שבת כי תבוא

1.

כי תבוא אל בית כנסת שאינך מכיר, נטוש משהו, הוד ופאר מעולם לא היו שם, אבל היה ניסיון מכובד להדר, רואים זאת היטב. מניין אך בקושי. לא בדיוק קהילה. עצוב מאד. מאד מאד.
2.

אני מתפלל במקום הזה, שבו שוכן אלוהים אך בקושי, ומדמיין שני גיבורי על שכאלה. שני מתפללי על. הם באים לבתי כנסת כגון זה שבו התפללתי, ומפיחים רוח חיים עצומה והתלהבות במתפללים. הם לבושים לבן, שרים וקוראים לה' בכל לב. הם מפיחים רוח חיים בתפילת האנשים הלאים, שאינם זוכרים עוד את הסיבה לתפילתם, שכבר שכחו את ההתרגשות הבאה עת עומד אדם במחיצת השכינה. שני אלה עוברים מקהילה לקהילה ומעוררים את החיים המתים, נוסכים תקווה בלבבות ושופכים אור על פניהם הדהויות של חברי הקהילות הכבויות, הדהויות, שרק רמץ קל שבקלים עדיין בוער בקרבן, והן עומדות על סף הכחדה.
3.

למה שניים? למה לא מניין של מתפללי על? או אלף? רבבה? אינני יודע, אבל אני מעיז לנחש כי תפילתי שלי לא הלהיבה את באי בית הכנסת, ונכנעתי אני לעייפותם, לשגרת תפילתם, ורק רציתי לחזור לביתי, אל החיק החמים, שם תפילותי בוקעות רקיעים. משנוכחתי שאין בכוחי להפיח רוח חיים בלבותיהם של חברי אותה הקהילה, חשבתי שאולי שניים יצליחו לפעול ביתר שאת ועוז, ויסייעו זה לזה לא להתייאש נוכח הדלות והשעמום שפשו בכל.
יש לומר, אבל, שתפילותי כבר אינן בוקעות רקיעים, ולפני כל תפילה אני משוחח עם עצמי איזה פרק זמן, ומשכנע את עצמי בטיעונים שונים ומשונים לעמוד ולהתפלל. רק לומר את המלים, לא יותר מזה, לא פחות, רק לומר את המלים.
4.

הדימיון על שני מתפללי העל, המטופש כשלעצמו, מבהיר לי: אנחנו צריכים משהו חדש. עוד סיבוב של צדיקים אמיתיים, כמו הבעל שם טוב, שתפילתו מרעידה את אמות הסיפים של בית הכנסת, את התבואה שבחביות, את המים. נכון, יש משהו כזה בברסלב. אבל הם לא באים לקהילות הכבויות. הם מלהיבים רק את עצמם. אינני אומר זאת לגנאי. עדיין לא באה שעתם, והם צריכים לעסוק בליבוי אִשָּם הפנימית.
מתפללי על. אני צוחק נוכח המלים. סופר ג'וז סופר ג'וז סופר ג'וז.
5.

הציור של העולים לבית המקדש עם ביכורים בטנא יפה הוא כל כך.
6.

בסוף בסוף, כשהוא גומר להקריא לנו את רשימת הקללות שיחולו על ראשנו הוא אומר כך:
"והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה  והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחת ואין קנה".
באניות. זה די ברור. אניה זה אני. זו הכרזה כזו: אני ה', אני ההוויה, אני האחד, אני היודע. אבל זה לא נכון. לכן, כשנעזוב אותו ונחזור אל האני הקטן שלנו, המוכר, בו בזמן נחזור למצרים. לכן יפה ומתאימה כל כך המילה "והתמכרתם". כשאנו מתמכרים לדבר, אין אנו עוד בחזקת עצמנו, אין אנו עוד חפשיים, ואנו מרחיקים מעלינו את האלוהים, ומוכרים אותו בעבור נזיד כזה או אחר. הפסוק קשה כל כך כי הוא אומר משהו נורא על הנפש האנושית – ההתמכרות היא לאויבים שלנו. אליהם אנו מכורים. אותם אנו משרתים, להם אנו עבדים ושפחות (על אף שאפשר לקרוא: אנו נתמכר לאויב, לעבד, לשפחה כלומר – נעשה עבדי עבדים). על כל פנים מדבר הפסוק על אבדן הדרך הטובה, ועל הליכה בדרך אחרת, רעה. את הדרך הזו אנו מצווים לא לראות עוד, "לא תוסיף עוד לראותה", אבל אנו קטנים וחלשים, ורוצים לחזור אליה, אל ההתמכרות שלנו.
אז מה הקללה הפעם?  "ואין קונה". נרצה שיקנו אותנו. אבל לא יהיה שם איש. נעזב לנפשותינו, לבד, נטושים, ואפילו קונה שמים וארץ לא ירצה בנו. נהיה אומללים עד אין קץ וגבול ולא נאמין בחיינו. בבוקר נאמר מי יתן ערב, ובערב נאמר מי יתן בוקר. נאבד את שייכותנו, את זהותנו, ולא לטובה כי אם לרעה.
כל זה מן המילה "באניות". שוטים רבים אוחזים במשוטים ומשיטים את אנייתם חזרה מצרימה.
7.

שיר שכתבתי פעם:
כל המיתות טובות.
כולן טובות:
בשבתך ובלכתך, בשכבך ובקומך.


מחלות קשות, סרטן ולב
ותאונות
ורצח
וביקוע בטנים
ושריפה וגפרית ומלח
ואש

כל המיתות טובות –
ומיטתך טובה  גם היא.

8.

סתיו בא. שבוע טוב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על שבת כי תבוא

  1. ARE הגיב:

    איך יפה ה-6.
    "והתמכרתם שם" נקרא לי בעוד דרך:
    אולי ההתמכרות היא לעצם התפישה, שיש אויבים, עבדים, שפחות.
    להגדרה שלנו את עצמנו דרך הסביבה, ולא דרך העצמיות.
    רבים כל כך מאתנו זקוקים למי ש"יעבוד אותם" (דברי איתי!), ינקה עבורם (את חייבת לשמוע מה היה לי עכשו!), יהיה נחות מהם (כדי שירגישו שהם "מעל"), וכמובן, מי שעוין/מעכב/מקלקל.
    קרי: מי שבגללו חיי אינם מה שרציתי שיהיו.
    אם בכלל שאלתי את עצמי מהם החיים שאני רוצה.
    אם בכלל ניסיתי לענות.
    אם הצלחתי.
    (למען האמת, הצלחה אינה חובה. אם השאלה טובה, התשובה פחות חשובה.)
    .
    הרעיון של מתפללי-על מקסים לגמרי.
    כך בדיוק מתחילות מהפכות.
    אחד שראה בעיני רוחו, אחד אחר שנדלק על הרעיון, שניים שהצטרפו והתחילו ללכת.
    .
    נעצבתי על בית הכנסת שבקרת בו ונזכרתי בבית הכנסת שמאחורי ביתי בירושלים, שהומה אדם ומלא שירה ושמחה ואהבה. נכון גם, שבימי החגים מתמודדים שם על התואר "מלך הנדיבים", אך מי מושלם? (חוץ מהירח, וגם זה לתקופות מוגבלות).
    .
    כל המיתות טובות.
    כן.
    כל המיתות – מיתות הן.
    גזרתן שווה. רק תפאורתן שונה.
    זו הדרך לשם, שעושה את ההבדל.
    כל המיתות טובות.

    וגם מיטתי טובה היא.
    וקוראת לי כבר דקות ארוכות.
    רק עוד מקלחת, ואני באה.

    לילה טוב.
    שבוע טוב.
    סתו טוב.
    ותודה.

  2. מגירה הגיב:

    "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת"

    "אמת מארץ תצמח"

  3. מגירה הגיב:

    מדבריך על המיתות אני למד שטוב לך (כפי שכתבת לי פעם)
    וטוב לי על כך
    ומהמחשבה שעברה בי היום בחדות כזו שאני רוצה לחיות
    אני מסיק (את שידעתי), שרע לי.

    אולי צודקת R , בוא אלינו לירושלים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s