אין איל (בראשית ב’, ז’)

א.ר.ו.כ

וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה

פשט הפסוק: אחרי הפסוקים הקודמים המתארים את עולם בראשית הנטוש, ואחרי שאמר – ואדם אין יוצר ה' אלוהים את האדם. חומר הגלם הוא האדמה, העפר. בתהליך הייצור, שהוא מסתורי ונעלם לחלוטין, נופח האל נשמת חיים באדם. לא ברור מהי נשמת חיים זאת, ולא ברור כיצד התרחש תהליך הפחת החיים באדם. אבל ברי הוא כי התהליך אכן התרחש, ובסופו הופך האדם לנפש חיה.

התבוננות:
ויפח באפיו נשמת חיים. אפשר לחשוב על נפח, זכוכית או ברזל. אם נתחיל בזכוכית, הרי שהיא, בדומה לאדם, היתה עפר, חול. עפר חולי זה עובר תהליכים מסויימים, בעיקר חימום, ואז בא נפח הזכוכית, ומעניק נפח ליצירתו. כל שעושה נפח הזכוכית הוא לנשוף אל תוך החומר החם באופן מושכל. הנשיפה יוצרת כיס אוויר סגור בתוך החומר המותך, וכשהוא מתקשה – הרי לנו כלי: מסביב דפנות, ומבפנים תוך. מקום. מרחב קליטה, קבלה, איסוף, אחסון. ככל העולה על דעתכם. על מנת שיוכל לנשוף, הרי שעל הנפח לקחת אוויר קודם לכן. כלומר, הוא נושם באופן מסויים אל תוך דבר מסויים. עולה בדעתי שהאדם, אשר נרקח מן האדמה, עובר תהליכים מסויימים שאין הם מוזכרים בסיפור, ואז אחרי שיצר אותו, עושה האל איזה דבר מה. אפשר לחשוב כי בסוף תהליך הייצור היה מוטל בפני האל גוף מת ממש, נטול חיים לחלוטין ורק אחר כך בא תהליך ההפחה. ובכן, מה טיבה של הפחה זו? אינני יודע. אבל אם עשה האל דבר דומה לאשר עושה הנפח, הרי נפח את נשימתו אל תוך הגוף המת, ויהי האדם לנפש חיה. כלומר נשימת הבורא היא נשמת חיים, היא נשמת האדם, והיא זו אשר מבדילה את החי מן אשר איננו חי.
גם נפח המתכת מרקע מתכות אשר נחצבות מן האדמה. דבר יפה הוא זה – הריקוע – כמו רקיע – מתחיל בחומר אשר נאסף מתוך האדמה, ולבסוף נפרש מעל ראשנו ונקרא שמים. נפח הוא מיתוס. הוא המחשל. הוא המאלף את מתכות כדור הארץ, ונותן בהן צורה. טבעת, חרב, גביע, מרכבה. מתכת – שמה מעיד על כך שהיא ניתנת להתכה. אבל ודאי גם על כך שמקורה הראשון הוא פנימי, תּוֹכִי: מתוך – מתכת. היא באה מתוך כדור הארץ, מתוך השמש והכוכבים, מתוך תהליכים נוראי הוד, מורכבים לאינסוף, לוהטים, עד כי הבנתנו ניתכת בפניהם ומאבדת צורתה. אחרי כל התהליכים הללו שוקעות המתכות, שברובן הן כבדות, אל פנים הכדור, ומחכות שנים רבות רבות שיבוא אותו אדם, כורה וחוצב אשר יודע להפיח בהן חיים. יש בו באדם מן העפר, ויש בו מן האש, ויש בו מים רבים, ויש בו אוויר. וכל אלה עושים יד אחת על מנת לכבוש, לעשות ולייצר, כפי שנעשה להם בשעת יצירתם ככתוב בתהלים: באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה. כך שיש כאן מעין מעגל, ואינני יודע מדוע אני נמצא דווקא במקום שבו אני נמצא על מעגל זה, ולוואי וידעתי, ולוואי וידע כל אדם, מדוע הוא במקום שהוא. יש בזה מעין גאולה.
על כל פנים, הנפח הוא הקובע את צורת הכלי שיווצר. צורת הכלי היא הקובעת את תכלית הכלי, את אופן השימוש בו, את הדבר שלשמו נוצר. וכך יוצא לנו כי הבורא נושם אל תוכנו לא רק את חיינו, כי אם גם את תכליתנו. והוא מפרט אותה לאורך כל ספר התורה, אבל בראשית הדברים קובע: שלטון, כיבוש, תאווה, עבודה. וכאן בסיפור אנו נמצאים, שהרי אמר דקה קודם לכן, ואדם אין לעבוד את האדמה, ומכאן שעבודת אדמה, תהא זו אשר תהא, אחת מתכליות היסוד של האדם היא.
עוד: ויפח באפיו נשמת חיים. וברי כי ניתן לקרוא ויפח באָפיוׁ – כתיב חסר, שאם נמלאו נקבל: ויפח באופיו נשמת חיים. וזה איפיון של האדם, שיש בו כמיהה אינסופית אל החיים, אל נשמתם, אל הנשימה הבאה. עליו לעשות ככל יכולתו, על מנת לחיות את חייו במלואם בכל העיתים. דרישה זו קשה היא עד מאד, ורובנו בדור זה, כמו גם בדורות קודמים, נכשלים בה, ומעדיפים להעביר את חיינו בנוחות, תוך התאמה אל הסביבה. זה חבל. אני מבין זאת עד מאד, אבל זה חבל.
תיבת באפיו מחייבת הסבר, שהרי כמה אפים לו, לאדם? אף אחד? רק אומר כי משמעות אחת של אף היא הרגילה, איבר ההרחה. משמעות שניה היא פָּנִים. ומשמעות שלישית היא כעס. האם נפח בריחו? בפניו? בכעסו? אולי בכולם. ויש לבדוק עוד.
עוד: נשמת חיים כתיב, ובין היתר פירושו: נשמה של חיים. בכלל, תיבת נשמה נחלקת יפה מאד לשתי הברות – נש/מה, וכל אחת מהן גלויה, ושתיהן יחד מספרות: הנשמה היא המהות של בן האדם, של האנושי. נשמה היא בחינת המה של נש/אנוש. ומה זה? זה חיים. זה תורה. כי התורה תורת חיים היא, בדיוק כפי שנשמה נשמת חיים היא. והתורה גדולה מן הנשמה, והיא היא הנשמה, וביושבי לכתוב שורות אלה נגלה בפני שוב, כי התורה היא הנשמה, וכי אותה הפיח הקדוש ברוך הוא בתוך האדם שברא, וכי היא חייו ואורך ימיו, ועץ חיים היא ממש.
ויהי האדם לנפש חיה. מתרגם המתרגם: רוח ממללא. כלומר רוח מדברת, ועל פי פירושו הדיבור והמחשבה הם אשר מעניקים לאדם את אדמיותו.
ואני מסכים עד מקום כלשהו. אינני בא לחלוק עליו. שהוא ידע ואני אינני. ובכל זאת אומר אני נפש חיה לא כח הדיבור הוא לבד, כי אם התאווה הבלתי נודעת אל החיים. אינסופית היא ועצומה, והיא אשר דוחפת אותנו למלחמות, לאהבות, לכעסים ולשנאות, לרדיפת ממון, ליצירה, לקודש, למנוחה, לכל אשר יקרא אנושי, ולזה אין סוף וקץ ותכלית. את תיבת נפש אפרש כהתכה של שתי תיבות זו לזו: נפח אש. כלומר, כאשר הפיח באדם נשמת חיים, הרי נפח בו אש, ולאו דווקא אוויר. תיבות נפש חיה יקראו אם כן כך: נפח בו אש חיה (ולא אש מתה), נפח בו אש יוצרת אש בוערת אש שורפת אש, נפח בו אש מיטיבה ואש מזיקה, אש שחורה על גבי אש לבנה, נפח בו מאש הסנה, הגדולה באִשִּׁים, שאין לעמוד בפניה, רק הסנה לבדו יכול לה, שהסנה בוער באשו שלו, יונק הוא מן החיים והם לו חומר בעירה, כי אתה חומר הבעירה לנו, ואתה אינך כלה לעולם. הוא ישראל, הסנה: בוער באש ואיננו אכל.
חיה פירוש יוצרת חיים. אשה בשבתה על המשבר קרויה חיה. כך הוא הדבר, ואין חילוק בזה. ומכאן – נפש חיה – נפש יוצרת חיים. זה כח החיים – בחיבור שבין הנפש לחיה, חיבור שחייב לעבור דרך הנשמה, ובלא זו לא תתכנה השתיים.

וייצר ה' אלוהים את האדם. כל הפירושים הקיימים עומדים על עומדם ואין אני חוזר עליהם. מוסיף: ה' אלוהים צר הוא לאדם. אויב. מציק. פוגע. מסרס. מקשה. מתיש. משגע. מחבל. במלה אחת: מחשל – צר לו צורה. וכך אנו חוזרים אל ההתחלה, אל הזכוכית, אל הברזל, ואל האמן המפיח בהם חיים, צר אותם לכדי כלים. ומשזכה בעזרת ה', (כמו עזרת נשים/עזרת גברים – עזרת ה' המקום בו עומד השם), יודע סוף סוף האדם את קונו.

ועוד: האדם תופס מקום הוא. השם – מקום אין לו. צר לו לאדם בתוך השם. צר לי מאד. ועוד מעט ירחיב. אמן.

ולבסוף, תיבת וייצר המצביעה על היותו של אדם בן לעולם היצירה. שארבעה עולמות הם, והפרטים נחלקים בין עולם הבריאה לעולם היצירה לעולם העשייה. במקום שכתב ויעש, הרי עולם עשייה (ויעש אלוהים את הרקיע, ויעש אלהים את חית הארץ למינה). ובמקום שכתב ויברא הרי עולם בריאה (ויברא אלהים את התנינים, ויברא אלהים את האדם בצלמו). ובמקום שכתב וייצר – ובכן, עולם היצירה. וזה נאמר באדם לבד. ויש להוסיף כי הכל כלול בבריאה (שורש ראשון שבתורה – ברא-שית-ברא; שלוש אותיות ראשונות של תיבה ראשונה וגם תיבה שניה), ועל כן נחלק לתת מחלקות – עשייה דבריאה, יצירה דבריאה, בריאה דבריאה. והאדם – מתייחד בכך שהוא כלול מכולם. זה מותר האדם, זה ייחודו, זה כחו הבלעדי, זו הסיבה לשפלותו ולגדלותו, הטעם לכוחות הסותרים הפועמים בו בעוז, ללא הרף, מראשיתו ועד סופו. (תוספת: י"ב אב, התשע"ד)

שבח והודיה לאל עולם על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי ה' הנאמנים.
השיר והשבח לחי עולמים התהלה והתפארת לחי עולמים.
גוף הפירוש נכתב באור ליום רביעי, י"ט בטבת התש"ע, שבת שמות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s