שבת האזינו

 0.

הכלום הוא לבן.

1.

שובל שנגרר איתי מן השבת שעברה מספר לי את הדברים הבאים:

בשחר, ביום הכיפורים, בעת שהעולם נשמע כמו עצמו, 

אין מברכים את ברכת "שעשה לי כל צרכי".

מסבירים כי ביום הכיפור חל איסור נעילת הסנדל, ולכן אין אנו מברכים את הברכה הזאת.

אני מתבונן בהסבר.

העולם עדיין נשמע כמו עולם.

אני אומר: כל מה שאני צריך זה נעליים.

אני אומר: הייתי הולך גם בלי נעליים. כפות רגלי נכוות, קופאות, נשרטות.

אני אומר: לו הייתי צולע, גם הייתי הולך.

אני ממשיך וחושב כי כל מה שנדרש מאיתנו הוא ללכת.

ולכן נעליים הן "כל צרכי".

אני מסתכל על פרשת השבוע שעבר, וילך, והופך את רצועות התפילין שלי 

לרצועות סנדליו של משה.

אחר כך אני כורך אותן סביב רגליו.

2.

אל תביאני לידי נסיון ולידי ביזיון, ואל נא תביא עלי ייסורין וחולאין רעים.

אהוב אותי, בכפות ידיך, ככה לאט לאט לוטף. (יורם טהרלב)

3.

האזינו.

4.

הפסוק הפותח את ספר דברי הימים:

"אדם שת אנוש".

אין אלוהים.

אין רצח.

5.

"וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר"

בעצם היום הזה.

קריאת הפסוק היא היא עצם היום. בכל פעם שקוראים אותה, בכל פעם, גם אם קוראים אותה ברצף אלף פעמים, כל פעם היא עצם היום. ולכן יש למעט בקריאה בה, משום שמתוכה מצווה אלוהים את משה לראות את כנען ולמות. ודי לנו בפעם אחת.

"עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחזה"

"ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף על עמיו"

למות זה עניין אקטיבי. ה' מצווה את משה למות. ועל משה לקיים את הציווי.

מה בדיוק עושים? ואיך?

עולים אל ההר, את זה אני יודע. בסנדלים.

ואז מה?

נשכבים על הארץ, אני מניח, ומתים. אפשר להשיל את הנעלים מעל הרגלים, שהרי הגענו, ואין לנו עוד צורך בהלִכה.

וכך, אומר אני, ביום הכיפורים אנו עומדים מול הסנה הבוער, יחפים, מבקשים על נשמת ישראל ועל נפש נינוה.

_____________________________________________________________

6.

צריך הייתי לסיים שם, אבל אני רוצה להעלות עוד שני רעיונות.

זה אך נחתמנו לשנה נוספת, ואיננו יודעים את גזר דיננו.

והנה, מיד לאחר מכן, חג סכות שבו  אנו מצווים לשמוח –  "והיית אך שמח". זו אינה שמחה גדולה, כשמחת יונה על קיקיונו, שהיא שמחה ארצית, מקרית, שיש לה סיבה עכשיו, ואחר כך לא.

זו שמחה אחרת, שאין בה שמץ מן ההגיון. כשלעצמה היא.

גדול כחה של השמחה, שיכול להמתיק הדינים, שיכול להפוך גזר דינו של היושב במרומים.

הרעיון השני אינו רעיון כי אם הפעלות.

בתפילות יום הכיפורים יותר מכל חלחלה אל נפשי הבקשה הנפלאה

"תן לחם לפי הטף לשובע".

ושמחתי ביהדותי, ושמחתי שבספר התפילות שלי מופיע מאמר מעין זה.

אני אחפש בתוכי לגלות האם שמחה גדולה היא, או שמא שמחה אחרת,

בית השואבה.

(רעיון: בי"ת השואבה, שסביבה המילה שואה, ואם זה בכלל אנושי לומר, לשמוח גם שם. לשים בתוך השואה את בי"ת, ולשמוח).

חגים שמחים, חגים שמחים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על שבת האזינו

  1. ARE הגיב:

    אפס הוא מספר מקסים:
    הוא זוגי, הוא עגול, הוא מכיל הכל.
    לבן מורכב מכל צבעי הקשת.
    (הממ, לחשוב שוב על הדגל הנקרא דגל הגאווה.)
    אם הכלום לבן, מהו צבעו של הלא-כלום?
    .
    אחת קוראת ותוהה:
    האם העובדה שחל האיסור לנעול ולכן לא מברכים, אומרת שאסור ללכת יחפים?
    או שמא נבחרו המנעלים כמייצגי כל צרכינו, בהיותם הנמוכים (פיזית) מכל שימושינו?
    .
    ממשיכה איתך:
    כל מה שנדרש מאיתנו הוא ללכת.

    דמיינתי אדם שלא הולך ורק עומד במקומו. בפרספקטיבה קוסמית מיקומו היחסי בכל זאת ימשיך להשתנות מדי חלקיק זמן, במשך עשרות אלפי שנים ואף מעבר לזה, עד שיחזור יום אחד לצירוף המדויק שבו היה היקום בעת שהתחלתי לעקוב אחריו. (בעצם, זהו תיאור מצב הפתיחה לשאלתו התהומית של זרתוסטרא, שאיימה לחנקו כאותו נחש ופתר אותה בדרך זן, כשפטרה מעליו והמשיך.)
    זה גם מאד משעמם, לעמוד במקום עשרות אלפי שנים ואף מעבר לזה.

    אחרכך חשבתי על העכברים והאוגרים שהולכים ורצים בתוך גלגלי המשחק שבכלוביהם.
    למרות שהם רצים קדימה, הם נשארים במקום שהיו.
    לפחות יש להם גלגל ואינם משתעממים.

    בילדותי היינו הולכים על חביות. היא מתגלגלת, אני פוסעת עליה לאחור.
    היינו מתקדמות, שתינו. ולא היה משעמם.

    אולי החכמה היא ללכת מתוך התכוונות.
    לא לנקודת המטרה, אלא לעצם ההליכה. להיות בהּ.
    ונזכרתי בסבא מ"רומן רוסי": על אחד הפתקים, באותיותיו הזעירות, מצאתי כתוב: "הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות". (מאיר שלו)

    אחת ושתיים:
    אחר כך אתה כורך את רצועות התפילין שלך סביב רגליו של משה.
    הו, אתה יודע לאהוב, אתה.
    סְפוּרִים הם היודעים לאהוב כמוך.

    שלוש ועוד:
    מאזינה, ואמשיך להאזין.
    המיתה הפעילה פעילה בראשי כעת.
    אנסה להשאירה מחוץ למיטתי.

    תודה. תודה רבה.
    ולילה טוב ושבוע טוב וחגים שמחים
    ובכלל.

  2. תות הגיב:

    אני לא מבינה כלום…
    אבל המנגינה של הדברים יפה 😆

  3. איל (טומן) הגיב:

    שלום,
    שבתי מחופשה כפויה כדי לגלות שאני עדיין בחופשה.
    זה יקח עוד מעט זמן (כמה בעיות טכניות) עד שאחזור.

    תודה לכולם.

    אני מתכוון לעסוק בפרשת בראשית בשנה זו, כך שכל פרשה תבחן לאור ה"יהי אור", לאור "נעשה אדם" ו"זה ספר תולדות אדם", לאור הרצח הראשון, לאור חנוך, מתושלח ונח, לאור זרעי הפורענות שנשתלו בנו עם המאמר הראשון.

    התורה נחתמת במלים "לעיני כל ישראל". אבל משום שאין לתורה התחלה ואין לה סוף והיא מעגל אינסופי מושלם שבמרכזו אלהים, ושבמרכזו אדם, אני מצמיד את המלים הללו לפתיחה הכל כך מרשימה
    ומקבל:

    לעיני כל ישראל, בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

    להתראות, אני מקווה. להקרא, צריך אולי לכתוב.

    איל

    (אם הבעיות יחריפו, אפתח בלוג חדש ואעדכן).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s