שנאה

מה שמפתיע אותי ביותר הוא הרצחנות המתגלה בתוכי נוכח ארועים של מה בכך. אני יכול לכעוס על איחור להחליפני במשמרת כל כך, ולבוא עד טירוף של ממש, שבו אני יוצא לחלוטין ממרכז הכובד המוכר לי כאני, ובתוך החלל הפנוי מתייצב אני חדש, רצחן, שכל מחשבותיו הבל ושנאה, וכל רצונו הוא לנקום עד מוות, להכות ולהרביץ, ולענות ולשרוף. אני מדמיין את עצמי מכה באגרופי ברזל באותו אדם המאחר להחליפני, אני שופך מלח על פצעיו, חובט בפניו עד שלא נשאר עוד אף, ושפתיו תלויות על פניו ברפיון. שיניו חשופות. הוא נראה כמפלץ. הוא עדיין נושם. אני עוצר את הדימיון הרע הזה. אני רוצח אדם, חבר לעבודה וחבר בכלל, אני רוצח-אדם.

הוא איחר, מטיח האני הרצחני שבתוכי נוכח האני המוכר שחזר והופיע ברגע האחרון. להפתעתי ולתדהמתי הופך האני המוכר את עורו, והופך לבן דמותו של האני הרצחן. אנו שנינו עסוקים עכשיו בהמצאת מיתות משונות לחבר המאחר. אנו רוצחים את בני משפחתו נוכח עיניו הקרועות. אנו פוגעים בהם קשה. אנו צווחים באוזניו כי הוא האחראי על מיתתם המשונה, וכי עוד מעט ימות גם הוא. אנו מכאיבים לו בגופו עת אנו שוחטים את בני משפחתו המסכנים לנגד עיניו.

אני שוב עוצר את הדימיון. אני שואל את עצמי מה זה קורה לי, ואיך זה שאני הולך עד למקומות כה רחוקים וכה אפלים על עניין של מה בכך. אני נזעק להגן על עצמי ואומר שאין אדם יודע מה נחשב עניין של מה בכך ומה נחשב עניין נשגב ורציני. איננו יודעים שכרן של מצוות, איננו יודעים עונשן של עבירות. כל שאנו יודעים הוא שעלינו לעשות את אשר אנו מצווים לעשות. אנו מצווים לא לאחר. ואיחור גורר עונש.

אני המוכר ואני הרצחן לובשים כעת את מדי הצבא הנאצי. אנחנו מבצעים פקודות בשמחה ומתוך תחושת חובה. אנו מכניסים יהודים לתוך קרונות, ודוחסים אותם ככל שהקרון מאפשר. אנו ממלאים קרונות רבים. אל הקרון האחרון העלינו את אבינו ואת אימנו ואת אחותנו ואת אחינו. אנו מתבוננים בהם עת הם עולים על הקרון. אנו לא מחייכים ולא מנופפים להם לשלום. עליהם למות, כמו כל השאר.

אנו עולים על הקטר ומסיעים את הרכבת אל יעדה. אנו מגיעים אל היעד אחרי כמה ימים שבהם אנו אוכלים מכל טוב הארץ הרעה הזאת, הקפואה, ונהנים מן החום השורר בתא הנהג. בהגיענו אל היעד אנו פורקים את המטען שהבאנו. את המתים פורקים חבריהם. אנו מורים להם לזרוק אותם בצד המסילה ולערום את הגופות חמרים חמרים. אנו מורים להם לשפוך נפט על ערימת הגופות, ולהצית את חבריהם. כעבור כמה שעות, כשמן הערימה הענקית נותר רק עיגול של אפר שחור, אנו מכניסים את המטען למחנה. אנו מכריחים את המטען להודות לנו על החום שסיפקנו לו בצד המסילה. אנו מפרידים בין הנשים והגברים. את הילדים אנו רוצחים לנגד עיניהם. איש אינו מוחה עוד ואינו פוצה פה. איננו מבינים מדוע. הרי ברור להם, לנשים ולגברים שמיד נשרוף גם אותם, ואין להם עוד מה להפסיד או לאבד. אבל הם מתבוננים בנו רוצחים את הילדים, ואינם מגיבים עוד. הם אינם אנשים עוד. לא בעיניהם שלהם ולא בעינינו שלנו, האני המוכר והאני הרצחן, למקרה שנשכחה זהותנו.

אנו אחד כעת. קוראים לנו עמלק. אין עוד אני מוכר ואני רצחן. יש רק עמלק. והוא הורג. משמיד. מאבד.

אנו רוצחים את הורינו, את אחינו, את אחיותינו.

אנו רוצחים את מי שמאחר לעבודה, נוסע לאט בצד שמאל, צופר ברמזור, מרעיש יתר על המידה,מכוער, מסריח, אוכל בקול , מדבר בטלפון ברחוב, עובד יותר מדי, עובד פחות מדי, מקבץ נדבות, מי שהגיע לגיל מופלג, מי שחולה בלי קשר לגיל, מי שגבוה מאיתנו, נמוך מאיתנו, מעצבן אותנו, לא מעצבן אותנו, יפה מדי, לא יפה מדי, מי שמעשן, מי שנגד עישון, מי שאיננו מספיק חכם לטעמנו, מי שחכם אבל לא כמו שטעמנו מצווה. אנו הורגים את כל מי שאיננו אנחנו. אנו הורגים את כל מי שהוא בן אדם, אנו הורגים את כל מי שיש בו ניצוץ של נשמה וגיל ושמחה ומיניות וחיים, אנו הורגים את הכל.
אין עוד אנשים בעולם. נותרנו רק אנחנו. אנו עוברים ברחובות הערים ובעיירות ובכפרים ובאזורי הפרא. אנו בוחנים את העולם שיצרנו. אנו עוברים על יד מראה ומתבוננים בדמויותינו הנשקפות מתוכה. אנו מנתצים אותה. אנו עוברים בעולם כולו ומנתצים את כל המראות כולן. אנו משברים ומנפצים את כל כלי הזכוכית הקיימים בעולם. אנו שורפים ומשמידים כל חומר היכול לשקף אותנו כמו שאנו נראים כעת. אנו מעכירים את מאגרי המים החיים על מנת שלא ישקפו את דמותנו. אנו מזרימים שפכים של תעשייה כבדה אל תוכם. אנו משתכללים ומבינים שעלינו לאדות כל נוזל שהוא.

אנו מאדים. כדור הארץ רותח, צבעו אדום בוהק. אין חיים עליו עוד. לבדנו אנו עומדים על אחד ההרים הגבוהים ורואים את תוצאות מעשינו. אנו מתבוננים זה בזה. אנו משחיתים זה את פניו של זה עד לבלי הכר, בו בזמן ובאותו אופן. אנו מבינים שאנו רואים את עצמנו זה בדמותו של זה.  אנו מתנפלים זה על זה בחמת זעם.

שניים מאיתנו מנסים להשמיד אחד מאיתנו.

אחד מאיתנו מצליח. לבדו הוא עומד בתוך הגן שיצרנו לו שנינו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על שנאה

  1. twoman הגיב:

    אוווו. מה זה קרה כאן, לכל הרוחות?

    אני לא יודע. באתי לכתוב טקסט רגיל. זה מה שיצא.
    אני מנסה לרכך אותו עם תגובה נורמלית, אבל אני לא בטוח שזה נכון.

    אני מזהה כאן את אגותה. זה די ברור.

    הייתי קורא את הטקסט הזה כאזהרה.
    הייתי קורא אותו כדי להמנע מלומר משפטים כמו: "אם אני הייתי ראש ממשלה",
    "איך אפשר בכלל", "צריך להרוג את כל ה(השלימו את החסר)".
    הייתי קורא אותו באופן זה משום שכך, לפחות בעיני, אפשר להסתכל על העולם ולדעת שהוא הרבה יותר טוב ממה שאנו חושבים, ושהוא הרבה יותר טוב ממה שהיה קורה לו היו נותנים לנו לתכנן אותו.
    כל תכנון אנושי היה לוקה בחסר ומתנגע בסופו של דבר בשנאה.

    ואילו האלוהי לא.
    זה הדבר הגדול שאני לומד מן המלים שעברו דרכי הפעם הזאת.

  2. נטלי הגיב:

    מעניין איזה מן ה"אני" שכתבת עליו, נשאר בסוף?
    בעצם זה לא מעניין בכלל , זה הרי לא משנה, הם אותו דבר.
    מצד שני זה כן משנה , אולי מי שנשאר זה הדבר היחיד שמשנה.
    אולי שום דבר כבר לא משנה.
    האם זו יד הגורל או האם אנחנו הכתבנו את אותו גורל לידנו?

    בעניי זה מרתק ויותר מכך, כתוב בלי פחד ועם המון בושה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s