שבת חקת

1.
חֻקַּת לשון חק. חק שרש ח.ק.ק. כלומר לחקוק דבר באבן, לחקוק דבר ברוח, לחקוק דבר בלב.
2.
עניינים רבים רבים בפרשה. רבים ביותר וחידתיים מאד. הבה ונתחיל:
משה הקטן, התינוק מן התיבה שצפה על מימי היאור, הנסיך שהרג איש מצרי, האיש שמילותיו הראשונות הידועות לנו היו "למה תכה רעך" ולאחר שנים נחקקו בתורה בצורה קצת שונה "ואהבת לרעך כמוך", משה הזה, אשר קרע את הים ועלה על ההר,  וירד וכעס ושבר וטחן והשקה והרג, האיש שבנה המשכן ושירת בו בקודש שמונה ימים, ושלח וסמך וכאב ונפל על פניו, ועוד עשה ועוד פעל ועוד ועוד, מאבד בפרשה זו, החקוקה בנשמת-כל-חי, את אחותו ואת אחיו.
צר לי על משה, שנותר לבדו בעולם. מעתה ועד סוף ספר דברים עומד משה לבדו מול העם. אין בארה של מרים, אין אהרן אחי הכהן הגדול.
רק משה, לבד.
3.
פרשת פרה אדומה (הביטויים "מי נדה" ו"מי חטאת" ישמשו אותי שניהם במשמעות שווה, למרות שאלה מרמזים על נידוי ואלה על חיטוי).

מי נדה המטהרים טמא ומטמאים טהור. אותו החומר עושה את שני הדברים. אם אתה טהור – תטמא. ואם טמא – תטוהר.
כלומר, מי הנדה משנים את מצבו הרוחני של זה אשר בא עמם במגע. האטום (טמא) נפתח, והטהור, הפתוח (טוהר=צוהר חילופי ט', צ' (טיהרא=צהריים)), נאטם.
אין אני בא לעסוק בזה כעת.
אני קורא את ההנחיות ליצירת אפר הפרה ואת ההנחיות לגבי טומאת מת וטומאת אהל וכלים.
אבל איני רואה את המשפט ויעש משה ככל אשר צוה אותו ה', או משפט דומה אחר. רק הנחיות ואין מעשה.
ואז מתה מרים. בקדש היא מתה. הלוואי עלי למות בקדש. אבל נניח רגע למותי הוודאי (כן, כן, כולנו נמות יום אחד), ונחזור לפרשה:
כתוב: "ותמת שם מרים ותקבר שם" ועוד כתוב: "ולא היה מים לעדה".
אני מסיק כי בשעת מותה לא היו לבני ישראל מי חטאת. הם הכינו את אפר הפרה, אבל לא היו להם מים ולא יכולים היו להכין את תערובת מי הנדה.
לפיכך, העוסקים בקבורת מרים – משה ואהרן אני אומר – נטמאו, ורוחם נאטמה אל הקודש.
אבל לא איש כמשה נבהל בקלות. אמנם טמא אני, הוא חושב, אבל אני מאמין ויודע כי בשעת הצורך האלוהים יִגַּלֶה ויסביר את אשר טעון הסבר, ולא זו בלבד, אלא שיעשה כן באופן משביע רצון בחינת "דבר דבור על אופניו". ואכן, הוא ואהרן נופלים על פניהם פתח אהל מועד, ואלוהים נראה אליהם. עוד יום עבודה במשכן.
אז פונה אלוהים אל משה ואומר לו: קח את המטה, הקהל את כולם, דבר אל הסלע וייצאו מים.
וכך נוהג משה: הוא לוקח את המטה ומקהיל העדה. עד כאן כמו שנאמר. הוא גם מדבר – אבל לא אל הסלע. ומים אַיִן. אז הוא מכה בסלע. ושוב – מים אין. ושוב הוא מכה, במעין יאוש. נו, אני שומע אותו אומר, שייצאו כבר מים. ויוצאים מים רבים וכולם שותים. (וכמובן, הם אינם יכולים לכבות את האהבה).
אומר אני: משה לא נטהר אחרי קבורת מרים. טומאתו מנעה ממנו לנהוג כפי שציווה אותו האל. הוא היה במצב רוחני אחר, שונה מן המצב המיוחד שבו הוא נתון כבר שנים ארוכות. מצב חדש זה לא אפשר לו, למשה, לשמוע את הדברים כפשוטם ולעומקם, ולכן נראה כאילו נפגמה אמונתו.

אני מבין מכל אלה שהתורה דורשת מאיתנו להאמין גם אם אין אנו במצב הרגיל שלנו, גם אם ירדנו מגדולתנו, גם אם אנו שרויים במצב של קטנות ואיננו רואים עוד טעם. אפילו אז, אומרת התורה, עלינו להאמין. דבר קשה הוא זה, וגדול בני האדם מאז ומעולם, ואף הענו שבהם, כשל בו. ונענש.

"מי מריבה" נקראים המים היוצאים מן הסלע, ואלה המים שמהם מכינים את מי החטאת הראשונים. לנצח נַזֶּה על עצמנו את מי המריבה, על מנת שנשוב וְנִטַּהֵר.
(כשהיו המים מגיעים לכמות מסויימת, היו  מכינים מי נדה חדשים, ומערבבים אותם עם המים הישנים. כך שהמים הראשונים נשארו בשימוש (בריכוז הולך ופוחת אמנם, אבל נשארו) לאורך כל הדורות. עד היום הזה, למעשה).
4.
תכונת הרטוב: רטיבות. תכונת הקשה: קשיות. תכונת השד: רכות (נזיר שכמותי, מתגעגע למגע, לא חותר למגע, מתרחק ממגע, מגע זה דבק, מגע זה קרב, מגע זה טוב לאנשים עם חוש מישוש. ואני, כאמור, אין לי עוד. ארבעה חושים יש לי, וכולם מרוכזים בפנים).
תכונת ההר: הרות. האדמה "נכנסת להריון", היא הרה – יש לה בטן, ולזה ייקרא הר במחוזותינו.
עכשיו, אם אני רוצה לכתוב שדבר מסוים הוא רךְ עד אין קץ, רךְ עד עצם עצמיות הרכּות, אכתוב: רֹךְ. נניח, שד. נניח, בטן. נניח, אשה.
אם ארצה לכתוב על קיצם של הדברים כולם, על הסוף ועל סופיותו של הסוף, על עצם עצמיות הסוף, אכתוב הקיץ הקץ. קוץ הקץ. [קוץ נקרא בשמו על שום שאנו מחשיבים אך ורק את סופיותו, את החלק הדוקר הנמצא בקצה קצהו של הקוץ. זה מה שמעניק לו את תכונת הדקירה – הקצה המחודד. אילולא כן, לא היינו קוראים לו קוץ].
מה שאני רוצה לומר הוא שֶׁמֹּשה, אהרן ואלעזר עולים אל עצם עצמיותו של הר. ולא סתם הר – הָהר. ההר המיודע. הם עולים אל הֹר ההר. ושם, בהֹר ההר, א-הר-ן משתחרר מתפקידו בעולם הזה והולך לו אל הנצח, (אל ההוד, יש לומר). ההר שבבטנו של אהרן  מתמזג עם עצם עצמיותו של הר, פנימיותו של האיש מתאחדת עם פנימיות שמו, והוא משתחרר מתפקידו בעולם הזה. וכל העם בוכה. (ואני מהרהר).
ושוב משה קובר את אחיו. אבל הפעם יש מי נדה, ומשה מִטַּהֵר ביום השלישי וביום השביעי, כאשר ציווה האל.
5.
ואם כבר אני מזכיר את ציווי האל, קשה ביותר לקרוא את החלק שבו האל מצווה את משה ואת אהרון על מותו של אהרון.
הוא אומר: יֵאָסֵף.
מאוחר יותר (בעוד שבועיים ובעוד כשלושה חדשים) יצווה השם את משה לעלות על הר נבו ולמות שם. פעמיים זה יופיע. פעמיים אלה קשות הן ביותר, הקשות ביותר עבורי בתורה, והפעם השנייה אינה קלה יותר מן הפעם הראשונה.
אני לומד שהאל מצווה על מותו של כל אדם. ואילו היינו משכילים, היינו ודאי מזהירים כזוהר הרקיע,  ואף שומעים את הציווי על מותנו, והיינו עולים אל הר ההר או אל הר העברים או אל ההר הפרטי שלנו, ומתים שם, במערה שבתוכה מיטה שולחן כסא ומנורה, והיינו מוציאים נשמתנו באהבה.
אבל איננו משכילים. עדיין.
6.
עוד עניינים בפרשה, למשל ענייני מלחמה, ומואב ואמורי (המרמזים על עניינים שבין האב לאם (מו-אב אמ-ורי)), וארנון שביניהם (על מה הוא מרמז?)
אבל עייפתי, ורצוני לכתוב כעת משהו משלי, עם או בלי נגיעה לפרשת השבוע. זאת, אף על פי שתמיד יש נגיעה מסויימת לפרשת השבוע בפרט, ולתורה בכלל.
אני מתפלל שאצליח.
7.
הפסקתי לאהוב אותה כליל. היא חזרה לכמה דקות אל תודעתי, ולרגע נסערתי.
משחלף הרגע התחוור לי כי הפסקתי לאהוב אותה כליל.
כך גיליתי כי הפסקתי לאהוב בכלל, וכי אינני יכול לאהוב אישה או איש.
רק תינוקות. ואלוהים. זה מוצא נוח מאד, אבל זו בריחה מחיי העולם הזה.
ולא זו בלבד, אלא שלא נח לי כלל אם יש בנמצא איש או אישה אשר אוהבים אותי. אפילו אלה אבי ואמי. אינני רוצה בזה ואינני שמח בזה.
זה מביך אותי ומעיק עלי. אינני רוצה בזה.
אלא שלפעמים, ממעמקי נפשי, עולה קול שאומר אחרת. קול ישן, קול שרוצה להיות נאהב, קול שמזכיר לי שכל בני האדם ראויים לאהבה, אפילו זה הכותב.
אני משתיק אותו.
אינני מאמין לעצמי כל כך. רק מתוך אהבה אפשר לקרוא כך את התורה. אין אפשרות אחרת.
כלומר, אני מזהה בעצמי אהבה.
אבל אינני יודע כיצד להפוך את האהבה הזאת לאהבה של ממש. לאהבת אדם, לאהבת אשה, לאהבת בשר ודם. אהבה שיש בה ידיעה ותולדות, עליות ומורדות, שמחות ועצבונות. חיים, אתם יודעים.
אולי אחיה את חיי כך עד סופם. לבד, חושב מחשבות גדולות, מפחד ממגע, לבד.
אינני יודע מה עשיתי בגלגול אחר, ומה באתי לתקן בגלגול זה.
אבל וודאי עשיתי דבר נורא מאד, אם זהו משׂאי זאת הפעם.
לפחות, אני אומר,
את התורה אני אוהב. ויש בזה נחמה כמעט שלמה.
מי יתן ותהפוך שלמה.
אמן.

שבוע טוב, חודש טוב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שבת חקת

  1. תומר הגיב:

    יפה ומעולה, מעולה ויפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s