אין איל (בראשית א', ו'-ח' )

א.ר.ו.כ

"ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים: ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן: ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי ערב ויהי בקר יום שני"

הקדמה: זהו היום השני לבריאה, ועל פי מה שפורש כאן זוהי ההפרדה הראשונה, משום שהיום הראשון כלל את הכל. לפיכך מה שמתרחש כאן הינו השינוי הראשון, ושניים לשון שינוי, שתיים לשון תשתית. כלומר ביום זה לא מתחולל השינוי הראשון לבדו, אלא גם מונחת התשתית לקיום כולו. מתברר כי בניגוד למה שניתן לחשוב, התשתית אינה מונחת על הארץ, אלא נטועה גבוה גבוה, והיא הרקיע הקרוי שמים, והיא ההבדלה בין מים למים. בפירוש אבחין מהי הבדלה ומה חשיבותה, ואנסה להבין מהו רקיע ומהם שמים. היום השני נחשב גם ליום של דין, משום שדין משמעו פירוד, חציצה, קביעת גבולות בחינת כל דבר במקומו. וכך, הדברים הדומים ביותר זה לזה נצטוו ללכת למקומם, ומה לך דומה יותר ממים א' למים ב'. לא הפריד בין דברים שקל להבחין ביניהם, אלא בין דברים שקשה ביותר להבחינם זה מזה. מקובל לחשוב כי ביום הזה נבראו שורשי הרע, משום שהרע מקורו בפירוד, ועל כן לא נאמרו ביום השני המלים "כי טוב".

פשטם של פסוקים: אחרי היום האחד שבו נתהווה האור, ממשיך אלוהים בעשייה. [בכל היום השני, כמו גם בשלישי וברביעי, לא נעשה שימוש בשורש ב.ר.א. קב"ה אינו בורא בימים אלה, אלא עושה, מבדיל, קורא, רואה, אומר, נותן]. עיקרה של עשיית היום השני: הבדלה, כאשר הגורם המבדיל הינו הרקיע, שהוא מעשה ידי הבורא. על פי הפשט, הבורא הינו זה אשר מבדיל, כלומר תיבת ויבדל מוסבת על האל. דבר אחר, שאינו פשט, הוא שויבדל מוסבת על הרקיע. אחרי עשייתו, הוא מיניה וביה מבדיל בין מים למים. הפער בין שני הפירושים הוא שהראשון גורס הבדלה כפעולה שכלית, שהאל בשכלו ובדבורו מבדיל בין דברים שונים, ואילו הפירוש השני גורס הבדלה כפעולה פיסית, של חציצה על ידי דבר נברא. פירוש נוסף יינתן בהמשך.
התבוננות: אלוהים אומר יהי רקיע, והדבר אינו מתהווה מאליו, כפי שהיה ביום הראשון אלא דרושה כאן עשייה נוספת, כמו לא די באמירה. לכן כתוב, ויעש אלוהים את הרקיע. דרך א' להבנת העניין, שהאור הינו דק מן הדק, ואילו הרקיע הינו דק בלבד. על כן בראשון אין צורך בעשייה שהיא כבדה, אלא די באמירה, ואילו ברקיע יש צורך בעשייה, מעודנת ככל שתהיה. דרך מדרשנו בפירוש זה היא לקרוא את הדברים בזכרנו שלעינינו ישראל מתהווים הדברים או נעשים, ואנו ישראל שותפים בבריאה. כך: ויאמר: אלוהים, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. כאילו נכתב: ויאמר ישראל. פונה ישראל לאלוהים ומבקש ממנו  – בקדושה ובטהרה גמורים, ועוד לפני שהפרוד מתגדל וקובע משכנו בלב האדם, אנא ה', עשה רקיע בתוך המים למען הבדל בין מים אלה לבין מים אחרים. וה' עושה. כך מתיישבים הפסוקים זה עם זה כאשר אחד אומר ואחד עושה. ובאמת שניהם אחד. כאן עולה הפירוש הנוסף לתיבת ויבדל: כאילו כתוב ויבדל ישראל. כלומר ישראל מבדילים בשכלם אחרי שפנו אל הקדוש ברוך הוא ובקשוהו לרקוע. וכאן נראה כי תיבות ויהי כן מיותרות. כתוב מפורש שהאלוהים עושה את הרקיע ומתקיימת הבדלה, ומדוע אפוא נדרשות תיבות אלה? משום שרק אחרי שתפס ישראל בשכלו את ההבדלה, וקבעה שם (בשכלו), עמדו הדברים על מקומם כראוי. וכן אפשר לומר, כשהבדיל הקדוש ברוך הוא בשכלו, נעשה כן, משום שמחשבתו היא מחשבת הבריאה. ולכן ההצעה שההבדלה היא חציצה פיסית איננה מתקבלת עוד. ויש עוד לומר על כך, ובמקומו יאמר אי"ה, בפירוש היום החמישי או השישי.
בתוך המים. בתוכם. כמו ישנו תווך אחד של מים, ובתווך הזה רוקע אלוהים את הרקיע, ומבדיל בין מים למים. עצם עשיית הרקיע והנחתו במקומו, אם אפשר כך לומר, יוצרת את הפרדה בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לו. מה שמכריח אותנו להסיק שאנו חיים על הרקיע ממש, שעליו אנו רוקעים ברגלים לפעמים. מעל הרקיע – מים, מתחת לרקיע מים, ועל הרקיע עצמו מתחוללים חייהם של יצורי היבשה, וגם הצומחים והדוממים. וכך יוצא שהרקיע הינו הארץ שעליה אנו חיים. מסקנה זו מתחזקת מדברי היום החמישי ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים מכאן משתמע כי הארץ היא פני רקיע השמים, או רקיע השמים עצמו. אבל עד יום חמישי הדרך עודה ארוכה, ואילו הפסוק הבא מיד מפריך את המסקנה הזאת ואומר: ויקרא אלהים לרקיע שמים. על פי פשטו אלוהים מעניק שם לרקיע, ושם זה הינו שמים. וחייבים כאן לצווח הרי שמים כבר נבראו, ומה קרא להם בשם עכשיו, אחרי שכבר נקראו בשם? ויש פותרים זאת על ידי פירוש בראשית כאומר: בטרם, לפני. כלומר, לפני שברא שמים וארץ היתה הארץ במצב זה וזה וחשך שרר בכל ורוח אלוהים רחפה, ורק אז, אחרי שני הפסוקים הראשונים מתחילה עבודת הבריאה, אור חושך הבדלה ביניהם וכו'. ורק ביום השני קרא לרקיע שמים, וביום השלישי אומר ויקרא אלוהים ליבשה ארץ, והרי גם כאן נצווח כבר נבראה, ובכל זאת קרא ליבשה ארץ ביום השלישי, זמן רב אחרי שהוזכרה. ואכן יתכן לקרוא כך שתיבת בראשית באה במשמעות בטרם, לפני. אז נקבע מעמד אחר לעשרים ואחת התיבות מבראשית ועד המים, בכך שהן אינן חלק ממעשה הבריאה אלא מהוות מעין הקדמה לו.
מדרש אל תקרי: אל תקרי מים אלא עמים. כלומר, יהי רקיע בתוך העמים ויבדל בין עמי לעמים, וקובע עמים אשר מעל לרקיע ובין העמים אשר מתחת לו. על פי פירוש זה אמשיך אל תקרי רקיע אלא עיקר, ואומר יהי עיקר בתוך העמים ויבדל בין עמי לעמים. יש עיקר, יסוד, ועיקר זה מבדיל בין העם לבין העמים כולם. בזוכרי שזהו פירוש חדש מאד, אני שב ומזכיר: אנו ישראל מבקשים ההפרדה. וזה, כפי שאמרנו, שורש הרע. ואף על פי כן. כי זה אמת וחיוב ונכון, וללא דבר זה לא היתה עומדת הבריאה על עומדה ולו רגע אחד. זה גורלנו ואותו קבענו כעת, ביום השני.
ולבסוף אפרש: ויקרא ישראל: אלוהים – לרקיע שמים! כמו אומרים ישראל לאל, כעת לך לך אל מקומך שבשמים, ואת הארץ השאר לנו. וכך גם כתב דוד בתהליו השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לפיכך אומר אני: הסכים האלוהים, וקבע את מקומו ברקיע השמים, והותיר אותנו כאן, עם אור וחושך, ומים מובדלים, ורקיע הקרוי שמים.

ולא כתבתי על קריעת ים סוף, היא רקיעת ים סוף ותיקון, ובע"ה יבוא במקומו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s