואז נאמר: "וילכו שניהם יחדו"
כלומר, מרגע שניתנה התשובה הזו, הם אכן מאוחדים בלא קשר למטרת המסע,
אלא בקשר גבוה יותר, טמיר ונעלם אמנם, אבל השפעתו מוחשית ומורגשת מאוד.
כאן, אולי, יש איזו חדווה ורגליהם נעשות קלות יותר, והם מגיעים אל המקום
ומתחילים לעשות את אשר עליהם לעשות.
—————————————————————————————————
אפשר, אולי, להמשיך כאן אל העקידה עצמה. אבל אני חושב שכדאי עוד להתעכב על
"וילכו שניהם יחדו".
אני חושב שהטקסט אומר לנו כך:
יש אפשרויות רבות לפרש את הנאמר.
הן סותרות זו את זו. האחת אומרת שהשה יתגלה להם במקום המיועד.
השנית אומרת שיצחק הוא השה. השלישית אומרת דבר אחר לגמרי,
במישור אחר.
אבל, וזה אבל גדול, הן מתיישבות זו עם זו.
התשובות הסותרות הן אלה אשר הולכות יחד. הסתירה מתקיימת במקום הזה
באופן עמוק וברור, והיא איננה מפילה את השמיים, אלא להיפך – היא מגביהה
אותם, היא מוסיפה חיים ולא חותרת תחתיהם.
הסתירה היא הסוד המסתורי העומד בבסיס החיים, בבסיס חיי האנוש על הארץ.
בן האדם הוא  יצור המכיל סתירות. הן משגעות אותו. הוא מנסה ליישב ביניהן.
אבל אין צורך בכך. עליו ללמוד ולקבל את העובדה שכל שעליו לעשות הוא לתת
לדבר ולהיפוכו לחיות יחד, ללכת יחד אל המקום אשר אמר האלוהים. זה הכל.
—————————————————————————————————
היה עלי לעצור כאן, כי כבר הוגדשה הסאה.
אבל אני אמשיך. זו סתירה ואנו נלך יחד איתה עוד צעד אחד, אל רגע העקידה,
אל הפסוק המחריד:
"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו"
*
אני מדמיין אקסטזה, טירוף, אבדן חושים וערפול הכרה.
אני מדמיין חום גדול, וזיעה, ועייפות וקהות.
אני מדמיין.
אבל לא.
זוהי הנקודה המפליאה אותי יותר מכל. אברהם שומע את הקריאה מן השמיים.
בנקודת השיא של חייו, שהיא נקודה מחרידה מאוד, הוא נשאר קשוב לאמת.
הוא אינו פועל כאוטומט, והוא איננו אומר נואש – נו, בוא נגמור עם זה, נשחט
את הילד ונלך.
הוא פועל מתוך מודעות. וכשקורא מלאך ה' בשמו, הוא שומע, ועוצר.
(ברור שאפשר לדרוש את הקריאה הכפולה. אבל לא כאן, לא עכשיו).
וזה דבר גדול. זה מדבר אלי, משום שבחיי שלי הקטנים, שעליהם לא כתב משה
בספרו, פועלים אותם עקרונות. וכאשר אני טועה נשמע בתוכי קול שאומר לי
שאני טועה.
שעלי לעצור בעדי. שאין צורך לבצע את העבירה.
בצר לי, לא תמיד אני מקשיב. רק לפעמים.
אבל לו הייתי שם, ולו בדיוק לא הייתי מקשיב, הייתי רוצח את יצחק.
זה דבר רע מאוד.
כאן מתגלה לי גדולתו של אברהם, שלא אטם את ליבו לקול האלוהים החי בקרבו
גם בשעתו הקשה ביותר.
וכאן אתם משוחררים מן המסכת הארוכה הזו.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אברהם אברהם

  1. תומר הגיב:

    תודה.
    ואני רואה לראשונה עכשיו משהו שמחזק את דבריך: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" – לשם מה המילים "וישלח אברהם את ידו, ויקח"? למה לא "ויניף את המאכלת", או פשוט "ויגש אברהם לשחוט את בנו"? אולי בשביל להדגיש שאכן לא מתוך אמוק נעשה המעשה, אלא מתוך מודעות? "וישלח את ידו": הוא שולח את היד. הוא, הריבון, שולח את ידו, עושת דברו, כדי לאחוז במאכלת, כדי לשחוט את בנו. גם בעת מעשה נורא יש להיות מודע. בכל דרכיך דעהו, ואפילו לדבר עבירה.

    ואם עוד לא קראת את ניתוחו של קירקגור לסוגייה, בספר "חיל ורעדה" (שהוא לבטח בין עשרת הספרים הטובים שקראתי מימי), קרא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s