אין איל (בראשית ב’ ט’)

א.ר.ו.כ

ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע:

פשט הפסוק: האלוהים מצמיח בגן אשר נטע עצי נוי ועצי פרי. שני עצים מוזכרים בשמם: עץ החיים – עליו נאמר שהוא בתוך הגן, ועץ הדעת – עליו נאמר טוב ורע.

התבוננות:
החטיבה שבה אנו נמצאים היא אל זמנית. לא רק בשל ההוד וההדר הקבועים בה, אלא מפני שהיא אינה מתייחסת לשום מסגרת זמן ידועה, למעט הציון יום. פעם אומרת: ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים (פס' ד') ופעם כי ביום אכלך ממנו מות תמות (פס' י"ז). ניתן להבין, מבלי להפליג בפרשנות, כי בפעם הראשונה מובנה של תיבת יום איננו מזריחה עד שקיעה, כי אם פרק זמן כללי, תקופה מסויימת, ובפעם השנייה המשמעות היא: כאשר. דבר זה ראוי לציון בנקודה זו משום שהפסוק מספר שה' אלוהים מצמיח את עצי הגן. פעולה זו דורשת זמן רב, כידוע לנו, אבל התורה אינה מתעכבת אפילו לרגע על הבעייתיות ואומרת רק: ויצמח. קריאה רגילה של הסיפור מחייבת את הקורא לגשר על הפער בין הידוע לו, לבין דבר התורה. על כן נרשם הסבר שהוא מעין זה: ה' אלוהים הוא כל יכול, הוא בעל הבריאה ומכוננה, וכאשר עולה מלפניו החפץ, הרי שהוא יכול להצמיח עצים בן רגע, בלא כל מאמץ.
אינני בטוח שכך הוא. אלא שנראה כי התורה באה ללמדנו עניינים רבים בתיבות המעטות שבהן היא משתמשת, והיא מוצאת לנכון לחזור על חלק מפרטי הסיפור, להוסיף מעט ולהחסיר הרבה, וכל זאת על מנת להעביר עוד מידע חיוני (ממש), אך לא לעכב את ההגעה אל המאורעות הבאים, שבהם האדם נוכח ופועל.
על כל פנים, בין אם נמשך תהליך ההצמחה זמן ארוך ובין אם רגע קצרצר, הרי שה' אלוהים הוא המצמיח את העצים. הצמיחה ממנו באה, ואליו היא הולכת, ואין עוד דבר בינתיים. שורש צ.מ.ח. לשון צמאון (צמ) אל החיים (ח), וכן יציאה (צ) מן המים (מ) אל החיים. וראשית צמיחה בצמצום דווקא.
ויצמח ה' אלוהים אומר בפסוק הקודם שם שם את האדם אשר יצר ועל כן מוסיף ואומר כי לא מעבודתו של האדם באו העצים הללו, אלא ממנו באו המה.
מן האדמה ויש לך לשאול: ומהיכן הצמיח? מן האש? מן האוויר? מדוע כתבה תורה תיבות אלה? אלא שיש לקשור בין הפסוק הקודם לזה, ולראות שרק מששם את האדם בגן אשר נטע, יכול היה לצוות על הצמיחה מן האדמה, כי אדם ואדמה כזכר ונקבה, ותנובה יכולה לבוא כעת.
כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל אלה הן תיבות תהודה, משום שהן מהדהדות את מה שצפוי לנו בהמשך: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל. האשה רואה כי טוב העץ למאכל, בדיוק כפי שכתבה התורה. היא רואה כי הוא נחמד להשכיל, ואילו התורה אומרת נחמד למראה, וכאן חרגה האשה מדברי התורה. וגלוי שבין הדיוק לבין החריגה עומדת התאווה – שנאמר תאוה הוא לעינים. האשה היא המתאווה הראשונה, וזה יפה מאד כי היא מעין החיים, ותאווה כרוכה באופן בלתי נפרד במוות. על כן עמוקה האשה מני עומק, שכן סתירתה היא סתירת החיים והמוות, ואילו האיש מקיים את סתירת היש והאין, ויחד הם מנסים להחזיק מעמד נוכח הבלתי בעל גבול וחשבון. (וברי כי נמצא כאן בחינת דבר עשירי לא תחמד ולא תתאוה, ועוד דברים טמונים כאן, אבל אין זה המקום עדיין, ובעזרת ה' יתברך יבוא במקומו.)
ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע אפרש כך: ה' אלוהים מצמיח עצים בגן אשר נטע. הוא מצמיח עצי נוי ועצי פרי, כאשר נאמר וכאשר ברור לכל קורא.
בנוסף מציינת התורה שני עצים בשמם: עץ החיים ועץ הדעת. עד כאן אין חילוק, ואף כי רבו הפירושים, דומים הם זה לזה, ואין אני מעונייין להעניק את אותו הפירוש שוב ושוב.
לפיכך אחלוק: שני העצים הללו – לא עצים הם, כי אם עצות. את שתי תיבות ועץ ועץ כל אחת במקומה כמובן, אנקד בפתח ואתן נקודתיים לאחריה ואז יתקבלו המשפטים הבאים: וְעַץ: החיים בתוך הגן. וְעַץ: הדעת טוב ורע. זוהי צורת משנה של יעץ, ומשמעותה – ויעץ עצה.
כלומר הוא שם את האדם בגן עדן, נוטע שם עצים, ונותן לו, לאדם, שתי עצות. האחת אומרת: שמע, החיים אשר אתה מבקש, ואשר אני מצווך לבקש, בתוך הגן הם. הגן גן חיים הוא, ופריון, כפי שראינו בתיבת בעדן בפסוק הקודם. אל תצא מן הגן, אם חפץ חיים אתה. ואילו העצה השנייה אומרת: אתה יכול לבקש דעת, אם תרצה. אבל דע – אליה וקוץ בה – בדעת יש טוב, ויש רע. ויתרה מזאת, לא זו בלבד שאמר בדעת יש טוב ורע, אלא אפיין את הדעת כמייחדת שני ניגודים, כסתירת טוב ורע, וזיהה אותה כך: טוב ורע. הדעת היא טוב ורע. כך שאם תבוא אלי דעת, תגלה את טוּבהּ (אחדות, חיים), ואת רעתהּ (פירוד, מוות).
וכאן עלינו לשאול: והרי גורש בסופו של דבר מן הגן, והחיים בתוך הגן, וכיצד ייתכן כי חי? התשובה היא פשוטה: אין המשמעות שבטלו החיים מחוץ לגן, אלא שאמנם בתוך הגן החיים, אבל מחוצה לו החיים והמוות גם יחד, וזה כבר סיפור אחר. התורה תדרש לדברים אלה במקומות אחרים, ועל כך אי"ה במקומו.

השבח והתודה לה' יתברך על חסדו הגדול הזה.
ומה שהחסרתי יושלם, בעזרתו, אמן, כן יהי רצון.

ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אין איל (בראשית ב’ ט’)

  1. mefareshet הגיב:

    עץ ועיצה-
    מהי עיצה?- היא כלי שעוזר לנו 'לצמוח'. לכן, מתאים שעץ יסמל עיצה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s