שבת מצורע

1.
שבת מצורע הוא צירוף מוזר עוד יותר מן הצירוף הקודם, הלא הוא
ערב שבת מצורע.
2.
ביליתי את השבת בצֹרְעָה. עקצה אותי צִרְעה. צרוּת העין בי פגעה, צרוּת עינם של אנשים, צרוּת עיני שלי, שלי.
3.
לא באמת נסעתי לצרעה. לא באמת נעקצתי על ידי צרעה.
אבל אני נפגע מצרות עינם של אנשים, ומצרות עיני שלי, שלי.
4.
היתה זו שבת מוזרה מאד. קיבלתי הודעה כתובה מאישה אחת שאינני מכיר.
היא כתבה כי היא מרגישה כישלון בחייה, וכי היא מרימה ידיים וכל אשר היא רוצה
הוא למות. כך היא כתבה. עוד כתבה כי אינני מכיר אותה, וככל הנראה גם לא אכיר,
וחתמה: היה שלום אלמוני, מאלמונית שבטעות הגיעה אליך.
כתבתי לה שלא תפגע בעצמה, שתחזיק מעמד, שלא תרים ידיים.
היא ענתה כעבור איזה זמן שהיא נרגעת, ושהדמעות נפסקות, ושהיתה זו נפילה רגעית, גם אם כואבת מאד.
היא התנצלה על המסרון ששלחה.
5.
אני חייב לחשוב כעת על החיים ועל המוות. אני אחשוב על כך תוך כתיבה, ותוך מחשבות נוספות על נשים
שהכרתי פעם, על נשים שאני מכיר כעת, על פרשת השבוע, על חג הפסח ההולך ובא, על חרות ועל חובה,
ועליה, האישה שצערה גרם לה לכתוב אל אלמוני, והשכינה, שכבכל שבת שׁרתה בינינו, כיוונה אותה אלי. (המצורע, אולי).
6.
אני מקווה שאעמוד בכל אלה. ואם לא,
אל נא תחמירו איתי.
7.
אם כן, החיים והמוות.
שניהם ניתנו לנו מאת האלוהים, שאומר מפורשות:
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע" (דברים ל' ט"ו)
"הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (שם, י"ט).
פעמיים הוא אומר.
ובפעם השנייה הוא מצווה: "ובחרת בחיים".
מה גורם, אם כן, לאישה צעירה (אינני יודע בוודאות, אבל כך נרשמו בתוכי הדברים), לרצות למות, על אף ציוויו המפורש של האלוהים?
איך יכול האלוהים להסכין עם דבר שכזה? האין לבו (המטאפורי (והלא-מטאפורי)) נמלא צער על אותה אישה?
8.
אל נא תטפשו ותאמרו לי כי היא אינה מאמינה באלוהים ולכן ציוויו לא חל עליה.
ציוויו נצחי, יציב חקוק באמת, ואילו התפישה של בן האדם את עצמו כמאמין או כלא-מאמין אינה חקוקה אפילו ברוח. היא חולפת, רגעית, שטותית ושטחית. עם זאת, יש שהיא מקסימה.
9.
אני קורא בפרשה העוסקת בנגעי צרעת, בטומאה ובטהרה. אני רואה שטקס טיהור המצורע, שהוא טקס מורכב ועמוס מאד, כולל בתוכו גם את הדבר הבא: לוקח הכהן שתי ציפורים. אחת הוא שוחט, "אל כלי חרש על מים חיים", ואת הציפור השניה, החיה, הוא טובל בתוך דם הציפור המתה, ומשלח אותה "על פני השדה".
10.
אני נעצר למקרא הפסוקים המשונים, ומרשה לעצמי להשתאות נִכחם. מהו דבר זה, ואי מזה באתי, ולאיזה עם אני שייך, ואיזהו האלוהים שאותו אני עובד? אני רושם שאלות אלה במחשבתי, אני חושב על יונה הנביא, אני מנסה להמשיך לכתוב ברצף ובאיזה סוג של היגיון וסדר, על אף משונותם של הפסוקים הללו, המסיטים את קו מחשבתי אל עברים לא-נודעים.
והרי, אני חושב עכשיו, לכך בדיוק נועדו הפסוקים. להסיט את המחשבה אל הלא-נודע, ואל הלא-ברור, אל המעורפל, המשונה, החידתי. שלושה באים בהיסח דעת, אומרים חז"ל: עקרב, מציאה ומשיח. את הדעת יש להסיח, על מנת שיבואו דברים שיכולים להיות טובים מאד, נקרא להם חיים, ויכולים להיות רעים מאד, וגם להם נקרא חיים. אם כך, מה יקרא בפינו מוות? אינני יודע, ואולי את זאת אני בא לברר.
11.
בכל מקרה, אני לומד שהחיים והמוות הם, בין היתר, כלים בשירות האדם. הוא יכול להשתמש בהם לצורכי היטהרות. אינני בא לטעון טענה נצחית, ואינני יודע אם אוכל להגן על צדקת טענה זו. אינני בא להיות צודק. אני רק מבין שהציפור החיה נטבלת בדם אחותה המתה, ואז היא משוחררת. כאילו מציג הכהן בפניה את גורלה הבלתי נמנע, כאילו אומר לה גם את תמותי יום אחד, אבל בינתיים חיי, חיי לך, ועופי על פני השדה, ראי את הפרחים ואת העשבים ואת העצים, ראי את החיים, השתתפי בהם, ובחייך זכרי את מותך, ואת מותה של אחותך, שגופך בדמה נטבל, וביחד – היא וגם את, עזרתן לטיהורו של איש מצורע, שחלה ויצא אל מחוץ למחנה. אל השדה, אולי.
12.
בית נגוע בצרעת. היש מוזר מזה? והנגע פושה בקירות הבית, והבית נטמא. וגם כאן שתי ציפורים, וגם כאן האחת נשחטת וגם כאן האחרת נטבלת בדמה ומשולחת על פני השדה. והבית נטהר.
אמנם ברור כי הבית מעיד על פנים האדם, על תוכו, על הרוח המפעמת בו ומפיחה בו חיים, על עולמו הפנימי, על האופן שבו הוא חי את המיתוס, שהוא השדה שבו נזרעה האנושות. ולאנושות זו פנים רבות רבות: שדים נטמנו בה, פחדים נזרעו בה, רוע גדול שורר בתוכה, אבל בו בזמן חיים בקרבה מלאכים, והיא בעלת כוח נהדר הנותן לה יכולת להתגבר ולהצטיין, וטוב גדול מאוד נפל בחלקה. טוב גדול זה אלוהים, מאד זה מוות.
עוד ברור כי הבית מעיד על טיב יושביו, כמו אותו רחוב מן השיר, והבית מתנגע בנגעים ממש, שקערורות ירקרקות אדמדמות שמראיהן שפל מן הקיר. ממש כך. בדעתי ראיתי.
13.
זאת תורת הצרעת, מעידה התורה על עצמה. תורת חיים, תורת השם, תורת האדם, תורת כהנים. וכן, היא אומרת, אני גם תורת הצרעת.
14.
היתה אחת שידעה לעשות קסמים, שידעה להגיד מלים שצבעו את השמש בדם. (כנסיית השכל).
אמיתי הוא שיר זה, ועליה הוא נכתב. והיא הלכה, ולא תשוב עוד. היא הציפור השחוטה.
וישנה אחת אחרת. היא הציפור החיה. עופי ציפור חיה על פני השדה, עופי אלי, שבי נא על עופאי, על פארותי, שבי לי על הזין, ונגמור.
15.
אני רואה כעת כי לא עניתי על השאלות שהצגתי קודם לכן, כאשר באתי לחשוב על החיים ועל המוות.
אני רואה זאת, אך אין אני מאוכזב, כועס או חרד. אלה המלים אשר עלו. על השאלה לאן בדיוק הן עלו – לא אדע לענות כעת.
16.
עוד עניין לי אחד, הוא עניין החובה והחרות, והאופן שבו אחוזים השניים זה בזה.
בעניין זה לא ארחיב כלל, אלא אצטט מתוך פרשתנו את המלים: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם".
שבוע טוב לכולכם.
שבוע טוב לאותה אישה צעירה שרצתה למות לרגע.
שלא תדעי עוד צער.
שתדעי את אחיזתם של החיים בך, שתדעי זאת באמת, ותוכלי סוף סוף להרפות ולהרפא.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על שבת מצורע

  1. אמה שם-בה הגיב:

    אתה צודק, חשוב להגיב
    לא להגיב בבלוג שלך זה כמו לעשות אהבה בלי להשמיע קול.
    חשוב להשמיע קול כשמשהו נוגע, חודר.

    תודה על העדינות.
    אני מרגישה שאתה נהייה עדין יותר.

  2. twoman הגיב:

    תודה, אלוהים. תודה שהשמעת קולך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s