אין איל (בראשית ב’ כ”ד)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד

פשט הפסוק
הצירוף על כן המופיע כאן בא להסביר את תוצאות הדברים שקרו קודם לכן, שעיקרם מציאת האשה כחלק המשלים את האיש לאדם. ומה התוצאות? מרגע שמצא האיש את בת זוגו, הוא עוזב את הוריו, את ביתו, את מקומו הראשון, והוא דבק באשתו, עד כי הם נעשים אחדים בבשרם.

התבוננות
על כן יעזב איש בפסוק הקודם קורא האיש לבת הזוג שלו בשמה – אשה, ומסביר כי קרא לה בשם זה כי היא נלקחה מן האיש: לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. בקריאת פשט מתקבלת התחושה שהאישה היא שהופרדה מן האיש, אבל ראינו כי אין זה הפירוש היחיד, וכי ניתן לומר שהאשה והאיש שניהם, נוצרו יחד בעת ההפרדה שנעשתה באדם. כעת בא הפסוק ואומר כי לדבר זה יש השלכות: מרגע שמצא האיש את בת זוגו, הוא שחייב להתנתק מחייו הקודמים, וליצור יחידה משפחתית חדשה, הרחק מהוריו. מדוע הרחק? כי כתוב יעזב. אין הכוונה, לטעמי, ליציאה מן הבית בלבד, אלא לעזיבה של ממש. שורש ע.ז.ב מלמד אותנו עניין מסויים: שתי האותיות הראשונות מצטרפות לכדי עוז, און, כח חיים מתפרץ, ואילו האות האחרונה, בי"ת, מלמדת על פנימיות, כהוראת בּיִת. כלומר, נדרש עֹז פנימי על מנת לעזוב איזה דבר, וביתר שאת כאשר דבר זה הוא אביך ואמך, שהביאוך לעולם, ודאגו לכל צרכיך הקיומיים. יש לתת את הדעת על כך שהאיש הוא שעוזב את אביו ואת אמו, ואילו האשה אינה נדרשת לעשות כן. המלה נדרשת שגויה כאן, משום שגם האיש אינו נדרש לעזוב, אלא התורה קובעת אותו כעוזב, וכאשר התורה קובעת דבר, אין לך אלא לקבל את קביעתה. כל ניסיון להתווכח, לחלוק, לעקם, לסדר, ליישב – כל ניסיון – יביא לאומללות, מחלה, יאוש, זעם, פחד, מוות, אבל אלה הכרחיים לחיים שבכאן, ובלעדיהם אנו איננו עצמנו. אם כן, קבעה תורה כי האיש עוזב את אביו ואת אמו, ואילו באשה לא נאמר כן. היא יכולה לעזוב וללכת אחרי אישהּ, והיא יכולה שלא לעזוב, ויבוא הוא ויחיה עמה ועם בני משפחתה. מה ניתן להבין מדבר זה? שהוריו של האיש מפריעים לאיחוד הבשר, כלומר הם מהווים גורם מעכב לבנם, (גורם שבא לידי ביטוי באלף אלפי דרכים שונות ודומות כאחד). לעומת זאת, הורי האשה אינם מהווים גורם מעכב בעבורה. לראשונה אני רואה בתורה אפשרות לפירוש פסיכולוגי מוחלט, המציב את הורי האיש כסימבולים המאיימים על מיניותו ועל יכולתו להתאהב ולקשור קשר. הייתי אומר שעל מנת להפוך לגבר, עליו להתגבר על הקושי, או אפילו האיום, שהם מציבים בפניו. עלי לכתוב כאן כי הקשיים הללו אינם מוצבים בכוונת מכוון, כלומר מרצונם של ההורים להציבם, אלא הם מהותיים למערכת – כל שני הורים יציבו מכשולים בדרך הבנים, יעשו אשר יעשו. אין אפשרות להיחלץ ממצב זה. הורים מודעים ישתדלו להתאים את המכשולים לילדם. הורים פחות מודעים ינסו להתאים את הילד למכשוליהם. ויימצאו אחרים, שלא יעשו כך  ולא כך. אין זה הופך את אלה לטובים, ואת ההם לטובים פחות. הרי כמיטב יכולתם הם עושים (וברי כי אני מדבר באדם הסביר, ולא במקרה פתולוגי כזה או אחר). ומחמת כל אלה אמרה תורה: יעזב איש. וכך, מי שקרא לאשה בשמה, יעזב את אלה אשר קראו בשמו, וילך להקים משפחה חדשה. והנה עוד הסבר למצוות שילוח קן המוטלת על ההורים: הם חייבים למצוא את הדרך לעזור לבנם לעזוב אותם, על מנת שיוכל הוא להקים משפחה, ובכך להוסיף חיים אל העולם, כאשר צווה.
כעת עולה שאלה נוספת: את מי צריך אדם הראשון לעזוב, על מנת שידבק באשתו הטרייה, ויהיו לבשר אחד? אין כל כך ברירה במקרה זה, ועלינו לענות – את אלוהים עליו לעזוב. כלומר, האלוהים הוא אביו ואמו של אדם הראשון, ומיניה וביה על האדם לעזוב אותו. כך שיש כאן רמז לגירוש שעוד מעט יבוא, וחיזוק לטענה הנשמעת לעיתים כי הגירוש הוא הכרחי. שאם לא כן, לא יהיו האדם ואשתו לבשר אחד. ומה בנוגע לאשה? ראינו שאין היא חייבת לעזוב את הוריה. ומדוע בחר האלוהים לגרשה מעל פניו? מדוע הכריח אותה לעזוב אותו (שהרי הוא גם אביה ואמהּ, ויש לבחון טענה זו) ולא בחר להשאירה איתו? מובן כי הצעה אחת לתשובה כבר ניתנה, שאדם לא יוכל לתפקד כשהאל-אביו-אמו נוכח כל כך. אבל רעיון אחר יאמר שמעולם לא שילח אותה מעל פניו, כי נטע בה את רחמיו, וברחמיו ייבנה עוּבָּר אדם. כלומר, הרחם הוא מקום האלוהים, הוא היצירה שיוחדה לאשה בלבד, והוא שהצריך את האל לבנות את האשה מן הצלע של האדם החי, ולא ליצור אותה מן העפר המת. כי באדם צריך היה להפיח רוח חיים, וכאשר בא האלוהים לבנות את האשה, לקח רקמה חיה, והוסיף חיים על גבי חיים, נטע בה את החיים ממש. וזהו תפקיד קשה באורח קיצוני. היא נושאת החיים.
ודבק זו תיבה מעניינת מאד, והיא התייחדה בשפה לדבקות דתית, דבקות באלוהים. והנה אנו רואים, שהדבקות הראשונה שנגלית לעינינו היא דווקא דבקות של איש באשה, והיא ציווי! ומכאן אתה למד עד כמה משמעותית היא אשתו של אדם, ועד כמה עליו להיות כרוך אחריה, דבק בה ממש, בכל דרכיו, שדרך דבקות זו בלבד יכול האיש לבוא אל דבקות בה'. ומה עניין דבק, הדבקה? חיבור של חלקים נפרדים, של שברים. דבקות האיש באשתו היא נסיונו להתחבר בה, אחרי שנכרתו שניהם מאדם.  האישה נבנתה מצלו של אדם, והאיש לא נבנה כלל, אלא נותר כשאריתו של אדם, אחרי כריתת הצלע . מה משיג האיש בדבקותו באשתו? את צלעו, את נשימתו, את האדם שהיה קודם הפירוד, את האחדות, את גן העדן, את הימים שלפני הנחש, שלפני העבדות, שלפני הצער בלידת הבנים. 
ודוק – זוהי שוב משימת האיש: הוא אשר חייב לדבוק באשתו, ולא היא בו. ואחר כך חטא גם בזה, ולא דבק בה, ואמר – האשה אשר נתת עמדי – היא נתנה לי מן העץ, כאילו לא הייתה בשר מבשרו, כאשר העיד קודם לכן. ולכן קולל כאשר קולל, ונשוב לעסוק בזה שם, בעזרת ה'.
באשתו זו ללא ספק אחת התיבות הגדולות שבתורה, וכאן נכתבת לראשונה אי פעם.
והיו לבשר אחד זו תוצאת הדבקות באשתו: בשר אחד. מה זאת אומרת? האין הם נפש אחת, רוח אחת, נשמה אחת? בשר?! דווקא הדבר הנקלה ביותר, הזמני, החולף, אשר נרקב במעמקי האדמה, אשר נרקב בעודנו בחיים, לפעמים, אשר תאוות רבות לו, וצרכים, ושלטונים, והוא נזקק בכל העיתים לאיזה דבר, אוויר, מים, מזון, מגע, שינה, דווקא זה האחד הגדול שבין איש ואשתו? תשובה: כן. בלא ספק. ומה עניין כאן ללמוד?
פשט הוא: אני אלוהים הפרדתי את העולם ממני, ואת האדם הפרדתי מן העולם,  ואת האשה ואת האיש הפרדתי מן האדם (ובפירוט יש לכתוב: ואת האישה אשר בניתי, ואת האיש אשר יצרתי, הפרדתי מן האדם אשר בראתי). אני מצווה את האיש לעשות הכל – הכל ממש – לעזוב את אביו ואת אמו, ולדבוק באשתו, על מנת להחזיר למקומו הראשון את הפירוד שעשיתי בהם אני, אלוהים. כלומר – אני מצווה את האדם להפוך מעשה שלי. עד כדי כך גדול אמוני בבני אדם, ועד כדי כך חשוב עניין השבת העצם למקומה, והשבת הבשר למקומו. יותר חשוב ממעשי האל. ולא אמר "והיו לרוח אחת". אין זה עניין שברוח. זה עניין שבבשר. צריך להתיך את הבשרים זה לזה, על מנת לקיים את ציוויו. וייתכן כי ברוח אחדים הם, ויש להם להשלים את אחודם בבשר. וייתכן עוד כי העובר שברחם הוא תוצאה של התכת הבשרים, הוא הבשר האחד אשר בא מן השניים. כך שיש כאן הרחבת המשמעות של פרו ורבו,  שמתאר אותו ממקום אחר, ממקום האחוד, ולא ממקום ההוספה. וודאי שיש כאן פתח להבנת התנהגות בני האדם, הכמהים זה לזה בכל הזמנים: משום שעמוק עמוק הוא הציווי, בנפשנו הוא, ואין לנו, אלא לקיימו, או לפחות, לנסות לעשות כן.
עוד: זהו אחד השלישי בתורה: יום אחד, מקום אחד, בשר אחד. אחדות הזמן, המקום, הבשר.
בין אחדות הזמן והמקום לאחדות הבשר אנו מוצאים תיבת האחד – והוא שֵׁם  – ככתוב: שם האחד. ופירוש: הזמן והמקום באחדותם קובעים את השם, ורק אז יכולים לבוא איש ואשה ולהתאחד מחדש במקום, בזמן, בשם ובבשר.
(ואולי יצתה כאן שגגה מלפני. ואם כן, חס ושלום, אשוב לכאן, ואתקן, כי לעולם חסדו.)

השבח לאל על חסדיו הרבים, ועל דברים אלה שעברו בי
ההוד וההדר לחי עולמים, הועד והותיקות לחי עולמים.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אין איל (בראשית ב’ כ”ד)

  1. סתם אחד הגיב:

    אמיתי ויפה. רואים בפשטות שכאשר הגבר נשאר כרוך אחר אמו,הדבר מפריע מאוד לאשתו ומונע
    את החיבור בין האיש והאשה.לעומת זאת,כאשר האשה נותרת בקשר הדוק עם אימה,אין הדבר מפריע כלל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s