אין איל (בראשית א' כ"ט – ל"א)

א.ר.ו.כ

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה: ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן:

פשטם של פסוקים: אחרי שביסס הבורא את שלטון האדם בארץ וביושביה, הוא ממשיך בדבריו אל האדם (והפעם גם פונה אל הנבראים האחרים) ומסביר להם איזה מזון הם רשאים לאכול.

התבוננות: שלוש תאוות יסוד ואלה הן: תאוות השלטון, תאוות המין, תאוות אכילה. בפסוקים הקודמים עסק בשתי התאוות הראשונות, ומיסד אותן, הסדיר אותן, תוך שהוא אומר, את אלה אני נוטע עמוק בתוך נפשו של האדם. על כן אמר: רדו, כבשו, פרו, רבו. כעת פונה לעסוק בתאווה השלישית, היא התאווה לאוכל, שעמוקה היא מאד, והיא מתבטאת בנו במלוא תוקפה בכל הזמנים כמעט. אף הברכה אשר אומר אדם לחברו כאשר זה עומד לאכול, הרי שורשה נטוע בתאווה: בתיאבון, אומר המברך לסועד. שורש י.א.ב עניינו תאווה. תאב בצע הוא אדם המתאווה לכסף, וחילופי ו"ו ובי"ת כאן מתרחשים בחפשיות. גם בשורש תיבת אֲבִיּוֹנָה עומדות אותיות י.א.ב והיא נטועה בתאוות המין, כמובן. כאן כבר קל מאד לראות כיצד הנחש מפתה את הצד הנקבי של האדם בשתיים מן התאוות הללו, וכיצד השלישית קשורה בהן מיניה וביה: אכלי מן התפוח (אכילה), והיית כאלוהים (שלטון), ומיד היא נותנת מן הפרי לאדם, והם יודעים את עירומם ועושים להם חגורות (מין). ובמקומו נראה עניינים נוספים הקשורים בזה, בע"ה.
אנו מתוודעים בפסוקים אלה לתכונות היסוד שבאדם, לכוחות העמוקים ביותר המושלים בו, וניתן להבין מדוע הצטווה האדם קודם על השלטון, כי דווקא בכוחות אלה שבתוכו נצטווה לשלוט. נצטווה לרדות בתאוות השלטון, ונצטווה לקיים את החיים ככל יכולתו, למלא את הארץ, לפרות ולרבות, אבל שורש רביה הוא ר.ב.ה והוא קשור בקשר בל ינתק לריבונות, הלא היא אדנות, מושלות שלטנות (קמץ קטן באות ש', בדימיון למילת סולטן הערבית). וכבר דיברנו על כיבושין, שדברים רכים הם, שנועדו לכבוש ליבה של נערה – הקרויה גם ריבה, ואף רַבְיָה, בדומה למילת אביב בערבית, והוא קשור בכל הכח אל תאוות החיים: אביב – שורש י.א.ב/א.ב.ה, שבאה לידי ביטוי מלא בעונת האביב, והנה כל המלים כאן ממשיכות להיכרך זו סביב זו, וליצור קשרים שלאו דווקא נגלים במבט ראשון. וידעה השפה לקשור בין הכובש השולט והמושל, ללבה של אשה, בדרך אל החיים.
(והייתי אומר כאן כי האדם עומד בין הציווי לבין האיווי, כי כל דברי אלוהים שבכאן הינם ציווי, וכל אשר נתן באדם הינו איווי, והפער מרתק.)
אם כן, אלוהים אומר כי המזון שאותו הוא נותן לאכילה הינו מן הצומח בלבד. עשב זורע זרע – אשר על פני כל הארץ – וגם מעצי הפרי, שגם הם זורעים זרע. וחיות הארץ – שבהם נפש חיה – גם הן תתקיימנה על הצומח, ואף אומר – ירק עשב, ואפשר לומר כי נתן ירקות ועשבים, אבל גם כי צבע את מזונם של בעלי החיים בירוק, ואין לי דבר לומר על זה.
יש לשים לב לצירוף זרע זרע המופיע כאן פעמיים. כלומר, וזה פשט מוחלט, האכילה קשורה בחיים, ביכולת לחדש את החיים, לזרוע באדמה, לטפח, לקצור, לאכול. אם רוצים, ניתן לראות קשר בין האכילה לבין המיניות שבו דיברנו קודם, וזה הרי קשר ברור ומוכר לכל.
ולבסוף נאמר בפעם האחרונה: ויהי כן. ועולמו של הקדוש ברוך הוא עומד על מכונו, שלם, חדש, נפלא ויפהפה, ובו ארץ ושמים, אור וחשך, ימים ולילות, ימים ויבשות, צמחים וחיות, ואיש ואשה שקרא שמם אדם.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
ומה לי כאן לפרש? ראה את הכל, והיה טוב מאד. היה עידן כזה, שבו ראה אלוהים את הכל, והיה טוב מאד.
לו יבוא עידן שכזה בחזרה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s