אין איל (בראשית ב’, ה’-ו’)

א.ר.ו.כ

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבֹד את האדמה: ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה:

פשטם של פסוקים: ו' החיבור היא הפותחת את שני הפסוקים הללו, כך שעלינו ללכת אל הפסוק הקודם ולראות כיצד הוא מתחבר אליהם. יש לומר כי בתורה אין זה חוק ברזל ותתכן פתיחה של נושא חדש עם ו' החיבור, בלא שיהיה חיבור ידוע קודם לכן – ספר שמות למשל נפתח בו' החיבור, וכן נמצא הרבה מעין זה. ויש חיבור ודאי.
על כל פנים, שני הפסוקים מתארים את מצב העולם הבראשיתי. ומה טיבו של מצב זה? ריקנות. אין צומח, אין גשם, אין אדם. מה יש? אד שעולה מן הארץ והוא אשר משקה את האדמה. אולי, יש לומר, במקום האדם. ויש אמירה שמשתמע ממנה כי תפקיד האדם הוא לעבוד את האדמה.

התבוננות:
וכל שיח השדה… וכל עשב השדה מדוע מבדילה התורה בין שני אלה?הרי יכולה היתה לכתוב כי אין צומח כלל, מבלי להבדיל בין פרטים שבתוך עולם הצומח. אלא ודאי רצתה לומר לנו איזה דבר. ומה היא אומרת? וכל שיח השדה טרם יהיה, ואילו על עשב השדה אומרת: טרם יצמח. כלומר שיח השדה פעולתו היא הוויה – הוא מתהווה, ואילו עשב פעולתו צמיחה. מה משמעות הדברים? שבין הפרטים שקיימים בעולם בראשית זה, אין עדיין מערכת של יחסי גומלין והחלפת מידע. אין שיחה. יש רק קיום והווייה. כל פרט עומד על מכונו, שלם, אבל איננו יודע כיצד ליצור קשר עם הפרטים האחרים שסביבו. אין שיח. זו דממה מעיקה, דממה של חוסר וודאות, ואין היא נובעת משלמות הדברים. הרי התורה עצמה מספרת במקום זה כי לא שלמה המלאכה. בנוסף לכך אומרת התורה כי הצמחים עדיין לא צמחו. מכאן אתה למד שאפשר כי תפקידו העמוק של הצומח, מעבר להעצמת החושי (שהרי ריחניים הם, ובעלי טעם, וצבע) הוא לקשר בין הנבראים, ומכאן אתה למד מקצת איכותו של יצחק אבינו, שיצא לשוח בשדה. היה קושר קשרים בין פרטים שלכאורה רחוקים היו זה מזה, אולי. וכשבא בנו לבקרו אמר: ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו השם והיה יודע יצחק להבדיל בין שדה מבורך, שדה מאוחד, לבין שדה שאינו מבורך, ואין שם שיח, ואין שם איחוד. ועוד במקומו, אי"ה.
על כל פנים, זו ההבחנה שעושה תורה גם במקום שלנו. אין שיח, ולא זו בלבד, אלא שאין בנמצא אף דבר שישיח. ריקנות גדולה, שממה מוחלטת. וסיבה נותנת התורה: כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ. אבל דבר זה מוזר מאד הוא, ודורש הסבר. עוד לפני שאגיע לדבר המוזר, אשאל: מי לא המטיר מה?
אפשר לומר: כי לא המטיר ה' את אלוהים על הארץ. כלומר, האלוהים הוא הדבר המומטר, הוא הגשם, ואילו השם צריך להגשים את אלוהים על מנת שהארץ תצמיח. כלומר, ההוויה חייבת להוריד את האלוהים מלמעלה למטה, על מנת שיתקיימו חיים בעולם. והאין זאת פעולת האדם בעולם? הא לכם פירוש אחד. וגם הוא מוזר מאד. שהרי הגשמה אסורה תכלית איסור במחוזותינו. להגשים את האלוהות? למה לא, שואל השם? הרי השם והעצם מתאחדים בדבר. גם אנחנו שואפים בכל העיתים להגשים את עצמנו. האם מי מאיתנו הגשים? האם מי לקח את עצמו (אלוהים במקרה שלנו), והגשים אותו? ואם כן, הרי ששדהו פורח, ושדהו משיח, ושדהו צומח. ואם לא, הרי שהוא ככל האנשים, חולם על הגשמתו, אבל נותר בענניו. [הסבר: העליתי דבר האומר כי השם מגשים את אלוהים. ביהדות אסור להגשים את האל כלל. אבל זה לבני אדם. להשם עצמו מותר להגשים את עצמו. והגשמתו – הפיכתו למטר – היא הגשמת האלוהות את עצמה, ותוצאתה – נתינת חיים.]
עוד: אפשר לומר: כי לא המטיר השם-אלהים. כלומר ה' אלוהים זה אחד, מין דבר חדש שקוראים לו השם אלוהים, והוא לא המטיר. מה זאת אומרת לא המטיר? לא הוריד מטר. לא ירד גשם. אבל כאן אני חוזר לדבר המוזר שבא בתחילה: האם החיים הבראשיתיים זקוקים למטר על מנת להתקיים? הרי כל פרק א' אומר לנו כי אלוהים אמר והיה העולם. ולא כתוב כי אלוהים אמר, ואחרי כן ירד מטר (כזה או אחר) ואז הופיעו החיים. ומה לפתע פתאום נזקקים החיים למטר? והארץ – מה היא נזקקת פתאום?
ומכאן שדווקא פירוש א' הוא הקרוב יותר לרוח הדברים – שעל מנת ללבלב עליך להגשים את עצמך. אז תעלה הארץ (גופך, חייך, את/ה) חיים.
ואדם אין לעבד את האדמה כפשוטו, מצטרף החלק הזה לחלק הקודם, וכעת הסיבה שבעטייה לא צומחים צמחים אינה יחידאית, כי אם צירוף של שתי סיבות: א) לא יורד גשם; ב) אין מי שיעבוד את האדמה. התנאי הראשון הוא מספיק והכרחי ליצירת חיים, ואילו התנאי השני איננו כזה. כלומר, אם יתקיים התנאי הראשון לבדו, אזי יצמחו צמחים. לעומת זאת, אם יתקיים התנאי השני לבדו, הרי שלא יקרה דבר מבחינת הצומח. (מבחינת האדם יקרה גם יקרה, כי הוא מזיע את עבודתו וקרוב אל אדמתו, והוא מקווה ומתפלל ונותן את כל אשר לו. ומבחינת האדמה יקרה גם כן, כי היא תדע שהיא אהובה ומטופחת והיא תדע את השתדלות האדם בעבורה, ואת החריש, ואת הזריעה).
כלומר אלוהים קובע האם יעלו חיים באדמה, והאדם קובע איזה סוג של חיים יעלה. אם יזניח, יהיו אלה חיי פרא, וכל אשר יחזק מחברו יגבר. ואם יטפח, יעלו חיים מועילים וראויים, שמצידם יעניקו לאדם עצמו את אותם החיים בחזרה. כמעין חוק שימור: מה שהשקעת בי – בעבורך הוא.
כלומר, חילקנו למעשה את שני התנאים לטיפוסים: התנאי הראשון מקורו באלוהים – עליו להמטיר – זו עבודתו שלו, ואם לא ימטיר חיים לא יתקיימו. ואילו התנאי השני מקורו באדם. כמו אומרת התורה שעל מנת להוציא חיים ראויים, חיים טובים ומתאימים, על שני הגורמים, האלוהי והאנושי, לפעול יחד, כאשר כל אחד מהם מקיים את חלקו. כעת ניתן לחשוב כי החיים, משעה שהתהוו, הינם תוצאה של מאמץ משותף אלוהי-אנושי, והם אינם נתונים ביד האלוהים לבדו. מלים אלה מלמדות אותי עד כמה האמין האל באדם בשעה שבְּרָאוֹ.
ואדם אין אלה הן תיבות גדולות ועצומות ונוראות. הן אינן אומרות אדם הינו יש, כאשר יתפוס השכל, אלא מעניקות לו מעמד אלוהי באומרן: אדם הינו אין. והן מזכירות לכל מי מאיתנו את האין שהיה קודם לבואו, והאין שיהפוך להיות בבוא הזמן. ובין שני האיניים יורה לו התורה וקובעת: אדם.
אם נחזור על כל הפסוק הרי שנוכל לאפיין את תפקידי השניים: האלוהים עוסק בהצמחת העשב, והאדם מהווה את שיח השדה. שהרי בעת עבודתו, חזקה עליו שישוחח בענייני אדמה עם חבריו. גם מבנה הפסוק מעניק עומק נוסף לדברים: האדם ותפקידו מקיפים (נזכרים תחילה וסוף), והאל ותפקידו פנימיים (נזכרים באמצעו).
לעבֹד את האדמה אדם – לעולם יחיד ולא רבים. אין "אדמים". רק אדם אחד הוא, תמיד. וכביכול אין הטייה בנקבה. אבל יש. זו אדמה. ובה נטמן הזרע, ואותה על האדם לעבוד. איש את אדמתו, היא ביתו, היא חייו, אשת נעוריו, אהובתו.

ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה האדמה זקוקה להשקיה. זקוקה לנשיקה, להשקה (נקודה מגע אחת ויחידה). ובאשר אין חיים ואין אדם, יש רק אד. והוא בא להשקות את האדמה, והוא מבטיח לה הבטחות רבות, אני אשקה אני אדאג, אני אעשה, אבל הוא אד, ולא התגשם לכדי גשם, ולא המטיר, ולא עבד. ואף על פי כן היא נענית, כי זקוקה היא לו מאד, ולוּ תהי זו אשליה. כי אד – הבל הוא. והוא עולה מן הארץ, ולא בא מן השמים, ואין שותף לו. ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. לא נותן אל תוך האדמה, רק אל פניה. אד – אדם חסר מ' הוא. פניה – פנימה חסר מ' הוא. האד לא יכול להתייחס אל האדמה כאילו נושאת חיים היא, אלא ככלי בעבורו בלבד. ואילו האדם יכול להתייחס אליה כך, כפי שהיא, עמוקה, מלאת חיים, אוהבת.

עוד רבות יסופר, אם ירצה השם.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:
וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s