מקבץ נדבות של אמת

22:22
רצוני לכתוב כעת. ענייני היום יום חלפו להם, ונותרתי עם כמה שעות עד היום הבא.
אני לבד. זה מצבי בעולם כבר שנים רבות רבות. אני נושא את לבדותי לכל מקום אשר אלך. אני לבד בלונדון, אני לבד בסיני, אני לבד בפאריס, אני לבד בתל אביב, בירושלים, בבית הקולנוע, במסעדה.
רצוני לשאת את לבדותי בחן. מן הזווית שבה אני עומד, איני רואה סוף ללבדותי. מלבד המוות. אני מבין היטב כי ייתכן שמזוויות אחרות פני הדברים נראים אחרת, אבל לעת עתה, אין לי אלא את זוויתי שלי.
אני מדמיין חמש שנים נוספות של לבד. אחר כך עוד חמש. ועוד.
אני מוצא כי כח דימיוני חלש מכדי לדמיין חמש עשרה שנים של בדידות. היאך יראו פני הדברים – זאת לא אדע, וזאת לא אוכל לדמיין.
לכן איני מדמיין עוד.
אני מבין שאיני יכול לדמיין את המחר. איני יכול לדמיין את פעימת לבי הבאה. היא תבוא, או לא תבוא.
אני מבין את דלותו של כח הדימיון שלי. אני מבין עד כמה טעיתי כל חיי באופן שבו השתמשתי בדימיוני. בדרך כלל במחשבות על עושר אגדי, או און עצום ורב, אני ועוד אישה אחת, אני ועוד שתיים, אני ואיצטדיון שלם של נשים. עושים אהבה. אני מספק את כולן. אני עשיר. חזק. ספורטאי עולמי, גיבור על.
לא זו הדרך להשתמש בדימיון. עלינו לחזק את הכח הזה. עלינו להשתמש בו נכון, ולא להשחיתו.
מעתה אפנה אל עצמי בכתיבתי, ולא אל "אנחנו" כללי שכזה.
עלי להשלים את כח הדימיון. עלי להשתלם בו, ללמוד אותו, את תפקידו, את יכולותיו, את מקומו בתוכי, ואת מקומי בתוכו. את מערכת יחסי הגומלין בינינו: מה הוא מקבל ממני, מה הוא מספק לי, ומה אני מקבל ממנו, ומה אני מספק לו.
כלומר, מהבנתי את הדברים, עד כה השתמשתי בדימיון כמעט אך ורק כדי לברוח לאיזה פנטזיה. לברוא עולם שקרי שאינו יכול לסייע לי בשום אופן.
אני יודע שהיו רגעים מעטים שבהם השתמשתי בו לצורך עניינים אחרים, קונקרטיים. אז הוא התגלה ככלי מבריק עד מאוד, שיכול היה לסייע לי לראות בבהירות סיטואציה שניצבתי בפניה, אם היתה זו בעיה שבעלילות, משהו שיש לפתור כאן ועכשיו, או בעיה שנתקלתי בה במהלך שיטוטי בממלכת השכל. אני פונה כעת אל כח הדימיון שלי, ומדבר עימו. אני מבקש ממנו לדמיין את הדבר שאותו אני עושה. כלומר, אני מדמיין עכשיו את עצמי, שוכב על הספה, המחשב על בטני, חושך בחדר, מפזר החום עובד על עוצמה גבוהה, יש לי הבלחות אכזבה על אובדן הקשר הוירטואלי האחרון, ואת זה אני מדמיין. אני מדמיין את אור מסך המחשב המכה בפני, אני מדמיין את קולו של מפזר החום, אני מדמיין את אצבעותי מקלידות את האותיות הללו, שבשיתוף עם שכלי מסמיכות את אותן האותיות זו לזו בסדר מסויים, וכך הולכות ונולדות מלים, ואני רואה את עצמי משל הייתי האין שממנו נובעים כל החיים.
אני מרגיש כמו קין. בגלל האות.
אני ממשיך לדמיין את עצמי כותב. אני מרגיש שזה מעניק עוצמה גדולה לפעולותי ברגע הנוכחי. כמו כל פעולה מוכפלת לה. לא רק פי שתיים, אלא פי עשרות פעמים. אלפים. כרצוני. מעניין הוא זה. מעניין עד למאוד מאוד.
אות הקין שאני נושא בתוכי היא תוצר של מעשה מטופש כל כך שעשיתי. הייתי מרגיש טוב יותר אלולא עשיתיו. אינני רואה את עצמי, או כל אחד אחר, כנושא באחריות לתוצאות מעשיו. אני רואה את עצמי, וכל אחד אחר, כנושא באחריות למעשיו.
הכוונה היא, שקשה לבן אדם אחד לדעת שמעשהו יוביל לתוצאה בעלת השפעות ניכרות. הוא יכול לשאת את הידיעה הזו באיזה מקום בזיכרון, אבל אם הוא לא חי את חייו באופן שהוא מכוונן אל האמת הנלחשת בתוכו, קשה להטיל עליו אחריות כה גדולה.
למשל, הכל בגלל מסמר קטן.
בשיר הנחמד הזה נפלה העיר בגלל מסמר קטן שנפל מפרסתו של סוס.
אנו יכולים להפיל את כל האחריות לנפילת העיר על המפרזל שלא היטיב להתקין את פרסת הסוס. אבל זה מוגזם.
הוא אחראי למעשיו. עליו לוודא שכל פרסת סוס היוצאת תחת ידיו מחוזקת היטב. עליו לעשות את מיטב יכולתו בכל העיתים, בלי קשר למחשבותיו, תסכוליו, פרטי חייו השוליים. ייתכן שהוא שם לב שפרסה זו יוצאת תחת ידיו שלא במצבה המיטבי. ייתכן שאמר לעצמו – ראיתי כבר הרבה בחיים. הפרסה הזו תחזיק. ייתכן שאמר לעצמו – אפשר טוב יותר ולא היטיב את עבודתו. הרבה דברים ייתכנו.
אבל בפועל,
המפרזל יכול ללכת בעולם מוכה ולעקור את עיניו ולבקש נדבות ומזון אך ורק כדי שיוכל להוותר בחיים כדי לסבול, כי כך הוא מרגיש שהוא מכפר במשהו על נפילת העיר.
זה אידיוטי.
הוא יכול לדעת שמעתה, כל פרסת סוס שתצא מתחת ידיו תהא מושלמת, וראויה אף לסוסיו של המלך עצמו.
אינני מאשים את עצמי על אבדן הקשר. זה לא תלוי בי.
אני כועס ומאוכזב כל כך על כך שלא פעלתי נכון יותר. זה כן תלוי בי.
כעת בא שיעור מספר שתיים.
מה שהיה היה.
אין לי צורך להצטער עוד על מה שקרה.
מספיק.
זה רק מותיר אותי בעבר, ולא מאפשר להסתכל קדימה.
אני מבטיח שאעשה כל שביכולתי כדי לפעול נכון יותר בפעמים הבאות. כל כך נכון, עד שיתאפשר לי לעמוד מול בת המלך עצמו, והתנהגותי תהיה טובה מספיק עבורה ועבורו.
הייתי רוצה לא להבטיח.
פשוט לעשות.
אבל אינני נמנה על אלה אשר נולדו עם כפית של אמת בפה.
אלה פועלים מתוכה ואתה נמלא פליאה עם כל פעולה ופעולה שלהם.
אני הולך ומלקט את שייריהם.
יום אחד תצטבר כמות מספקת של אמת על הכפית שלי, ופשוט אעשה.
לכן, עדיין, עלי להבטיח.
לעצמי אני מבטיח.
לא לאף אחד אחר.
אני מדמיין את עצמי כותב את השורה הזו בעודה הולכת ונכתבת.
זה מוזר ומרגש.
זה מצחיק.
בדימיוני אני מפסיק לכתוב כעת
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מקבץ נדבות של אמת

  1. אמה שם-בה הגיב:

    אתה מפסיק ואני מתחילה.

  2. אמה שם-בה הגיב:

    בדמיוני אנחנו מול אותו המחשב
    כותבים משפט ביחד.
    מהו המשפט הנולד מתוך האין הגדול
    עובר דרך שני אנשים
    איש ואישה
    ומגיח לעולם כאחד.
    מהו המשפט הזה.
    העובר דרך שנינו?

    ואיך זה שכה הרבה משפטים הגיחו ככה.
    לעולם
    ועוד מעט
    הנה עוד מעט.
    הם יופיעו בספר.

    מנסה לדמיין את הספר הנמצא שם בעולם האמת.
    איבריו הגדולים כבר מייחלים להתמתח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s