שבת צו

1.
ציוויים ציוויים.
"זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" (ז', 37).
2.
אל תשאלוני, כי לא אגלה.
3.
החל מנקודה מסויימת משה עושה, וכל העם מתבוננים בו.
הוא אומר להם כך:
"זה הדבר אשר צוה ה' לעשות"
ומאותו רגע מתחיל טקס מדהים בעצמתו.
משה האיש, הענו מכל האדם אשר על פני האדמה, אשר חצה את הים ועלה על ההר, ואשר פניו קרנו ונתן על פניו מסווה, מתחיל במלאכתו – למען ידע העם את אשר עליו לעשות מעתה ועד עולם.
הוא מקריב ורוחץ ונותן ומלביש וחוגר ומושח את כל המשכן וכליו, ומזה ויוצק ושוב מושח, הפעם בני אדם, ומלביש את אחייניו, ומגיש להם את פר החטאת, ושוחט ולוקח את הדם ונותן ממנו באצבעו על המזבח, ומחטאו, ויוצק ומקדש ומקטיר ושורף. עד כאן פעולותיו לפר החטאת. כעת נמשך הטקס עם איל העולה: הוא מקריב ושוחט וזורק את הדם על המזבח סביב, ומנתח את האיל ומקטיר חלקים ממנו, ורוחץ חלקים ממנו, ושוב מקטיר עד שכל האיל עולה ריח ניחוח לה'. כעת הוא לוקח את האיל השני, איל המילואים ושוחט ולוקח ונותן מן הדם על תנוך אוזן אהרון הימני, ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית, וכך עושה גם לבני אהרון, אחייניו, וזורק את הדם על המזבח סביב, ולוקח את החלב ואת האליה ואת כל החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד ואת השתי הכליות ואת חלבהן ואת שוק הימין וחלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד ושם על כפי אהרון ועל כפי בניו ומניף תנופה לפני ה', ואז הוא לוקח את אשר הונף ומקטיר לריח ניחוח לה'.
הטקס ארוך מאוד ומייגע. הוא מלא בדם ובאש ובתמרות עשן, העולה מן המזבח עת החיות נשרפות. העם חוזה בעיניו בפעולותיו המרובות של משה, ומשתאה. שקט עמוק מקיף את הכל, עת משה עושה ועושה ועושה. אין רעשים ואין גורמים מפריעים ואין ספק. רק נוכחות מלאה של משה, והכהנים והעם.
עכשיו, לקראת הסוף, מקבל משה את חלקו שלו שניתן לו בציווי האל. זהו החזה. הוא לוקח את החזה, חזהו של איל המילואים, ומניף אותו. כעת חותם משה את הטקס – הוא שב ומזה מן השמן ומן הדם על אחיו ועל אחייניו, והנה הוא שוב מדבר.
וזה דברו:
"בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אתו, ואת הלחם אשר בסל המלואים כאשר צִויתי לאמר אהרן ובניו יאכלהו והנותר בבשר ובלחם באש תשרפו ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלאיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צֻויתי".
4.
מה זה?
מי אנו, היהודים, שכך אנו עושים בציווי האל המסתורי שלנו?
האין זה מוזר ומשונה? האין זה מבעית?
5.
אינני יודע.
אינני מרגיש כה מוזר וזר לעולם. אני מרגיש איש מן היישוב. עובד, לומד, קורא, משלם מסים, מחפש אהבה, כותב את אשר חייב הוא לכתוב.
כמו כולם.
אבל הנחיות אלה מבדילות אותי מן העמים. הן משונות. הן משונות מאד. ואיני מבינן כלל.
לו יקום מחר, או אולי עכשיו, בית המקדש, האדע לעשות את אשר עשה משה? האם אעיז?
האם יש טעם מאחורי הדברים?
אני חייב להאמין שאכן יש טעם לכל הדברים הללו. אני חייב להאמין שהם מלמדים ומרמזים על האמת.
אלולא כן, לא יכול הייתי להמשיך ולהחזיק בדתי.
משחרב בית המקדש הפכו כל הקרבנות הללו לבלתי נגישים. נותר רק הרעיון, הטעם שמאחורי הדברים.
לו רק נדע את הטעם, נוכל לקיים את מצוות הקרבת קרבנות בלא הצורך, אולי, להקריבם ממש.
"זבחי אלוהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה".
"החפץ לה' בעולות וזבחים? שמוע מזבח טוב; להקשיב – מחלב אילים".
וישנן עוד דוגמאות רבות מספרי הנביאים שכך מלמדות אותנו. אין צורך בקרבנות. רק בדבר העומד בבסיסן.
דבר זה – שם יש לו:
אהבה.
6.
המילה באצבעו מרגשת אותי, כי היא הופכת את משה לבן אדם. יש לו אצבעות. והוא נוגע בדם באצבעו, ומורח אותו על המזבח. אצבע משה היא, והוא אנושי כל כך, והוא נגע במזבח, ושנים רבות אחר כך היה המזבח הזה, שמשה נגע בו, ומרח עליו מדמו, כאן, בארץ הזאת, בשילה, ובבית המקדש בירושלים. ואולי טביעת אצבעו נשארה על המזבח, ומי שרצה יכול היה לראות – כאן נגע משה, זאת טביעת אצבעו, הוא אמיתי, הוא הוציאנו ממצרים, מעבדות לחרות, איש קדוש היה.
7.
מקום קבורתו לא נודע.
8.
אני, אבל, גיליתי.
9.
אם תחפשו, תמצאו. מובטחכם.
10.
סימור הוא קסם של איש. קשה שלא לאהוב אותו דרך עיני אחיו, באדי. אני מניח שבלתי אפשרי לאהוב אותו כשפוגשים בו, והוא סונט בך, או מדבר דברים שאינך מבין, משום שאין להם הקשר, ולאו דווקא משום שהם קשים להבנה.
עם זאת, קשה לו. קשה לו עד מאוד, ואין רבים היכולים להבינו, ועוד פחות מכך הרוצים להבינו.
איש האמת המודרני אינו יכול שלא לתקוע לעצמו כדור בראש. זו בגידה נוראה בחיים. נוראה. אבל אתה סולח. מה תעשה? לו היית אתה סימור, ההיית נוהג אחרת?
האם הפסקת לאהוב? כך, כמדומני, קרה לך במלחמה. ולא יכולת לאהוב עוד, ולא היה עוד טעם, ומתת מוות מחריד ומחפיר.
ישלח לך האל נחמה ורפואה ושלום.
11.
הייתי חולה השבת. אבל מצאתי חן במחלה. עכשיו אני עייף מאוד, מותש. קול חזק אומר לי להמשיך ולכתוב, וקול אחר, חלש מאד, אומר לי שתש כוחי, ושעלי ללכת לשכב.
חלש מנצח חזק, לפעמים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על שבת צו

  1. אורי הגיב:

    תודה רבה לך
    לא לחינם אתה כותב
    הדברים עוברים, נוגעים ומשאירים רושם

  2. twoman הגיב:

    תודה אורי יקר.
    תודה רבה.
    מילותיך שלך חיוני הבוקר.

  3. תומר הגיב:

    תודה על זה. אני לומד רבות.

  4. twoman הגיב:

    תודה לך תומר. תודה.

  5. רון הגיב:

    תהיה בריא איל, ותרשה לי להצטרף למחמאות. הדברים שלך יפים ומלאי הארה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s