2001 או: למה H.A.L משתגע? (לארתור)

הוא משתגע כי השתילו בו סוד.

זה הכל.

נתחיל מבראשית, כפי שראוי:

בראשית ברא קלארק, ארתור סי קלארק, את ה"זקיף" (The sentinel). זהו סיפור מד"ב קצר המספר על מפגש עם הלא־נודע. במקרה דנן, הלא־נודע הינו חפץ טטרהדרלי העטוף בשדה אנרגיה כלשהו. בני האדם מגלים את החפץ כאשר הם מגיעים אל הירח, ובאופן טבעי הוא מעורר את סקרנותם. הם מתחילים לבדוק אותו ואת שדה האנרגיה שסביבו. הם לא מגלים הרבה, אבל בחקירתם הם מגלים כי החפץ משדר אותות קבועים אל החלל. הם ממשיכים לחקור עד אשר הם מסירים את השדה שסביבו. משעשו כן, מפסיק החפץ לשדר את אותותיו.
הסיפור נגמר באמירה הבאה (תרגום כמעט חופשי): "היה זה רק עניין של זמן עד שנגלה את הזקיף ונפתח אותו. כעת הפסיק החפץ לשדר את אותותיו, ואלה אשר אמונים על קבלתם, יפנו את מחשבתם אל עבר הארץ. ייתכן שהם ירצו לעזור לציוויליזציה הצעירה שלנו. אבל הם לבטח מאד מאד עתיקים, ואלה, בדרך כלל, מקנאים בצעירים עד כדי טירוף".
סכנה? אולי. ככל הנראה.
בכל אופן, כך נגמר הסיפור. חולפות כמה שנים, והסיפור מעובד לסרט בידי סטנלי קובריק וארתור סי עצמו. בו־בזמן כותב קלארק את הנובלה "2001: אודיסיאה בחלל". הספר יוצא לאור אחרי שהסרט יוצא לאקרנים. עם השנים קלארק קצת כועס על החיבור בין הסיפור לבין הספר, אבל החיבור נקבע בַּהָכָּרוֹת, ואין כאן מקום לפתיחת הדיון מחדש.

וכאן נגמרת הסקירה הקצרה הזו, ואנו שבים ומתפנים לשאול את השאלה המופיעה בכותרת של הפוסט הזה.
את התשובה כבר גילינו. אבל גילוי זה אינו גילוי של ממש, משום שגילוי מתרחש בנפש, ולא באוזן או בעין. כלומר, קוראי מאמר זה יודעים כבר לומר "ה.א.ל השתגע כי הוא נושא סוד", אבל אין באמירה זו כדי להפעימם, כדי להפיח בהם התרגשות, חיים, שמחה וגיל. כל גילוי אמיתי מלווה בתחושת שמחה. לכן גיל-וי. (למשל: גיל גיל חמור דביל שפירושו, בין היתר, שמח שמח חמור אידיוטי וחביב שכמותך, משום שמחר אתה תמות באחת מן הדרכים בהן מתים בני אדם, ותהיה דרך זו טובה ככל הדרכים כולן. סליחה על ההתפרצות הרגשית ועל הסטייה מן הנושא). נחזור לענייננו. כדי לענות על השאלה, עלינו לסקור את הסרט, שלב אחרי שלב, ולאט־לאט לחשוף את רבדיו השונים. בתוך־כך נבין את דבריו העמוקים והיפים עד למאד מאד.

פרק ראשון: זריחה (ארץ חדשה)
שמש. מישורים רחבי ידיים, ריקים מאדם, מלאים בצמחייה.
בעלי חיים ממינים שונים מתקיימים זה לצד זה במרחב הפתוח. אנו מתמקדים בקבוצת קופים. הם צמחונים בשלב זה של התפתחותם. אנו נותרים איתם איזה זמן, ואט־אט הם משתנים. לנגד עינינו הם הופכים תוקפניים יותר ויותר. הם קרניבורים כעת.
בשלב מסויים מתגלה בפניהם איזה מונולית* חתום ומסתורי (בניגוד לסיפור, המונולית אינו טטרהדרלי, אלא מלבני. תיבה מלבנית ענקית, שחורה וחתומה). הם צווחים ומרקדים סביבו, אבל דבר אינו קורה.

לכאורה, דבר אינו קורה.

(אני תוהה ביני לביני כיצד יראה מאמר זה, והאם עלי לשתף בייסורי ככותב את הקורא, שגם לו ייסורים משל עצמו, או של עצמה. למשל, תוהה אני ביני לביני האם לשלוח מכתב אל אשה אחת, האם כואבת לי הבטן שעשתה בי שמות השבת הזאת ועוד ועוד קשקושים וקשקושות, כיד הדמיון הטובה עליכם).

אחר כך מוצא אחד הקופים שלד ישן, של איזו חיה שנטרפה. פר, אולי. הוא מרים את אחת העצמות, ובמקרה מכה בעזרתה באדמה, ובעצמות אחרות המוטלות עליה. על־פי הסרט זהו ארוע אפי ומכונן, ואנו יודעים זאת משום שקובריק משתמש בכלים קולנועיים חזקים: הסצינה מוקרנת בהילוך־איטי, יש קולאז' קצר, וברקע מתנגנת היצירה "כה אמר זרתוסטרא" (המחולקת לתשעה פרקים. הפרק הנשמע כאן הוא הפותח, ושמו: זריחה). בסוף הסצינה הקוף אינו מכה בעצמות כך סתם, אלא מכוון אל הגולגולת המוטלת לפניו, ומנתץ אותה בכח רב.
זוהי סצינה עצמתית מאד (על־שום המוסיקה, ההילוך־האיטי, הדרמטיות בתנועותיו של הקוף, הקולאז' של בהמה ענקית הנופלת אל הארץ) ובו־בזמן חידתית. ביושבך אל מול התמונות את/ה ודאי תוהה בינך לבינך: מה לעזאזל אני רואה כאן?

לאחר מכן נאבקות שתי קבוצות של קופים על מרחב מחייה. על מים, בעצם. מנהיגי הקבוצות נלחמים זה בזה, והקוף בעל העצם מכה בעזרתה את יריבו. הוא חובט וחובט בו עד מוות, ואליו מצטרפים חברי קבוצתו. הוא משתלהב מאד מן ההרג ומן הדם, וזורק את העצם אל־על. אנו עוקבים אחרי מעופה והיא הופכת לנגד עינינו ללוויין המקיף כוכב, ולא זו בלבד, אלא שהוא מקיף את הכוכב לצלילי "הדנובה הכחולה".
סוף פרק ראשון.

*מונולית עם ת', שכן זהו התעתיק מאנגלית:  monolith – סיומת th מתעברתת כ – ת'.

פרשנות

קובריק מתאר את האבולוציה כפי שהוא מבין אותה, מבראשית ועד ימינו אנו. מן השקט התמים והחובק־כל ששרר בארץ, ועד השקט המצמית של מרחבי החלל.

על־פי הבנתנו, קובריק מבין את האלימות ככלי מקדם התפתחות: בתחילה אכלו הקופים צמחים בלבד, ורק אחר־כך, משעברו לאכול בשר, ומכאן שהרגו למחייתם, באה התפתחות משמעותית ביותר. זוהי, כמובן התגלות המונולית בפני הקופים.

מהו מונולית זה? ככל הנראה, החתום המוחלט, האחר. אלוהים, אם תרצו. הוא נותר קבוע ובלתי־משתנה לאורך הסרט כולו, כלומר לאורכה של כל ההתפתחות האנושית (זאת משום שהסרט מראה לנו את כל תהליך ההתפתחות, מן הלא־נודע הבראשיתי, אל רעו ואהובו, הלא־נודע האחריתי). אין זה משנה מהי רמתו הטכנולוגית של החי־המדבר, ועד לאן הגיע במחקריו – החפץ הזה נותר תמיד כשהיה: חתום, שחור, אחיד, לא מפוענח ולא מובן, ויותר מכל אלה – מסקרן עד מוות. עד מוות אני כותב, ולא בכדי.

משהתגלה המונולית, או משגילה את עצמו, חלה התקדמות – הקוף מגלה, באופן אגבי ומקרי, את יכולתו להשפיע על דבר אחד באמצעות דבר אחר. העצם שבה השתמש כך סתם, בלי סיבה, אולי מתוך שעמום, הפכה לפתע פתאום לכלי בעל יכולות. לטכנולוגיה. הקטע הזה הינו כה דרמטי, משום שהוא דרמטי באמת (לא אוהב את הצורה "דרמתי"). מדוע? משום שהוא ראשיתה של הטכנולוגיה שהולידה דברים נפלאים כל־כך, כמו־גם דברים נוראיים עד מאוד. לפיכך, ברורה הצמדת פרק הזריחה מתוך "כה אמר זרתוסטרא" לסצינה, משום שאכן־אכן, כאן מנצנצת לראשונה זריחת האדם, ברגע המצמית הזה, בפרימאט המכה ללא־רחם באדמה ובעצמות היבשות, מתוך אקסטזה מפוארת של כח ועצמה.
בסצינה הבאה משמשת העצם את הקוף שמצא אותה, על־מנת להרוג את יריבו מן הקבוצה האחרת. הם נאבקים על מים, ובמהלך המאבק מכה הקוף בעל־העצם את יריבו, וחברי הקבוצה המובסת בורחים מן המקום. (נזכור כי קודם לכן ראינו סצינת מאבק דומה, על אותו מקור־מים, שהסתיימה בהסתלקות הקבוצה המפסידה, בלא שהיה צורך בהרג) . מעשה ההרג מעיר את דמיו של הקוף השולט, ומשלהבו כל־כך, עד שהוא משליך את העצם מידו, והיא נוסקת לה וממשיכה בריחופה עד לחלל. חיבור זה בין העצם לבין הלוויין מלמד אותנו שמבחינה עקרונית השניים זהים – הם מייצגים טכנולוגיה. העצם מתגלגלת באוויר והופכת ללווין. וכאן מקיף הלווין את כוכב הלכת ארץ, כשברקע הירח, ותחנות חלל ורכבי חלל למיניהם, וכל זאת לצלילי "הדנובה הכחולה". והרי זהו באור כמעט ליטרלי לגלגוליה של הטכנולוגיה – מראשיתה הפרימיטיבית, ועד אחריתה המשוכללת כל כך, וְהַכֹּה מרשימה, שהיא אמנם מעודנת יותר (הואלס של שטראוס), אבל גם מסוכנת אלפי־מיליוני מונים, אם לא למעלה מזה.

לסיכום פרק זה נאמר שראינו כאן את הדברים הבאים: ראשית, התפתחות טבעית, התגלות על־טבעית (מונולית), התקדמות (טכנולוגיה), מוות (מלחמת הקופים), ועוד התקדמות טכנולוגית (לוויינים).

פרק שני: זריחה (שמיים חדשים)
אנו עוברים לעידננו, כאמור, דרך המטאמורפוזה עצם/לוויין. החיים כבר משוכללים מאד והתקשורת, אמצעי התעבורה, המחשבים וחקר החלל נמצאים באי־אילו נקודות קיצון מקומיות (אבל לא מוחלטות).

על הירח מתגלה מונולית, זהה לזה (או זה בדיוק), אשר הכרנו בעידן הקודם. אנשי כדור־הארץ מבקשים לחקור את המונולית, שלטענתם נטמן בקרקע בכוונת מכוון, לפני כארבעה־מיליוני שנים. כמה אסטרונאוטים נשלחים לבחון את הפריט המעניין. הם מגיעים אל המונולית, נוגעים בו בכפות ידיהם העטויות כפפות, מסתובבים סביבו, ואף מבקשים להצטלם בסמוך לו. בעת הצילום נשמע לפתע קול חזק מאוד, וחברי הקבוצה מניחים את כפות ידיהם על מסכות החמצן, כמו מנסים לסתום אזניהם מפני הרעש, אך ללא הועיל. הם נופלים, מתים. יש תחושה של אסון גדול, ועם זה מתקיימת אי־וודאות גמורה בנוגע לסיבת המוות, לגורם שהשמיע את הצליל הנוקב, שהמית את קבוצת החוקרים.

פאוזה

חללית מחקר שעל סיפונה חמישה נוסעים ומחשב אינטיליגנטי, ה.א.ל, נשלחת אל כוכב הלכת צדק. (מאוחר יותר נדע מדוע דווקא לשם). שניים מן הנוסעים, דייב (המפקד) ופרנק, נותרים ערים, ואילו השאר מורדמים לתקופה ארוכה, כשהם נתונים בתאים קריוגניים המשמרים את מערכות חייהם. ה.א.ל מפעיל את כל מערכות החללית ולא זו בלבד, אלא שהוא גם מפקח על תקינות פעולותיהן. (לשם דוגמא: מערכות הההיגוי והניווט, מערכות התקשורת, שמירת החום, ויסות חמצן וכו' וכו'). הוא גם מתקשר עם דייב ופרנק – משוחח איתם, משחק איתם שחמט, ואף מתראיין לטלוויזיה, לתכנית של ה – BBC. באחד מנסיונותיו לפתוח בשיחה עם דייב, הוא שואל אותו על חשאיות המשימה, ומזכיר שמועות בנוגע לאיזה דבר אשר התגלה על הירח. פרנק פוטר אותו כלאחר־יד, ואומר לו, פחות או יותר, "אל תדאג. כשנגיע, יספרו לנו את פרטי המשימה". הוא לא מוטרד כלל.

למן־אותו־הרגע מתחיל המחשב לגלות "התנהגות" מוזרה, הדומה במקצת לסימני־עצבנות, אם נדמה זאת להתנהגות אנושית. הוא מאתר תקלות שאינן, מתקשר באופן מוזר, ודייב מחליט להשביתו מפעילות. ה.א.ל מגלה את הדבר, ומשיב מלחמה שערה. בשעת הכושר הוא הורג את פרנק, ולאחר מכן את שלושת חברי המשלחת הנתונים בהיברנציה. דייב נותר לבדו, ובמאמץ עליון מצליח להשבית את ה.א.ל. הדבר אורך זמן רב, ולכל אורכו של הקרב המתחולל, פונה ה.א.ל אל דייב ושואל אותו שוב ושוב: "מה אתה עושה, דייב?"
דייב, שיודע כעת שה.א.ל "איבד את זה" נותר בשתיקתו, ואינו מדבר עוד אל המחשב (כך נהג גם ה.א.ל כלפי דייב בשלב הראשון של המאבק). ה.א.ל מגיע אל סף ייאוש, ורגע לפני שהוא מושבת, הוא אומר את מילותיו האחרונות: "אני פוחד, דייב" (כאן מתקיימת אירוניה מסויימת, שכן קודם־לכן אמר המחשב, "אני חושש שאינני יכול לעשות זאת" – I'm affraid i can't do that – כשהוא משתמש במלים I'm affraid על דרך השימוש המטאפורי, הניבי שלהן. בסוף הדברים הוא משתמש בהן כהווייתן, להביע פחד של ממש). עם כיבויו עולה הודעה שהוקלטה מראש על־ידי אנשי כדור־הארץ, ובה הם מגלים לחברי המשלחת את מטרת המשימה – לחקור את האותות שנשלחו מן המונולית שהתגלה על־פני־הירח, אל שמיו של כוכב־הלכת צדק. ההודעה מספרת להם כי ה.א.ל מיודע בדבר המשימה, וכי הוטל עליו לשמור את פרטיה בסוד. [ואכן, בשלב מסויים במאבק ביניהם, (לפני שה.א.ל עוטה שתיקה על עצמו ואינו שועה עוד לדבריו של דייב), אומר ה.א.ל לדייב כי המשימה היא חשובה מכדי לאפשר לאדם כלשהו לסכן אותה. מכאן שהוא יודע את מהותה].

סוף פרק שני.

פרשנות:

מתכנתיו של ה.א.ל, בתמימותם, הייתי אומר, הטילו עליו לשמור סוד. הם סברו כי האינטיליגנציה הרבה שלו, תאפשר לו לבצע את תפקידו. אוסיף ואומר כי ככל שאני רואה את הדברים, הם אפילו לא העלו על דעתם את האפשרות שיכשל במשימה זו, או שהיא תכביד עליו כל־כך, עד שתביאו לידי טירוף ורצחנות. למען האמת, יש לומר, הוא לא נכשל בתפקידו. הוא קיים אותו, אבל באופן מעוות מאד. אחת הדרכים לשמור סוד, היא להרוג את כל מי שמסביבך. מחשב, החושב באופן ליניארי, רציונלי, מחפש דרכים לבצע את תפקידו. בהיותו מחשב הוא חסר־רגשות, בכלל זה רגשות מוסריים. לכן גם דרך של הריגת חבריך למסע נלקחת בחשבון כאחת מן האפשרויות לפעולה. בו־בזמן, בעת שה.א.ל ממלא אחר ההוראה לשמירה על הסוד, הוא מפר הוראות אחרות שקיבל, הנוגעות לשמירת חייהם של חברי הצוות, שאפשר לחשוב שמניעת מידע מהם, מהווה סוג של סיכון חיים. מנקודת מבטו, עליו להכריע כעת בין חובתו לשמור את הסוד (דבר המסכן חיים), לבין חובתו לדאוג לרווחתם של אנשי הצוות בספינה. נקודה זו מכילה סתירה בין פקודות שונות, ועבור ה.א.ל, כמו עבור כל מחשב,  זוהי נקודת משבר אמיתית. היכולת לשאת סתירה היא איננה ממהותו, והוא אינו יכול להכריע. הוא "משתגע". הוא הורג.

שמירת סוד היא פעולה מורכבת מאד. על שומר הסוד מוטל משא כבד, ומאבק קשה מתחולל בתוכו. מחד קיים הרצון לספר את הסוד, לגלותו, לשתף את הסביבה בתוכנו, ומאידך קיימת החובה לשמור עליו מכל משמר, להעלימו מעיניים ומאזניים זרות. הקושי הולך ומתגבר, ככל שמשך נשיאת הסוד הולך ומתארך. לפיכך, במהלך האבולוציה האיטית שלהם, פיתחו בני־האדם אמצעים לשמירה על סודות. לא רק אמצעים טכנולוגיים, אלא אמצעים נפשיים, ואף חברתיים, שיאפשרו להם לשאת את סודם. הביטוי "סוד שיח", בהקשר זה, מביא לידי ביטוי את המתח בין שמירת הסוד לבין הרצון להשיחו, להעבירו הלאה, לגלותו. כאן, לטעמי, מביא אותנו הסרט אל מה שהוא עמוד היסוד האנושי: היכולת להכיל סתירה. ולא זו בלבד שיכול האדם להכיל סתירה, אלא שהכרח הוא לאדם. הרי לך עדות: אם אין שם סתירה – זה לא בנאדם.
[היכולת להיות גם טוב וגם רע, להראות פנים לכאן ולכאן, אולי לאהוב מישהי ולפגוע בה, אולי לשאוף לבריאות אבל להסתכן, או לעשן, או לרצות לשמור על גזרה ועם זאת לאכול יותר מדי, או לוותר למרות הרצון להשיג, או להשיג דבר למרות שמאסת בו, לשקר רגע אחד ובמשנהו לומר אמת נוקבת, לא לציית, כן לציית, אדם חושב שהוא טוב למרות שהוא עושה דברים רעים עד מאד, אחר חושב שהוא רע, למרות שאחרים רואים אותו כחביב ונדיב ובאמת אין הוא עושה רע, כל איש וכל אישה עם סתירותיהם, עם פחדיהם, עם אהבותיהם ועם נפשם השסועה, כאשר כל נפש מבטאת את הסתירה בדרכה שלה מחד, ומאידך – אם בוחנים פרטים רבים – מתגלה דווקא דמיון עצום בין הדרכים הנפרדות הללו – כל אלה ועוד ועוד חיים פועמים ושוקקים בתוכנו בכל רגע נתון. ואין דבר אחד מבטל את חברו, ואין דבר אחד מוציא את משנהו. יחד הם מתקיימים, זה לצד זה, כשפעם נוטה הכף לכאן, ופעם אחרת לשם, ואין דרך בטוחה ללכת בה, ואם יש דרך אסורה, הרי שילכו בה רבים, ואם יש דרך בלתי־אפשרית, הרי שתמצא יום אחד אפשרית, כך פרצנו את הגבולות אל האוויר ואל החלל ואל הים, וכך הגענו אל ראשי ההרים הגבוהים, וכך יצרנו אמנות וספרות ושירה ובידור, ובנינו ערים ובתוכן מגדלי ענק, ועוד ועוד יוצרים אנו, בלא הפסק כלל, מתוך הכאוס המתחולל בפנים, מתוך צורך, מתוך שעמום, או ביד המקרה, הכל הכל מתחולל וחי ופועם ובועט ומנחם ושומר ומתקיף גם יחד, וכל זה מתאחד לכדי אחד יחיד ומיוחד, האדם, שאם נברא בצלם, הרי שצלם זה הוא סתירה. הייחוד והדימיון הולכים יד ביד, הפרט והכלל גם־כן, הטוב והרע, הנצח והזמן, החיים והמוות, העשיר והדל, כולם משקפים את כולם, כל הכחות פועלים ביחד ובו־בזמן, באופן שאינו ליניארי (דוגמת מחשב), באופן שאינו ביו־מכני, דוגמת בעלי־החיים, אלא באופן טמיר ונעלם, כוללני, פעמים רבות דיסהרמוני, פעמים אחרות הרמוני למופת. כאשר באים אל הסרט הזה (או אל כל יצירת אמנות אחרת, או אל בחינת מצבים אנושיים כלשהם), עם ההבנה בדבר עמוד היסוד הזה הניצב בבסיס האנושי, עניינים רבים באים אל מקומם, ומתרחבת הבנת הדברים לאין קץ].

כעת, ה.א.ל, בהיותו צעיר לימים, איננו מצוייד במנגנונים הנפשיים הללו. כמו שכתבנו – סתירה איננה ממהותו. ככל שאתה רואה בסרט, בני האדם אינם מתייחסים אליו כאל בעל־נפש, אלא כאל ישות אינטיליגנטית בלבד. הם אינם נזהרים בכבודו, לא משום שהם רעים, אלא משום שהם אינם רואים בו יישות שיש להיזהר בכבודה. כך, יכול דייב לפטור את דאגותיו של ה.א.ל כלאחר יד, ואין הוא מוצא צורך לנחמו, להרגיעו, להפיס את דעתו, על־אף שה.א.ל מגלה סימני אנושיות. לזאת נדרש הסרט כאשר ה.א.ל מתראיין לתכנית של ה – BBC. בסוף הראיון איתו פונה המראיין אל דייב, המפקד, ומעיר כי במהלך הראיון יכול היה לחוש שהמחשב אפילו גאה בתפקידו. אמירה זו חשובה לסרט, משום שהיא מעידה על־כך שניתן להבחין בניצוץ אנושי הטמון במחשב, שמסוגל להעביר בדבריו יותר מאשר הוא אומר. את הניצוץ האנושי הזה מציג קובריק באופן בלתי־אנושי לחלוטין, על־ידי מלאכותית בצבע אדום. אפילו לא עין. סתם נורה אדומה.
השילוב בין חוסר ניסיונו של ה.א.ל במצבים מורכבים, סותרים, לבין הסתירה שהושתלה בו בלא־יודעין, מוביל אותו לטירוף, לרצחנות ומשם לאבדון. ברגע האחרון לחייו, לפני שהוא מנותק ממקור־הכח (ואפשר לומר: מוצא להורג, נרצח (ומיד אסביר)), הוא הופך לייצור אנושי ממש. מילותיו האחרונות, שהן "אני פוחד", הן מילותיו של אדם. מחשבים אינם מפחדים.

כאן, בנקודה זו, עלינו לעצור את ההרהור הזה, ולהרהר מחדש. עלינו לשאול מה בעצם קרה כאן? מה נשתנה? מה ראו עיני הבשר, מה ראו עיני הרוח?

אלה הם דברי:
בני האדם הגיעו למדרגה חדשה – אלוהית. הם בראו ייצור בדמותם. יצור מפוחד, רצחני, מקסים, עדין, חושש, גאה, דואג, מבולבל. קפיצת המדרגה שהתחוללה בנבכיו המתכתיים/סיליקוניים של ה.א.ל, היא עדות לקפיצת מדרגה נוספת, שהתחוללה בה־בעת, בקרבם של בני האדם: הם הפכו בוראים. הם הפכו אלוהיים. וכמו אלוהים שלנו, עליו מסופר שהיה בורא עולמות ומחריבן, כך ברא האדם את ה.א.ל, בראו והחריבו. כשלונו של האדם איננו כישלון קולוסאלי. זהו כישלון מקומי בלבד, שהוא חלק מתהליך התפתחותו של אדם. תחילה התפתח מן החייתי אל האנושי, וכעת בא השלב הבא: מן האנושי אל האלוהי.
בשלב הזה אין האדם (המין האנושי כולו, המיוצג על ידי דייב) יודע עדיין את אשר קרה לו. מבחינתו הוא הציל את עצמו, שמר על חייו. הוא קיים את מצוות "ונשמרתם לנפשותיכם מאד" ואת מצוות "ובחרת בחיים". אבל נוכח האיום הכה מוחשי בהכחדה מוחלטת, הוא קיים את המצוות הללו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו. [כאן ניתן, אולי, לדבר על עשייה של דבר כלשהו בכל לבב נפש ומאד, ועל ההתרחשויות הנלוות לכך, אבל נראה כי אין זה המקום להרחיב. די בדברים אלה, המעטים].

על כל פנים, דייב נותר בחיים, ה.א.ל מת. על־פי פרשנות זו, דייב נותר בחיים, והיה לאיש אחר. הוא הותמר, קפץ מן המדרגה אנושית אל זו האלוהית, אך הוא עדיין אינו מבין זאת. על מנת שיבוא לידי הבנה, עליו לעבור שלב נוסף.

לסיכום פרק זה נאמר שראינו כאן את הדברים הבאים: התגלות (מונוליט), מוות (חברי הצוות החוקרים), התקדמות (הכרתית/תודעתית: מחשב הופך אנוש, אנוש הופך אלוה), מוות (רצח חברי הצוות, הוצאתו להורג של ה.א.ל).

פרק שלישי: זריחה (שמיים חדשים, ארץ חדשה)

דייב ממשיך במשימה שאליה נשלח. הוא מגיע אל שמי צדק ורואה, שוב, מונולית ענק המרחף שם. הוא יוצא מן החללית בתא חלל קטן, ומכוון אותו אל המונולית. כשהוא מתקרב קורה דבר מוזר מאד – ירחיו של צדק והמונולית מיישרים קו, ואז, לפתע פתאום, נסחף דייב הנמצא בתא החלל, אל מערבולת מטורפת של צבעים וצלילים. פניו של דייב מעידים כי הוא חווה קושי עצום, וכי אולי הוא פוחד, חושש לחייו. המסע דרך המערבולת, מעין שער־לא־נודע, מתארך מאד. קובריק אינו מוותר כאן. הוא לוקח את הצופים יחד איתו דרך השער, והם חווים את הקושי למשך פרק־זמן ארוך ומייגע מאד. אנו רואים מפעם לפעם את פניו המעוותים של דייב, שאינו שולט עוד במתרחש. הוא מובל אל אשר הוא מובל, ואין לו יד בְּדבר עוד. כעבור איזה זמן הוא מגיע למה שנראה ככוכב, ותבניות נוף נגלות לעינינו. הן אינן מוצגות כרגיל, כי אם בתמונת תשליל. תמונות הנוף מתחלפות בעינו הקרועה של דייב, וגם היא נראית בנגטיב. העין קרועה לרווחה כאילו ראה האדם הנושא אותה מראות מפעימים. ואכן ראה. בשלב מסוים אנו חוזרים לתמונה רגילה, ואנו רואים את עינו של דייב באור רגיל. אנו מביטים בעין, שגם היא, מצידה, מביטה במשהו. אנו רואים מבעד לחלון התא חדר כלשהו. איננו יודעים מה טיבו של חדר זה.
אנו רואים כעת את תא החלל ניצב בחדר (מדיום שוט). התמונה חוזרת אל תוך התא, ואנו רואים את דייב הרואה אסטרונאוט בחליפת חלל אדומה (חליפתו של דייב). דייב רואה את עצמו, ועצמו רואה אותו. זה מוזר קצת. קלוז-אפ על פניו של האסטרונאוט. אנו רואים שזה דייב, מבוגר יותר, בתוך החליפה. כעת אנו מקבלים את נקודת המבט של האסטרונאוט, ואין רואים עוד את תא החלל. הוא משוטט בחדר ואחר כך רואה דלת פתוחה קמעה. הוא מתבונן בעד הפתח ורואה איש אוכל. גם זה קצת מוזר. גם קצת מפחיד. האיש מפסיק לאכול ומסתובב אל נקודת המבט. הוא מתבונן בנו, ואנו מפרשים כי הוא מתבונן חזרה בדייב האסטרונאוט. אחרי מבט קצר הוא שב ומסתובב אל השולחן, ואז לפתע קם. קשה עליו הקימה. הוא זקן. הוא בא אל נקודת מבטנו, אל המקום שממנו ראה אותו האסטרונאוט. הוא עובר דרך הדלת, מסתכל, כמו מחפש משהו, ומגלה כי החדר ריק. אז הוא חוזר לאכול בחדר השני. אנו רואים את החדר השני, והוא זהה לחדר הראשון. הוא אוכל עוד מעט, ואז מפיל בטעות כוס אל הרצפה. היא נשברת. הוא מתכופף להרימה, עצוב מאד, ורואה איש, כנראה את עצמו – אנו כבר יודעים – זקן ביותר ושוכב במיטה. שוב, כך נראה, הזקן נמצא בחדר זהה לשני החדרים האחרים. הוא מתבונן במשהו, מרים אליו את היד. אנו רואים את המונולית, אותו אחד (מונו) שהתגלה הן בראשית ימי עולם, הן באמצעיתו וכנראה גם באחריתו, עומד למרגלות דייב הקשיש והגוסס. הוא חתום ונסתר ומוזר כתמיד. הזקן רואה אותו בדיוק כפי שראוהו הקופים, וכפי שראוהו בני־האדם על הירח.
אנו מקבלים לראשונה את נקודת מבטו של המונולית, והנה במיטה שוכב תינוק. זהו תינוק יפה, קצת מוזר וקצת שונה מן התינוקות שלנו. הוא מוקף בהילת אור.
התינוק, שזכה לשם "תינוק הכוכבים", עדיין מוקף בהילת האור, נמצא עתה בחלל. הוא מרחף בסמוך לפלנטת ארץ, מסתכל בה, אולי מחייך, אולי לא.
סוף הסרט. (וסליחה על הארכנות, אבל הפרטים נחוצים)

פרשנות
אכן, נפל דבר. אבל אל לנו להקדים את המאוחר.

עומד אדם, נציגו האחרון של המין האנושי בחלל, נציגו האחרון בכלל – יש לומר, אל מול דבר חתום ומוזר. הוא אינו שולט עוד בהתרחשויות, הוא אינו שולט בשום־כלום, יש לומר. הדברים המתרחשים מתחוללים בסמוך לו, והוא עצמו חלק מן ההתרחשות, ויש אף לשער כי כל ההתרחשויות הללו נועדו עבורו. ובכל זאת, קודם לכל האירועים הללו מתרחש נס. כמו התמלאה איזו נבואה, מתייצבים בקו ישר כוכב הלכת צדק, ירחיו והמונולית הענק (השונה מן האחרים בגודלו).
(מצב זה, של התיישרות כל הירחים על קו אחד, הינו בלתי אפשרי, על פי מה שקראתי באחד האתרים הבוחן את מידת נאמנותו של הסרט למדע. אבל סרט הוא סרט, ושם זה אפשרי). כעת נפתח שער, ודייב עובר דרכו.

השער הזה הוא שער לתודעה חדשה (שמיים חדשים), וככל הנראה, גם לגוף חדש (ארץ חדשה). המעבר דרכו אינו נעים ונחמד. הוא מעבר המוחק את כל ישותך, ומשעברת בו – אינך עוד אתה.

שער זה מביא את גיבורנו אל מקום שבו הזמנים כולם מתקיימים במקביל, ולא זו בלבד, אלא שהתקיימותם בצורה זו אינה מפתיעה איש. ככה זה היה תמיד. דייב רואה את עצמו, ועצמו רואה אותו, ופעם הוא צעיר יותר, ופעם מבוגר. הדבר הזה אינו מונע ממנו מלאכול את ארוחתו, לבדוק את חדר האמבט, או לשכב במיטה ולחכות למותו.

כאן אנו חוזים לראשונה בתודעה החדשה, אבל איננו מבינים אותה עדיין. וגם לא נבין עד שלא נבוא אליה באמת. כלומר, את ואתה, הקוראים מלים אלה, ואני, הכותב אותן, נבוא אליה ממש. ובכל זאת, בסרט, איננו מבינים אותה משום שהיא עדיין כלואה בגוף הישן, הגוף הנחמד והטוב שלנו. נחמד, אבל, מה לעשות, די מוגבל כשלעצמו (ועם זאת, בנה ערים, ביקע אטום, יצא אל מרחבי החלל, אהב אישה ואיש). בבואנו אל מיתתו של האיש, ואל מיטתו, אנו רואים את דייב השוכב במיטה, זקן כולו, בן אלפיים אולי, אולי יותר, אולי פחות (ייתכן גם שהוא בן תשעים, או מאה, או ששת אלפים. אינני יודע.) אנו רואים שהוא מצביע אל עבר המונולית. הדבר הנפלא כאן הוא שהמונולית נותר חתום כשהיה. הוא הדבר הקבוע שאיננו משתנה לעולם, אין זה משנה באיזו תודעה אתה נמצא. כמו אומר הסרט שמסתורין תמיד יהיה, שאלוהים, לצורך העניין, תמיד יהיה. ולא זו בלבד, אלא שהוא תמיד יהיה חתום בפנינו. ועוד אומר שמסתורין (שורש ס.ת.ר – ממנו עולות ופורחות המלים סתירה והסתתרות) חיוני לחיים: שה.א.ל, משנחשף למיסתורין, הלא הוא הסוד שהושתל בתוכו, הפך מדומם חסר־נפש לחי בעל־נפש.

או אז, לראשונה בסרט, אנו באים אל נקודת מבטו של המונולית/אלוהים. אנו רואים כיצד הוא רואה אותנו – כתינוקות יפהפיים ועטופים בהילת אור. אנו יפים בעיני האלוהים, ובעלי כוחות נפלאים, ואנו יכולים לרחף בין כוכבים, ולשלוח חיוך אוהב לצור מחצבתנו, כוכב הלכת ארץ. אנו מגלים כאן, כבמקומות רבים אחרים, את הלידה שלאחר המוות, את האמירה שהמוות איננו סופי, שהוא רק שלב בדרך לדבר חדש, טוב יותר אולי. כך, לפחות, אנו מקווים. טוב, כך, לפחות, אני מקווה.

לסיכום חלק זה נאמר כי ראינו התגלות (המונוליט המרחף בחלל והסתדרותו עם ירחי צדק על קו אחד), התפתחות (מעבר דרך השער, שינוי בתפישת הזמן), מוות (של דייב), ו…לידה/ראשית.

סיכום הסרט כולו:

1. הסרט מתאר את האבולוציה האנושית, מטרום־אדם לעל־אדם (אם נרפרר לניטשה ולכה אמר זרתוסטרא שלו המופיע כאן בגרסתו המוסיקלית), או ליצור הבא שנהיה, מבלי לכנותו בשמות פילוסופיים כאלה או אחרים. רק נאמר כי יצור חדש זה ניחן באהבת אלוהים השכלית. או שהוא מגלה יחידתו. אבל די בכך.

2. כל שלב בסרט טוען כי שלבי ההתפתחות האנושיים כרוכים במוות, בקשר שאינו ניתן להתרה. פעמים יהיה זה מוות אלים, ופעמים מוות שָׁלֵו. בכל מקרה, המוות הוא הכרחי על מנת שתהיה התקדמות. אלימות, מתח בין גורמים שונים ובקיצור – קונפליקט, הם מקדמי עלילת חיינו. (אני תוהה ביני לביני, האם היהודי הוא יוצרו של הקונפליקט התמידי? האם הוא עובד בשירותו?)

3. זה סרט טוב. צפו בו. גלו דברים שנסתרו מעיני. למדו מהם. למדו על עצמכם, על חייכם, על מותכם.

תם מאמר זה אך לא נשלם.

תודה שקראתם בו, אם קראתם בו.

הלוואי ותשלימוהו אתם. בשכלכם ובגופכם.
אמן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

17 תגובות על 2001 או: למה H.A.L משתגע? (לארתור)

  1. drazick הגיב:

    כל הכבוד על ההשקעה בכתיבה.

  2. twoman הגיב:

    כן, גם על זה יש לתת את הדעת. תודה לך, קפצתי לראות את הבלוג שלך. איזה כיף. תודה.

  3. מגירה הגיב:

    וואו הפלגת למחוזות רחוקים
    (מפרשת השבוע לארתור סי קלארק)
    ויותר מזה, אתה מוכיח באותות ובמופתים שזה לא כל כך רחוק.
    אני לא לא מכיר את א.ס.קלארק
    למרות ששמחתי להכיר
    (והאמת , אני מכיר מישהו ששתלו לו בראש סוד)

  4. מרגוליס הגיב:

    איזה יופי.

    זה אולי מה שעושה יצירת אמנות למשובחת – היא נקודת התחלה, לא קו סיום.

  5. twoman הגיב:

    תודה לכם יקרים, על שצלחתם את הדבר הזה.
    ונכון, היא נקודת התחלה.
    לפחות לעיני המפרש־המתבונן החוקר אותה לעומקה, וזה קיים בכל ענפי האמנות.

  6. תומר הגיב:

    זהו: הדפסתי וקראתי.
    אין לי לומר אלא: תענוג.
    תודה.

  7. twoman הגיב:

    הו, תודה רבה רבה.
    ריגשת אותי.

  8. רשועה הגיב:

    מעבר לכבוד וליקר, לרעות ולאחווה,
    ראה-נא מה התפתח מחיפושי אחר הפוסט הזה שלך.
    אולי תרצה להגיב לרני גרף בעצמך.
    ותודה גם לארתור, שהאיר לי אותך בלכתו.

  9. twoman הגיב:

    הי. הסתכלתי, אבל הם כל כך נחרצים, וזה קצת קשה לי.
    טוב, אין אלוהים.
    או שיש.

    לא כל כך אכפת לי מה אומרים. לא כל כך אכפת לי מה אני אומר.
    אכפת לי ממה שאני יודע, (או מה שאני חושב שאני יודע).

    אני שמח שאת כאן עכשיו. את זה אני יודע.
    ומזה אכפת לי מאד.
    איל.

  10. רשועה הגיב:

    מהנהנת בשקט.

  11. לירון הגיב:

    עכשיו סיימתי לראות את הסרט ומאוד התחברתי לפרשנות שלך
    זה סוג של סרט אלוהי

  12. אדיר ינון הגיב:

    יש פרשנות קצת אחרת יותר איזוטרית בדף הפייסבוק של קונספיל

  13. nadav הגיב:

    וואוו, ממש נהניתי לקרוא את פרשנותך. יישר כח!

  14. Nissim הגיב:

    אחד הסרטים המוזרים והמטרידים שראיתי

  15. Gio הגיב:

    היה לי חשוב לקרוא את מאמרך, כי עד אז, לאחר שראיתי את הסרט כ 7 פעמים עדיין נותרתי מבולבל ולא מבין. עשית לי קצת סדר, יישר כוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s