אין איל (בראשית א', כ' – כ"ג)

א.ר.ו.כ

ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים: ויברא אלהים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב: ויברך אתם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ: ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי:

פשטם של פסוקים: אלוהים, כדרכו, מעלה רעיון. הוא מנסח את הרעיון הזה, כמו מבהיר לעצמו ולנו מה הוא מתכוון לעשות, ולאחר שהובהר הרעיון די צרכו, הוא פונה לביצועו. גם כאן הוא מעלה על לבו את רעיון בעלי החיים, ומעניק קדימות לבעלי החיים הימיים. אחר כך ממציא דבר חדש, מוזר ומרגש נפש חיה, ולבסוף אומר: גם בעלי כנף אברא היום. ואז, לראשונה אי פעם, פונה אלוהים לברוא. והוא בורא פרטים שבמים ושבשמים ורואה כי טוב. כל כך טוב, עד כי הוא מברך, ומצווה על פריה ורביה בים וביבשה. זה יום חמישי.

התבוננות: ישרצו המים ביום שלישי, כפי שראינו, פנה אלוהים אל הארץ וציווה אותה להוציא חיים, ודיברנו על כח החיים הטמון בארץ. כאן, ביום החמישי, פונה הבורא אל המים, והוא מצווה: הוציאו חיים. המים לא מוציאים את החיים מתוכם אל החוץ, אל תווך אחר (כמו שהארץ מוציאה חיים מתוכה אל חלל העולם, אל האוויר), אלא הם מוציאים את החיים מתוכם אל תוכם. זו השרצה – אין בה את איכות העזיבה, פריצת הגבולות, לך לך. מה שכן, יש בה רצון, שרצון, כך ראינו, תנאי הכרחי לחיים הוא, ואף ניתן לקבוע, הכרחי ומספיק, כלומר במקום שבו אתה מוצא רצון, שם בהכרח תמצא חיים, ואם יש חיים באיזה דבר, הרי שקיים בדבר רצון. אם כן, אמר הבורא: ישרצו. ומה עשו המים? שרצו, ככתוב בהמשך: אשר שרצו המים. אבל כאן קיים איזה פער, ויש לתת עליו את הדעת: נאמר: ויברא אלהים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים. אז מה קדם למה? האם קודם שרצו המים את בעלי החיים, ורק אחר כך נבראו הללו על ידי האלוהים? או האם קודם ברא האלוהים את בעלי החיים הימיים, ביניהם את התנינים הגדולים, ואת כל נפש החיה הרומשת, ורק אז שרצו אותם המים? נראה לי כי הפשר הינו כזה: קודם שרצו המים דמויות בעלי חיים לרוב. אלה הם בעלי החיים שאותם רצו המים, שהיו רצויים על ידי המים. לכן נאמר שרצו. ואלוהים מה עשה? הוא הפך את דמויות בעלי החיים הללו לחיות ממש, כאשר ברא את נפש החי שלהן, והעניקהּ להם. כך כתוב: ויברא אלוהים את…. ואת כל נפש החיה. וכך, אני אומר, המים הביעו את רצונם באופן מאד ברור, ואלוהים נענה לבקשתם, וקיים את רצונם. הארץ, כך ראינו ביום שלישי, ביטאה את רצונה במעין מרד, היא השתתפה בהחלטה כיצד יתנהג הצומח. ואילו המים מביעים את רצונם בבקשה, במשאלה. אבל אלוהים לא שוקט ולא נח לעולם, והוא מקיים יותר מאשר את רצונם של המים. הוא מקיים את רצונו שלו (וזה, למעשה, תיאור של כל העולם כולו). ומה רצונו שלו? התנינם הגדלים. לפני שמתפנה להעניק ליצורים הימיים את נפש החי שבהם, בורא הקב"ה את התנינים הללו. וזה דבר גדול מאד, כי עד כה במעשה הבריאה לא ברא הבורא דבר. רק עשה, הבדיל, אמר, קרא. לא ברא. ואילו הבריאה הראשונה אי פעם היא בריאת התנינים הללו, שאין יודעים מה מספרם, אבל הם לפחות שניים. נראה לי לומר כי אין אני יודע מה טיבם של אלה התנינים, ורק יכול אני לשער ולדרוש. וזו השערתי וזה מדרשי: בקשו המים את בקשתם, וקבלו את אשר רצו. אבל המים, ודבר זה מובן מאליו, לא השכילו לבקש כוחות רעים, קשים, מפחידים שיחיו בתוכם. רק בקשו את הטוב, הברור, המוכר. ואילו הקדוש ברוך הוא חשב גם על כוחות אחרים, כאלה הנתפשים ככוחות מאימיים, מיתיים, שנראה כאילו מקור אחר להם (ולא היא!), וְשִׁכֵּן אותם במים על כח החיים שבהם. וכל כך חשובים הם (חשובים ממש, שנחשבו במחשבת האל), שבראם ראשונים, ורק אחר כך ברא את שאר היצורים הימיים. דבר זה יש לו השלכה ברורה עלינו, בני האדם, ובכלל, על העולם והכוחות הפועלים בו. המים, שבהם אנו תלויים לקיומנו, מכילים בתוכם את הרע. אנו זקוקים לרע על מנת להקרא בני אדם. אנו זקוקים לרע על מנת שנוכל להתגבר עליו. אנו זקוקים לו על מנת ליצור ולספר סיפור. הסתירה היא ממהותנו ומקורותיה עמוקים מני ים – ים ממש. וכפי שבתחילה היה חשך ורק אחר כך אור, גם כאן, ביום החמישי, תחילה נברא הרע, המפחיד, התנין, ורק אחר כך נבראו שאר בעלי החיים הפשוטים יותר, המיושבים יותר, המפחידים פחות. והלא תנין קרוי גם נחש, וזאת אנו יודעים מסיפור משה רבנו, שמטהו הופך לנחש, ואחר כך הופך לתנין. ולמה הפך תחילה נחש ואחר כך תנין? כי בסיפורי הבריאה מופיע קודם התנין ואחר כך הנחש. כך משה רבנו הולך ועולה במעלות המיתוס, וקודם נתקל בנחש, שמופיע שני, ולומד לשלוט בו, ורק אחר כך נתקל בכח הקדום יותר, התנין, ולומד לשלוט גם בו, כשהאל בעזרו, כמובן. עוד בעניין זה: אומר נפש החיה הרמשת ובלשון ארמי רמש/רמשא פירושו ערב והחיות הללו מעריבות, כלומר הן עריבות לבני האדם, ואילו התנינים אינם ערבים להם כלל וכלל.
אשר שרצו המים למינהם ואנו מבינים מקריאת פשט שמינים רבים שרצו המים, והקדוש ברוך הוא הפיח בהם חיים, אבל כתוב המים למינהם וזה כאילו מינים שונים של מים – עליונים ותחתונים, זורמים ועומדים, מתוקים ומלוחים, צלולים ועכורים – שרצו בתוכם חיים מסוגים שונים. וכאן נובע ההבדל מן המים עצמם, שהמים העליונים, אנו נוטים לחשוב, שרצו חיים טובים, מועילים, ידידותיים, ואילו מים תחתונים שרצו חיים קשים יותר, מפחידים, רעילים. אבל, אומר אני, גם מים תחתונים עצמם חששו לשרוץ תנינים, ולזה היה צריך את הבורא עצמו שיברא אותם כאומר – גם לאלה מקום בעולמי. וזו גדלותו של הבורא, שאינו פוחד מאף דבר, ואינו מונע מאף דבר להיות, כי רק בהינתן בריאה שלמה, יכול האדם להשלים עצמו, ודי לי לדבר בכך.
ויברא כפשוטו, המשמעות היא יצר, עשה. אבל אם קוראים את המלה במשמעות של פינוי מקום, כמו בביטוי לברא (יער, למשל), הרי שפינה מקום לתנינים הגדולים. את מקומו שלו פינה, כי הוא הרי ממלא כל עלמין, והוא אחד, ואין דבר מלבדו. ואף על פי כן, פינה מקומו. אנו רואים שעל מנת לברוא חיים שהם, נפש חיה – האלוהים עצמו מפנה מקומו. ולכן, כשברא את הבריאה הראשונה – התנינים – היה זה הרגע הראשון שנוצר חסר ממש, ועל כן זהו המקום המפחיד מכולם, וכל הרע שואב ממנו את צלמו. עוד: עד כה לא פינה מקום לשום יצירה שיצר או מעשה שעשה, אף לא לצמחים. כאילו אומר: אני והאור אחד, אני והמים אחד, אני והרקיע אחד, אני והארץ אחד, אני והצומח אחד, אני והמאורות אחד. וכאן כמו אומר – אני והתנינים בחזקת נפרדים. פיניתי להם מקום, את מקומי שלי, ומעתה הם יכולים לעשות כרצונם. וכנגד זה יברא למחרת את האדם, להעמידו מול התנין, ויאמר לו – גם לך פיניתי את מקומי, אבל אתה ואני איננו נפרדים. ואם תשכיל תדע שגם התנין לא נפרד ממני מעולם. אז תוכל להתייצב מולו, מול הגדול שבפחדיך, ולגבור עליו באומרך לו את האמת: אתה אינך ממשי, וכוחותיך אינם ממשיים. את ממשותם אתה יונק ממני, ואני – ורק אני – הענקתי לך ממשות בעיים רוחי. השקר הזה, כשהאמנתי לו, היה כוחך היחיד, אבל כעת קילפתיו מעלי ומעליך. דום לה' והתחולל לו (תהלים ל"ז).

ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים קוֹשר כאן בין ארץ לשמים, ואומר, עד מקום מסוים – עד מקום מעופם של עופות, הארץ קרויה ארץ, ועל אף שהם בשמים עפים, אלה הם רק פני רקיע השמים ולא רקיע השמים ממש. ועוד – קושר בין חיות המים לבין העופות, שאלה שוחים במים, ואלה באוויר. ועוד – אלה רובם מטילים ביצים, ואלה כולם מטילים ביצים. וידע יפה לקשר בין העופות ובעלי החיים שבים, ואין אני נכנס לפליאונטולוגיה וארכיופטריקסים למיניהם כי אין מטרתו של חיבור זה גישור בין התורה למדע המודרני, אלא מטרתו הינה התורה עצמה, ורק היא, באשר היא כל מה שיש וגם באין חלק לה, ואין עוד.
ולאחר שברא את התנינים, ואת כל נפש החיה, בורא לבסוף את העופות בעצמו, מתוך המים, אנו מבינים, אבל לא נאמר מפורשות, וגם המים עצמם לא שרצו עופות, רק הבורא בראם. אז רואה כי טוב, ואוהב הוא את אשר ברא, ואת אשר שרצו המים, ופונה לברך, וזוהי הברכה הראשונה בבריאה והיא כוללת את כל הברכות כולן, והיא פשוטה: פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ. ובעוף לא נאמר פריון, רק רביה, וזה הפער שבין אשר נולד חי מבטן אמו (כחלק משוכני הים), ובין אשר יוצא מתוכה כביצה, ורק אחר כך הופך לחי. פריה – הפרי, הדבר היוצא מגוף האם הינו חי. רביה – הדבר היוצא מגוף האם עדיין אינו חי ממש. וזה ההבדל.
ואם תאמר גם באדם נאמר פרו ורבו הרי שאומר, התרבו, הוציאו פירות אנושיים, והוסיפו חיים אל העולם, ותהיו רבים רבים, ואל תוותרו בבדידותכם, ואותה התיבה מורה על עניינים שונים.

וכדרכי חיסרתי רבות ולוואי ויסולח לי, ובעזרת השם יושלם במקומות אחרים, ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי.

ומחר, לעיני כל ישראל, נס גדול בבריאה יתחולל, ויִבַּרֵא האדם בצלם האל.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s