אין איל (בראשית ב’, כ”ה)

א.ר.ו.כ

ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו

פשט הפסוק: ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבששו.

התבוננות:
על פי הפשט נראה כי הפסוק פשוט הוא, וכי אין כאן הרבה לפרש. הרי כל שעשה פירוש הפשט הוא להניח שני פסיקים במקומם, ובכך לקבוע את מסלול הקריאה. הם עירומים, הם לא מתביישים זה מזה, ואולי יש כאן להוסיף, לא מתביישים בכלל.
נחזור טיפה לאחור: האדם קורא בשמה של הברייה החדשה – אשה, וקורא אף בשמו איש. הוא אומר: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי ואני מבקש להתעכב כאן על צמד התיבות זאת הפעם, וקורא אותן כך: כשהביא הבורא את חיות השדה אל האדם, קרא להן האדם בשמן. נפש חיה, הוא אמר. ואולי גם הוסיף את שמה. הוא חשב על כל מקרה לגופו, הרהר והגה, ופעמה רוחו, וידע מה שם לקרוא לחיה. אבל הפעם הזאת, הפעימה היתה כה חזקה, עד כי הדהדה בעצמותיו, בבשרו, וידע לקרוא לה אשה, ואף ידע גם לקרוא לעצמו איש. לכן אמר זאת הפעם. ואת הפעימה עצמה קרא אשה, כי אמר: לזאת יקרא אשה. כלומר, השוואת הצירופים זאת הפעם, לזאת יקרא מולידה את הפרשנות הזו. האשה היא הפעימה, היא הלמות הלב, היא המפעימה את הרוח, והיא הצעד, וההיסטוריה, והפעמון.
אחרי הפסוק שמספר על הקריאה בשם, בא פסוק המסדיר את טיב היחסים ביניהם (מסדיר לדורות, קובע) – כלומר הקריאה בשם הובילה לכך שהאיש עוזב את בית הוריו, ודבק באשתו, ככתוב. ולאשה נתן חופש מוחלט, ולא ציווה אותה דבר. אלא שהפסוק הזה מסתיים בתיבות והיו לבשר אחד (אפרש אותן כנאמרות בציווי). ואילו הפסוק שלנו פותח: ויהיו שניהם. דרך אחת לקרוא את הדברים היא שהאדם אינו דבק באשתו, ואינו מצליח לעמוד בציווי. הם נותרים שניים. דרך אחרת היא לקרוא כאילו הם כן מנסים לבוא לידי אחוד, והם מעורמים זה על גבי זה, בערימה. לכן ערומים. ובאמת לא מנוקד עֵירוֹמים, בצירה ובחולם, אלא עֲרוּמים‏‏, בחטף-פתח ובשורוק. אפשר גם לשכל אותיות ולקרוא מעורים זה בזה, כלומר נתונים במצב של חיבור מיני תמידי, וכי הם אינם מתביישים בכך. קריאה זו דווקא מנסה להתאים עצמה לציווי מן הפסוק הקודם, ועל פיה הם אכן מנסים ואף מצליחים לקיים את הציווי, ולהיות אחדים בבשרם.
כלומר, קיימות שתי דרכים לפרש את תיבות ויהיו שניהם, והן סותרות. אחת אומרת – לא עמדו בציווי והם מפורדים. ואחת אומרת – עומדים בציווי, והם מאוחדים.
מדוע מציין הפסוק את העדר הבושה? הרי הם בשר אחד ממש, הוא אומר – זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. אם כן, מדוע יתבייש מעצמו? הרי אנו איננו מתביישים מעירומנו שלנו, על פי רב. והייתי אומר כי הם, האדם ואשתו, לא התביישו כלל, ולא רק זה מזה. הם לא התביישו מחיות הגן, ואף לא התביישו מפני האל. הם היו יחד, פרודים או מעורים, ובכל מקרה ללא כיסויים, ולא מצאו בלבם להתבייש. בושה לא היתה מנת חלקם, ודמו הם לחיות השדה העושות בגלוי את אשר עושים בני האדם בצנעה.
מה משמעות הדבר? ודאי יותר ממשמעות אחת. הראשונה: שבגן העדן אין מקום לבושה, והיא איננה שייכת שם. השנית: שללא דעת אין בושה, או: משמעות אי הדעת היא תמימות.
בושה: שורש ב.ו.ש/ב.י.ש. וקל לראות את הפנימיות והאש נוגעות זו בזו, והנה סיבה להסמקה, כי אדמומית מופיעה במקום שבו אנו נשרפים. כך שבושה מחברת בין פנים ובין חוץ. וקל לראות את הלבושים, המכסים על המבושים, ועניינים נוספים מסוג זה. ואם נקח את ב.י.ש הרי שנגלה מיד את הרע המופיע במקום הבושה, ואת היותה של הבושה שוכנת ביש ולא באין. דבר זה משלים את הרעיון הקודם לפיו באין דעת אין בושה, כי כל עוד לא נפרדה עצמיות האדם מן הכללי, הרי שאין מקום לבושה, אבל משהפך האדם בעיני עצמו ליש נפרד, הרי שהוא מזהה עצמו ביש, ושם מחכה לו בושה, ירצה או לא. מעבר למדרשי השורש והאות, נראה כי תנאי להיותו של אדם הוא היותו בעל בושה, כאיכות פנימית מכוונת. ומעניין לראות שזו נולדה בחטא, כאילו אומר: החטא הינו הכרחי, על מנת שיתקיים אדם.

עוד רעיון שעולה מן הפסוק הקודם ומן הפסוק הזה הוא שדבקות מסלקת בושה, וככל הנראה להיפך. כלומר, אם אדם אכן דבק באשתו והיו לבשר אחד הרי שלא היה ממש להתבייש. אבל מרגע שפסקה דבקות זו, כלומר, נפרדו האדם ואשתו זה מזו, הרי שכיסו את מערומיהם, בושו ונכלמו.

התודה לה' על דברים אלה, ואשר חיסרתי יושלם, ואשר פגמתי (חו"ח) יתוקן, ומי יתן ויימשכו הדברים כסדרם.

הזיו והזֹהר לחי עולמים החיל והחֹסן לחי עולמים.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ

הערה:
פסוק זה היה קשה לפירוש באופן שלא שיערתי.
אני מוסיף כאן טיוטת דברים שלא ידעתי איך לנסחה ואיך להכניסה אל הפירוש, ואף אינני בטוח כי מקומה בתוכו.

בושה היא מרכיב חשוב מאד בקשת הרגשות של האדם. למעשה, אפשר לפרש אותה כאילו היא הביטוי הפיסי לסתירה. כלומר, אדם עושה איזה דבר, וכשהוא עומד על מעשיו, הוא מתמלא בושה, משום שחלק אחר בתוכו, החלק החושב, אולי, או המפקח, גורס שהמעשה היה שלא לרצון. בושה היא ביטוי לכשלונו של אותו חלק מפקח שבתוכנו, שעל פי רוב מצליח לכוון אותנו ואת מעשינו, ורק לפעמים אין הוא מצליח בכך. בפעמים אלה ואנו פועלים מתוך תחום אחר לגמרי, של טירוף ושגעון, וגם של גאונות ויצירה. על כל פנים, התורה מוצאת לנכון לקרוא בשמם של מעט מאד רגשות בסיפור הבריאה. והבושה היא ראשית וראשונה לכל הרגשות האחרים. דבר זה מעניין הוא עד מאד, ויש להתווכח עליו. למשל, אפשר לומר כי הרגש הראשון הינו הדבקות, כי כתוב: ודבק באשתו. והוא ראש וראשון לרגשות כולם. ייתכן. אינני יודע. ייתכן כי אומרת התורה כי אכן דבקו השניים זה בזה, ולכן לא התבוששו, כאילו שדבקות מסלקת בושה. אדם הדבק באלוהיו בכל העתים, אינו מתבייש בדתו ובמעשיו, והוא חי את חייו לאור האמת האחת. על כן אין בושה במעשיו. זה פרוש סביר, אפשרי.
אבל אולי דבקות איננה דבר שברגש, אלא במעשה. ואולי משמעותה של דבקות היא אהבה? שוב, אינני יודע.
אלא שבפרק הבא, הבא עלינו לטובה (הגם שמתחוללים בו דברים קשים מאד), הדבקות נפגמת, ואז מתעוררת בושה – והם מכסים את מערומיהם. על כן אני נוטה לראות באפשרות שהדבקות היא הרגש הראשון, והיא עומדת מול הבושה, כאפשרות המתאימה יותר לרוח הדברים, אך אין אני פוסל את האפשרויות האחרות.

ויש עוד הרבה מה להוסיף וללמוד, ובעזרת ה' במהלך הפירוש אלמד עוד ואולי אוכל לחזור לכאן, ולתקן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אין איל (בראשית ב’, כ”ה)

  1. מוטי הגיב:

    מעניין
    שעה 9-12בערב שעון מזרח ארצות הברית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s