אין איל (בראשית ב’, י”ח)

א.ר.ו.כ

ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו:

פשט הפסוק: אלוהים אומר כי לא טוב לאדם להיות לבד. הוא מחליט לעשות משהו בעבור האדם, על מנת לשנות את מצבו זה.

התבוננות:
לא טוב היות האדם לבדו באנו אל מקום ראשוני. לראשונה מאז בריאת העולם, כותבת התורה את הצירוף לא טוב. עד כאן הכל היה טוב או טוב ורע: שנאמר: כי טוב, ושנאמר טוב ורע. כמו כן היה זמן שבו לא נאמר דבר, לטוב או לרע, וזה ביום השני לבריאה. אבל כעת יש צירוף חדש: לא טוב.
כלומר לא טוב הוא דבר שאיננו טוב, כמובן, אך גם איננו רע. בנוסף, אין אנו נותרים שותקים נכחו אלא עלינו לציין את היותו לא טוב באופן פעיל, להכיר בכך שדבר זה איננו טוב. אם כן, הדבר הראשון בבריאה שאיננו טוב הוא היות בודד. מדוע מצב זה איננו טוב? משום שלבדו איננו מסוגל ליצירת חיים. ומעבר לזה, בפשטות גמורה, באמת לא טוב להיות לבד.
ברצוני להתייחס כעת לשני סיפורי הבריאה ולשאול את השאלה המתחייבת: מדוע שני סיפורים? דומה שדי באחד. אבל אם אמרה תורה את דברה באופן מסויים, הרי שכך הוא הדבר, ועלינו להתבונן בו. מובטחני כי ידעה תורה שיקומו בני אדם ביום מן הימים ו"יתפסו אותה" – הרי מתקיימת סתירה בין הסיפורים. אבל התורה חכמה מן החכמה, ויודעת היא את הסתירה, ואת סתירת הסתירה, שמן האַיִן היא, ואין לנו אחיזה בה כלל. וידיעת התורה את הסתירה מולידה חיים.
על כל פנים, הייתי מפרש את קיומם של שני סיפורי הבריאה כתיאור של הפער בין בריאת הרעיון, לבין בריאת המעשה.
בסיפור הראשון הכל קורה באמירה. לא מתקיים פער בין הציווי לבין ההתהוות, אין בעיות שעולות. הרעיונות, כפי שראינו, מכילים סתירה, כי היא חיונית לחיים, אבל לדברים הנבראים כמעט אין יכולת משל עצמם. הם אינם מצווים לפעול בגדר אחר מן הגדר הטבעי. כלומר – נבראו עצים, צמחים, בעלי חיים, ימים ויבשות. איש מאלה לא נדרש לעבוד או לשמור. זה לא ממהותם. אבל בסיפור הבריאה השני באה התורה ללמד את הפער שבין רעיון לבין הגשמתו. לפתע יש לעשות ממש: ליצור אדם, לצקת בו דמות, להפיח בה חיים, לטעת גן, לצוות על עבודה ושמירה. בנוסף לכך, החיים שיצר ה' אלוהים אינם מושלמים. הם באו בחסר, לבד, ויש להשלימם. מכאן ממש נוסח הברכה האחרונה: בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי. נבראו נפשות, נבראו חסרונות, ואלה גם אלה משמשים להחייאה, לחיים, ככתוב: להחיות בהם. ולא זו בלבד אלא שמציינת הברכה כי החסרונות הושתו על כל מה שבראת וכי החיבור בין הנפשות ובין החסרונות הוא הוא המחייה בעולם הזה. מתוך כך, ובאופן זה ממש, משתוקקת כל בריה להשלמתה: לחבר נפש לחסרונותיה. לפיכך נחתמת הברכה בתיבות ברוך חי העולמים: המברך מכיר בהיותו של הקב"ה חי החיים ומחיה העולמות כולם, בזמן ובנצח, במרחב ובנקודה.
עוד: נראה בפסוק זה שה' איננו הוגה את דברי הפסוק הזה בפיו, אלא מתקבל הרושם שהוא משיח בינו לבינו, מבלי לדבר את הדברים. אינני יודע מדוע נוצר הרושם הזה, שהרי כתוב מפורשות: ויאמר, בדיוק כמו בימי הבריאה, ולמרות זאת נראה כי הוא מדבר בלבו. אולי, אני מעלה השערה, נברא כבר האדם, ולכן אמירה קולית יכולה להשמע. וכבר דבר אליו, וצווהו על האכילה, ועל העבודה והשמירה. לכן נדמה כי אלוהים משיח בינו לבינו, ואינו מספר לאדם את מחשבותיו אלה. המחשבות יהפכו למעשים, והאדם יחוש אותם על סביבתו ועל בשרו, אבל הוא לא שותף כאן להחלטה ולמערכת ההנחות שקדמו לה. אינני יודע מדוע נחוץ לכתוב דבר זה, אלא שביקש להיכתב.
אעשה לו עזר כנגדו. בשלב זה איננו יודעים מה טיבו של עזר כנגדו זה. מן הפסוק הבא עולה כי עזר כנגדו הוא שם עצם. ממש כפי שבן אדם הוא שם עצם המורכב משתי תיבות. איננו חושבים על בן אדם כתאור של אחד מן האנשים, אלא כשם עצם נפרד, איש. כך בדיוק עזר כנגדו. אין זה תיאור של האשה. זה דבר כשלעצמו. ודאי שאם נפרק את הביטוי נקבל מושג נוסף על שם העצם הזה, מה מקורותיו ולאן הוא מכוון, (כשם שאם נפרק כל ביטוי או תיבה יתגלו בפנינו עניינים חדשים), אך יש לגלות ולזכור כי עזרכנגדו הוא דבר מן הדברים.
אעשה שתי דרכים לקרוא. האחת פשוטה, הטיית הפועל לעשות בגוף ראשון יחיד בזמן עתיד – אני אעשה. ה' אלוהים אומר אני אפעל באופן הזה והזה, ואעשה בעבור האדם איזה דבר.
הדרך השניה לקרוא את התיבה היא אֶעֲשֶׂה – כלומר, אהפוך להיות. אני, ה' אלוהים, אהפוך להיות עזר כנגדו. עזר מלשון לעזור, כמובן, וכנגדו – לשון נגיד מושל ומצווה. אעזור לו בכך שאהיה המפקד שלו, הנגד, המושל. וכמו כן, זה אשר עומד מולו, נותן משקל נגד, ובכך מעניק התנגדות המאפשרת התקדמות ויציבות.
יאמר מי שיאמר, אבל הוא לא נעשה עזר כנגדו, אלא הוא מביא את החיות, ואחר כך יוצר לו את האשה. על כך אענה: הרי זהו בדיוק ה' אלוהים בעצמו. כל הדברים הם השם אלוהים, אלא שהם ייצוגים חלקיים שלו. כך העצים, האבנים, חיות השדה, המים, האש, הכוכבים, החושך, הריק, היש, האין, האדם – כולם הוא והוא כולם, אלא שכל אחד מבטא את "הוא" באופן אחר, בהתאם לציווי. לכן כשאומר אֶעֲשֶׂה, מלמד ה' אלוהים כיצד הפך עצמו לכל אשר מצא לנכון, ולמעשה מלמד כי מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה (אין מקום פנוי ממנו).
עזר. אני חושב כאן על אליעזר עבד אברהם, אשר הלך למצוא אישה ליצחק. והרי הלך למצוא לו עזר כנגדו. אלי עזר כנגדו. וזה חביב, וגם שם את אליעזר במקום גבוה מאד. אני חושב כי משה קרא לבנו השני אליעזר, וידע כי העבד הראשון בתורה קרוי בשם זה. וכיצד זה קרא לבנו על שם עבד? כי עבדים היינו, וכי משה הוא עבד. אלא שעבד ה' הוא, ולא עבד ליצריו/מֵיצריו. ובתוך כך מכיר הוא בחשיבותה התהומית, הנצחית, המחייה של אותה עזר כנגדו, לכשתמצא לאדם, בפסוקים הבאים.

ואשר חסרתי יושלם, בעזר הנגיד המושל והמצווה.

השיר והשבח לחי עולמים
התהילה והתפארת לחי עולמים.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s