שבת כי תצא

1.

רבות נכתב על מצוות שלוח קן. אין באמת דרך להבינה. אומרים שהמוות מביא איתו הבנות מסויימות. אולי כשנמות נבין, אבל זה לא כל כך רלוונטי לנו, החיים.

אני אנסה להאיר צד של המצווה הזו, המוזרה מאד.

2.

כל שצריך לעשות הוא להפסיק לדמיין קן של דרורים חביבים או של זוג יונים.

תחת זאת עלינו לדמיין קן נשרים. אני לא נכנס כעת לסימבוליקה שואתית ולא אכנס לזה גם אחר כך.

שיהא אם כן, קן עיטים, קן בזים. קן של ציפור טרף בעלת מוטת כנפיים עצומה, טפרים חזקים, ראייה למרחוק, ציפור כזו שעפה במהירות עצומה, פי עשרה או עשרים ממהירותך שלך, שאין לה גבולות ארציים כי אם שמימיים, שאינה עבד לכח המשיכה במובן שבו אתה עבד לכח זה. ציפור שיכולה לשאת את תינוקך, ולהביאו לבניה, גוזליה, לארוחתם.

משדמיינו את הדבר הזה עלינו כעת לקרוא בתורה ולהבין מה נדרש מאיתנו.

אנו נדרשים לצאת למסע במדבריות נפשנו, על ההרים הגבוהים, המסולעים, הדוקרניים, במקום שבו אין בטחון כי נחזור שלמים ובריאים, שבו הצעד הבא עשוי לבגוד בנו, ולהובילנו אלי תהום. אולי נתייבש, אולי נפול לאיזה נקיק, אולי נותקף על ידי נשר ענק, והוא יעקור לנו עין או שתיים. אולי לא. בכל מקרה בטיילנו שם, בודדים, פגיעים, נגלה לפנינו קן ציפור. אנו רואים את הביצים או את הגוזלים, ואנו מכירים את המצווה. אנו חייבים לפעול על פי המצווה. אנו חייבים ללכת אל הקן, ולקחת את הגוזלים, או את הביצים. אנו חייבים לשלח את האם. זה חלק מן החן של המצוות. אתה חייב לעשותן.

גם בעולם בא דבר זה לידי גילוי דרך סיפורי העמים על גיבור ההולך להתמודד עם דרקון או דרקונית השומרים על ביצים או על אוצר אחר כלשהו. זה בדיוק אותו הדבר.

זה סוד של הנפש – ללכת ולקחת את הדבר נוכח הסכנות האורבות לנו בדרך. זה סיפור החיים, למעשה.

מה יש בהם, בגוזלים או בביצים, שאנו מצווים לקחתם?

ביצה יש בה חיים. אין דבר ברור מזה. אנו מצווים לקחת את החיים, ובו בזמן לשלח את האם. את האמא שלנו. על פי הפרשנות הזאת, כאשר אנו יוצאים למסע החיים, יוצאים לכבוש את הארץ, לעובדה ולשומרה, עלינו לשלוח את אמא משום שהיא מגוננת עלינו מדי. משום שהיא לא רוצה שנסתכן ומעדיפה להרחיקנו מן המשעול שלנו. היא רוצה שנשב בצילה, בטוחים, שמורים, מוגנים. זה יפה מאד, הרגש האמהי הזה. אבל זה גם מסרס ומעקר  ולא מאפשר לנו לנסוק ולעוף אל החיים שלנו. על האמהות להלחם עד מאד בדחף שלהן לגונן, עליהן לשלוח את הבנים ואת הבנות למסע חייהם. אבל המצווה היא לא של האם. היא של הבנים. יפה מאד.

מה זה גוזל?

גוזל, מעיד עליו שמו, הוא דבר שמהותו גזל. אם זו לא ציפור טרף, אין דבר קל יותר מלגזול גוזל. כאשר בא אדם לעשות את מצוות שלוח קן, ובקן גוזלים, הוא מקיים בהם את שמם. הוא גוזל אותם. דבר זה יש לו סייג טבעי, ומובן שאין אנו צריכים לראות בעיני רוחנו מה היה קורה אם כל בני האדם היו נוהגים כך. זוהי מצווה אזוטרית, היא כמעט ולא באה לידי קיום, ואין חשש שתפגע אוכלוסייה שלמה, ותכחד. עלינו להתגבר על המחשבות הללו, על החששות הללו, הטבעיים, הבאים מן הצד האמהי שלנו. מה יהיה עליהם, מה יקרה איתם וכו'.

אנו מקיימים בהם את שמם. זהו דבר גדול יותר מכל דבר אחר, כמעט. לקיים את שם הדבר, בדבר. צריך לחשוב על אלוהים, ואז מבינים היטב.

3.

כתבתי לא מעט, אבל בקודים. ניסיתי להיות ברור, יחסית.  אני מקווה שאפשר לקרוא בזה ולהבין דבר מתוך דבר. אשמח לענות לשאלות.

4.

פעם נולדתי בשלושה עשר בספטמבר. אחר כך זנחתי את זה, ונולדתי מחדש מתישהו באלול.

אבל יש משהו בתוכי שעדיין זוכר את השלושה עשר בספטמבר כיום הבקיעה. זכרון עדין, לא מתנכר. אבל לא חגגתי או ציינתי יום הולדת, כי זה איננו יום הולדתי.

5.
וכאן היתה פעם איזו אמירה אומללה, והיא שמורה עמי, אבל לא עוד עמכם. פסח התשע"א.

6.

נו, מילא, אתגלגל בדרכי.

שלום לכם. שבוע טוב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שבת כי תצא

  1. twoman הגיב:

    כאן היו 13 תגובות. הן החמיצו. ביערתי. פסח התשע"א.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s