שבת שפטים

1.
"צדק צדק תרדף" אומר הכתוב, או כותב האמור. ה – amour.
מון אמור אומר: "שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".
אלה הם אותם השערים מקריאת שמע: "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך".
אלה הם שערי הנפש: העיניים, האזניים, הנחיריים, הפה.
גם פתחי המין שערים הם.
וכן כל קורות היום יום שערים הם.
2.
עלינו לקחת את כל השערים הללו, ולכתוב בהם את הדברים האלה, אשר אנו מצווים בהם בכל יום מחדש.
משכתבנו את הדברים על שערינו, עלינו לתת בהם שופטים ושוטרים.
ועל אלה לשפוט משפט צדק.
ואלה השאלות שהם נשאלים בשבתם כשופטים וכשוטרים:
מי רשאי להכנס בשערים אלה? ומי רשאי לצאת?
וגם:
מה רשאי להכנס בשערים אלה? ומה רשאי לצאת?
וכמובן, יש גם לשאול: מי הם אותם שופטים ושוטרים שנותן לו אדם בכל שעריו?
3.
אז ככה:
נתחיל במי ומה רשאים לצאת?
מן העיניים: במישור הגשמי: דמעות. פעם ראיתי סרט על ילדה לבנונית שדמעותיה הן שברי זכוכית. זה נחמד מאד, אבל לא מומלץ.
במישור הרוחני: אור. אור גם רשאי להכנס אל העיניים וגם לצאת. בדרך כלל אור הכניסה ואור היציאה שונים הם, משום שהאור נכנס עובר עיבוד מסויים בתוך הלב ואף בתוך המוח, ואחר כך יוצא ומאיר בחזרה את סביבתו. טוב לו, לבן האדם, להאיר את סביבתו באור שמפיקות עיניו.
מן האזניים: פסולת האזניים.
מן הנחיריים: אוויר, וגם ליחה ודברים דומים היוצאים משם.
מן הפה: במישור הגשמי: אוויר, שיעול, עיטוש. גם רוק וליחה, מותרים ביציאה, אבל כדאי להמעיט בכך, לשמור זאת לשעות הבוקר המוקדמות ולפני השינה, אצל הכיור. אפשר גם לשמור  למצבים של מחלה ממשית.
במישור הרוחני: מלים. מלים מותרות ביציאה מן הפה, אבל בתנאים מגבילים מאד. כאן נכנסים לתפקיד השופטים והשוטרים שעלינו לתת בשערינו. יש להזהר מאד במילים היוצאות מפינו. עליהן להיות שקולות  ומדודות, ברורות, ועדיף להן להאמר בטון נעים וידידותי. יש מקומות שבהם עלינו להחליף את הטון ולהיות תקיפים מאד ואף בלתי נעימים.
אסור באיסור חמור לתת לציניות לצאת מן הפה. גם באותם רגעים שעלינו להפוך בלתי נעימים, אסור למלים היוצאות מפינו להיות מן הזן הציני. ציניות שואבת את כוחה מן המוות, אשר שואב את כוחו מן החיים. לא טוב להיות ציני.
אסור לקלל. אסור לרכל. אסור להפיץ שמועות זדון, גם אם אלה נכונות. אלה אסורים באיסור חמור.
עדיף להמנע מלמסור ידיעות רעות (בסגנון: היה פיגוע, היתה רעידת אדמה, אסון, שריפה, שטפון וכו'). מסירת ידיעות אלה הופכת בדרך כלל את המספר לכוכב לרגע קט, והוא נהנה מעצם כוכבותו, ואין בו עצב יותר על הידיעה, אלא רק זדון ורצון ללבות עוד ועוד את הידיעה, על מנת שימשיך כוכבו לדרוך. זוהי הסיבה ששמועות פורשות כנפיים והופכות לאיומות, גם אם האירוע עצמו איננו כה חמור.
על כל פנים, אם חייבים למסור ידיעה רעה, יש לעשות זאת בשקט רב, ולמסור את הידיעה אך ורק לנוגעים בדבר.
האיסורים רבים הם. כדי לקצר את התהליך אומר רק שכדאי לא להוציא מלים כלל מן הפה, אף פעם ולעולם. כדי להיות פחות חמור ויותר  נגיש אסייג ואומר שלפעמים, לא לעיתים כה קרובות, טוב לו לבן האדם להשיח את אשר על לבו. מובטח לו לבן האדם, שאם ישתוק הרבה, ידע מה אשר על לבו ומכאן שידע להשיחו כראוי. לא מצאתי טוב לגוף אלא שתיקה, אומרים חכמינו בפרקי אבות.
מותר לדבר במחיצת הילדים. דיבורים טובים, דיבורים מפנקים, דיבורי תורה ודרך ארץ, ודיבורי הכוונה וחינוך. לפעמים, אם צריך לכעוס עליהם, יש לשמור בלב על שמחה. פנים כעוסות ולב שמח. כך כועסים על ילדים.
פתחי המין:  אף על פי שאנו מתעקשים לסבך כל דבר ועניין עד קצה קצהו, בעיקרם הדברים די פשוטים וידועים לכל. לפיכך אניח להם.
ארועי היום יום: אסור שייצא מהם רע. כלומר, בסוף היום, כשאנו עולים על משכבנו, עלינו לדעת להוציא מאירועי היום יום, רעים ככל שיהיו, משהו טוב. את השורש שלהם. השורש – וזה חוק טבע – הוא תמיד חיובי. אם נתקלנו בפרי באוש ביום יום, עלינו לדעת להוציא ממנו את שורשו. זו מלאכה קשה ביותר, ובדרך כלל יעדיפו אנשים לזרוע את הפרי הבאוש באדמתם,  ולהצמיח באושים נוספים. על בני האדם לעמול קשות כדי לעקור הרגל זה מתוכם, ותחתיו לקנות את ההרגל המחפש אחר השורש הטוב. את השורש הזה יש לטפח ולחזק, אך את הפרי הבאוש יש להשליך אל נקבת תהום רבה. עדיף לעשות את פעולת ההשלכה בלב קל ובלי כעס. אבל לפעמים קשה להמנע מזה.
4.
מי ומה רשאים להכנס?
כאמור, דברים שנכנסים לתוכנו עוברים עיבוד ואז יוצאים. טוב לנו להכניס אל תוכנו דברים שכאשר הם יוצאים – אנו שמחים יותר, טובים יותר, חזקים יותר, וחכמים יותר. בדרך כלל אין אנו פועלים כך.
מה לא נכניס אל העיניים: לעיניים קו ישיר אל הלב. העין רואה והלב חומד. על כן יש להשמר מאד מן הדברים הנכנסים אל תוך קו הראייה שלנו. כדאי אף להמנע מלהכניס לתוכנו את מלות העיתונים ואת מצגות הטלוויזיה למיניהן.
מה נכניס לתוכן? את המקום הכללי שבתוכו אנו נמצאים – למען נדע למקם את עצמנו בנוף הכללי. בתוך זה נסתכל על המקום שעליו אנו מתכוונים להניח את הצעד הבא, למען לא נכשל. בכלל, טוב לראות את המקום. עין בעין, אומרת הנבואה. עוד: אותיות התורה, אותיות השיר, עיניה של אהובתי, פניהם של ילדי. ואת הקולות הבוקעים מן ההר.
מה לא נכניס אל האזניים? את רוב דבריהם של אנשים. דברי שנאה ובלע. דברי יאוש, הפחדה ושטנה. את דברי העיתונאים והפרשנים. דברי הבאי. אלה הם רעלים ועלינו להשמר מלהכניסם אל תוכנו דרך האזניים.
מה נכניס? את הלחן, את השיר, את קולות העשבים והים, את קול הגשם המכה בחלון, את הרעמים, את בכיו של הבן ואת בכיה של הבת, את קולה של אהובה בשעת האהבה, את קול הלוחם שעל צדק הוא נלחם, את קול השופר ואת הקול המצווה: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" וגם "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".
אף:  אף משמעו כעס. לא להכניס דברים שילבו את הכעס. לא לשאוף אל תוכו סמים. אפילו שזה נחמד מאד וטוב לרגע. להתגבר שם, במקום הזה.
מה להכניס? אוויר, ועדיף רענן וטרי וקצת קר. את כל הריחות ועדיף במשורה. האף יודע לזהות מיד מה טוב ומה לא. לכן מותר גם להריח ריחות רעים, על מנת שנדע להמנע מן המקור המפיץ אותם.
פה: להכניס אוויר, כמובן. מים זכים. משקאות טובים. מותר להכניס אוכל. כל אוכל. מתוק מלוח מר וחמוץ וחריף. ה-כ-ל. חשוב מאד שכל מה שאנו מכניסים אל הפה על מנת לאכול יהיה טעים בטירוף. המינימום המותר הוא שזה יהיה טעים. אם זה לא טעים בטירוף (או לפחות – טעים), כדאי לוותר. עם זאת, אסור באיסור חמור להכניס יותר מדי אוכל. עלינו לאכול מעט, לשובע נפשנו, ולא כדי לנסות ולמלא את הריק שבחיינו, ולא על מנת לפצות דרך האכילה על חסרונותינו האחרים. מעט והכל. זה הסוד. אם יש לשון בסביבה, ובעליה מעוניינים להכניסה אל פינו, וגם אנו מעוניינים בכך, יש לקפוץ על ההזדמנות בשמחה ובטוב לבב. ובעדינות.
מה לא להכניס? רעל. אבל אסור לקרוא לדברים שאינם רעל בשם רעל. למשל, שמעתי אנשים קוראים לסוכר בשם רעל. וזה אינו המצב. סוכר זה אחלה. רק צריך לא להפריז. גם למלח. מלח זה ממש אחלה. אבל גם כאן, מומלץ לא להפריז. אפילו שמעתי איש אחד קורא לשמן זית רעל, רק בגלל שהוא חשב שאם מטגנים בו זה הופך רעיל. זה לא נכון. שטויות מסוג זה אסור להכניס אל האזניים.
שערי היום יום:
אסור להכניס אל שערי היום יום שלנו דברים שאינם מן היום יום שלנו. אין בזה צורך וזה לא מוסיף דבר. מה לנו ולמאבקים בים הצפוני בין רוסיה לדנמרק לקנדה לארה"ב ולנורווגיה? סתם דוגמא שהכנסתי אל תוכי בלא צורך.
הרגלתי את עצמי לחשוב שכל אירוע על הגלובוס הוא משלי, מדבר אלי, משפיע עלי, חשוב שאדע אותו. אבל אלה הם לא פני הדברים. הארועים הגלובליים אכן משפיעים עלי, עלינו, אבל לא בדרך שאנו חושבים, ובטח לא דרך צבירת מידע עליהם. האיחוד הגלובלי בא יבוא, גם ברמת העמים וגם ברמת הפרטים. זה הכרחי ולשם זה הולך, כך אני מאמין . אבל איסוף הידע על כל פרט בגלובוס, טראגי ככל שיהיה, אינו מסייע לאיחוד הזה, אלא מרחיק אותו, באשר הוא יוצר עוד פחד בתוכי, עוד רעל, עוד מחסום, עוד מחיצה.
מה מותר שייכנס בשערי היום יום? כל מה שהיום יום מזמן לך, ושאתה יודע שהוא נועד לך. גם אם זה רע מאד (נגיד, מוות של מישהו קרוב) . אם זה שלך – מותר.
5.
מיהם השופטים והשוטרים?
אנחנו הם השופטים והשוטרים. על מנת שנהיה שופטים  ושוטרים טובים, עלינו ללמוד משפט ושיטור.
כיצד לומדים משפט? קודם אותיות, אחר כך מלים, אחר כך משפט, אחר כך משפטים. נעזרים בחבר, במורה, ובתורה, כמובן. לומדים קודם איך לא לשפוט, ורק אחר כך איך לשפוט. אסור באיסור חמור לשפוט עד אשר לא סיימנו בהצטיינות את חוק לימודנו. השיעורים בקורס זה קשים הם עד מאד, ופעמים רבות נראה כי הם אינם אפשריים למעבר. אבל זה איננו נכון. קשים מאד, אך אפשריים.
כיצד לומדים שיטור? לוקחים שוט ליד (שוטר לשון שוט – זה האוחז בשוט) , ומיד מתמלאים בתחושת כח שהיא משכרת מעט. לומדים להפטר מן התחושה הזאת. דבר זה הינו קשה ביותר, אף קשה מן הראשון. אבל גם זה אפשרי. אסור באיסור חמור לשטר עד אשר לא סיימנו בהצטיינות  יתרה את חוק לימודנו. אחרי שנפטרים משכרון הכח שבים ואוחזים בשוט. מעתה זהו כלי שאנו שולטים בו, והוא אינו שולט בנו.
משסיימנו את שני הקורסים גם יחד, נתייצב בשערינו ונדע מי יכנס ומי לא, מי יצא ומי לא, ונאפשר למותרים לבוא בשערינו בתודה, ולהכנס אל חצרותינו בתהילה.
6.
אני מאחל לעצמי שאלמד ליישם את כל הכתוב כאן.
גם לכם, אבל.
מתנצל על הדידקטיות. באמת לא התכוונתי. יצא.
שבוע טוב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על שבת שפטים

  1. אמה שם-בה הגיב:

    תודה

  2. מגירה הגיב:

    יפה מה שכתבת.
    בדרכי הביתה חשבתי של מה שכתבת
    על הרשימה הארוכה הזו ובכלל על עצם הצורך בשמירה
    והבנתי דבר אלמנטרי להפליא- שאם צריך לשמור על משהו
    כנראה שהוא חשוב מספיק (שאני חשוב מספיק) ושביר מספיק
    כדי להציב סביבו חומות מסוימות.
    ומיד אחר כך חשבתי שזו צביעות לתקוף את שומרי חומות התודעה
    כי אין אדם נטול חומות ואדם בתוך עצמו הוא גר.

    טומן, עם הדוסיות באה הדידקטיות כנראה שככה זה.

  3. מגירה הגיב:

    אה. ואני לגמרי איתך בנוגע למלח.

  4. twoman הגיב:

    תודה לכם אמה ומגירה על תגובותיכם היפות.
    מגירה, אני אכתוב לך משהו שכתבתי פעם על שומרים וחומות, אבל מחר או מחרתיים.
    אני עייף מאוד.
    לילה טוב.

  5. ARE הגיב:

    מון אמי.
    האמור לעיל ולהלן.
    פנים כעוסים ולב שמח. איזה מתכון נפלא.
    הקישור לצעד הבא וגם לנוכחי (ולצערי גם לחדשות דהיום, שנושאות מידה של הקלה בקצות העצב) הזכיר לי את "קץ הילדות".
    ארתור לקח את זה עוד שני צעדים, אך פעמיכם מתואמים ביניהם. ביניכם.

    קודם לא לשפוט, אחרכך לשפוט. כן.
    כולל משפחתה ומבקשי נפשה של השושנה הקטנה.
    קשה. קשה מאד. ובכלזאת, בלי ספק נכון והכרחי.
    כל התקופה האחרונה חיפשתי איך לומר זאת לאנשים, והנה, במשפט אחד ניסחת, בּוּל.

    תודה על פוסט נהדר וכל כך מלא, כאן התייחסתי בקושי לשוליים.
    מביטה בך בלב פקוח, משתאָה מעֹצם התמורות.
    מרשה לעצמי להצטרף אליך באיחול העצמי להטמעת כל אלה, ועוד.

    מגירה, יפה ההסבר שלך על השמירה, החומות והפחד.

    עכשו, תגידו. מה קרה לכם עם דידקטיות שנובעת מדוסיות?
    לפי זה, אני מלכת נטורי קרתא, בערך.

    לילה טוב. עייפתי מאד.

  6. שיר הגיב:

    יפה אהבתי בטח הרבה יראו את זה קיצור יפה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s