חסד שבמלכות

לפני כמה זמן גיליתי שהפסקתי להאמין. שוב, כלומר.

ציפיתי שיקרה אשר תמיד קורה: אני אפול למדרגת חוסר אמונה, אהיה שם איזה זמן – ימים, שבועות, חדשים (בכל פעם זה שונה) – ואז אשוב ואבוא אל מדרגת אמונה, ואתחזק באמונתי. כך תמיד קורה, זהו מסלול האמונה. ההולך בדרך חייב לאבד את אמונתו. התגובה של המאמין המאבד את אמונתו תלויה פעמים רבות בנסיבות: מצבו המשפחתי, גילו, יכולתו הכלכלית, השכלתו וכיוצא באלה הרבה.

בשלב הראשון ישאל המאבד את עצמו היכן הניח את אמונתו לאחרונה. אחר כך ישאל את חבריו, מוריו. אחר כך ישאל את כל אשר יקרה על דרכו.

הוא עשוי למצוא את אמונתו במקום שהניחה, והוא עשוי למצוא אותה במקום אחר. אם ימצא, ותשוב אליו אמונתו, הוא יעניק לה משמעות מיוחדת, חדשה, נוספת. הוא ירגיש שהוא התחזק באמונה, שעמד בניסיון כזה או אחר, וכעת הוא יכול לשוב אל שגרת חייו בכוחות מחודשים. ייתכן שכל העניין ישוב ויחזור על עצמו באיזו מחזוריות. פעם כך ופעם כך. ובכל פעם יוכל האיש לומר לעצמו, לחבריו: אני מאמין. אני מאמין. אנחת רווחה גדולה תפלט מחזהו, מנשמתו שנמצאה, והוא  יוקיר אותה עד מאד. את שבחי האמונה יספר לילדיו, ואף לחבריו – כאשר יסעד אתם וירצה לספר על תובנותיו החדשות, או כאשר ישטחו אלה בפניו את מצוקותיהם כאשר יגלו שאבדה אמונתם שלהם.

מכאן אני למד שתשובת המאמין לשאלה: "האם את/ה מאמין/ה?" תהיה מדוייקת יותר אם יענה המשיב: "היום כן" או: "היום לא".

לקבע את עצמך על משבצת מאמין/לא מאמין זה חבל מאד. זו קפיאה על שמרים, ויש בזה מן המוות.

לפעמים לא תשוב האמונה אל המאבד. בשלב ראשון הוא יחפש. אורח חייו ימשיך כרגיל, הוא ייעזר בחבריו, במוריו, בבני משפחתו. אחר כך הוא יודיע להם שהוא לא מוצא, שאין, שחייו יסודם בטעות, ולכן עליו להפנות להם עורף, וללכת אל אשר ילך. בכאב גדול יפרד מעם מכורתו. לא מפני הכעס, כי אם מפני צער הפרידה בלבד. אולם פעמים רבות יתלווה כעס לצער הזה. ניתוק, חרם, בכי. אפילו אבל, במקרים מסויימים. אז יוותר מאבד האמונה לבדו. לאט יטעם מן העולם החדש שאליו בא בתמימותו. לאט לאט (ולפעמים ממש ממש מהר) הוא יבנה לעצמו חיים חדשים, פתוחים יותר, מכילים יותר, נטולי איסורים. תחושת חופש גדולה תתעורר בו, והוא יחגוג את חרותו. הדת היא מצרים שלו, הרבנות – פרעה. והוא משה של עצמו. זה נחמד כשזה כך. הוא ילך אל העולם באהבה גדולה. הוא יחיה באמת. והוא יגיד לחבריו החדשים: אני לא מאמין. לפעמים, אם יזכה, יעלה בו געגוע לאיזה אירוע מעברו, לאיזה דבר שלמד או ראה. עצבות נעימה תתיישב בחיקו, והוא ישמח בה, ולא ידחה אותה ממנו והלאה. אבל ישוב ויאמר לעצמו: אינני מאמין עוד. למעשה, הוא יוסיף, מעולם לא האמנתי.

כך מחלקים עצמם בני האדם למאמינים וללא מאמינים.

יש קבוצות נוספות.

יהיו שיאמרו: אני גם וגם.

או: אני לא זה ולא זה.

אני נמנה כעת על הקבוצה הזאת.

כמו בקבוצות רבות מאד, גם בקבוצה זו קיימות תתי קבוצות.

אני נמנה כעת על אחת מתתי הקבוצות של הקבוצה הזאת.

חבר הקבוצה הזאת, שהוא אחד בלבד, למיטב ידיעתי אומר כך:

אינני מאמין עוד משום שאני יודע. אמונתי אבדה בתוך הידיעה. כשאבדה אמונתי חיפשתיה, כרגיל, אצל השכנים. אצל החברים. בספרים.

חיפשתיה בתוכי.

אבל היא לא היתה שם.

חשבתי שאם אפסיק לחפש היא תבוא, כבכל פעם. אבל היא לא באה.

אז חשבתי שנפלתי ממדרגת אמונה אל מדרגת אי אמונה (או שטיפסתי, אם כך את או אתה מעדיפים).

אבל כאן טעיתי.

בחינה מחדש של המצב גילתה לי שנפלתי (או טיפסתי) אל מדרגת ידיעה.

אני יודע ועל כן אינני מאמין עוד.

אני מברך, מתפלל, סופר, צם, קורא בכתבי הקודש – כל זאת בלי אמונה.

זה מוזר מאד.

זה קצת כמו מלכות.

קצת כמו חסד שבמלכות.

קצת כמו היום הזה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספירת העומר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על חסד שבמלכות

  1. ARE הגיב:

    "הוא יחיה באמת."
    כמו אמרת: חיים בָּאֱמֶת אינם חיים בֶּאֱמֶת.
    שבת שלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s