אין איל (בראשית א’ כ”ז – כ”ח)

א.ר.ו.כ

ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם: ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים וכל חיה הרמשת על הארץ:

פשטם של פסוקים: אחרי שהכריז על כוונתו לעשות אדם, בורא אלוהים את האדם. הוא בורא אותו בצלמו. שני עניינים אלה – של בריאה ושל צלם מודגשים מאד. לבסוף מבהיר הכתוב כי האדם נברא זכר ונקבה, ולא אדם לבדו זכר או נקבה, אלא שניים. אז מברך אותם האלוהים, ובברכתו מעלה שלושה עניינים: פריה ורביה , כיבוש, רודנות.

התבוננות:
אתחיל במדרש תוך שאני קוטע את הפסוק כרצוני: ברא אותו זכר; ונקבה ברא אותם כלומר, את היחיד שבאדם, את האותו, בורא הזכרי שבאלוהים. הנקבי שבאלוהים, בורא אותם. רבים, ומיעוטם שניים. כי הנקבה היא ממילא ריבוי, כי בה מתחוללים החיים – והיא נושאת אותם – ברחמה.
קראנו ביום החמישי – ויברא אלוהים את התנינים הגדולים, וכעת אנו קוראים ויברא אלוהים את האדם בצלמו. הקריאה היא שונה בתכלית, כי תיבת בצלמו עותקת נשימה. אין זו בריה נבראת בלבד. זו בריה בצלם. וקשה כאן, כי אפשר לפרש בצלמו – בצלמו שלו, צלם האדם, צלם אנוש. כי כתוב: את האדם בצלמו אבל את הקושיה הזו טורחת התורה ליישב מיד והיא כותבת: בצלם אלוהים ברא אותו – שלא יטעה מישהו לחשוב שמדובר בצלם אחר. אין צלם אחר. ואם יטעה מי לחשוב שישנו, הרי שצלם אחר הינו עבודה זרה ממש.
מהו צלם? הייתי אומר שזו היטל של דבר ממרחב אחד על מרחב אחר, כך אותיות צל שבתיבה. צל הינו השלכה של קווי המתאר שלנו, או של גוף אחר, ממרחב תלת מימדי למרחב דו מימדי. מצלמה עושה את אותו הדבר, אלא שבצבעים. צלם לוכד את האירוע אל תוך מצלמתו, הוא מקפיא רגע חי. צלם טוב תופס בעדשתו לא רק את משתתפי האירוע, אלא את אווירת האירוע, ייחודיותו, את עצם הלוז שלו. הצילום מצליח לשמר חלק מן הקסם שברגע, או האימה, או השמחה – תלוי באירוע. באופן דומה, אני אומר, צלם אלוהים הוא הטלה של האלוהי מן הנצחי אל הזמני, מן הנשגב אל השפל, תוך שמירה מסויימת על תכונות האלוהי והנשגב. התורה בהחלט מרמזת על דימיון מסויים בין האדם והאלוהים, ובתוך כך היא גם אומרת שאין שום דימיון כלל, בבחינת ואל מי תדמיוני ואשוה.
(אם ניקח את שני הרעיונות הקודמים נבין מה החטא שחטא כאשר העמיד צלם בהיכל. שהרי אמרנו – הטלה מן הנצחי אל הזמני, והזמן, ככל הידוע לנו, עובר תמיד, אנו רואים זאת בחוש, אבל העמדת צלם כמו עוצרת את הזמן, וזה מן הנמנע באדם. הרעיונות הנגזרים הם הם עבודה זרה, כאילו לקח לו בן האדם חירות שאינה נתונה לו, ויצא חוץ למקומו).
זכר ונקבה ברא אתם כאן אין לטעות וברור כי אדם הוא זכר ונקבה ואם אין חיבור בין זכר לנקבה, הרי שאין אדם. כאן אפשר לשחק עם תיבת אתם שנקראת אוֹתָם על פי המסורה. אבל אפשר לקרוא אִיתָם ואז מתקבל הדבר הזה: אלוהים ברא אדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא עוד יישות הקרויה אותו, ויחד עם שני אלה, ברא זכר ונקבה. ומכאן, זכר ונקבה ברא איתם. זה יסביר את בני האלוהים המחזרים אחר בנות האדם. עוד: אל תקרי ברא אתם אלא בראתם כך: זכר ונקבה בראתם. וזה מתייחס לחלק הנקבי של הבורא, ואומר – היא בראתם זכר ונקבה, ושוב הנקבי יוצר ריבוי. שני אלה הם פירושים רחוקים מאד, ומוטב היה לולא כתבתים. אמחק אותם בתוך כמה ימים. ואם לא, אמחק את השורות הללו. זה, אחרי הכל, רק בלוג. (והנה עברו ימים רבים, ולא מחקתי לא זה ולא זה, ואף הוספתי את אלה המלים האחרונות שבסוגריים.)
ויברך קיים קשר אמיץ בין תיבות ויברא, ויברך, הנבדלות זו מזו באות הסופית בלבד. עלינו לחשוף את הקשר הזה, או לפחות לשאוף לעשות כן, על מנת שנוכל לברר את הדברים לאשורם. כל שעלינו לעשות הוא לכתוב ויבר ולראות שהמלה הנוצרת מתייחסת לברירה, מיון, חלוקה. אל הדבר הזה אנו יכולים לצרף אות א' ויכולים לצרף אות כ' (פשוטה, כלומר סופית). כעת, א' היא האות הראשונה, ערכה הגימטרי הינו אחד, והיא מסמלת אחדות. אם נבחן את העניין נגלה כאן סתירה נפלאה: כיצד ניתן לברור מתוך האחד, כשהוא אך ורק אחד? המבורר והמתברר הינם אותו הדבר עצמו. וזה ציור שמתאר יפה את עניין הבריאה – הוא כולל סתירה, הוא כולל אחדות, והוא מספר שלמעשה אין הבדל כלל בין המציאות לפני הבריאה ולאחריה. הכל היה אלוהות, והכל נותר אלוהות. אלא שדבר זה הינו בחזקת נסתר. נסתר ממי? מעינינו, הברואים, שכביכול הופרדנו מן האחדות, אך למעשה לא הופרדנו כלל ועיקר. מילת מציאות מודגשת על מנת לציין שמציאות היא האלוהות עצמה, היא הקדוש ברוך הוא, והיא דבר המחוייב בלבד, ולא דבר אפשרי. (בעניין זה אוסיף כי דבר שהוא מן נמנע הינו דבר מחוייב גם כן (אי האפשרות של התהוותו או התחוללותו היא הכרחית), ולכן הנמנעות ממש הינן מציאות.
כעת נצרף כ' פשוטה למלת ויבר שאנו בוחנים, ונקבל ויברך. אנו רואים שברכה היא למעשה מתן אפשרות לאדם – שאך נברא – לבחור מתוך כף ידו הפשוטה של האלוהים, באופן מטאפורי כמובן. כמו מגיש אלוהים את ידו לאדם ואומר: "מתוך כף ידי אתם חיים, בחרו לכם את הטוב, ואת הלא טוב אל תבחרו". כפו פשוטה אלינו, והיא פתוחה לרווחה, ומזמינה. מובן שהיא גם פשוטה במשמעות 'לא מסובכת', כי אין בחפצו של הבורא לסבך את הדברים, אבל האדם מתעקש.
(עוד כאן אוסיף כי אפשר גם לצרף את האות ח' למלת ויבר, ואז מתקבלת תיבת ויברח. חי"ת מסמלת חיים, ולכן הבריחה היא תמיד אל החיים או מן החיים. הבורחת הראשונה הינה הגר, המהגרת, שברחה משרי, גבירתה. והבורח הראשון הינו יעקב, הנמלט מאימת עשיו. על כל אלה יש לתת את הדעת, ובע"ה אעשה כן במקומם).
ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים האם הברכה ניתנה קודם ואז אמר אלוהים את דברו? האם האמירה היא פירוט של הברכה. נראה כי האפשרות השנייה היא הפשוטה יותר, והיא המתקבלת על הדעת. וכעת נשאלת השאלה הבאה: מדוע כתב תיבת אלהים בסוף? יכול היה לכתוב ויאמר להם ואז להמשיך ולפרט את דבריו של האלוהים לברואיו הראשונים, לאדם (אדם זה ברואיו הראשונים. אדם הוא גם אחד וגם רבים ויש להתייחס לכך בכובד ראש). ואם לא היה כותב, ההיינו טועים, וחושבים אחרת, כי מישהו אחר דיבר עמם? לא היא. אלא שתיבת אלהים שבסוף היא חלק מפניית הבורא אל האדם. כך: ויאמר להם: אלהים, פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים וכו'. כלומר הברכה המפורטת מתחילה בקביעה כי האדם נקרא אלוהים על ידי אלוהים, וככזה מושתות עליו חובות רבות, מטלות ומצוות. החובות הינן הכרח, מפני שניתן בו, באדם, כח השלטון, והוא הרודן בעולם. ואין כאן מקום לפרש רודנות כרעה, אלא כצו הבורא לאדם. עם השנים, יש לך לומר, הפכה הרודנות רעה, כי בן האדם חלש הוא, ומתאווה לכח, ועל כן מנסה להרחיב את תחום שלטונו תמיד. זו מפלתו הניצחת, והוא ימשיך להכשל בה, עד שינצח את יצרו זה. וזו גדולתו של הבורא, שאינו חושש להעניק יכולות עצומות להאדם, וקורא לו בשמו שלו, אלוהים. כל זה מובלע. ובהמשך כותב: ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (בראשית ה', ב').
תוספת: אפשר גם לקרוא: ויאמר: להם אלהים. וזו אמירת עומק של הבורא האומר – מכל הברואים כולם – רק לאלה השניים ניתן האלוהים, אני מעניק את עצמי לאדם, יותר מאשר אני מעניק עצמי לכל נברא אחר. וזה שם את האדם, זכר ונקבה, במדרגת קיום אחרת, מזו של שאר הנבראים.
כאשר מצווה האל את האור, קורא לו יום, ולחשך קורא לילה. כאשר עושה את הרקיע קורא לו שמים. כשנגלית היבשה קורא לה ארץ. אמרנו: תחילה קורא לדברים בשמם, ולסוף – כהוויתם. כך שבאדם מתאחדים השם וההוויה כי בתחילה אומר אדם, ולסוף אומר אדם. אבל על מנת שיתאחדו זקוק האדם לאלוהים. כלומר, סדר הופעת הדברים הינו: אדם אלוהים אדם. וכך אפשר להסביר מחדש מהי דמות ומהו צלם. תחילה דמות אלוהים לו – ומשעבר דרך האלוהים (או: באלוהים) – צלם אלוהים לו.
הברכה: פרו ורבו ומלאו את הארץ הברכה הראשונה היא החיים. היא ציווי על פריה ורביה – הולדה, הוספה, והמשכיות החיים עד כדי מילוי הארץ. ואומר: מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו'), (וכן בירמיהו כ"ג את השמים ואת הארץ אני מלא), והרי שהאדם הינו כבודו של הקדוש ברוך ממש.
מלאו לשון לאות, לאה ומכאן אדרוש כי היתה לאה אמנו היתה כה נאמנה למצווה זו, עד כי ילדה שישה בנים ובת, – יותר מרחל זלפה ובלהה גם יחד.
וכבשֻהָ אחרי החיים בא הכיבוש. בשלב המחשבה אומר הבורא: "נעשה אדם… וירדו", וחושב מיד על רודנות. אבל בשלב המעשה מקדים חיים לשלטון. ולפני שחוזר אל אל הרודנות, אומר וכבשוה, והרי שכיבוש הארץ הינו ציווי בראשיתי, הוא טבוע באדם מרגע הווצרו, והוא – בין היתר – תוצאה של פריה ורביה.
כמובן, יש להוסיף, כי הארץ הינה משל לגוף האדם, וכבר דברנו בזה, והציווי הינו שימשול האדם בצרכי גופו, ולא שיכנע להם והם ימשלו בו. עליו להתגבר על כל התאוות, ומכיוון שאמר פרו ורבו, וזו התאווה הגדולה מכולן, כי היא מגובה בחיים עצמם, עלינו לכבוש את יצרנו. זו, כידוע גבורה של ממש. נמצא שמחוייבים אנו להתגבר על מנת לכבוש.
הכיבוש מלווה ברודנות, בממשל: ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ. בשלב המחשבה אמר וירדו בכל אלה ובכל הארץ, וכאן משמיט את תיבות כל הארץ, כאילו נטל מן האדם כח שנתן בו. על כך נאמר כי רואים אנו בחוש כי אין יכול האדם לרדות בארץ, כי כחה גדול משלו אלפי אלפי מונים. וכל נסיונותיו לרדות בארץ עולים בתוהו, ומשמשים חרב פיפיות כנגדו, וזה חבל. ואף על פי כן, תיבת וכבשוה מעניקה לאדם את השלטון בארץ. ואין לנו לטעות, ועלינו לזכור ולדעת כי דברי כיבושין דברים רכים הם. ואף על פי כן חייבים הם להיות נטועים באמת, ואין דברי שקר דברי כיבושין, אלא חנופה, וממנה עלינו להזהר ביותר, משום שהיא הורגת. עלינו לבוא אל כיבוש הארץ כאילו באנו אל ליבה של נערה. אנו מצווים לכבוש אותה, ולא נשמע "לא". אבל היא תקשה עלינו ככל יכולתה, על מנת לדעת אם כנים אנו ואמיתיים, או שמא חפצים אנו בחסדיה לצורך סיפוק יצרנו.

עד כאן, וכמעט הכריעוני פסוקים אלה. והחסר הינו מובנה בפירוש זה, ומן השמים ימלא.
אמן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אין איל (בראשית א’ כ”ז – כ”ח)

  1. פו הגיב:

    "ולכן הנמנעות ממש הינן מציאות."

    האם לשון הרבים ("הינן") היא טעות סופרים? ואולי נסתר נוסף?

    תודה על מילותיך מלאות הפליאה. איני יודע מדוע בחרת לדרוש בצורה זו – אך אני מודה ומברך על כך.

  2. twoman הגיב:

    המילה היא נִמְנָעוֹת, ולכן הינן. אני חושב שייתכן שקראת נמנעוּת. אבל אם לא, תקן אותי, ואני אנסה להסביר.

    תודה רבה על דבריך האחרונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s