אין איל (בראשית ב’, ד’)

א. ר. ו. כ

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים

פשט הפסוק: אין כאן פשט אחד אלא שלושה: האחד נובע מכך שמתייחסים לתיבת אלה כאילו היא מסכמת את אשר נאמר עד כה, כלומר את סיפור הבריאה מיום אחד ועד שבת, ובסופה אומר הכתוב: אלה תולדות, כלומר, כך היה. הפשט השני יתקבל אם נקרא את תיבות אלה תולדות כמקדימות עוד סיפור שהולך לבוא, והן מכריזות: אנו עומדות לספר לכם כיצד קרו הדברים ביום מסויים. באיזה יום? ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים. הפשט השלישי יתקבל אם נחשוב שפסוק זה הינו אתנחתא בתוך הסיפור, והוא בא להזכיר לקוראים שאנו כעת עוסקים בבבריאה, באופן שבו הדברים הורכבו לראשונה.
ואף על פי כן יש פשט לפסוק, והוא אומר: כך וכך קרה בזמן זה וזה, ובהרחבה: אלה היו פני הדברים בעת הבריאה.

התבוננות: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. דבר זה אין שיעור לו וסוף. זוהי פעם ראשונה בתורה שמוזכר השורש י.ל.ד, ונאמר כי השמים והארץ נולדו, וכי זהו סיפור לידתם. הם הילדים הראשונים ביקום. ילדים של אלוהים. ואפשר כי מוזכר שם המקום שבו נולדו: בהבראם. (הבראם בגימטריה: רחם, כמו אומר, השמים והארץ נולדו מרחם אחד, תאומים הם. ואף אומר: ברחם אחד היו). גם הזמן שבו נולדו ניתן לנו כפרט מזהה: היה זה ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים.
אבל כאן, לפני שנמשיך, עלינו לעצור לרגע, ולחשוב קצת. למשל, אפשר לחשוב על המעגליות, שהרי, פחות או יותר, אפשר לקרוא את הפסוק כאילו אומר: זה סיפור בריאת השמים והארץ ביום עשיית הארץ והשמים על ידי אלוהים. או אפילו: השמים והארץ נולדו ביום שאלוהים עשה אותם. אנסה ליישב את הדבר הזה בהמשך. עוד אנו רואים כי התורה מבדילה בין בריאה לבין עשיה. נאמר בהבראם, כלומר בעת שנבראו, אבל אחר כך כתוב, שאלוהים עשה אותם. גם את זה אנסה ליישב.
עוד שאלות חשובות ביותר עולות כאן, והגדולה מכולן היא: השם. פתאום כותבת התורה ה' אלוהים, ולא אלוהים, כפי שעשתה בפרק האחד.
ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים ובכן מה נעשה כאן? האם ה' אלוהים עשה ארץ ושמים, כלומר שני דברים נעשו? או שמא תאמר ה' עשה אלוהים, ארץ ושמים – שלושה דברים הם שנעשו (עד כמה שבן אדם יכול לכתוב על אלוהים שהוא דבר)? שניים או שלושה.
ואף אפשר לקרוא כך: ביום עשות ה' אלוהים: ארץ ושמים כלומר נעשה דבר אחד לבדו – ה' עושה אלוהים. המשך הפסוק מפרט את טיבו של אלוהים זה: ארץ ושמים.
אם כן, מיהו אותו ה' שלפתע פתאום מופיע, ולא זו בלבד, אלא שהוא עושה את אלוהים. אני משיב לשאלה הזו כעת: ה' הוא אלוהים באשר ישראל נוכח. ה' עושה את אלוהים לא במובן שהוא מייצר אותו על איזה פס יצור שמיימי, אלא במובן שהוא מעניק לו משמעות של אלוהים. שוב: ה' – שהוא כאמור אלוהים + ישראל – עושה את אלוהים לאלוהים בנוכחותו. כלומר ישראל הוא העם שהפך את אלוהים לאלוהים על ידי תורתו, תורת משה.
לפיכך אנו שוב חוזרים אל התחלת ההתחלות, והנה, לעיני כל ישראל, אלוהים נעשה אלוהים. האחד הוא אחד. ועל כן זו הקריאה הישראלית הגדולה מכולן: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.
עוד: שאלנו קודם לכן את שאלת המעגליות – הפסוק אומר שהשמים והארץ נבראו ביום שבו אלוהים עשה אותם. איזה מין משפט זה? הרי הוא משפט ריק ,ברור לכל הוא הדבר. אבל אין זה כך. בריאה היא לא פעולה ארצית, היא איננה יצירת יש מיש. השמים והארץ נבראו במחשבת האלוהים, ובאותה העת נוצרו במרחב המוכר לנו בשם עולם. כלומר, על פי קריאה זו התורה מייחדת (מביאה לידי ייחוד גמור), בין מחשבת האל (זו בריאה) לבין הופעת הדברים במוחש (עשייה). המחשבה על הדברים בעולם הבריאה, היא הוצאתם אל הפועל בעולם העשייה, העולם שלנו. ולכן יש לציין ביותר שהשמים והארץ נעשו ביום בריאתם. דבר זה – שאין פער בין המחשבה לעשייה – ייקרא מלכות, באשר המלך – מחשבתו עושה ועשייתו נחשבת. יחשבו הקוראים כי ברצונם לבנות בית, להתחתן, לקנות מכונית, להביא ילד לעולם. כמה זמן יעבור מרגע המחשבה ועד לביצועה. הלא לצורך עניינים פשוטים בתכלית הפשטות יעבור פרק זמן בין הגייתם לבין הוצאתם אל הפועל. אבל אין זה כך אצל ההוא. עולה גם השאלה האם המחשבה בוראת מציאות, או להיפך – שהרי אפשר גם אפשר לקרוא את הפסוק כמו אומר שהשמים והארץ נבראו ביום שבו הם נעשו. כלומר – קדמה עשייה לבריאה, בבחינת נעשה ונשמע. קודם עושים את הדבר, ורק אחר כך שומעים אותו, משיימים אותו, מתבוננים בהשלכותיו. וגם כך נוהג העולם, לפעמים.
כאן עולה דבר גדול: אם המחשבה קדמה לעשייה, הרי שעלו במחשבה השמות שמים וארץ (והסדר חשוב), ונקראו (אחר כך) ארץ ושמים. ואם קדמה העשייה למחשבה, קרה להיפך: נברא איזה דבר, ואז נקרא ארץ, נברא איזה דבר, ואז נקרא שמים. (ויש גם מקום לומר שנבראו מיניה וביה, כי בלא ארץ אין שמים). כך שהדברים רומזים הדבר כי השמים קרובים למחשבה (כי בתחילת הפסוק שמים קודמים לארץ), ואילו הארץ קרובה לעשייה הפיסית, אל הגוף (כי בסופו ארץ קודמת לשמים).
[מעבר לכך מפליא ביותר הוא הדבר, שגם כך וגם כך, שמרו הדברים על שמם. למשל, אני רוצה ליצור כלי שיסייע לי לחפש אחר אינפורמציה באופן יעיל. אני חושב כיצד יש לגשת אל הכלי, מה יהיה הקו המנחה בצורה שבה הוא יפעל וכן הלאה, אני מנסה לפתור עוד ועוד בעיות העולות בשלב התכנון. אני אפילו קורא לזה בשם: Back Rub. זה היה השם הראשון של גוגל. ואחרי שזה בא לעולם, השם השתנה. הוא לא מה שהיה בשלב המחשבה. זה לא תמיד התהליך, אבל זה קורה הרבה. ולהיפך: נעשה איזה דבר. נניח הורגים הרבה יהודים. אחרי כן תעניק לו המחשבה שם. שואה. השמדה.]
ואילו כאן ראינו שכאשר חושב המחשבות עושה איזה דבר, הרי שהמחשבה והעשייה אחוזות זו בזו בלא הפרדה כלל, ושם הדבר אינו מנותק מהווייתו לעולם.
זה בדיוק פירוש המילים ה' אלוהים שבפסוק: השם (י-ה-ו-ה) אינו מנותק לעולם מהוויתו (א-ל-ה-י-ם), והשם עצמו הוא ההוויה.
כעת, אם נשוב ונפרש את המלים שמים וארץ כתודעה וגוף, הרי שנקבל איזה מבנה אנושי, וכבר יכול הקורא ויכולה הקוראת להמשיך מכאן בעצמם, אל עצמם.

וחסרונות במקומם יימלאו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s