שבת תצוה

1.

חולשתו של בן האדם מכמירת לב היא.

חוזקו מפעים ומרגש.

אין פער בין השניים.

לאמיתו של דבר, אין שניים.

אחד הוא אחד הוא אחד.

2.

והוא אחד ואין שני, אומר השיר הידוע.

הוא אחד.

האַיִּן, אפשר לפרש, הוא השני.

כשאתה מוסיף אַיִּן לדבר, מה אתה מקבל?

את הדבר בחזרה? או אין דבר?

3.

אין מציאות נפרדת.

אל הוא מציאות. כך אומרת הגמרא.

היא רק מחביאה את זה בביטוי:

אלו מציאות.

היא בוחנת, הגמרא, את המושגים אל ומציאות. והיא מסיקה:

אל הוא מציאות.

השאר איננו. רק נדמה הוא בעינינו.

אבל כדרך היהדות, הכל מוסתר.

4.

אינני חושף לצורך חשיפה, חילול, פגיעה.

רק מגלה מעט מן המעט, לצורך עבודת הקודש.

שנוכל, אנחנו, בני הדור הזה, המעונים, לשוב ולעבוד את השם בשמחה.

אפילו השמחים שבנו, נערי נחמן המרקדים, אינם שמחים.

הם חוגגים. הם שרים ורוקדים. הם צועקים.

אבל זו אינה שמחה.

שמחה – יש בה שקט שאין לטעות בו.

דק מן הדק.

5.

נחזור לגמרא.

פרק ראשון במסכת בבא מציעא נקרא:

שנים אוחזין.

זו האחיזה שלנו בשניים. אלה, בני האדם, אוחזים בשניות, בדואליות, בשניים.

היא שואלת באותה נשימה, בדיבור אחד:

שנים או חזין?

כלומר, מה שאנו שונים, לומדים, יודעים, או מה שעינינו חוזות בו?

האם נקיים את הציווי ללמוד ולהגות יומם ולילה, ואז לבוא לידי דעת?

או שמא נלך אחרי מראה עיניים, מחזות שווא, תעתועים?

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם".

לא העיניים, אמרה תורה.

הדעת.

ואז בא פרק שני, אלו מציאות, שכבר בואר.

כל הדיון הזה מתקיים תוך שימת לב לפרטי הפרטים של הקיום האנושי הקטן כל כך. מה עושים במצב של מחלוקת. מה עושים אם מוצאים איזה דבר. מה נחשב לאבדה ומה לא. מתי נחשב הדבר לאבדה ומתי לא. שאלות על גבי שאלות, עוד ועוד ועוד, תהליך איטי, קשה וכואב, של ליטוש. שבסוף נוכל לראות דרכו את הדבר שיש לראות.

אל הוא מציאות.

את/ה לאו דווקא.

6.

הבנה מחייבת מעשה. הבנה לבדה אין בה די. אם הבנת אמת היא, חייב האדם לפעול על פיה. אם לא – יימצא משקר לעצמו, לבינתו שלו. זהו דבר שאנו עושים די הרבה. כל כך הרבה, למעשה, עד שהתרגלנו לחיות בתוכו כאילו היה הוא המרחב שבתוכו אנו פועלים, כאילו היה הוא התווך שבין אדם לחברו. כאילו היה הוא, השקר, ההתכחשות, נקודת הפנים המפעמת בדברים כולם.

נקודה אחת היא המפעמת בדברים. אחת היא. ראיתיה. בעיני ראיתיה כשהתבוננתי מחלון ביתי בציפורים קלות הכנף, במבנים העירוניים הגדולים, בעצים, בשקיפות האוויר שבין הפרטים. לא השכלתי להרחיק לכת ולראות עצמי בתוך האחד הגדול, ולהעלם בו לנצח נצחים, מבלי להתכלות בעולם הזה. נותרתי משקיף, חוזה, ולפיכך אוחז בשניים, ולא מכיר באל כמציאות היחידה.

יום אחד, אולי, תביא אותי הבנתי לידי מעשה, ואדע את אחדות הדברים כולם, ולא אצטער עוד, ואלך אל מקומי, ואלמד תורה עד קץ הזמן, ולא אתן דעתי על הקטנות, שממילא תפסקנה להיות קטנות, כי אם תתמזגנה גם הן בי, כשאהיה מקום כבודו להעריצו.

7.

עלי להסביר את המלים האחרונות.

אנו אומרים במוסף של שבת, בחלק הקרוי כתר: ומשרתיו שואלים זה לזה: איה מקום כבודו להעריצו?

במלים פשוטות הם שואלים איפה הוא? וזה מוזר כי הם במחיצתו. אבל, הם חושפים, גם אנחנו לא יודעים.

כאן בא תפקיד האדם.

האות ה"א היא אות הנשימה, הנשמה, הבינה, העולם הבא, החיים, המלכות.

על האדם להכניס את האות ה"א אל תוך השאלה, אל "איה?"

אז הופכת השאלה לקביעה, לתשובה:

אהיה. וזה שמו של כתר. וזה תפקידו של אדם. להניח את הכתר על ראש המלך, ולומר: אני אהיה מקום כבודו להעריצו.

אני – אהיה אשר אהיה.

משנעשה כולנו מקום כבודו להעריצו, נשוב אל האחדות האחת, והפירוד יעלם לו.

אלוהים יתגלה בתפארת אינותו

והדברים ישובו למקומם הראשון, הלא הוא מקום כבודו להעריצו.

8.

שבוע טוב. פורים שמח. אמן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שבתות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על שבת תצוה

  1. פו הגיב:

    כמה חוכמה, אמת ויופי מרוכזים בכתיבתך. וכמה דיוק.
    אני קורא אותך כבר זמן מה, אף פעם לא הגבתי. הפעם הייתי חייב.

    ואולי האין הוא המציאות. אהיה אשר אהיה, בהווה אני אין.

    חג שמח וכל טוב לך.

  2. twoman הגיב:

    חג שמח פו יקר. ותודה על דבריך היפים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s