אין איל (בראשית ב’ כ”א)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה

פשט הפסוק
ה' אלוהים מרדים את האדם. בעודו ישן בא האלוהים אל האדם, פותח את בית החזה שלו, מוציא משם צלע אחת, וסוגר את בית החזה.

התבוננות
על מנת לפרש פסוק זה, ואלה שבאים אחריו, חייב אני לשוב אל הפסוק הקודם: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. והעלינו השערה שקריאת השמות היא היא מציאת העזר שכנגד. [והרי אומר הביטוי: לנקוב בשם, וכשהשם מנוקב, הרי שנמצא הפתח להכניס אל תוכו את הדבר אשר מבקש להכנס פנימה: החיים. וכל שם אשר נוּקב, הרי הפך לנקבה, והיא הכלי המכיל חיים. מהו זכר ונקבה? כאן מגלה השפה כי לזכור דבר משמעו להופכו לזכר, להחדיר בו את הזכרי, ואילו לנקוב דבר הוא להופכו לנקבה (ומתקיימת גם סתירת זכרון ושכחה, שזכרון מן הזכר הוא, ושכחה, הלא היא נשייה – מן הנשי באה. וחיבור זכרון ונשיה פורה הוא, ומביא חיים, שכן חוברות תכונות סותרות לכדי שלמות אחת: הזוכר שוכח עצמו בתהום הנשיה, והיא נזכרת בו וממנו, ואין הם נפרדים כלל באותו רגע קדוש, נצחי). על כן אומר אני: זכור את יום השבת משמעו: להביא את הכח הזכרי אל תוך הנקבה, המלכה, (מה שהופך את הזוכר למלך ממש, שכן זוכר הוא מלכה, ומי זוכר המלכה אם לא המלך?) ולהפוך את החיבור הזה שבין שומר השבת (הלא הוא הזוכר) לשבת עצמה, לחיבור מניב, לחיבור של חיים. ועל כן זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.]

האדם נוקב בשמן של כל החיות כולן, כמעט. מדוע כמעט? כי קרא שמות לכל הבהמה כלומר, לכל הבהמות כולן, ולכל חיות השדה גם כאן – לכל החיות שאינן בהמות (ויש לעמוד על ההבדלה שבין חיה לבהמה, ובעזרת ה' תמצא השעה הנכונה לכך). אם כן, קורא שמות לכל אלה ולכל אלה, אבל על העופות אומר: ולעוף השמים, ולא אומר לכל עוף השמים. ואינני מפרט כאן למה ומדוע, והשערות יש למכביר.
וממשיך הפסוק: ולאדם. אפשר לחלק את הפסוק כאילו אומר שהאדם קורא שמות לכל אלה, ולאלה ולכל אלה, כאשר ראינו זה עתה, וכן לאדם. זאת אומרת שנוקב בשם עצמו לראשונה אי פעם.
מדוע מציין פירוש זה את ההופעות הראשונות של עניינים מסויימים? משום שההופעה הראשונה של דבר משמעה תחילת הקיום הנפרד של אותו הדבר. ההפרדה איננה פשוטה כלל, באשר היא קורעת עצם עצמו של אחד – או קורעת דבר מעם עצמו – והופכת אחד לרבים. פירוש זה רואה את האדם כייצוג שלם של כלל הבריאה, אשר סתירה היא ממהותו. הבורא נטע בתוך האדם את כל הכוחות כולם – עד כדי כך שלם הוא האדם. אבל הבריאה לא נשלמה עוד: היא נשלמת אט אט, רק כאשר האלוהים והאדם גם יחד, מפרידים מן האדם את כל האיכויות שאינן מהותיות לו. הפרדה זו, שכרוכה בהתנסות ובכאב, נמשכת עד אשר נותר האדם עירום מכל, ואין לו אלא מהותו לבדה, עצם הלוז שלו. ואכן, בחטא עץ הדעת, שעוד רגע יבוא, מכיר האדם בעירומו – ואומר לה': כי עירום אנכי. כלומר, אין עוד עניינים אשר יכסוהו, נפרד הוא מכל הכוחות שנכללו בו אי פעם, ומכיר הוא בעירומו. הכרה זו היא המשלימה את תהליך ההפרדה שיוצר אלוהים באדם (ובעולם), על כן נאמר קודם לכן שהאל והאדם פועלים יחד להפרדת הדברים. ולא זו בלבד, אלא שהדבר הראשון שעושה האדם כאשר מכיר בעירומו הוא להסתתר. לשון סתירה וסתר. התורה מגלה ומסתירה כי הולך האדם אל כל אשר נותר לו – אל מהותו – ומתגלה כי מהות זו היא סתירה. אבל בור הוא עדיין, וצעיר לימים, ולכן מפחד – ואירא כי עירום אנוכי ואחבא. ובמקומו ובעזרתו נברר מהו ההבדל בין סתור וחבוי. רק לצורך השלמת הרעיון: הדבר שהשלים את עירומו של האדם הוא החטא. כך שבסיפור הבריאה הראשון השבת משלימה את הבריאה. ואילו בסיפור השני (וכאן אציין כי סיפור אחד הוא בוודאי, אלא שמגלה פנים לכאן ולכאן) החטא משלים את הבריאה. כלומר שם הושלמה הבריאה בכללות, וכאן מושלמת הבריאה בהפרדה מוחלטת.
דברים אלה גם מבהירים מדוע עלינו להתעכב כאשר אנו נתקלים בציון ראשון של איזה דבר.
ובכן, קורא האדם בשמו לראשונה, ואומר: אדם. נוקב הוא בשמו. ואכן עשה דבר גדול, אלא שלא מצא עזר כנגדו, כי נקיבת השם רק החלה את התהליך, וכאן מתגלה חסדו של הבורא: שנתן לאדם את הכח לנקוב בשמות החיים כולם, וראה מה קורה. וכאשר נקב בשמו שלו אדם, כאילו לא קרה דבר – לא מצא עזר כנגדו. אלא ודאי הוא שעל האדם לעבור תהליך נוסף מרגע נקיבת השם ועד הזיווג. ומה כאן החסד? חבוי הוא בעדינות התהליך, באיטיותו, בדקדקנותו, בְּמִשְׁכוֹ. הדברים מתחוללים אט אט, ובאים אל מקומם בעדנה ובשלום. אין כאן ריצה אל השלם, אלא גדילה איטית אל תוכו. (שהרי יכול היה לברוא את הכל בן רגע, מושלם וחסר חטא. רק שזהו אינו סיפורו של אדם, ומן הנמנע לספרו כסיפורו של אדם.)

ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם ויישן הרי אמרנו שתהליך מציאת העזר כנגדו בעיצומו. ומה עושה ה' אלוהים? מרדים את האדם. כמו אומר שהשינה היא הכרחית לתהליך. שאדם אינו יכול להשאר ערני בכל העיתים וודאי שאינו יכול לחשוב שערנותו תביאו למחוז חפצו. עליו לפנות את עצמו לפעמים להוויה נסתרת, אל השינה, על מנת שדברים יתרחשו. עליו להכיר בכך שהדברים – לא ממנו הם באים ולא אליו הם הולכים. ההרפיה היא חלק מתהליך היצירה, והאדם גם הוא – רק חלק מתהליך יצירה שהחל בראשית, ולא פסק מעולם.
עוד: הנה אנו שוב במקום ראשוני: שנתו הראשונה של האדם. תרתי משמע כמובן, אבל אנו עוסקים כעת בשינה, ולאו דווקא בשנה. אומרת התורה: ויפל. משמע אפשרי אחד הוא שתרדמה היא איכות מוחשית ביותר, המוחזקת מעל האדם. כאשר היא נופלת ופוגעת באדם, אין בכחו לעמוד מולו, והוא גם הוא נופל, נרדם. אבל משמע אחר, מתחייב, הוא שהשינה מן האלוהים היא. ולא זו בלבד שהיא צורך גבוה, אלא שהאלוהים פעיל בתהליך שנתו של אדם. הוא זה אשר מביא את כח התרדמת אליו, והוא זה אשר מעבירו ממנו. ועל כן מברכים ישראל: "המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי" לפני שנתם. ובבוקר מברכים: "המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי". כך קבעו ישראל את כח ההירדמות בעיניים ובעפעפיים, ולא על האדם כולו. כי הירדמות כזו, כללית, יש בה מן המוות, ולא בכדי אנו הולכים לרופא חיות על מנת להרדים חיה בזקנתה או במחלתה. ואנו הרי הורגים אותה.
לפי שורות אלה האחרונות אפשר לומר כי האדם הראשון, כשנרדם וישן, היה במצב של מעין מוות, או במצב של הירדמות עמוקה מאד. רעיון זה מהווה גם מעין הסבר לכך שהמשיך האדם לישון בעת שביצע בו השם ניתוח צלעות.
ויישן כותבת התורה. נפלה עליו תרדמה, והוא ישן. ישן אפשר לקרוא ולשמוע כהגייה מהירה וחסכונית של: יש-אין, שזה צימוד של שתי איכויות סותרות. כמו רומזת השפה שבזמן השינה היש הולך אל האין, והסתירה מסתתרת (או נוכחת) בשינה, בחלום, בהירדמות. ועוד אפשר כי אולי מעידה השפה שכאשר היש קודם לאין, הרי זה מצב שינה, שבו אין אנו יודעים להבחין בין דבר לדבר. הענקת קדימות ליש על פני האין, היא המונעת מבני האדם לראות את המציאות כהווייתה; ועוד רומזת השפה שכל יש יבוא יום אחד אל האין, כי זוהי תכלית היש – להתיישן ולהתכלות. (לעומת זאת, כאשר מקדימים אין ליש – הרי לנו איניש, וזוהי תיבת איש בלשון ארמי, וזהו סוג של פתרון לסתירת יש ואין, בהיות האיש, האדם, מכיל סתירה ממהותו.)
עוד: שתי אותיות י': ויישן. אומרים חכמינו האדירים על תיבת וייצר: שני יודי"ן הם שני יצרים: יצר טוב ויצר רע. מה הם שני יודי"ן כאן? תשובה אחת תאמר: שישן בשני יצריו, כלומר שנתו עמוקה היא ואינה נתונה לאחד הצדדים לבדו. השינה הגדולה, מעין מוות קטן, כה עמוקה היא, עד כי אין בו יצרים כלל. וכאשר אין באדם יצרים כלל, הרי שהוא יוצא לרגע מחזקת אדם, והוא מעבר לקיום המוכר. גם זה מהווה סוג של הסבר לשינה בעת הניתוח. אבל אני אתחכם הפעם הזאת ואכתוב כי אותיות תיבת ויישן מרכיבות גם את תיבת שינוי, והרי לנו קשר בין השניים, שדווקא השינה היא המאפשרת התחוללותם של תהליכים המביאים שינוי, היא המסייעת לשונה לתפוס מקום בתוך המוכר.
אלא מאי? שאין כותבת התורה שהאדם מקיץ משנתו. הוא ישן, כאמור, ואז מתחוללים דברים גדולים מאד, והם כמו חלומיים. רק משיאכל מעץ הדעת תכתוב התורה ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם. האם כל סיפור הנחש, החטא, האכילה מעץ הדעת הוא מעין חלום? האם הוא מעין חלום יוצר? שהרי התעורר האיש משנתו, והנה אשתו על ידו, והיא ממשית כמותו.
אינני מבקש כאן תשובת כן או לא. אלא שזו אפשרות שהכתוב טומן בתוכו, ויש לתת על כך את הדעת.
ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה ובכן, האדם ישן. והאלוהים בא אליו, ופותח אותו. לא כתוב כי פותח אותו, רק כתוב: ויסגור. ומכאן שפתח. כלומר, אני אומר, שעל מנת שיימצא לו לאדם העזר שכנגד, חייב לבוא אליו האלוהים בעצמו, ולפתוח אותו ממש. במרכזו. ואם לא יבוא ויפתח אותו, לא ימצא האדם את עזרו. בכל אופן, האל לוקח את אחת הצלעות, בלי לציין איזו מהן. צלעות רבות יש לו, לאדם, אבל רק אחת היא שלקח לו השם, וממנה בנה את אבן העזר. והיא נקבית, הצלע, שכתוב אחת והיא אחת, שכתוב: אחת. וגם כאן מקום ראשוני הוא. שעד כה ראינו יום אחד, מקום אחד, האחד אבל לא ראינו אחת. והנה באה אלינו, סוף סוף גלויה, אחת. והיא נלקחת להשם. אחת להשם. את הריקנות שנִבְּעָה בו, באדם, ממלא האלוהים בשר.
[הערה: ברור וגלוי הוא שהצלעות מגינות על הלב ועל הריאות, וכי הצלע תפקידה להגן, והיא תפקידה לשמש כלי שבתוכו לב ונשימה, והאישה גם היא מכילה חיים, לב ונשימה, ויודעת היא להעניק מליבה ומנשימותיה לעובר החי בתוכה, והיא משמשת לו מקום בריאה, כי לב וריאות הן לבריאות, ולא רק בריאות במובן הפך מחלה, אלא בריאות, בחולם, בריאות של חיים רבים רבים, רבבות על רבבות נבראים שגדלו בתוך מה שהיה פעם צלע ועטף את הלבריאות, והרי שום דבר לא השתנה כאן, גם כעת אותה הצלע עוטפת את אותן הבריאות. כך היה תמיד. ואין אני עוסק בכל אלה כאן].
אם כן, לקח לו עצם, ויסגר בשר תחתנה. בשר תחת עצם. הוחלפו כאן שני דברים שאינם שקולים זה לזה, לפחות במבט ראשון. משום שעצם היא מצד היישים המתכלים לאט כל כך, עד כי נדמים הם כלא-מתכלים. אף קבעה השפה ביטוי, עצם לוז, שהוראתו הנצחי שבתוך החולף. (וידעה השפה לתת שם לאיבר מאברי הגוף – כליה, שמעיד על התכלות, ועוד ידעה לקרוא עצם לוז, ולהציב את סתירת זמן-נצח בתוכנו ממש.) על כל פנים, לקח את הנצחי, ושם תחתיו את החולף. אפשר לומר כי זהו המקום הראשון המכין אותנו אל הכיליון, שהוא הוא בשורת הבשר החבויה מעין כל, והגלויה כל כך בה בעת.

ואשר חסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, ומי יתן ולא יצתה שגגה מידי.
האדרת והאמונה לחי עולמים הבינה והברכה לחי עולמים.

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s