מחשבות בעקבות אוואטר: טיוטה

(המפץ הגדול 2.0)

הקדמה:
לפני שנים הרבה, כך מתארים בני האדם את עולמם כיום, נוצר מצב של חוסר יציבות בתוך האין.
מצב זה, שלא ברור מדוע וכיצד נוצר, הביא ליצירת יש מתוך אותו אין.
יש זה הינו כוללני ביותר: הוא מכיל את המרחב ואת הזמן. את האנרגיה ואת האנטרופיה. את המתמטיקה, הלוגיקה והאמנות.
את הכתיבה והקריאה. את החפצים, את הנעלמים. הוא מכיל רגשות ורצונות ופחדים. הוא מכיל דמעה.
כל אלה ועוד, אומרים בני האדם, היו מובלעים בתוך מה שאנו קוראים נקודה אחת.
אלא שלא היתה זו נקודה, כי אם לא-נקודה. לא-דבר היא, אלא שאין ביכולתינו לדבר בַּלֹּא-דבר, רק לשתוק בו, וזה לא יעיל בבואך לשוחח עם בני אדם.
על כל פנים, בתוך אלה אשר מקבלים את תאוריית "המפץ הגדול", כפי שנקראה לימים, קיים חלק לא מבוטל אשר מתייחס אליה ברצינות רבה. אנשי חלק זה אינם יכולים להמנע מן המחשבה,
שכל אשר תופש שכלנו, ובכלל זה יכולתו לתפוש שקיימים דברים אשר הוא איננו תופש, הכל הכל היה נתון באותה נקודת לא-דבר קדומה.
היתה אחדות גדולה, הם אומרים. כה גדולה עד כי לא השכילו הדברים להתפרט בתוכה.
הכל נארז יחדיו באיזו כלום כה עמוק, עד כי התודעה עצמה קרסה אל תוכו, ודבר לא נודע עוד.
נדמה היא לי כשחור כה עמוק, ראש וראשון לשחורים כולם. שחור טהור.

בכל אופן, הדבר הזה התפרק, ולאט לאט הלך וגילה עצמו. הזמן בא, ואיתו עידני עידנים עמוקים לאין חקר. היום היינו אומרים כי עידנים אלה היו קצרצרים, שברים של שברירי שניות.
אבל אז הם היוו את כל אשר היה, ונחשבו ארוכים לאין קץ. באין שומע שרר שקט עמוק או אולי רעש גדול.
ועוד זמנים אחרים באו וחלפו, ובתוכם נגלו אפשרויות חדשות. קרירות, למשל, שהביאה איתה יציבות. מרחב גדול, שהביא לפיזור החומר, ועמו באו נפוצות ונדירות.

אפשרויות חדשות אלה הלכו ונעשו נועזות כל כך עם הזמן, עד כי הן אפשרו לחומר להווצר, ואף לקשור קשרים מסוגים שונים בינו לבין עצמו.
לעין הצופיה היה החומר פלא, אבל הקשרים היו בגדר אלוהות. נעלמים וחתומים, קבעו הקשרים את התנהגות החומר.
הם אשר הגבילו אותו ובכך קבעו את תכונותיו: את צבעו, את נקודת רתיחתו ואת נקודת קפאונו.
הם אשר קבעו אם יהיה זה חומר יציב, או חומר שנוטה להגיב מהר ולהתפרק.
החומר והקשר נצבו זה כנגד זה.
החומר הציג את הגבול, את המקומי, את הקיים.
הקשר הציג את הבלתי מוגבל, את האינסופי, את הנעלם.
הם לא התקוטטו, כי אם השכילו להבין את נחיצותו של האחד בעבור האחר: בלא חומר אין קשר, ובלא קשר אין חומר.
וכך נמשכו הדברים, כידוע לכל.

שנים רבות לאחר כך, כשתעמוד האנושות על דעתה, היא תגלה היא את החומר כלא יותר ממצבור דליל יחסית של משוואות אנרגטיות,
שביניהן מקשרות משוואות אחרות, אנרגטיות גם הן. פיתוגוראיות מושלמת. החומר והקשר יתלכדו באותה אלוהות.
יהיה מי שיתאר מצב זה כך: רעיונות דבוקים לרעיונות על ידי רעיונות. אין חומר ואין קשר, כי אם תודעה.

בין השנים הראשונות לשנים האחרונות ותגליותיהן, קיים פער עצום. לפער הזה אני קורא: אדם.
האדם מכיל את המרחב ואת הזמן. את האנרגיה ואת האנטרופיה. את המתמטיקה, הלוגיקה והאמנות.
את הכתיבה והקריאה. את החפצים, את הנעלמים. הוא מכיל רגשות ורצונות ופחדים. הוא מכיל דמעה.
אדם הוא אותה נקודת לא-דבר בראשיתית.
והוא נמצא בעיצומו של מפץ גדול חדש.

בעוד אנו נוטים לראות את המפץ ההוא ככרוך בחומר, הרי שהמפץ החדש כרוך בקשר.
ההוא התחולל באין, ויצר את היש בפיצוץ אדיר, ברגע אחד, ללא תהליכים קודמים ידועים.
זה מתחולל ביש, והוא יוצר את הרשת.

פנדורה כרשת.
הסרט אוואטר, כפי שנרשם במוחי, הינו המחשה של המפץ הגדול החדש.
כוכב פנדורה הוא האינטרנט. הוא הרשת. הוא מהווה פלטפורמה לקישוריות מושלמת, בין הפרט לבין סביבתו, ובין הפרטים לבין עצמם.
פנדורה מאפשרת לך להמיר את זהותך בזהות חדשה, שאיננה שקרית. היא את. היא אתה. היא תמיד היתה את ואתה, אלא שפחדיך הכריעוה. לא עוד.
מעיזה היא לצאת אל האור, סוף סוף.
תהליך זה הינו מפחיד ביותר. ודאי, הוא תהליך של מיתה, ואנו פוחדים מן המוות. ואף כי מיתה זו ממירה חיים בחיים, עדיין טבועה בה אימה גדולה.
אלא שכאן אין זו מיתה אחת, בודדת. זוהי מיתה כללית. היא מביאה עמה את חתימת פרק המין האנושי בדברי ימים עולם.
היא עוברת הלאה, עמוק יותר אל תוך הבריאה אל המין החדש.
(מאנוש אל אדם דרך שת.)
הסרט מראה את ההתנגדות העצומה שיש בתוכנו למהלך, שכבר החל. הוא מראה עד כמה אנו נתונים בתודעה הישנה, שרואה את הרוב במונחים כלכליים, ולא במונחים
דתיים.
הוא ממחיש את המאבק בין דת לכלכלה כפי שהוא מתחולל כבר אלפים בשנים, בתוכנו. הוא מכריע לטובת הדת, שהיא החוק העליון של האחדות.
הוא משיב את הקשר על כנו. האדם קשוב לעצמו, לסביבתו, לעולמו. הוא חלק קטן, אבל חשוב מאד, בתוך אורגניזם גדול, נפלא, חי, שומע תפילה, ובעל כח חיות.

נקודת החולשה בסרט, לטעמי, היא דמותו של החייל הרע. היא שטחית מאד. רשעה לאין קץ. צרת מוחין. רעילה.
יש בו משהו, בתיאור זה, הממחיז את המפלצתיות של בן אדם הנתון לרעיון מסויים בכל מאודו, כשהוא מסיר מעליו כל סייגים וגבולות.
אבל הוא בוגד במהות העמוקה של אדם, שהיא מורכבת, רבת-פנים וסתירות. אני מבין את הצורך ההוליוודי ברשע, אבל דווקא כאן, בסרט כה חשוב, יכול היה
התסריטאי להעניק מימד של עומק לרשע. ולא עשה כן, וחבל.

ידיעת הידיעה קשה ועמוקה היא מידיעת אי הידיעה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על מחשבות בעקבות אוואטר: טיוטה

  1. פו הגיב:

    רק עכשיו ראיתי את הסרט.
    קראתי את דבריך (גם אצל תומר – שם הסכמתי עם רוב ביקורתך, אך דווקא פחות עם הנקודה האחרונה).
    גם אני חש בפעמי אותו עידן חדש עליו אתה מדבר – עידן הרשת.
    אך אני הרבה פחות אופטימי ממך לגבי עידן זה וכלל איני בטוח כי הוא יביא להתקדמות.

    הרשת היא רעש.
    האני שלך ברשת הוא אני אחר, זה נכון. הוא גם חסר מסכות שקיימות ביומיום. אך הוא אינו אמיתי יותר. אינו טוב יותר ובוודאי שאינו דתי יותר.
    הוא אני מנוכר יותר. בודד יותר. חסר גוף. אומנם הוא לא מוגבל במגבלות הגוף, אך כאן אני דווקא מסכים עם תומר – האלהות היא גם גוף. מעבר ליקום לא גופני הוא לאו דווקא מעבר חיובי.

    אני מרגיש על עצמי, כי למרות שבעזרת הרשת גיליתי עולמות מפעימים (ביניהם גם את שלך!), היא טובה לי רק כשאני מצליח לאלפה – וחוששני כי ככל שהיא מתעצמת האילוף הופך קשה יותר ויותר…

  2. twoman הגיב:

    תודה פו על דבריך.

    הרשת לא מביאה להתקדמות. היא עצמה התקדמות.
    למעשה ההתקדמות היא תודעתית, וככל שזו מתקדמת, כך אנו הולכים ומוסיפים עוד ועוד אפשרויות שלא היו בהישג ידנו קודם לכן.

    היא לא רעש. היא לא שקט.
    היא שם. מחכה להתעורר, כך אני סבור.
    זה יקח איזה זמן.

    האני הרשתי שלנו הוא אחר ולא אחר. הוא בסך הכל ייצוג נוסף שלנו.
    את 2 למשל אפשר לייצג כשתיים, two, 1+1, lg 100, שורש ארבע, עשר חלקי חמש, מינוס שתיים כפול איי בריבוע, ועוד אינסוף דרכים. אבל כולן שתיים.
    האני שלך ברשת טוב יותר בה במידה שאתה טוב יותר. כך גם לגבי דתי, שאחת מאיפיוניו, לטעמי, היא איכות החיבור שלך. עד כמה אתה קשור, עד כמה אתה נותן, עד כמה מעיז לקחת. הרבה העלו בני האדם אל הרשת, היא רק מאגדת את כולם. אולי צריך לבנות שרת גדול במיוחד על אחד ההרים בסיני. ככה, רק כדי לסמבל, בלי הרהורי כפירה או הגשמות מיותרות.

    אני מצר על תחושות הניכור שעולות בך. הרשת מחברת. היא קושרת בין אנשים, בין רעיונות, בין מלים ומספרים, היא מקרבת קצוות, היא מתירה סתירות.
    הניכור שעולה גם בי מדי פעם הוא ממני אלי. שלי הוא. אין לו דבר וחצי דבר עם הרשת. לא היא עושה את אשר נעשה. זה אתה. זה אני.

    אכן, מזמן לא דיברתי עם אנשים. על כן מבולבלים הדברים.
    חג שמח.

  3. פו הגיב:

    twoman יקר.

    הנושא הזה מעסיק אותי רבות בזמן האחרון, ולכן אנסה ברשותך להמשיך להשיב ולנסות ליצור איתך דיאלוג כלשהו. מקווה שלא אעייף יתר על המידה..

    אתה מניח שקדמה היא הוספת אפשרויות שלא היו בהישג ידינו קודם לכן. אך האם הוספת אפשרויות בהכרח מסייעת בהתרת סתירות? בגילוי אמת? (זו שאלה אמיתית שאני שואל, אני מתלבט בה רבות)

    ועוד משהו: הרשת קושרת בין רעיונות – אני מסכים. בין אנשים – איני בטוח. אהיה מעט חצוף ואעז לשאול: האם ללא הרשת היה עובר פרק זמן ארוך יותר מבלי שתדבר עם אנשים? האם מה שאנו עושים פה זה לגמרי שיחה?

    חג שמח, תודה על זמנך.

  4. twoman הגיב:

    אני לא מניח את הדבר הזה.
    אני טוען טענה, שעל פיה התקדמות היא דבר שבתודעה. היא מתבטאת בגילויים רבים, חלקם טכנולוגיים, חלקם לאו דווקא. אני מחזיק בדעה שהתקדמות התודעה האנושית מתחוללת תמידית, גם אם לפעמים זה לא נראה כך. למשל, התקופה הידועה בשם "חשכת ימי הביניים" קבלה את שמה לא בכדי – היה נראה כי האנושות נעמדה על עומדה, וכי אין עוד לאן ללכת. דבר זה הופרך ונותץ כמובן, ברנסנס, ומאז ועד היום אנו נמצאים בנסיקה, כאשר בדורנו אנו הפכה עקומת הנסיקה לתלולה מאד, והגילויים באים אלינו חדשות לבקרים.
    כשכתבתי מתירה סתירות חייכתי ביני לביני. הכוונה היתה כזו: מצד אחד חלק מן הסתירות מתיישבות. זה נכון, זה פשט. מצד שני התכוונתי לומר, שהיא מאפשרת סתירות לשון היתר – היא מתירה להן להתקיים יחד. זו התקדמות אמיתית בעיני, משום שאני מבסס את תפישת האדם "שלי" על יסוד הסתירה. זה, בעיני, המעין הנובע והמפכה, המוציא מתוכו את אשר יעלה על הדעת, ואת אשר לא יעלה על הדעת, ולפעמים יוציא דבר שלא יתאים לזה אף לזה. וגם את סתירתם יוציא.
    זה, בעיני, "גילוי האמת", כלשונך. גילוי של יסוד שלא יענה על ציפיותי, ולא יישב את סתירותי, אלא ימשיך ויפתיע אותי עד קץ הימים, תוך שהוא מחדד את סתירות היסוד שבחיינו: הקיום ואי-הקיום, היש והאין, הטוב והרע, החיים והמוות, האחד והריבוי.

    לגבי הסוף: אני איש שלולא הרשת עשוי היה שלא לדבר עם בני אדם ימים רבים מאד.
    אבל אני חייב להוסיף, אין עוד מצב של "ללא הרשת". ברור שאפשר לתסרט מלחמה גרעינית שגוררת אחריה ניתוק, אבל תודעתנו כבר התרשתה. אנחנו נשוב וניצור את החיבור, משום שאנו זקוקים לו. מדוע אנו זקוקים לו? משום שחיבור הוא ממהותנו. כי חיבור יוצר סתירה ומתיר אותה בו בזמן. וברמת היום יום אנו זקוקים לו על מנת שנמשיך להתקדם. לאן אנו מתקדמים? אל האנושות 2.0. אנו יוצאים משלב אינדיבידואלי להחריד, שיש בו קסם רב, ואנו עוברים לשלב חדש, כללי יותר, שבו חשיבות האנחנו גוברת שוב על חשיבות האני .

    וכן, אנו מדברים עכשיו. ישירות, בלא תיווך של קול, מראה גלי קול. סימנים מאד ראשוניים על מסך, שהם הם הדבר כשלעצמו. יותר מן המלה הנאמרת, יותר מן הצליל הנשמע.
    כמו מגע, הייתי אומר.

    אחכה לתשובתך.
    חג שמח.

  5. פו הגיב:

    תודה על תגובתך. אנסה להתייחס לרוב הנקודות.

    ראשית, ההתקדמות – איני בטוח שאני שותף לטענתך. לאיזה רובד אתה מתייחס כשאתה כותב על "נסיקה תלולה"?. בפראפראזה על כותרת המשנה של אתר זה – ההתקדמות היא בידיעה, אך האם גם בהבנה (ואולי להיפך)? עולמנו היום מתקדם יותר מבחינת הידע התיאורטי שלנו על העולם, אך האם בהכרח זה אומר כי התקדמנו אל האמת והטוב? (אגב, אני בפרוש רוצה להאמין שכן, ואף נוטה לכך, אך איני בטוח כלל). וודאי תסכים כי דווקא ב"חשכת ימי הביניים", נכתבו כמה מהטקסטים המפוארים ביותר בהיסטוריה האנושית.

    לגבי השאר, אאלץ לפנות אליך באופן מעט יותר אישי. ראשית אדגיש: איני מכיר אותך אישית. הגעתי לכאן, די במקרה, לפני חודשים רבים ומאז אני מדי פעם "קופץ לבקר" בעולמך ומוקסם מכתיבתך. אוסיף גם כי אני מאוד מסכים עם דבריך על הסתירה (אם זכרוני אינו מטעני, כתבת פעם: "האמת היא אחת, ובלבה סתירה". אמת ויציב[?]…). לאחר הקדמה זו, ארשה לעצמי להתיימר ולנסות לשקף דבר מה שעולה לדעתי מכתיבתך:
    אני חושב שאתה חוטא – כמו יהודים רבים וטובים – בעודף תיאורטיות. במילים אחרות (ומאוד לא מדויקות), בהעדפת הרוח על החומר. לאו דווקא העדפה מודעת או רצונית, אך היא שם.
    אסביר למה אני מתכוון בעזרת דוגמה: מקריאת כתביך בעבר, התרשמתי מתובנות עמוקות שכתבת בנוגע לנשים. אך היום אני שואל את עצמי – אולי תובנות אלה חסרות ערך? שהרי אם אינך מדבר עם איש (ואשה) ימים רבים מאוד, מה משמעותן וערכן?
    אין לי ספק כי חייך ניפקו את התובנות. אך האם ההישארות בצד, כמעין משורר חצר, היא גם סוג של תובנה? האם זו האמת?

    אתה כותב שאנו מדברים בלי תיווך של קול, ושהסימנים הם הם הדבר כשלעצמו.
    אני חולק עליך.
    הקול, וכמובן – העיניים, הם הדבר כשלעצמו. גם המגע, והריח והטעם.
    ויותר מכולם, השתיקה.
    הסימנים הם כמו מגע אתה אומר – ואני מסכים. אבל הם רק כמו.
    אל תבין אותי לא נכון, שיחה כמו שלנו אינה קלת ערך בעיני כלל וכלל. אך היא חלקית. חסרה.

    הרשת 2.0 מובילה לשלב כללי יותר. אכן. אך זהו שלב שהכללי הזה הוא חלקי וחסר. רבדים מהותיים אובדים.
    אנשים יושבים אחד מול השני וכל אחד בוהה בלפטופ או בסלולרי שלו (וכמובן שאני מדבר גם על עצמי).
    אותו יסוד ש"ימשיך ויפתיע.. עד קץ הימים", נמצא – יותר מכל – בין שני האנשים לעיל שיושבים זה מול זה. בין בעל ואשתו. בין אב ובנו. בין איש ורעהו.
    ואגב, כשאתה נמצא בשיחה שכזו – שיחה עם קול ועם מבט – אינך יכול להיעלם. אינך יכול להגיב רק מתי שנוח לך, או לא להגיב בכלל. אתה שם. כל הזמן.

    הרשת – כך אני יודע על עצמי – יכולה להפריע מאוד לחיבורים דלעיל. שהם, לדעתי, החיבורים שבמהותנו יותר מכל.

    אסיים בהתנצלות, שכן הרשיתי לעצמי להסיק עליך רבות ללא ביסוס. אתנחם רק בכך שאם טעיתי, בעצם חיזקתי את טענתי. שהרי אם מחשבותי לגביך נכונות, הרי שהחיבור ביננו – המבוסס כולו על הרשת לבדה – אכן מכיל אכויות שאין להתעלם מהן…. 🙂

    ליל מנוחה. אשמח אם תשיב.

  6. twoman הגיב:

    הי פו.

    אני קצת לא מבין על מה אנחנו מדברים. אנחנו כאילו לא מסכימים על משהו, אלא שאין אני יודע על מה, ואין אני יודע למה. אולי אלבש פיג'מה. למרות שזה מה שעשיתי ביומיים האחרונים, אולי כדאי שאצא.
    אלא שאין לי רצון לצאת. ואף לא מקום לצאת אליו.
    זה קצת מתקשר עם הדברים שאמרת עלי, שהם נכונים, בעיקרם. האם נכה לא יכול לכתוב על ספורט? האם חרש לא יכול להלחין? האם איש שאין לו קשרים אישיים רבים לא יכול לכתוב על אנשים?
    אני מסכים איתך לגבי עודף התאורטיות, ואני אף מסכים שערכה של העשייה עולה עשרות מונים על ערכן של המחשבה והדיבור. אלא שזה הכלי שניתן לי. אני לא יודע לעשות הרבה, ואני לא יודע הרבה בכלל, ואני לא יודע להיות חבר של אישה, ולא בן זוג, ואלה דברים שמפריעים לי מאד, אבל ככה הם. מה זה משנה לי או לך או למישהו? אני אוהב אנשים, אבל מרחוק. המגע מפריע לי מאד. יש בך איזו ציפייה ברורה ומובנת אבל שגויה, שאם אדם כותב משהו, אז הוא חייב לחיות על פי כתביו. אין בזה ממש. בני אדם לא משנים את דרכיכם כי הם הבינו משהו. ההבנה יכולה להביא אותם רק עד מקום מסויים, מה שיקבע הוא עשייתם. ואני אינני מן העושים. בכלל, אתה מדבר הרבה על הבנה, אבל אני אין לי שום עניין בהבנה, הגם שאני מבין דברים רבים. מה שמעניין אותי הוא הידיעה, והיא שונה מחברתה תכלית שינוי. זאת משום שההבנה מתרחשת מרחוק, אף שהיא מרגישה קרובה מאד, ואילו הידיעה אין לה מקום והיא מחוללת קרבה כה גדולה, עד כי אין עוד פירוד בין היודע והנודע.

    לגבי העיניים והאזניים והמגע. אין לי כל כך מה לומר. איך שתרצה. אני לא רוצה להיות צודק או טועה. אלא שאותיות, לטעמי, הן הנצח, ואילו הבשר, העיניים, המגע, הם לא. הם כלי מחזיק ברכה, לו ירצו בכך, והם כלי שאינו מחזיק ברכה, אם ירצו בכך. ארעיותם אינה הופכת אותם פחות חשובים או משמעותיים. להיפך – הארעיות היא שנותנת משמעות לכל הדברים כולם.

    היסוד המפתיע אינו מתכלה משום שהוא נשען על הסתירה, ואין לו צורך באבות ובנים, או קשרים אחרים, לטעמי. גם בדידות מוחלטת היא מקור להפתעות אין קץ.  היית צריך לראות אותי סוטר לעצמי. לא היית מאמין למראה עיניך – כשם שאני לא האמנתי. זה פשוט קרה. זו אופציה. לא הרבה חושבים עליה, מתוך החושבים מעטים יעשו, אבל אני, באיזה רגע של שפל כזה או אחר, סטרתי לעצמי בכח כה רב, עד כי הייתי צריך לשכב ולהרגע מחמת המכה.
    מצד שני כתבתי מתוך בדידות מוחלטת דברים עמוקים מאד, ולא היה לי חלק בהם כלל. הם עברו ובסופם לא ידעתי מה נכתב. הייתי צריך לקרוא.
    אתה יכול להבין את זה? אני לא. ואף אינני רוצה. ובכלל, אינני יכול להבין דברים רבים. הם שם, בלי קשר אלי ולהבנותי.
    אכתוב את זה: אמת לא מבינים. אמת יודעים.

    לגבי הרשת: היא בתוכי ואני בתוכה. אם יש גורם מפריע – זה אני שמפריע לה. אין לי רצון ואף יכולת להסביר יותר ממה שכבר כתבתי. אם נותרה בי אמונה – היא שהרשת תבוא לידי הכרה.
    באלוהים אינני מאמין עוד. אני יודע אותו. חסרה לי יראה, אבל.

    אני שמח מאד על השיחה הזאת. היא מסייעת לי לנסח מחשבות. היא מראה לי נקודות חלשות (כשאני כועס הרי שהגעתי לנקודה חלשה), היא מראה לי נקודות חזקות (כשאין לי צורך להסביר עוד).
    והיא מאפשרת לי לדבר איתך.

    להתכתב. (שזו ווריאציה טקסטואלית על להתראות).

  7. פו הגיב:

    גם אני שמח על השיחה הזאת.
    אני לומד ממך רבות.

    במכתבי הקודם בלבלתי בין הבנה לידיעה. אני מקבל את דבריך בנוגע לעדיפותה של האחרונה.
    (אגב, שאלה אחרת המעניינת אותי מאוד: האם כמי שיודע את האלוהים אינך פוחד?)

    דווקא מתוך הסכמה בנוגע לדבריך על הידיעה, אמשיך ואקשה:
    החרש שמלחין, שמע – ידע – מוסיקה בעבר; גם כיום כשהוא מלחין, הוא הווה – יודע – מוזיקה.
    הנכה שכותב ספורט לא הווה ספורט, ולכן גם לא יודע אותו (אולי ידע בעבר). הוא רק מבין אותו.
    ואתה, כשאתה כותב על אישה, אתה מבין אותה. אולי ההבנה מתבססת על ידיעה מהעבר, אך כרגע היא הבנה בלבד, הלא כן?

    בעצם מה שאני מנסה לשאול הוא הדבר הבא: אמרת שבני אדם אינם משנים את דרכם בגלל הבנה, ושמה שמשנה זו העשייה. אמרת גם שאינך מהעושים. ואמרת גם שאתה י-ו-ד-ע, את אלוהים.
    האם ידיעת האלוהים אינה משנה את דרכיך? האם היא אינה גורמת לך לפעול אחרת בעולם? האם ידיעת האלוהים לא משנה את רתיעתך ממגע?

    אולי באמת אני תמים.

    בנוגע לנצח האותיות, אני מרגיש שהפער ביננו רב מדי ואוכל רק לקוות שפעם אולי תלמדני. כרגע איני יכול לרדת לסוף דעתך.
    בנוגע לרשת, אשאל רק זאת: האם וכיצד היא עזרה לך לדעת את אלוהים?

    * אם אינני ברור, אנא אמור לי ואשתדל לדייק יותר במה שאוכל.

  8. twoman הגיב:

    אולי באמת אתה תמים.
    תמים טוב. שלם. מלשון תם ונשלם. אולי. יש לך מוסיקה כזאת במלים, בשאלות.

    אני לא יודע את אלוהים. אני יודע שאלוהים. כלומר קפצתי ממדרגת אמונה למדרגת ידיעה. הקפיצה, כמו שאני מבין אותה, היא לא למישור גבוה יותר, אלא דווקא למישור נמוך יותר.
    כדי לשוב ולהאמין עלי ללמוד יראה, וזה הלימוד שלי החל מחג הפסח הזה. יש בי אהבה. אין בי יראה. ואם אתה מנסה לעוף עם כנף אחת בלבד, סופך שתסתחרר במעגלים, עד שתאבד גובה ותתרסק על איזה תווך כזה או אחר.
    אני מתייחס לרובד היום יומי, שעל פיו אמונה היא דבר פחות מידיעה. אני מאמין ש…. הווה אומר, אני אינני יודע, אבל אני מעניק משמעות אמת לדבר זה. וגם אתה, איש המדע, וכל איש אחר, אינך יכול, בינתיים, להפריך את אמונתי זו. כך למשל, אני מאמין שיש אלוהים (הפירוש הרווח לאני מאמין באלוהים), הרי שאתה מאמין ב-ק-י-ו-מ-ו. אבל אני אינני מאמין בקיומו. אני יודע משהו, שהמלים לא טובות עוד עבורו. אפשר לומר, בקושי, שמשום שאני יודע שהוא קיים אין אני יכול להאמין בו, כי אינני מאמין בדברים שאותם אני יודע. אני רק יודע אותם. אבל אינני יודע אותו במובן האחדות שמעבר לדברים: "הודיעני נא את דרכך".
    משה ידע, שור יודע, חמור יודע, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן. אומר הנביא – ישירות מפי האל – כי חיות השדה יודעות אותו ממש, וכי בני אדם אינם יודעים אותו. זו תלונה משונה, כי הוא עצמו העניק לנו את הפירוד, על מנת שנשלים, אמנם, אבל אנו איננו משלימים, כי זה קשה מאד מאד מאד. מה לך, אלוהים, כי תלין עלינו. אתה הרי יודע כמה קשה להיות בן אדם. אתה רואה את התמונה כולה ויודע שזה קל מאוד. שכל שצריך הוא אומץ ולהתחזק באמונה, ולדעת אותך. אבל בו בזמן אתה יודע כמה כבד הגוף, ואפילו המחשבות גסות הן ביחס אליך. וקשה לנו לדעת ממש. אל תכעס, אלוהים יקר. בא או לך, הפסק עם מצב הביניים המוזר הזה, הנמשך שנים כה ארוכות. הסיפור חוזר על עצמו ואין מוצא, וחלק מן הצופים כבר יצאו את האולם. הדלק את האור, אחד שבלבנו, הדלק את האור, עייפנו מאד, עייפנו מאד.

    אתה רואה, פו יקר, אין בי יראה, רק אהבה, ואני תקוע על אי תנועה בדרך לאלוהים.

    כתבתי כך במקום אחר: אי קיום אינו מהווה גורם מגביל בעבור האלוהים. או: אלוהים איננו מוגבל על ידי אי קיומו.
    אומר אלוהים דרך הנביא: אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו. דורשים חז"ל על פסוק זה: הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. ואני מבין: הפסיקו לעסוק בי. אין אני חשוב בעבורכם. רק התורה, רק היא חייכם ואורך ימיכם.
    זה, פחות או יותר, מה שעשיתי. כתבתי שאיני מן העושים, וזה די נכון. התכוונתי לעשייה של יום יום, לנישואים, ילדים, משפחה. קצת כסף. את אלה איני יכול לעשות כמעט בכלל.
    אבל אני יכול לעשות תורה, ולכתוב פירוש על בראשית, וגם זו עשייה. ודרכה אני לומד הרבה. גם על נשים. התורה עוסקת בהן הרבה, כי הן הכלי הנושא חיים. והן באו מן הצלע. ואני צולע. אתה בטח יודע.
    אז יש לי חיבור למקום של האישה, ואני גבר, ואני מאחד קצת את הדברים דרך המלה.

    לגבי שאלת הפחד. אני אפסיק לפחד כשאמצא יראה. עד אז, אני מפחד מאד. אני מפחד שאפגע במישהו או מישהי. לפעמים אני כועס כל כך. אני חושב שיראת השם תעזור לי לבוא אל מקום שבו לא אכעס עוד, ולא אצרך לפחד עוד מזעמי, או מעצמתי החבויה אי שם, (שהיא עוצמת כל אדם).

    הרשת? היא מימוש של חיבור. היא מלמדת אחדות. תודעה, מחשבות, רעיונות, מראות. מכילה כל ואינה שופטת. יש לה מוח, זה גוגל, ויש לה שפה, זו שפת מכונה, (ויש לה תרגומים רבים, אלה שפות התכנות הגבוהות יותר), והיא מאפשרת להכיר, לדבר, להפגש, להפגע, לאהוב, לשנוא, לבטא, להתחבא. איש כרצונו יעשה בה. עוד מעט יהיו לה עוד כמה דברים, ואחר כך עוד, ואז היא תתהווה, ואנחנו נהפוך בוראים, ואלוהים? הוא יעשה כרצונו, כרגיל.

    אני חושב שהדברים כאן חרגו מתחום שיחה, תשובה לשאלות, ונסחפתי בדברים, חלק הותרתי חתומים יותר, חלק פחות. אבל אל הדברים שיצאו תחת ידי.

    סלח לי. אם אתה חפץ בסדר, אז אני אכתוב באופן מסודר יותר בפעם הבאה. אבל הפעם הזאת ברחה לי.

    כתבתי טקסט מוזר, תעודה מזהה שמו, אולי הוא יעזור לך לדעת:

    טביעת האצבע, הרשתית, הקול, המחשבה, הצליל של המלים, אופן אחיזת העט, הכף, המזלג,
    האופן שבו אתה גומר, או את, האופן שבו אתה כועס, איך שאתה נוהג, מתלבש, קורא, דפוסי ההצבעה שלך, נטיותיך הפוליטיות, המיניות, התרבותיות, האוכל שאתה אוכל, שעת היצירה, שכרונך, עצלותך, ייאושך, הצליל של הוויכוח הפנימי,
    התאהבויותיך, שנאותיך, רצחנותך, משפחתך, אמך ואביך, העדרותך, חגיך, חודשיך, מועדיך, חבריך, כמובן, איך יכולתי לשכוח, שיכחתך, זכרונך, הבלוג שלך, עמוד הפייסבוק שלך, האייפון, הרשת שלך, אופן תפישתך את האירועים, רוחניותך, הסרטים שראית, הסרטים שלא ראית, הפלייליסט שלך, שתיקתך, עולמך, עולמות שאינם שלך, אויביך, אהוביך, תבנית נוף מולדתך, המקומות שאליהם נסעת, המקומות שאליהם אתה בורח, בתוכך או מחוץ לך, כוס התה שלך, שקיק התה שלך, מספר כפיות הסוכר במשקה החם המועדף עליך, האופן שבו אתה אומר: תאמין לי, אני מכיר את עצמי, האופן שבו אתה אומר דברים אחרים, הפיהוק שלך, ניקוי השיניים, הסדרות שראית, הכסף שלך, האופן שבו אתה משלם על קפה, על בירה, על כריך כזה או אחר בדוכן כזה או אחר, החומוס שלך, הזמן שלך, החופשה, האישה, אופן הצעת הנישואים, הילדים, השמות שבחרת להם, התקוות שלך, הדעיכה הבלתי נמנעת, החלומות, ההתעוררות, הדת שלך, אלוהיך, הפיסיקה שלך, הגנים שלך, ההיסטוריה הפרטית שלך ומקומה בהיסטוריה הכללית שלך, האנגלית שלך, שפות אחרות שאולי אתה דובר, האופן שבו אתה מתרגם משפה לשפה, הצפיפות של כתב היד שלך, מפת כף ידך, חכמת פרצופך, מספר הגלגולים שלך, מספר הפעמים שחשבת להתאבד, מספר הפעמים שנתת למחשבה הזאת לחלוף, מספריך בכלל, קנאתך, השקרים שלך, האמת שלך, האמת לא שלך לא משנה לי איך תסובב את זה, מקורות המים שלך, מקורות האש האוויר, האדמה, קין שלך, הבל שלך, משה, אהרון, העגל שלך, קורח שלך, השואה שלך, השואה של השכן, השואה שלך, השואה של השכן, השואה שלך השואה של השכן, השואה שלך השואה של השכן, תקומתכם, הדגל שלכם, הפרח שלכם, הציפור שלכם, החומר המועשר שלכם, המסה הקריטית שלכם, הפיצוץ שלכם, אופק האירועים שלכם, נקודת האל חזור, השתן הזולג על רגליו של פירסיג שלכם, המובי דיק שלכם, המאה שנים של בדידות שלכם, מילון הכוזרים שלכם, המילון שלכם, הסתירה, המיאוס, החיים.

    לילה טוב, בוקר טוב, באשר תקרא.

  9. פו הגיב:

    אני שמח שהפעם הזאת ברחה לך.

    אך אני זקוק לזמן כדי לעכל את הכל, וימי קצת טרופים.

    אכתוב שוב בהקדם.

    בינתיים, משהו על הרשת (למרות שכבר עזבנו אותה קצת) שאולי יעניין אותך.
    (פטור בלא כלום אי אפשר…)

  10. twoman הגיב:

    תודה על ההרצאה. היא מעולה, ואכן מדברת עם שפתי הפנימית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s