אין איל (בראשית א', י"ד – י"ט)

א.ר.ו.כ

ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים: והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן: ויעש אלהים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים: ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ: ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החשך וירא אלהים כי טוב: ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי:

פשטם של פסוקים: אלוהים מצווה במאמר על מאורות השמים, ומועיד להם שלושה תפקידים: הבדלה בין היום ובין הלילה, קביעתם כנקודות ציון המשמשות לחישובי זמן, הנרה על הארץ. אחרי שציווה במאמר, מתפנה האלוהים לעשייה, והוא עושה את שני המארת הגדלים, או בפשטות: השמש והירח, ומעניק לכל אחד מהם את תפקידו העיקרי: השמש תיראה בשעות היום, והירח ייראה בלילה. כמו כן עושה את הכוכבים. אחר כך קובע אותם האלוהים במסלולם. כעת, על פי הפשט, חוזר ה' על התפקידים של גרמי השמיים והוא מתחיל בהנרה (וקודם לכן סיים בה), אחר כך מדבר על אופי התפקיד – למשול – הפעם הזאת מבלי לאזכר את החלוקה, ולאחר מכן על שעות העבודה: ביום ובלילה, זו עבודה תמידית. ולבסוף חוזר על תפקיד ההבדלה – אבל הפעם אומר – בין האור ובין החושך, ואילו בתחילה אמר בין היום ובין הלילה. משסיים לעשות כן רואה אלוהים כי טוב, והערב רד והבוקר עלה, (והפעם אלה הם ערב ובוקר מוכרים יותר), ויום רביעי הראשון אי פעם בא אל קצו.

התבוננות: קיים קשר חזק בין היום האחד לבין היום הזה, יום רביעי. ביום האחד התהווה האור, ואילו ביום הזה, עושה מאורות. שם אמר יהי אור, וכאן, יהי מאורות. ביום האחד אומר בין האור ובין החשך, וביום הזה חוזר על אותו הביטוי בדיוק. ביום האחד קורא לאור יום ולחשך – לילה, וביום הזה שוב מוזכרות שתי המהויות הללו, שביניהן צריכים המאורות להבדיל. וזהו קשר נוסף, שמצווה את גרמי השמים להבדיל, אותה פעולה שעושה הוא עצמו ביום האחד.
כאן כבר אפשר לראות שגם בין בריאת היום השני ובין בריאת היום החמישי נשוב ונמצא קשר – מים ורקיע ביום השני, וביום חמישי נבראות חיות המים והעופות, וכן ביום השלישי נגלית הארץ ויוצא הצומח, וביום השישי נבראים בעלי החיים שעל היבשה וגם, כמובן, האדם. כך שהימים הראשונים הם בחזקת כלי, ואילו הימים האחרונים, הבאים, הם בחזקת תוכן הכלי, האור שבתוכו. קיים פער של שלושה ימים בין כלי לבין התמלאותו -כלומר נוצר דבר ורק כעבור איזה זמן הוא מגיע לבשלות והוא נעשה ראוי ומסוגל למלא את תפקידו בשלמות.
רעיון אחרון זה בא לידי ביטוי מלא כאן, כאשר ביום הראשון בורא את הכלי ואת התוכן יחד, מאותה הוויה דקיקה ממש. כלומר האור הראשון הוא גם הכלי וגם התוכן, והוא מייצר ומייצג אחידות מופלגת בין גוף לנפש, בין דק לגס, בין האחד לריבוי שבתוכו. ועם זאת, כפי שאנו רואים, הבריאה כולה היא מעשה מבדיל, מפלג, מגדר, כאשר לכל פרט בתוכה תחום שלטונו שלו. לפיכך, אף על פי שהאור הראשון הווה את הכלי ואת התוכן גם יחד, ביום הרביעי כסה במידת מה (ואין אני אומר רבה או מעטה) את האור הראשון, והותיר את המאורות, שהם גסים יותר. השמש היא מייצגת טובה יותר לאיכות שיש בה מן הכלי ומן האור גם יחד, ואילו אצל הירח ברורה יותר הפרדת השניים. על כן קרא לירח לבנה, שהלבן כלל הצבעים הוא, והוא מייצג אחדות גדולה. לפי כל זה אומר יהי מארת ולא יהיו מאורות, כדי לשמור על לשון יחיד. על האחד.
עוד: מארת מאורת מארת. תיבת מאורות מופיעה שלוש פעמים ביום הרביעי, פעמיים בכתיב חסר כפול, ופעם בכתיב חסר יחיד. על דבר זה יש לתת את הדעת לרגע, ולראות כי המאורות – אף על פי שאינו ממהותם, החסר טבוע בהם. דבר זה אנו מכירים היטב מזריחתו ושקיעתו של הירח. רק מעט תראה הלבנה במילואה, ואילו בכל שאר הזמן חסרה היא. בין הולכת ומתמלאת, ובין הולכת ומתמעטת, חסרה היא. ואילו החמה חסרה בעיתותיה, בלילה, בחורף ובפרט בימי גשם, וכן בעת ליקוי. לפיכך מופיעות שלוש התיבות – חסרות לחלוטין, חסרות למחצה, ושוב, חסרות לחלוטין. ובכלל, תיבות רבות חסרות ביום הבריאה הזה: אתת (חסר כפול), גדלים, גדל, קטן, למשל ועוד. תיבת מועדים בולטת במילואה, ואולי רמז שבבוא המועד יתמלאו כל החסרים כולם, ואנו נחגוג בשמחה.

רקיע השמים זה ביטוי חדש. הרי קרא לרקיע שמים, ומהו דבר זה שעולה מלפנינו לפתע? אם כן, ביום השני, שם רוקע את הרקיע וקורא בשמו, לא ניתן להבדיל בין הרקיעים. כולם גבוהים, שקופים ונמשכים אל על, עד אינסוף ממש, וכולם כולם ריקים. אין בהם דבר. אבל ביום שלנו, כשתלה חמה לבנה וכוכבים, התבחן רקיע אחד מתוך הרקיעים הקיימים, ונראה כעת בנפרדותו. זהו הרקיע הקרוי שמים. כלומר, תיבת רקיע שביום השני הינה תיבה כוללת, ואילו תיבת רקיע שביום הרביעי הינה תיבה פרטית וקשורה לשמים בקשר בל יינתק. זהו רקיע השמים. שאר הרקיעים, כך אנו נאלצים להבין, כוסו על ידי המאורות, ואנו איננו רואים אותם עוד.

ביום האחד נאמר: ויבדל אלהים בין האור ובין החשך ואילו היום נותן להם תפקיד ברור: למשל ולהבדיל בין האור ובין החשך. וכבר הבדיל בין האור ובין החושך, ומה לך כאן להבדיל? כמו ברעיון הקודם, הייתי מבחין בין האור והחושך של היום האחד, לבין האור והחשך של היום הרביעי. ההבדלה עמוקה היא, ראשונית, נוכחת, נצחית. גרמי השמים משמרים חלק מן ההבדלה הראשונה, על ידי גילוי וכיסוי, אבל הם אינם ההבדל המהותי והעקרוני בין השנים. ומה עשה כאשר בתחילת דבריו אמר להבדיל בין היום ובין הלילה ובסוף דבריו שינה ואמר בין אור וחשך? בתחילה אמר כעניין סתמי, בלא ערכיות כלל. אבל משנתן ממשלה קבע ערכים, ועלה היום האחד שאמר וירא אלהים את האור כי טוב, והנה האור הוא טוב, והיום והלילה אינם טובים או רעים. ולכן אחרי שקבע ממשלה לגרמי השמיים, התייחס בראשונה לעניין השלטון, כי ממשלה עניינה שלטון, ולזה יש ערכים, והיא מבדילה בין טוב לרע, ולכן סיים – למשול ולהבדיל בין אור וחושך, ורמז לישראל הצופים בבריאה שלא די לו לאדם להבדיל בין הדברים, אלא שעליו לקבוע ערכים לכל דבר ועניין, ולרדת לחקר שורשם של דברים, על מנת לעמוד על טיבם. איך רמז לרדת לחקר שורשם? ביום האחד קרא לאור יום ולחשך לילה. כאן, בתחילת הדברים קורא לדברים בשמם – יום ולילה. ובסוף הדברים קורא לדברים כהוויתם – אור וחושך. ולאור קבע ערך טוב. וכך רומז על שלטון ממש. ונותן את השלטון כמקום משכנם של המאורות, שעל האוחזים בשלטון להאיר את הדרך לנתיניהם, ולא לקבוע להם את הדרך, על שום שזו אינה נתונה לאיש, כי הדרך באזכורה הראשון נקראת דרך עץ החיים, ומן החיים יונקת את עצתה, ושל עץ החיים היא ולא ניתנה ביד אדם. וקבע את השלטון גבוה בשמים, בתודעה, בחלק המבין, התופס. ונתן בו סימן בשלטון – זה הזמן. והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים. אפשר לחלק לארבעה: אותות אחד, מועדים שניים, ימים שלושה, שנים ארבעה. אפשר לשניים: אותות ומועדים, ימים ושנים. ואין חילוק גדול בזה. אתת חסר ורומז: מן ההתחלה ועד הסוף ומן הסוף ועד הסוף, וכן הלאה עד סוף כל הדברים. ושנים רומז על מחזוריות והמשכיות, שהימים ישובו ויישנו עד אחריתם.
משבא הזמן לעולם, בא המוות לעולם, באה תקווה לעולם, באה חכמה לעולם, ובא כח החיים לשלמותו. כעת אפשר להתחיל לברוא, כי עד כה לא ברא ולא הוזכר השורש למעט במשפט הפתיחה. אבל מחר יברא, ומחרתיים יברא, כי כח החיים הושלם בו – בזמן.

וחיסרתי רבות ואין עוד מקום בתוכי, ובעזרת השם יתגלו כל החסרים במקומם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s