אין איל (בראשית א' י"א-י"ג)

א.ר.ו.כ

"ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלהים כי טוב ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי"

פשטם של פסוקים: אחרי שהעמיד את המים במקומם, והתגלתה הארץ, מצווה אותה האלוהים ללבלב. ואכן היא מוציאה עשבים ודשא ועצים נושאי פירות, ואלוהים רואה כי טוב, ובזה תמה מלאכת היום השלישי.
התבוננות: א) האלוהים מצווה את הארץ, לא את הצמחים. הוא לא אומר לצמחים לצאת מתוך הארץ, לא מצווה אותם לגדול ולהוציא פרי, ולא לדאוג לכך שהפרי ישא זרע, אלא את הארץ לבדה הוא מצווה על כל אלה. ב) לראשונה מאז התחוללה הבריאה, בחלק השני של היום השלישי, מופיעים – עוד לא במלא הדרם (ועם זאת רעננים, צעירים ויפים) – החיים. ולדידי זהו טעם חזק לאמירת פעמיים כי טוב. כי החיים הם לפחות שניים (שם עצם רבים), והם טובים, גם אם מתכסה טובם בזמן מן הזמנים. ג) סוגיית הצבע עולה כאן בחוזקה.
פירוש: אתחיל מן הסוף, דווקא. בראשית היה שחור, אחר כך נתהווה האור, וזה בדרך כלל לבן. אז היו שחור ולבן. עמוקה וראשונית ההבחנה בין שני אלה. אחר כך מים ורקיע, שזה שקוף, חסר צבע, ותכלת, כי תכלת דומה לרקיע, ועוד מעט אדבר בתכלת. אחר כך ים, וזה כחול ועמוק, וארץ, שזה חום לגווניו. כלומר בשני הימים הראשונים ובמחצית הראשונה של היום השלישי, נבראו חמישה צבעים בלבד, שהשקוף איננו צבע. ואילו כעת, בחלק השני של היום השלישי, עולה צמחיה מתוך הארץ והיא ירוקה צהובה ורודה אדומה סגולה כחולה כתומה, אלפי אלפים של גוונים, לפעמים עזים, לפעמים חלשים, יפים ונעימים, מרגשים, מפעימים, צובעים את הארץ, מדגישים את המראה, כמעין כלי איפור ההופכים אפר לפאר, ונוצר צורך חזק בעין, שתראה את הצבעים החדשים של העולם, ותשמח בהם מאד. והעין נבראת רק ביום החמישי, ויש עוד זמן עד העין, אבל עלינו לזכור, שכל הבריאה הזאת לעיני כל ישראל מתחוללת, ואנו ישראל רואים את שלל הצבעים החדש, ואף שמחים בו, ואנו בוחרים לנו שני צבעים, לבן מן היום האחד, ותכלת, מן היום השני, ואלה צבעים קדומים, ולא באו מן המגוון העצום והרחב שזה אך התגלה, אלא מן המעט הישן יותר, הקדמון, לבן ותכלת, שהלבן כולל את כל הצבעים כולם, והתכלת מרמז על התכלית של ישראל בעולם, והיא ייחוד שמו יתברך, שזה משל לצבע הלבן. ועוד על תכלית, שהיא כלי מחזיק ברכה שסוף כל הדברים בראשיתו, וסוף הכל הדברים באחריתו, ומסוף העולם ועד סופו אנו ישראל הכלי שלתוכו יוצק הקדוש ברוך הוא את מחשבותיו, ועל כן ברור לפתע צבע הדגל, והטלית, ופתיל התכלת שבציצית. ואם תאמר שעדיין אין שמש בשמים, והאור הראשון מאיר ואיננו יודעים איך נראים הדברים לאורו, הרי שאנו יודעים כי לעינינו נברא. ועל כל פנים, כל הצבעים הם כעת בכח, ולמחר יצאו אל הפועל, כשתתלה שמש בשמים, והנה היום הרביעי אחוז ביום השלישי, ולא רק מבחינה זו של הצבע, אלא, ובעיקר, מבחינת הזמן.
זמן בא לעולם ביום הרביעי, כשתולה שמש ירח וכוכבים שיהיו לאותות, מועדים, ימים, שנים. אבל החיים מתגלים ביום השלישי, בצומח, והחיים זקוקים לזמן, זמן גדילה, זמן פריחה, זמן תנובה, זמן שלכת וזמן המוות. ברגע שברא את החיים נזרעו זרעי המוות, והם חבויים בזמן, ובתוכו הם נובטים, וזה הקשר החזק בין היום השלישי והרביעי, בין החיים ובין המוות, בין פורח לנובל, (שמרמז על נבלה, גוויה, מוות). עוד: הצומח עולה כפורח בחלק השני של היום השלישי, וזה מעין ארבע, הייתי אומר. יש אחד, יש שני, יש שלישי א' ושלישי ב' והרי לך ארבעה, ובכל זאת, חשב אותם שלושה, והנה עוד נקודת אחיזה בין אלה השניים. וכך יוצא שקשרנו את האחד עם השניים ואת השניים עם השלושה, וזה נקשר בארבעה, ויפה המבנה שנגלה כאן לעין, כיצד נשזרים זה בזה הימים.
תדשא הארץ וזה שהארץ היא הטומנת בחובה את כח החיים. היא מצווה על הוצאת נפש צומח מתוכה משום שהיא בעלת יכולת לעשות כן. לא ציווה את השמים הגבוהים והיפים. את הארץ ציווה, ונרמז כאן כי חיים מקורם ברצון, כי ארץ לשון רצון. ובכל החי תמצא רצון זה ככתוב: לכל חי רצון (תהילים קמ"ה), וזה אשר מבדיל את החי מן אשר איננו חי. ועל כך אמר: לא בשמים היא (דברים ל' י"ב).
עוד: ביום ראשון ציווה את האור ועל האור, והיה. וביום השני מצווה על הרקיע ואת הרקיע, ואף רוקע אותו בעצמו. ובחלק ראשון של היום השלישי מצווה את המים ועל המים, והם נקווים והארץ נגלית. ואילו כאן, בחלק השני של היום השלישי, מצווה הבורא את הארץ, והיא פועלת פעולתה וזו פעולה מתמשכת, שתחילתה באותו היום, וסופה מי ישורנו. החיים יוצאים ממנה בכל יום, בכל עוזם ותוקפם, והם משמשים אותנו למאכל ולמשקה ולביגוד ולבניין. וגם במים כח מחיה, וזה יתגלה רק ביום החמישי, שם הוא מצווה – ישרצו. וגם כאן אותיות רי"ש וצדי"ק המעידות על רצון. אבל הארץ היא עצמה רצון, ואילו המים – פעולתם רצון, וזוהי הבדלה בין השניים, ארץ ומים, שם ופועל, מהות ופעולה.
פעולת הארץ – תדשא. בלשון ארמי דשא – דלת, פתח. כאילו אמר, תפתח הארץ פתח, ומן הפתח הזה יבקעו חיים וזה יפה. זהו פתח חי, ירוק, נעים, שיש להשקותו ולטפחו, ואין הוא עומד על עומדו זנוח. מה אמר? תדשא דשא. והארץ הוציאה דשא. עשב מזריע זרע, ויצא עשב מזריע זרע. עץ פרי עשה פרי, ויצא עץ עשה פרי, ולאן נעלמה תיבת פרי, ולמה לא עשתה הארץ כאשר צוותה, ולמה אף על פי כן ראה כי טוב? כאן מתגלה דבר גדול ביותר. שחי החיים, בורא עולמים גדול וקדוש, מצווה דבר, ואילו המצווה, שכח החיים בו ניתן, כמו מתקן את הבורא ואומר, עדיף כך נעשה. ומה היה? ציווה הבורא פרי עשה פרי והמעגל הוא שהפירות ימשיכו ויתנו פירות. והארץ אמרה – עץ עשה פרי, שהעץ יעשה פרי, ואילו הפרי, אם יזרע, יעשה עץ, ואז יבוא הפרי. האלוהים כאילו הדיר את העץ מן המעגל, והארץ החזירתו אחר כבוד. וזה יפה מאד מאד, שהכח החי חי ממש, שהוא בעל רצון, והייתי אומר שבחן הקדוש ברוך הוא את הארץ, האם ראויה היא. ונמצתה ראויה. ועל כך ראה כי טוב.
ועוד יש לומר, כבכל יום, ואם ירצה השם, יתגלה במקומו.
ועוד סיבוב של ערבוב ועוד סיבוב של בקרה, ונשלמה מלאכת היום השלישי, ומחר תאיר השמש, ויעלה הירח, וינצנצו הכוכבים ובעזרתו יתברך נברר גם את אלה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s