אין איל (בראשית ב’, ט”ז-י”ז )

א.ר.ו.כ

ויצו ה' אלוהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות:

פשט הפסוקים: ה' אלוהים מצווה את האדם על האכילה: מותר לו, לאדם, לאכול מכל עצי גן העדן, למעט עץ הדעת, שאם יאכל ממנו, ימות.

התבוננות: זוהי הפנייה השנייה של האלוהים אל האדם, אבל הציווי הראשון. קודם לכן פנה אלוהים אל האדם (שהיה זוגי), וברך אותם לאמר: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ ואחר כך הוא מוסיף דברים בדבר המאכלים המותרים לאדם ולחיה: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה. כפי שפורש כאן, הפנייה הראשונה של האלוהים אל האדם כללה את הברכה על החיים – פריה ורביה – ואת הענקת הצלם האלוהי לאדם – שלטון, כיבוש ורדיה. בנוסף היא כללה את איסורי והיתרי המאכלות. כך שהפנייה הראשונה כוונה אל שלושת יצריו החזקים ביותר של האדם: תאוות המין, תאוות הכח ותאוות האכילה. אלה קשורים ביניהם ומאפיינים אדם מן הצד של התאוות והיצרים, אשר שורשיהם כולם חיוביים והם מכוונים גבוה גבוה אל החיים האלוהיים ממש.
מכל אלה תאוות השלטון לבדה קרובה היא לאלוהי ביתר שאת. מדוע? משום שתאוות השלטון של האדם איננה מכוונת רק כלפי חוץ, קביעת טריטוריה וגבול, ורצון לשליטה באדם אחר או ציבור אחר, אלא היא מופנית פנימה, אל תוך האדם עצמו. כך עליו לרסן את תשוקותיו, את אכילתו, את כעסיו ואת פחדיו. תאוות השלטון היא המפתח לצלם אלוהים ובו בזמן היא המפתח לשטן. אם יתגבר האדם על עצמו, יפנה אל האלוהי, ואם יתגבר על סביבתו בלבד, תוך שהוא זונח את שליטתו העצמית, הרי שיהפוך שטן בהכרח. ויש להוסיף בפשטות כי האלוהים אין לו עניין עצמי באכילה ובפריה ורביה, אבל שולט הוא ממהותו.
על כל פנים, הפנייה הקודמת תוארה כברכה, ואילו הפנייה הזאת מתוארת כציווי, ככתוב: ויצו ה' אלהים.
ויצו נפוץ הוא הפירוש האומר כי ציווי הוא לשון צוות. שמצוות מקיימים בצוותא, והן יוצרות צוות. אם כך, ניתן לקרוא את תיבות ויצו ה' אלהים על האדם באופן הבא: ויצו ה': אלוהים על האדם. ה' לבדו מצוות את אלוהים כנספח לאדם. אלוהים הוא הדין, השופט, שכל כוונותיו אמת וצדק. והוא מצטרף לאדם, שלאו דווקא כזה הוא. אולי מלא רחמים, וודאי מלא יצרים. לפיכך מצרף הגורם האלוהי הרחום (הוא השם) את האלוהים לאדם בבחינת סופר אגו. הוא המפקח, הוא החוק, הוא המוסר. כך יוצר השם מאבק תמידי בין האדם לבין האלוהים. במאבק זה יכול האדם לגבור על האלוהים. משמעות הנצחון הזה היא אסונית, כשאדם מאבד בעצם את צלם האלוהים, ונותר כבהמה בלבד, ונתון לרשעתו לעשות בו ככל העולה על רוחה. אבל אם נכנע האדם בפני האלוהים, הרי שאלוהים יסור ממנו מעצמו, והוא יצא לחפשי – חינם. מעתה ינהג את עצמו. ומנגד אומר כי אלוהים עצמו יקיים את מצוות שילוח קן, באדם שהוכיח כי הוא בר שילוח.
אפשרות נוספת היא מצוות אמירה. ככתוב: ויצו ה' אלוהים: על האדם לאמר. כאילו מצווה האלוהים על האדם לומר את התיבות הבאות: מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.. כך שניתן לראות בתיבות אלה את התפילה הראשונה שמצווה האדם לומר לעצמו בכל יום, כמעין כלל מנחה. מותר לי לאכול מכל העצים, אומר האדם לעצמו, אך אסור לי לאכול מעץ הדעת טוב ורע, כי מעשה שכזה יביא למותי. זוהי תפילה מעניינת ועלי לחשוב בדבר עוד. [פירוש זה מלא חסרים הוא, והם חיוניים לו. לא אוכל למלא את כל החסרים. חלק יווצרו מאליהם, בלא שאשים לב כי נוצרו, וחלק יווצרו ביוזמתי. ויהיו עוד שלא מסוג זה הם, ולא מסוג שני. עליהם לא אדע לומר דבר.]
אם נשוב לפסוק, הרי בפשטו אומר הוא: מותר לך, אדם, לאכול מכל עצי הגן. אחר כך בא הפסוק המסייג את האמירה הזאת:
ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. בפשטן אומרות תיבות אלה כי אסור לו לאדם לאכול מעץ הדעת טוב ורע. אנו רואים כי התורה אינה מפרידה את התיבות טוב ורע מתיבות עץ הדעת. הוא תמיד נשאר טוב ורע. מכאן עשוי לנבוע כי שאר עצי הגן היו רק טובים או רק רעים, ומותר היה לאכול מהם. נראה כי אין צורך לאסור אכילה מן הרע, על שום שרגש הדחייה כלפיו הינו טבעי. כמו כן נראה כי אין מקום לכל כך הרבה רע באותו גן עדן נפלא, ולכן סביר לחשוב כי הגן היה מלא עצי טוב, ורק עץ אחד הכיל גם מן הרע, ומפריו אסר ה' לאכול. בהקשר זה נוסיף כי לא נאסר על האדם לאכול מעץ החיים שעליו סופר לנו קודם. רק מעץ הדעת טוב ורע נאסר. ולפיכך ייתכן כי אכל מעץ החיים, אבל ארוע זה לא סיפרה התורה, משום שלא היה זה איסור. היא גם לא סיפרה כי הוא אכל שקדים תאנים ותפוזים. אכילה מעץ החיים לא היתה מעניינת ולא היתה יוצאת דופן. צריך כאן להוסיף כי על עץ החיים נאמר בתוך הגן, מה שמבדיל אותו מן העצים האחרים. אבל קריאת פשט נותנת כי כל העצים היו בתוך הגן, ומה שמחוץ לגן נותר מחוצה לו.
קריאה נוספת יכולה להבין כך: ומעץ הדעת טוב. ורע לא תאכל ממנו. כלומר מעץ הדעת מותר לך לאכול את הטוב, והרע אסור. כך שתצטרך להפעיל שיקול דעת, להיות בר דעת, על מנת שתוכל להבחין בין רע לטוב. ומשום שאינך בר דעת (כי לא אכלת מן העץ), הרי שלא תוכל להבחין, ולכן אני מטיל עליך איסור גורף. אבל זו רק קריאה, ואין לדעת.
וכאן אנו מגיעים לתיבות הבאות: כי ביום אכלך ממנו מות תמות. על פי הדברים שפירשנו קודם לכן, ייתכן שאכל מעץ החיים. אולי אפילו סביר. אבל מתברר כי אכילה מעץ הדעת מבטלת את פעולת עץ החיים,וביכולתה להביא למותו של האדם. אבל, ישאלו רבים, כשאכל האדם לבסוף מעץ הדעת – לא מת, אלא גורש מגן העדן.
אם כן, כיצד ניישב את הסתירה? לצערי אין כאן סתירה של ממש, משום שניתן לפרש את הפסוק כאומר: מרגע שתאכל מעץ הדעת תהפוך להיות בן מוות. קודם לאכילה ממנו אתה אלמותי, וחייך ימשכו בלא סוף. אבל משתאכל ממנו, מות תמות – תהיה בן מוות. הוא יבוא אליך, ויהרוג אותך באחת מדרכיו המרובות, וגם אם יתמהמה, בא יבוא.
עוד: אסור לנו להפריד את משמעות תיבת דעת מעצמה. יש לה משמעות של איחוד מיני, זיווג, שמטרתו יצירת חיים. כאילו אומרת התורה: כל עוד לא תנסה להביא חיים משלך, הרי שכח החיים ישכון בך, ותוכל לחיות לעד. אבל משתדע את אשת חיקך (היא גן העדן), יפסיק כח החיים לזרום בך, ויעבור הלאה, אל הדורות הבאים. אתה תיאלץ למות מתישהו.
לסיכום אומר כי הציווי שלא לאכול מעץ הדעת, מצית את הסכסוך הנצחי בין אדם לאלוהים אשר צוות לאדם בתחילת הפסוק במצוות ה'. וכבר ידוע כי האדם אכן יאכל מעץ הדעת, אלא שאלוהים מנסה בכל כחו ללמדו כיצד לבוא אל האכילה הזו מתוך קדושה והכרה בחיים, ולא מתוך תאווה, שמשרתת את המוות.
עוד: מפסוקים אלה אנו למדים כי האדם מכיל את כל הבריאה כולה, משום שכאשר חטא הוא לבדו ואכל מן הפרי, הפכה כל הבריאה כולה לבת מוות, וכל החיים נוגעו בו, במוות, במידה שווה.

השבח והברכה לחי עולמים על מילים אלה שבאו ממנו.
התהילה והממשלה לו עד עולם, אמן כן יהי רצון.

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s