מוסטפה מונד (לא שוקל מלים, לא מנסח)


14:14
אני מסתכל על העולם.
בתוך העולם אני מסתכל על הרשת.
אני אקרא לחיבור בין העולם לבין הרשת
בינה רשתית. כמו בצבא.
אני חושב שהרשת היא היא זירת הניסוי הגדול ביותר אי פעם, (הניסוי האנושי, כמובן)
והיא זו שבתוכה תוולד בפעם הראשונה בינה מלאכותית.
אני חושב שבינה היא איכות המסוגלת להכיל בתוכה סתירה.
המחשבים של היום, עצמתיים ככל שיהיו, עדיין לא מסוגלים לזה.
נוכח סתירה הם נופלים, נתקעים. תכבה ותדליק.
בן אדם עושה את זה כל הזמן. רגע אחד הוא לא נחמד,
וברגע האחר הוא שיא העדינות. נפלא. נהדר.
לפעמים, הרבה פעמים, אותו רגע עצמו מכיל סתירה.
אבל די עם זה עכשיו.
אם אדמה את הרשת לעולם, הרי שבתוכה מתחילות להתקיים מדינות.
רשתות חברתיות.
לפייסבוק אני נותן מעמד מיוחד. היא משרד הפנים.
מה שמבדיל את משרד הפנים הזה ממשרדי הפנים האחרים,
היא העובדה שאזרחי מדינות העולם מכניסים לשם את פרטיהם מרצונם.
זוהי אמירה בעייתית מאד ויש לבחון אותה.
מדוע? שום שרצון הוא עניין רציני, ולא כולנו בעלי רצון חפשי בכל העיתים, גם אם אנו מרגישים אחרת. 
ואף על פי כן אמשיך עם הקו שבו הייתי – הם מכניסים את פרטיהם מרצונם.
אנשים מספקים פרטים על מקומות עבודתם,
חבריהם, מספר הילדים,
לאן הם נסעו, אם יש להם חברה/חבר,
תצלומים מעודכנים, תצלומים לא מעודכנים.
להבדיל מן השטאזי, הקגב, הסקוריטטה, או שירותים חשאיים אחרים
המתאמצים נואשות להשיג את כל הפרטים הללו,
פייסבוק לא נוקפת אצבע.
באים, נרשמים, מספרים.
זה די מדהים, לחשוב על הדברים באופן זה.
כמובן, יש לזה פוטנציאל הרסני.
אבל יש לזה גם צד חיובי ומאד מרגש.
מהו צד זה, החיובי, המרגש?
כל הדברים כולם, בלי יוצא מן הכלל, הם בעלי שורש טוב.
השורש איננו רע.
אלא שבין השורש לבין הפרי יש דרך, פרק זמן, מרווח.
כאן, במרווח הזה, הדברים יכולים לצמוח באופן משביע רצון, נכון,
משמח, מחייה.
ובאותו מרווח ממש, הם יכולים להפוך נבזיים, חולים, רעים, ממיתים.
מה כאן טוב?
(על מה כאן רע לא אענה, כי זה פשוט וברור, ומי שרוצה יכול למצוא הפחדות בכל מקום כמעט.)
השיתוף מרצון הזה הוא ביטוי לאני העולמי החדש.
אני זה הינו אני בעל הכרת אתה. זהו אני חדש, שאיננו נפרד עוד משכניו. זהו אני כללי, פתוח לכל, נח, מבין, חכם וטוב. זהו אני שבתוכו כל הרע מתמוסס, והופך לטוב.
הוא לא נשכח, הרע. האני החדש, הכללי, לוקח איתו את זכרון הרע לכל אשר ילך.
רק שאין לו עוד צורך ברע.
קראו לזה טרנס-הומניזם אם תרצו, או סינגולריות (מינוח מעולה, אגב).
ההבדל ביני לבין הטרנסהומניסטים או הסינגולריים הוא שהם רואים בצ'יפ הרבה יותר ממה שיש בו.
אני אינני זקוק לצ'יפ.
על פי הבנתי, אנו הולכים אל התהליך הבא נקיים, כמו שאנו. אין לנו צורך בצ'יפ כדי להתחבר, פשוט
מפני שאנו כבר מחוברים. למצער הייתי אומר, ויש יסוד לחשוב כי חלק מאוחזי הרעיון הסינגולרי גורסים כך גם כן, 
שאין פער בין הסיליקון לבין הפחמן, בין הצ'יפ למח, שהאנאורגני והאורגני חד הם. 
התהליכים הטכנולוגיים הם סייענים לחיבור. הם אינם סייענים ברמה הפרטנית, הטכנית, כי אם
במישור ההכרתי. (כן, יש כאן רמה [או: עקוב] מול מישור).
אני נזכר בסיפור על ה"חפץ חיים" שנשאל על המצאת הטלפון. הוא אמר:
"כעת קל יותר לאנשים להבין שהם מדברים כאן, ויש מי ששומע אותם שם".
החיבור כבר קיים. הוא תמיד היה קיים. מעולם לא נפרדנו ממש. רק בהכרתנו שיסענו את המציאות.
אבל היא לא נפגמה, המציאות.
רק תפיסת המציאות נפגמה.
כלומר, להכרה שסענית זו יש השפעות על חיינו.
אבל קרוב מאד הרגע שנניח לה, להכרה זו, ונבוא בשערי הדעת.
או או נדע את המציאות, והשסעים יתאחו מאליהם.
נהיה אחד.
מה?
אז ככה:
אדמיין מאזניים. על כף אחת מונח חומר. היול. HYLE. כבד עד מאוד הוא החומר.
על הכף השנייה מונח גרגר אחד. דומה הגרגר לכל גרגר אחר. נניח, של חול.
לאמיתו של דבר, אין זה גרגר חול.
זהו גרגר של תודעה.
מעל כף המאזניים הזו, השנייה, מצוי הר של גרגירים. עצום ורב הוא ההר, וגודלו כגודל היקום כולו.
פעם בפעם נופל עוד גרגר על כף המאזניים הזו.
חל שינוי.
הוא איננו מורגש מיד, השינוי. ההיול, כאמור, כבד מאוד מאוד.
ובכל זאת, אמיתי הוא. קודם היו עשרה גרגירים על כף המאזניים, וכעת ישנם אחד עשר.
זהו שינוי. לעין שאינה רואה נראה כאילו לא קרה דבר; והלב עשוי להתקף יאוש נוכח הסטטיות הזו.
אבל השכל יודע. קרה.
בזמן העולמי שבו אנו נמצאים השינוי כבר מורגש מאוד. גדולה היא ערימת הגרגירים על כף המאזניים השנית.
גדולה מאוד. והחומר מתחיל לזוע כלפי מעלה. אנו מעלים את החומר.
בדיוק כך: אנו מעלים את החומר.
ישנו תהליך חזק של היזון חוזר בין תוספת התודעה, לבין מה שאנו עושים עם התוספת.
כלומר, הטכנולוגיה היא יציר של התווספות תודעה, ולא להיפך.
לעין העיוורת נדמה כי הטכנולוגיה מקדמת את התודעה. ולא היא. על התודעה להיות פתוחה מספיק כדי להיות נתונה להשפעה טכנולוגית. עליה להיות פתוחה מספיק כדי ליצור טכנולוגיה.
לולא היו אלה פני הדברים, לא היה קורה דבר. (חשבו על חיות המחמד שלכם החיים בסביבה טכנולוגית מאד. האם הם פתוחים אליה? האם הם יוצרים באמצעותה, מתקשרים דרכה? לא. הם לא מתקדמים אל ההתפתחות הבאה והם אינם מקדמים אותה. אדישים הם לשינויים הללו כי לטכנולוגיה לכשעצמה אין שום השפעה על התודעה).
כלומר,
גם הפכנו לבעלי תודעה רחבה יותר כלומר, אנו פתוחים יותר לשינויים שאנו עצמנו מכניסים.
וגם יצרנו כלים שמאיצים את תהליך ההפתחות (וההתפתחות) שלנו.
עוד כלומר,
אנו נוחים יותר להשפעה. אנו מתחילים לראות בעין את האחד. אנו עדיין מבולבלים מאוד. אבל הדיבור הזה הופך יותר ויותר מוכר. אין הוא זר עוד, אין הוא בגדר קשקשנות וחולמנות (מובן כי אלה קיימים. הם הכרחיים לתהליך. עלינו ללמוד לסנן. אלה הם מורי הסינון שלנו).
אנו פתוחים כלפי האחדות. איננו צריכים טכנולוגיה למען נהיה אחדים באחד.
מספיק השכל כמות שהוא. עלינו להזהר, ולא ללכת שולל אחרי מה שהעין רואה. העין הזו מחוברת לתודעה גבוהה, ומה שהיא רואה יכול להטעות מאוד.
עלינו לזכור שהעין, על יופיה וחִנּה איננה מובילה אותנו. רק הדעת. הזכרון הזה הולך ונעשה קשה ככל שאנו מחכימים, משום שאז אנו נוטים להאמין לעצמנו יותר ויותר. אנו עדיין לא שם. מספיק להסתכל סביב כדי לזכור זאת.
מה זה קשור לפייסבוק?
זה בדיוק קשור. כל הרשת היא אמצעי מכני לשיתוף תודעה. אני חושב כאן, בביתי בישראל, ומישהו אחר קורא אותי, שומע אותי, מתרגש, כועס, מוחה. הוא יכול לגור באוסטרליה, אלסקה, או להסתובב בתחנת חלל מסביב לכדור הארץ (יש להם שם חיבור לרשת?).
הנטייה שלנו, ובמלים פחות עדינות – הריצה המטורפת שלנו – לשתף את כולם עם עצמנו היא הביטוי הפיסי, המוחשי להתפתחות הזאת. אנו רוצים לשתף את כולם, וכולם רוצים לשתף אותנו, כי המאזניים נוטים עוד ועוד לכיוון התודעה האחת. אנו רוצים להיות כמו כולם. זה לא דבר רע.
זה מקבל גוונים של רע כאשר נוצרת אחידות, וכאשר היא מונעת ממי שאינו לובש את תלבושתה האחידה להיות בתוכה. אבל אנו רוצים להיות כמו כולם. אני חושב על הפתיח של הסדרה הנחמדה WEEDS, שם מגנים את התופעה. אולי בצדק במקרה ההוא.
אבל שוב: זהו ביטוי לרצוננו להיות כמו כולם. כי אנו כולם וכולם אנו. ויש בנו מן הטוב ומן הרע. ואנו יודעים להכיל סתירה. הולכים אנו אל השלב הבא.
 
 
 
 
 
 
 
אין צורך
(לחפש את הדעת. להרחיב את הפתח המוביל אל התודעה.
להוולד מחדש. סינגולריות. מכאן אין עוד מה להגיד.
אפשר לדבר עוד רבות. אבל די, לעת עתה.)
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מוסטפה מונד (לא שוקל מלים, לא מנסח)

  1. מרגוליס הגיב:

    …ולפעמים אתה נתקל במשהו שהיית מת להיות מסוגל לכתוב בעצמך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s