אין איל (בראשית ב', א'- ג')

א.ר.ו.כ

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות

פשטם של פסוקים: בא היום השביעי ותמה המלאכה. האלוהים שובת, נח מפעילות. על כן הוא מברך את היום השביעי ולא זו בלבד, אלא שמוסיף ומקדש אותו.

התבוננות: נברא עולם. הכל מושלם וטוב מאד. וגם לא חסך את העדר הטוב, שהניח למשמרת אצל היום השני. הנבראים מחכים. האור מבקש להאיר, והשמים – להגביה, והמים עניינם לזרום ולהשקות ולשטוף ולשקוק ולנבוע ולהקוות ולטהר, והצומח מוריק וגדל וכמו מחבר בין מים, אדמה ושמים, והשמש רוצה לזרוח ולשקוע והלבנה להמּלא ולהחסיר, והכוכבים לנצנץ, להבליח, והחיות רוצות לחיות, לפרות, לרבות ולאכול. והאדם מה רצונו? רוצה אדם לרדות, למשול.

וכל אחד מן הברואים
בכל הכח משוכנע
שבלעדיו לא תעמוד
בריאת עולם
על מכונה.

וזה אומר ראשון נבראתי
שני לו שח
ומה פתאום?
הן מתוכי הבקעת דרך להאיר את
אור היום.

וזה אומר אני הכח,
וזה אומר אני האון,
ולי העוז והממשלת
אני אדיר, אני גאון.

אני ארדה, אני אמשול,
אומר אדם בקול כה רם
עד כי עצרו שמים לכת
ונעמדו במסלולם.

וקול דממה דקה נובע
ולבניו אומר בלאט:
עוד רב לכם בני הדרך
עמדו נא כאן לעוד מעט.

השתהו עמי לרגע
זכור אזכור את פניכם
ביום הזה נפשי חשקה
לשבות איתכם
בשבתכם.

ודבריו היסו אותנו
ואז השבנו לו מבט
ובלי מלים לו אז אמרנו:
נשבות איתך בכל שבת.

והוא חייך, עייף, יגע,
ברא עולם, שישה ימים,
ולנו שח מאד בשקט
"אתכם בחרתי מעמים".

ולא שמחנו ולא ששנו
ורק ליבנו נחרד
איך זה האל בחר אותנו
להיות לו לעם אחד?

הלא קלול קילל אותנו
ונתננו לבודים
מה זה עלה בגורלנו?
כעת אנחנו אבודים.

אתם לי אור אתם לי חושך
יאוש אתם לי ותקווה
אתכם אכה בכל הכח
התנצרו לי אהבה?

פתאום נשמע מתוך השקט
דבור אחד עז ונוקשה
אחד אתה ולא יהיה עוד
ואז ידענו: זה משה.

באתי לכתוב כי כל הבריאה מוכנה, אבל התורה אומרת – עוד לא. היא מספקת עוד השתהות לפני שכל הדברים יוצאים אל הדרך, נוגעים זה בזה, נושקים, מתחככים – חיים.
דבר זה מפתיע אותי כי הייתי מצפה שכאשר הכל מוכן הדברים יזנקו החוצה מבלי יכולת לעצור בעצמם, אבל האל הטוב החליט אחרת, והותיר לכל עוד יום אחד של שקט, יום שמעל לזמן, אשר לא נספר ולא נאמר בו: ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי. כאילו כמס בתוכו לעוד יום אחד את כל הבריאה כולה, באחדות גמורה, ממשית, אחדות בהכרות הנבראים כולם, ואז, כאשר יצווה אותנו במדבר בעוד דורות רבים, שָׁלוֹחַ שִלָּח את הבנים.

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם נשלמה המלאכה. תיבת "צבא" מרמזת על יציאה וביאה, וזה תפקידו של צבא – לצאת מגבולות המדינה, לבוא בגבולות אחרים, ולשמור את גבולו שלו. וכך נאמר בתהלים: "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". וגם כל אשר יצא ויבא בתוך השמים והארץ נברא כבר, ונותר לדברים רק להתגלות, בחינת יציאה, ולבוא, בחינת ידיעה.
ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה קודם הכריז על הסיום, וכעת אומר מתי באה לידי סיום. וזה ביום השביעי. והרי תאמר – לא ברא דבר ביום השביעי, ולא עשה דבר. אם כן, את אי העשייה המוחלטת נתן ביום הזה, וזה יום שלא אחוז בשום צורה של עשייה. זהו יום שהוא הוויה. רק לא גילה עד כמה קשה יהיה הדבר, ועד כמה יתאמצו ישראל לשמור את היום הזה, ועד כמה יעלו מאמציהם בתהו.
וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה קודם אמר ויכל מלאכתו, וכעת – וישבת מכל מלאכתו, ומה ההבדל? קודם כלתה המלאכה, לא נותר עוד דבר לעשות או לברוא. אבל אחר כך גדול יותר – הפסיק לעשות בנבראות במחשבתו, ולא אמר אעשה כך או כך אעשה, אלא הניח באמת לדברים לעמוד כהווייתם, מבלי שיוסיף לחשוב בהם מחשבות. כאילו התיישבה עליו דעתו, והשבית את מחשבותיו בנוגע לכל המלאכה, ולא נותר דבר אחד שעסק בו וטרד את מנוחתו.
ויברך אלהים את יום השביעי קודם ברך את החיות ואז ברך את האדם. ולכל אחד פרט ברכתו.
אבל ליום השבת לא מפרט ברכתו, ורק קורא לו מבורך, וגם בצורה מוזרה משהו, מברך את הזמן, ולא איזה נברא גופני. הרי לא נכתב ברא את היום הראשון ובתוך היום הראשון ברא אור וחושך וכן הלאה. כלומר, בסיפור הבריאה הימים באים מאליהם, אין האל טורח לבראם ואומר – בראתי את יום הרביעי ובו קבעתי כך וכך. כלל לא. רק הימים באים איכשהו, כמו היו הימים גבולות בין איכויות נבראות ולא בין אורות ומחשכים, והיום השביעי בא, ולא עשה בו דבר, רק ברכו וקדשו, ומכאן אתה למד שברכות וקידושין אינן מן העשייה, אלא נאצלו לנו ממקומות אחרים, ובעלי כוונות אחרות הם.
ויקדש אתו נשא את השבת בחופה ובקידושין, ולקחה לו לבת זוג. והתקין לו ממנו בניין עדי עד. ובניין זה – שבת קראו.
כי בו שבת מכל מלאכתו – חוזר על הרעיון הקודם ומדגיש אותו. ותיבת בו מוסבת על יום השביעי בפשט, אבל בדרש מוסבת על האלוהים עצמו – בו – בתוכו – נתקיימה שביתה מכל המלאכה, ולא נטרד עוד בענייני הבריאה. וגם אומר דבר לזכר שבאדם: כאשר תהיה באשתך המקודשת לך מכל הנשים, עליך לשבות מכל מלאכתך, מכל שליחויותיך ועסקיך, ולהיות נתון אך ורק לה, בכל כוחך ומעייניך. ואל תטעה לחשוב שציווי זה נתון לך לשעת הזיווג, שאז זה מדרך הטבע. עליך לקיים ציווי זה ביותר, בשעות אשר ידמה לך כי היא ואתה שני גופים מפורדים.
אשר ברא אלוהים לעשות ברא לעשות. לא ברא למען יראו, ולא למען ייראו ולא למען לסבר אזן או לשמח עין. רק שתהיה עשייה. וזו נתונה לאדם רובה ככולה, ובחלקה הקטן לחי ולצומח, ובחלקה הקטן עוד יותר לדומם.

ומה שהחסרתי ישלים מי שישלים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s