אין איל (בראשית ב’, כ”ב – כ”ג)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם: ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת

פשט הפסוקים 
ה' אלוהים בונה אשה מצלעו של האדם, ולאחר מעשה מביא אותה אל האדם. האדם מזהה את הייצור החדש כנובע ממנו, וקורא לה
אשה. הוא אף מסביר את השם שנתן לה באמרו משהו כמו: זאת אשר נוצרה מן האיש.

התבוננות
הקשר הפסוק: החיפוש אחר אותו עזר כנגדו, שעורכים הן הקב"ה והן האדם. זהו חיפוש איטי, הוא מכיל מספר שלבים והוא אורך זמן. בפסוק הקודם הפיל ה' תרדמה על האדם, ולקח ממנו צלע. מי שקורא את הסיפור לראשונה, עשוי לפעור פיו בתדהמה נוכח המתרחש: זה שהרדים את האדם – ניחא, אבל לקיחת הצלע היא מעשה מוזר מאד. אפילו אם מזהה הקורא את ההקשר, פעולות האלוהים עדיין נראות מוזרות מאד.
בבואנו אל פסוק זה, אפשר לתאר כך את מצבו של האדם: כרות צלע אך בריא, נם האדם את שנתו הראשונה הידועה לנו. שינה זו שונה מן השינה "הרגילה", משום שאין מקורה בעייפות, אלא ברצון האל, וקודם לכן דיברנו בה.
ויבן ה' אלוהים את הצלע. הנה באנו אל מקום ראשוני: ה' אלוהים, אחרי שברא, אמר, עשה, ברך, שבת, צווה וכו' וכו', הנה הוא בונה. זהו הבניין הראשון בעולמו, וזהו בניין עדי עד. [ ויש כאן מקום לומר כי דברים אלה הינם המקור לברכה אשר אנו מברכים תחת החופה: יוצר האדם. והרי אנו מברכים ברכה זו פעמיים: פעם אחת בקצרה – על יצירת האדם, ואז מיד, בלי שהיות ובלי הפרדות, מברכים שוב את אותה הברכה, אך הפעם היא מפורטת מאד: …אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד… הברכה – שהיא אחת מן השבע שמברכים תחת החופה – מספרת את הסיפור כולו: צלם – צלם דמות ותבנית – התקנה ותיקון – בניין נצח. מה בין הברכה הראשונה לבין זו השנייה? הברכה הראשונה היא על יצירת האדם לבדו, על עצם בריאתו (ויש לתת את הדעת ביותר להקבלה שעורך מקום זה בין בריאה ויצירה), ואילו הברכה השניה היא על יצירתו המתרחשת לנגד עינינו, מתחת לחופה, כאשר שני חלקי האדם שבים זה לזה ומתאחדים באלוהים. כעת, משהושלם, יכול האדם לשוב אל מעגל החיים,  כשהוא עצמו משמש ליצירתם. [ואכן הברכה הבאה היא ברכת הבנים (משמח ציון בבניה) ולאחריה באה הברכה על שמחת האדם בגן העדן מקדם. כלומר החופה היהודית  היא הסמל לחזרת האיש והאישה אל גן העדן, ותנאי לחזרתם מצוות פרו ורבו – הברכה . ועל כן ברכה אחרונה משמח חתן עם הכלה, והיא ברכת גאולה, שכל השמחות כלולות בה. ויש להוסיף וללמוד ולהעמיק חקר, שכל ברכה יום מימי הבריאה היא, והנה מתחת לחופה הולך ונברא העולם, אור, רקיע, ים ויבשה, ועץ ועלה, ושמש וירח וכוכבים וזמן, ושרצים שבמים ועופות השמים, ותנינים, וחיות השדה ואדם, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, וזו לנו שמחת השבת וגאולת עולם. ויש, כאמור, להעמיק חקור וקצרה היריעה.]

על כל פנים ה' אלוהים לוקח את הצלע מן האדם, ומשתמש בה כחומר גלם לבניית האשה. התורה משתמשת בפועל ויבן בבואה לספר את הדברים, ויש לשאול מדוע? למה שורש ב.נ.ה? מדוע האשה נבנתה ולא נוצרה, כמו שקודם לכן נוצר האדם? תשובה אפשרית לכך עולה כאשר אנו בודקים את התיבות הנגזרות משורש זה: בנים ובנות, ביניים, אבניים, לבנה/לבנים, בינה, תבונה, התבוננות. וקיים קשר ברור בין האשה הבנויה לבין בנים ובנות ואין צורך להרחיב כאן. מה עניין ביניים? הרי האשה היא תווך הביניים – שדרכה הופכות נשמות ה' לנשימות בני אדם, וראה כיצד שתי אלה, נשמות ונשימות, נבנות על הנשי שבתוכן. ומה עניין אבניים? אב ובן מקופלים יחד בתיבת אבן. ואשה היא היא אבן הבנין שממנה עשויות האבנים הללו. האב וצאצאיו, בנים ובנות, תפקידם לבנות – להניח לבנה על גבי לבנה. פעמים רבות יהרסו הבנים את בניין האבות, פעמים אחרות להיפך. אבל ככלל, לאורך הדורות הולך ומוקם בניין האנושות, ועל כל פגמיו, מקום דיור נאה הוא לשוכניו. על כן אומרת הנבואה האחרונה בספרי הנביאים: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כי ידע הנביא את חשיבות הקמת הבניין, ואת הקושי הכרוך בכך.
אם כן, האשה, האב, הבן, הבת, כרוכים זה בזה במבנה סבוך ומורכב וחשוב מאין כמותו. לכל אחד מן הקשרים הללו (אב-אם, אב-בן, אם-בן, אב-בת , אם-בת – ואני נותן לבי לכך שכל המלים כאן גרעיניות הן, בנות שתי אותיות בלבד, ורק חמש אותיות א, ב, מ, נ, ת, מרכיבות את כולן) איכויות משלו, קשיים משלו והתמודדויות משלו, אבל יחד מהווים הדמויות והקשרים שביניהם את התשתית לבניין העולם, ולהמשכיות החיים. עניין הקשר אם-בת: כתבתי במקום אחר אודות הקשר הזה, ועל חילופי הדברים שבין הרחמים המכילים חיים, על ההקרבה שעושה האם למען בתה, ועל ההמשכיות. ובמקומו, בעוד פרשות רבות, בעזרתו יתברך ויתעלה, אשוב לעסוק בזה. אבל רואה אני כי בעת שבאה תורה אל יצירתה של האשה, הרי שיצרה מיניה וביה גם את הבת ואת הקשר בניהן: זה סוף הפסוק הקודם: ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה: וראשי התיבות הם אם ובת. וזה מעניין ונחמד.

צלע מה עניין שם זה? עניינו חסר. הצולע חסר דבר. הוא חסר את הצעד הנכון, את הרגל, את התמיכה. עליו להעזר באמצעים אחרים על מנת ללכת, לצעוד, להתקדם. שיווי המשקל שלו פגום, על כן צולע הוא. ויש לתת את הדעת לכך שהצליעה היא זו אשר מאפשרת לו להתקדם, היא אינה הגורם המגביל. החסר הוא שמגביל אותו, ואין דבר שהוא מבקש, אלא את שלמותו. וישמע הקורא את דברי אלה יותר משישמע את כל דברי האחרים. בכל אופן, בכך שניתח האל את האדם והפריד ממנו את צלעו, הרי שהכריח אותו לחפש את שלמותו, להשלים את חסרונו. כבר כאן אפרש כי האדם, לאחר שנלקחה ממנו הצלע, שונה מהותית מן האדם לפני שנלקחה ממנו הצלע. לא די בזה שישן, ונתן מקום לשינוי, אלא שקודם לכן היווה האדם אחדות, ולא יכול היה למצוא את אבן העזר שלו, שהרי היא בתוכו, אבל אחרי כן הפך האדם לאיש ולאישה. כלומר, תוך תהליך בניית האשה הלך ונוצר גם המשלים: החלק הנותר, שנקרא קודם לכן אדם, אינו אדם עוד – כי אם איש. ובאמת בפסוק הבא הוא יזהה זאת ויאמר: לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. והרי אומרת התורה בפסוק שלנו: לקח מן האדם. אז מדוע הוא אומר: מאיש? כי אחרי כן אין הוא אדם עוד בהווייתו, רק בשמו או בתארו, וזה שינוי גדול, משום שראינו בפסוקים קודמים עד כמה נמנע האדם מלהכניס פירוד בתוכו, והנה פתאום הפך איש, והוויתו נפרדה משמו.

אשר לקח מן האדם מדוע חוזרת התורה על פרט זה? הרי כבר אמרה בפסוק הקודם, ויקח אחת מצלעותיו. אלא שבאה לציין כי היתה זו הצלע אשר לקח, ואין לטעות. האל לא לוקח את הצלע וגונז אותה כאן או שם, ליום זה או אחר. הוא משתמש בצלע אשר לקח, וממנה הוא בונה את האשה. התורה מתעכבת ומדגישה כי האשה נבנית מחומר הגלם של האדם, וכמו שכבר ראינו, וניתן לפרש, גם האיש נבנה מאותו חומר הגלם. [דוגמא למצב שבו דבר אחד נוצר ויחד איתו בצורה בלתי ניתנת להפרדה נוצר דבר אחר היא לידה: רק כאשר הבן או הבת יוצאים מן הרחם ובאים לאוויר העולם, הופכת האשה לאם. וגם האיש, בן הזוג, הבעל, יהיה מעמדו אשר יהיה, הופך לאב. כלומר רגע הלידה יוצר ילד, אם ואב, ואם נרצה גם סב וסבה, דוד ודודה, אח ואחות. משפחה. הפעולה אמנם מתבצעת במקום אחד ובזמן אחד, אבל יצירתה משליכה למקומות רחוקים. לכך אני מתכוון שכאשר בנה האלוהים את האשה, מאליו התהווה גם האיש. וייתכן, כפי שראינו, שבנה אם ובת, והאדם הפך לאם ובת ואבא-איש בו בזמן.]

לאשה והרי כאן כבר נוקבת התורה בשם היצור החדש – אשה. ואחר כך אומר האדם (שזה שמו ותארו, ושונה הוא מן האדם הקודם) לזאת יקרא אשה. מה חידוש בדבריו? הרי לא כתבה תורה כי אומר האדם: לזה יקרא תנין, לזה יקרא עופות, לזה יקרא שמים וארץ (שבשמם באמת לא קרא). מדוע כאן חייב האדם לשוב ולהעניק לאשה את שמה, לאחר שכבר הוענק לה השם על ידי התורה? פירוש אחד הוא שזהו סגנון: התורה קוראת לדברים בשמם, ורק אחר כך מסבירה מדוע נקראו בשם זה, ומעין זה אנו מוצאים הרבה. ובכל זאת שומה עלינו לפרש, ואנו רואים כי זהו מקום ראשוני: האשה מופיעה כאן לראשונה, לפני האיש, והיא מזוהה כשלעצמה, מבלי שיקרא לה האיש בשם. ומה בכך? יש לך לומר שידע האדם את אשר עבר עליו בתרדמתו, זיהה את חסרונו, ראה את השלמתו, וקרא לה בשמו. כך השלים האדם את מעשה היצירה, כשנקב בשמה שלה ובשמו שלו גם יחד: לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. וזו פעם שלישית שהתורה משתמשת בשרש ל.ק.ח, שהתייחד לעניין נישואין וחיים משותפים: ויקח לו למך שתי נשים, ואפילו משה לקח לו אשה כושית, ואהרון לקח את אלישבע, וזה אנו מוצאים הרבה מאד. ובכלל: קח לך אשה וגו'.

זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי ואנו חוזרים למקום שבו הביא האל את כל החי אל אדם, לראות מה יקרא לו, וגם זה מסביר את ענייני הפסוק שלנו: ויבאה אל האדם כמו שעשה קודם לכן, והאדם סוף סוף מוצא לזאת יקרא אשה.
הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, הבריה החדשה היא עצם מעצמי – שהיא ועצמו אינם נפרדים, האישה היא עצמית לאדם, עצמות האדם ממש. כן אנו נוכחים כי האדם יודע את אשר קרהו, שנלקחה ממנו צלע, ואין הוא עיוור לשינוי המתחולל בו. יודע הוא את ההפרדה, שהיא מקור האשה ומקור האיש גם יחד, ועל כן נגזרים שמותיהם זה מזה.
ובשר מבשרי. זה מקום ראשוני, שתיבת בשר מופיעה לראשונה, והיא תמורת גופו של אדם בעבור חיים חדשים, חיי אשה ואיש. ויש לראות שנסגר בשר תחתנה – שזה תפקידה של אשה – הוא נותן את העצם, היא נותנת את הבשר, ויחד משלימים זה את זה לכדי גוף שלם (וה' אלוהים מפיח בו נשמת רוח חיים). ויש לשים לב שאף על פי שהבשר ממנה אומר האדם בשר מבשרי, כאילו היה הוא מקור הבשר. ולא היא. ואף על פי כן אומר אדם מבשרי, שאין הפרדה בינו לבין בשרו, גם אם בא ממנה, כשם שאין הפרדה בין האשה לעצם, גם אם באה ממנו. אחדים הם בעצמם ובבשרם.
והוא קורא לה אשה. וליתרו – מה שנותר מן האדם אחרי הניתוח – קורא הוא – סוף סוף ולראשונה – איש. ויש לשים לב ליתרו, ובמקומו, בעזרת השם.

תמה מלאכת מציאת עזר כנגדו.

יסלח לי האל על דיבורי הריקים, היום אמרתי דברים שאין לאומרם,
ומי יתן ולא נפלה שגגה מלפני.
הגאוה והגדולה לחי עולמים הדעה והדיבור לחי עולמים.

וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s