אין איל (בראשית ב’, ט”ו)

א.ר.ו.כ

ויקח ה' אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה

פשט הפסוק: ה' אלוהים לוקח את האדם, ומניח אותו בגן עדן. בדרך כלשהי מבין הקורא כי על האדם לעבוד בגן, ולשמור עליו.

התבוננות: פסוק זה מוזר מאד הוא. הרי נאמר קודם לכן בפסוק ח': ויטע… וישם שם את האדם אשר יצר. ומכאן שהאדם כבר בעדן, ואין צורך לקחתו מחדש ולהניחו שמה. אם כן, חייב אתה לשאול, מהו פסוק זה, מה חפצו, ומדוע בכלל נכתב.
מה עושה האלוהים? לוקח את האדם ומניח אותו. כך שהפעולה היא אישית. קודם לכן שם את האדם, מבלי לקחתו. פשוט שם אותו שם. וכעת לקח אותו. אולי לקח אותו אליו, נשאו בחיקו. אינני יודע, אבל נראה כי היתה איזו כוונה אישית. הסבר זה אינו מניח את דעתי כלל. אפשר שסוף הפסוק אומר מפורשות כי האדם נלקח: לעבדה ולשמרה. כלומר, לקח אותו לעבודה. קודם היה האדם נטול עבודה, וכעת הוא עובד. שכיר. עליו לעבוד בגן, לשמור עליו. מעניין. האם זוהי הפעם הראשונה שאדם יוצא מעצם קיומו, ועליו לדאוג לדבר אחר? ייתכן. אינני יודע. אבל עולה כי המקצועות העתיקים ביותר הם: גנן (או עובד אדמה), ושומר.
מעניינת ביותר היא ההתייחסות אל התיבה גן כאל שם עצם נקבי. לעבוד אותה, לשמור אותה. וזה מוזר מאד. ובכן, בכל סיפור הגן לא קיימת התייחסות נוספת לתיבה זו, אשר מעידה כי היא זכרית. תמיד נאמר גן, והנטייה היא לקרוא תיבה זו כשם עצם זכרי. זו רק נטייה, שהרי אין שום עדות מתוך הכתוב שאכן זוהי תיבה זכרית. למשל: לא כתוב גן פורח, או גן גדול או ירוק. רק כתוב: גן. לעומת זאת, בפסוק שאנו עוסקים בו כעת, קיימת התייחסות כזו, והיא נקבית.
מה משמעות הדבר? כדי לענות על שאלה זו נשאל קודם מה עניינה של תיבת גן לבדה. ובכן תשובה על כך נובעת מן השורש: ג.נ.ן, שמרמז על הגנה, התגוננות. לכן אנו שמים (או לוקחים) את ילדינו בגן, משום שהם זקוקים להגנה מרובה. ורק אחרי שנים אנו מעזים לשחררם מעט, ולאט לאט מוסיפים לשחרר, עד שליחתם המלאה אל דרכם.
אם כן, גן לשון הגנה, ובגן הזאת, גן העדן, המגן הינו האדם. הוא השומר והעובד. קיימת כאן התייחסות ראשונית לתפקידו של האדם הזכרי כמגן הנקבי, אשר בתוכו החיים, שהרי נאמר מפורשות בפסוק ט': החיים בתוך הגן. החיים בתוך הנשי, הנקבי. כך שעל האדם לעבוד את החיים וגם לשמור על החיים ואת החיים, שאצורים בנקבי ולא בזכרי. והנה אנו מגיעים אל אשר מבקש הפסוק לומר: אשתו של האדם היא היא גן העדן. חוה היא רק התגשמות גופנית של האשה הרעיונית (הרעיה), והיא השכינה, בדיוק כשם שאדם הינו רק התגשמות גופנית של הגבר הרעיוני, הכובש, הגבור, הוא אלוהים.
כך שאיש ואיש (כלליים, כל איש ואשה) נגלים לנו דווקא מתוך פסוק זה, הסתום, כמשל למערכת היחסים המורכבת בין האל לבין השכינה.

עוד: ויניחהו. לא רק הניח אותו כשם שמניחים ספל על שולחן, אלא הניח אותו כהנחה מחשבתית, רעיונית. ההנחה היתה אדם. המסקנה היתה: בן אדם. כלומר: הניח שלמות. אבל הסיק: אי שלמות. איש למות. וזו השלמות ממש, כי רק מתוך החיים ובדרך אל המוות, מביא האדם את עצמו אל שיאו. אם זכה. ואם לא זכה, יגלה שלא בכדי.
וכן: ויניחהו – הניח לו. עזב אותו לנפשו לראשונה מאז בראו. ושם אותו בגן, שם הוא מוגן. והוא – האלוהים עצמו, הלך לעבוד ולשמור. וזה פירוש חביב.

וגם בקצה הדברים ובקצרה מרובה: גן עדן – גן עד אין. שהוא עֵד לָאַיִן אשר ממנו נאצלו הדברים כולם. שהוא הגן שמגיע עַד הָאַיִן, אליו באים כל הדברים, וממנו הם יוצאים. אולי דרך אותם נהרות חתומים. ואחשוב בדבר.

גדלו חסדי השם, ואין עוד מלבדו, כי לו כל הארץ ומלאה.
ומה שהחסרתי יושלם בבוא העת, במהרה בימינו, אמן.

וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אין איל (בראשית ב’, ט”ו)

  1. sharon@israel הגיב:

    פירוש מרתק לפסוק. נקודת מבט חדשה. תודה רבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s