שבת שמות

1.

לאבא שלי קוראים יוסף. יוסי, בקיצור.

אמא: דליה. כשנולדה קראו לה: וויסאם. אבל כשעלו ארצה שינו. אִמהּ, סבתי, קראה לה תמיד: וויסאם.

אחי: אבי, איתי. יש להם ילדים: סער ואלה, מעין ואיתמר.

אחותי: ורד. ילדים: כסלו, אליה, ראם, טנא.

יש לי חברים מעטים:

ברק, רם, דני. רויטל. אמה, אולי. יואב.

פעם היו לי עוד חברים:

ישי, יובל, חגי, יוסף. בועז. מורן. תמר, יעל.

חלק מהם עזבתי ממש. חלק אחר ניתקו ממני, כמו מיכלי דלק הניתקים מספינת חלל הממריאה אל השמים.

הכרתי המון אנשים בחיים. אני זוכר את שמות כולם, אבל זה יקח זמן רב מדי, ורק ייראה כרשימה שמית אחת ארוכה.

חברות:

מיכל. הראשונה. כיתה ד', ה', ו'. לפעמים אנחנו עוד מדברים. היא נשואה, אם לשתיים. יפה היא עד מאד.

אילת. היא שינתה את שמה. אינני חבר של האישה הנושאת את השם החדש. אינני חבר של האישה הנושאת את השם הישן.

עינת. היא נפטרה בגיל עשרים. היינו חיילים.

עמית. היא היתה חברה של עינת. נפגשנו בהלוויה. גם היא נשואה היום. גם היא אמא.

טל. מעליב שאין מה להגיד. יש. תמיד יש. אבל אינני אומר.

מושית. על שם סבא משה, שנפטר לפני שנולדה.

אהובות ממשיות:

נויה. נוי חבוי היה בה, והיתה חביבה מאד. ואני לא ידעתי להתנהג.

שירה. שירה שירים צריך לקרוא לה.

השאר, המועטות מאד, לא היו אהובות, הגם שהענקתי להן מעמד ממשי לרגע, כי הייתי צריך לשקר לעצמי, כדי שאוכל להמשיך לחיות.

אהובות לא ממשיות:

נופלת. היא כעסה ונעלמה. אחר כך היה לה חבר. אחר כך היא מתה. היא לימדה אותי לכתוב.

– – – – -. (אפשר שיש פחות או יותר קווים). (ובכלל, איזה מין שם זה? ) היא הייתה טובה. ולפתע נעלמה. כשתמות, אני לא אשמע על כך. אולי במקרה.

אני רוצה לפגוש אותך, פתאום במקרה,

בסקציית מודעות האבל,

אחרי שכבר אשכח אותך כליל.

(לא זכיתי למתנת השכחה הכלילית. אבל נגיד. נגיד. וביתי רואה עיתון רק לפני צביעת קירותיו. אבל נגיד. נגיד.)

(אני אבכה, אני מניח). 

אני, אגב, איל.

ואת שם אלוהי אסור להזכיר.

אבל מסמנים אותו כך: ה'

ואומרים: השם.

שם אלוהי הוא השם.

הוא אחד, אלוהי.

יהיה אשר יהיה – אחד.

הוא יצר את השמים, את הארץ  ואת כל צבאם.

הוא אומר לי לסלוח.

אני לא יודע לסלוח עכשיו. נסיוני מלמד שאחרי איזה זמן אני סולח. לא רוצה לסלוח הפעם הזאת.

אבל אני אסלח, כי ככה צריך. וגם כי זה ממנו, כלומר, זה כלול באחד. הכל כלול באחד.

שם הצדיק שאחריו אני הולך: משה. משה לוי. לפעמים נקרא משה בן עמרם. לפעמים רק בן עמרם.

אני אוהב אותו מאד.

היום, אבל, לא אהבתי אותו בכלל. כאילו לא היה שם. כאילו לא נולד, הוצפן, נלקח לבית פרעה, יצא, הרג, ברח, הגן, נשא אישה, רעה את הצאן, ראה את הסנה, דבר עם אלוהים וכל שאר הדברים שעשה.

לא היה שם כלום.

כמו הכנרת בימים אלה. אין שם כלום. קו שחור. כמו המוות.

2.

ואלה שמות.

 .

 .

 .

 .

 .

 .

.

(שבוע טוב. שבוע טוב)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שבת שמות

  1. ARE הגיב:

    גם אבא שלי יוסי.
    אמי היתה אביבה.
    אחי נושא סוד ואני – הנני.

    מזל שאיני יכולה לזכור את שמות כל מי שחשבתי שאני אוהבת.
    הדיונונים היו נכחדים מן העולם, חלילה.
    שלושה אהבו אותי.
    את הראשון הולכתי מתחילא ועד גמירא. שלום עליו.
    מיכאל השני הלך ממני. עכשו הוא מת.
    מן השלישי הלכתי כשעיני נעוצות בעיניו. עוד יש מה לראות שם, יוסי.
    כעת עיני מושפלות ואני מתבוננת פנימה.
    הנני. ואעצור כאן.
    אבל ירד הלילה גשם.

    התעוררו בי שאלות על הפרשה. אמצא דרך.
    תודה.
    תודה ושבוע טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s