אין איל (בראשית ב’, ח’)

א.ר.ו.כ

ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר:

פשט הפסוק: ה' אלוהים, שהוא הכח הפועל בחלק זה של סיפור הבריאה, ממשיך בפעולותיו: הוא נוטע גן במקום הקרוי עדן, ובגן הזה מניח את האדם.

התבוננות: ה' אלהים השם וההוויה אחוזים זה בזה. בחלק הראשון של סיפור הבריאה מספרת התורה על אלוהים הבורא. היא אינה מעניקה לו שם. בחלק זה, קנה המידה גדל באופן משמעותי, ואנו חוזים בארועים קטנים יותר ופרטניים יותר של ההתרחשויות – לא נבראים ארץ ושמים או שמשות וכוכבים. הבורא נוטע גן. כלומר אנו מתקרבים אל הארועים שעד כה נצפו מרחוק, ומורשים להתבונן בפרטי הפרטים של הבריאה. אחד הפרטים שאליהם אנו נחשפים הוא שם הבורא. התורה מזהה את ה' אלוהים עם אלוהים, וכך מתוודע הקורא, תוך קריאה, אל שמו של הבורא. מעניין לציין כי השם הראשון שניתן בתורה הוא אדם, ואילו האלוהים נחשף בשמו רק לאחר מכן. כאילו אומרת התורה – ספר זה נועד לבני אדם, שהרי זה ספר תולדות אדם (ה', א'), והאלוהים רק גיבור משנה הוא.
פרט מרהיב שמתגלה כאן הוא זה: במקרה של האדם השם והווייה זהים זה לזה. כלומר: האדם נקרא אדם, והוא אדם. הוא ושמו אחדים. ולא זו בלבד, אלא ששם זה מן השמות המעטים שאין בהם ריבוי, ואין הוא מופיע לעולם כ"אדמים". אבל כשאנו באים לבחון את האלוהים, אנו מגלים כי השם והוויה שונים זה מזה: יש את הוויתו, כלומר מה הוא. והתשובה: הוא אלוהים. ויש את שמו – והרי זה שם הוויה. בקיצור: הוויתו – אלוהים, ושמו: הוויה. כך שאלוהים מציג מעגליות מושלמת, אחדות שאינה נרתעת מריבוי. היא כה בטוחה בעצמה, עד כי היא מציגה את עצמה ברבים – אלוהים. לעומת זאת האדם בורח מפני הריבוי, קורא לעצמו בשם אחד, מציג את הווייתו באותו השם, ומונע את אפשרות הריבוי. פרט זה מסביר יפה יפה את פחדו העמוק של האדם מפני הריבוי, ואת הניסיונות לחמוק ממנו. כל הניסיונות עולים בתהו, והם הם שמייצרים את הריבוי הבלתי נמנע, ומכאן את הגיוון האינסופי בחיינו אנו. אפשר כמובן לומר כי לא האדם קורא לעצמו בשם, ולא הוא שמציג עצמו כך. אז יהיה זה בחזקת ההתכוונות האלוהית, שקבעה עבור האדם את האחדות כרעיון עליון. אבל על מנת לסבך את הדברים קורע האל את מסכת האחדות של האדם, ומפזר אותה לכל עבר. כעת האדם צריך ללכת ולגלות את מקורות אחדותו, ואלה הם החיים. רעיון זה יוצר אירוניה גדולה, טראגית לפעמים, בין האדם כפי שבראו הבורא, לבין האדם כפי שחי את חייו בעולם, בגלל הבורא. טרגדיה זו יוצרת מצבים כה יפים וכה נוגעים, לצד עליבות גדולה וריקנות לאין קץ.
אם כן, שמו והוויתו נוטע גן: ויטע ה' אלוהים גן בעדן. כלומר במקום הקרוי עדן, וגם בעדן – באופן עדין. כך שתיבת בעדן מייצגת שם פרטי (מקום), וגם תואר פועל (כיצד נטע). נטיעת הגן התרחשה בעדינות. הפכה של המילה עדין הוא: גס. גס עניינו מוות – לשון גסיסה. כך שנטיעת הגן בעדן מרמזת, בעדינות גדולה, על כך שאותו מטע מסתורי – גן של חיים הוא. ובאמת בהמשך מגלה התורה כי עץ החיים נטוע בתוך הגן.
מקדם. ה' אלוהים נוטע את גנו מקדם. אם נחזור לכך שתיבת בעדן מייצגת שם מקום הרי שתיבת מקדם יכולה גם היא להתייחס לכך, ולהיקרא כפסוקית המתארת את המקום: בעדן אשר ממזרח. אבל אפשר גם לקרוא אותה כפסוקית זמן – בעדן, אשר עתיקת יומין היא, ישנה וקדומה מאד.
דבר זה חייב להפתיעני, כי הרי הבריאה חדשה היא, והכל אך נולד והונח במקומו, ואיך זה ייתכן שכבר קיים מקום כה עתיק, קדום? הרי אפשר לקרוא את הפסוק כאילו אומר – עוד לפני שברא את העולם, מקדם (קודם לבריאה), נטע גן. ולאחר הבריאה הניח בגן הזה את האדם. אבל אני לא קורא כך אלא: במחשבה. במהלך הבריאה גילה ה' חלק ממחשבתו. חלק זה, הגלוי, בא לידי ביטוי בעולם, בנבראות. חשוף הוא לעינינו. אבל חלק לא גילה. ואת החלק שלא גילה חשב קודם לכן, מחשבה קדומה היא, ונצח שלם נחשבת היא אצל הבורא, כמו גם המחשבות האחרות, שהוא אין לו זמן, וזמן לו אַיִן. ואף אם נמדוד חלקיקי שניות בין פרט אחד שנחשב לפרט שבא אחריו, נצח שלם הוא. לכן נטיעת הגן היא נטיעה שבמחשבה קדומה, היא נטיעה במציאות הלא גלויה לנו: הלא-מודע.
ושם, בגן הנעלם, הטמיר, שם את האדם אשר יצר.
ולא אומר ברא אלא יצר. ובונה את הפסוק כך שאפשר לקרוא את שלוש התיבות ברצף: האדם אשר יצר. פירוש: האדם היוצר נמצא בתוך הגן. כאשר בני אדם יוצרים, מפיחים חיים באין, מביאים דבר חדש אל העולם, הריהם הולכים אל אותו הגן העתיק, הנטוע בעדן, מקדם. רמז נפלא הוא זה ומפתח ליצירה, ומעודד כל אחד באשר הוא אדם ליצור, לפרות, להרבות, לעשות. בקדושה ובעדנה.
אנו מברכים את ברכת אשר יצר ואומרים: אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים. זוהי ברכה ששורשיה עתיקים ביותר, והיא הולכת עד ליצירת האדם והנחתו בגן העדן. זוהי עדות ונחייה: על מנת שנוכל ליצור עלינו להיות נקובים, חלולים. רק כך נוכל להעביר את יצירתנו מבפנים החוצה, מן האין אל היש. וכאן רומז כי עלינו לפנות אל הנקבי שבתוכנו, אשר שוכח. מן השכחה הזו, תהום הנשיה ייוולד דבר מה חדש, שלא היה קודם בעולם. על כן הזכר זוכר, והאשה נושה, ושניהם נחוצים לתהליך היצירה. ואומר דוד בתהלים: ושרים כחללים כל מעיני בך (פ"ז, ז'). הוא מזכיר את החלל, פנימי או חיצוני, הנחוץ על מנת להיות במצב של יצירה: שירה, ריקוד או הגות.

הלל ושבח לה' על חסדו.
ומה שהחסרתי יושלם בעזרתו.
אמן כן יהי רצון.

וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s