ערב שבת מצורע

בעוד כשעתיים תבוא אלי מלכת השבת.
היא תלבש בגדים שחורים, וביניהם יראו חלקי גופה החשופים.
היא תאחז בשוט שחור, ואני אגיש לה שני נרות בוערים,
אשר את חלבם היא תטפטף על גופי,
עת אני על גופה את חלבי אטפטף.

בעוד כשעתיים אשן ואחלום
וכשאקיץ,
אשכח את חלומי.

בעוד כשעתיים או יותר אמות את עוד אחת ממיתוֹתַי המשונות.
בכל יום אני מת את אחת ממיתותי המשונות.
אינספור מיתות מת אני בכל יום, וכולן טובות.
כל המיתות טובות.
ערב שבת מצורע.
האין זה שיר בפני עצמו?

הרגע שבו נגמרות לי המלים הוא כה עדין ודק,
עד כי אני נוטה שלא לראותו, ולדחוק בהן, במלים, עוד קצת.
אונס אני את המלים.
אניח להן לנפשן.
לו ידעו לסלוח לי, המלים,
על אשר נהגתי בהן חומרה יתרה.

את ההחמרות מניח אברהם מאחוריו, עת הוא בא אל הר המוריה.
הנערים נשארים מאחור עם החומרות, ההקפדות, הקנאות.
אל מול פני האל נותר רק אברהם החשוף, הרך, האוהב.
חסד כולו. רק חסד.
והוא, חסד, נדרש להחיות את הסתירה,
ולבצע את המעשה שלכאורה שייך לתחום הדין, הגבורה, הפחד.

ועושה.

אין הוא מחמיר עוד עם עצמו לאחר מכן. משתחווה בפני עם הארץ. פעמיים הוא משתחווה.
דואג לנישואי בנו.
מתחתן שוב, מוליד ילדים.
סיים את תפקידו.
חי לו, כאחד האדם,
כמו לא עבר בין הבתרים,
כמו לא נלחם את מלחמות אלוהים,
כמו לא העלה את אשתו על יצועי מלכים,
כמו לא השית על בנו את משא העצים,
כמו לא שלח את ידו ולקח את המאכלת לשחוט.

ערב שבת מצורע,
כלו המלים,
לא אדחק בהן עוד.

שבת שלום.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s