שאינו יודע לשאול

אני כותב על מנת שלא אשכח לכתוב, על מנת שיבוא הרגע הזה, שבו אני נעלם, ונותרת רק מעטפת שדרכה עוברות מלים, ואותן תקרא היא,
והן תפעלנה פעולתן עליה, כפי שמלים פועלות על בני אדם: רוח נוגעת ברוח.
הן תגענה בה, המלים, כאילו היו הן אני. הן לא תפחדנה ממנה, ולא תאבדנה מעצמתן כשתבאנה אל תוכה. הן תשמרנה על זקיפות ועל קשיות, הן לא תבהלנה אם יווצר רגע אחד של רכות, של מורך, של אימפוטנציה פנימית, רגע שבו תהיינה רכות מכדי לחדור, והן תדענה למצוא מחדש את עצמן במלה הבאה, מבלי להעניק לאותו הרגע האחד משמעות גדולה מדי, החוסמת את זרימת המים החיים הנובעים מן המעיין ובאים אל הגן.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s