אין איל (בראשית ג’, א’ (חלק א'))

א.ר.ו.כ

"והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן"

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

פשט הפסוק: הנחש, שהוא ערמומי מאד, פונה אל האשה בדברים.

הקדמה
בסיפור הבריאה כפי שראינוהו עד כה, קבעה התורה חוקי טבע. מה קודם למה, מי נברא מתי, מהם הכחות הפועלים בעולם, למי ניתנה ממשלה על מה, ומהם היחסים בין האדם לסביבתו. במלים ספורות מעניקה התורה גם את סיפור הדברים, וגם רומזת על דברים שלעתיד לבוא. היא מאפיינת בדייקנות רבה את האיכויות הפועלות בעולם, ומתוך איפיונים אלה ניתן ללמוד ולהסיק רבות על מצב הדברים בכלל, ועל מצב האדם בפרט. בשלב שבו אנו נמצאים לא נקבל עוד מידע על הבריאה, אלא על נזר הבריאה: האדם. התורה תפרוש ותאפיין את מערכות היחסים המתקיימות בין האדם לעצמו, בין האדם לאלוהים, ובין האדם לסביבתו. הדמות שדרכה תעביר לנו התורה את ראשית סיפורו של האדם בעולם היא הנחש.
מיהו או מהו הנחש? למעשה מעלה שאלה זו את הבעייתיות הבאה: אנו לומדים שעד שאכל האדם מפרי עץ הדעת היתה הבריאה מושלמת, כלומר לא היה פירוד בין הנבראים לאלוהים, וכל נברא פעל את פעולתו בשלמות ממש. אבל הנחש מייצג נברא שסותר את דברי אלוהים – עוד לפני שאכל האדם מעץ הדעת. והוא סותר את דברי אלוהים ממש, באופן ברור וכביכול חסר כל תחכום: אף כי אמר אלוהים פירוש – על אף שאמר אלוהים, וההמשך המתבקש הוא: אני אומר אחרת. ולא זו בלבד, אלא שעיוות וסילף את הדברים. הרי אומר אלוהים: מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת …לא תאכל ממנו… כלומר, אתה רשאי לאכול מכל העצים כולם, למעט אחד. והנחש מצטט את אלוהים כאומר: לא תאכלו מכל עץ הגן כאילו עצי הגן כולם אסורים באכילה. כך שהנחש שם בפי האלוהים דברים אחרים משאמר, וסותר רק חלק ממה שאכן אמר: האלוהים אומר מות תמות, הנחש אומר לא מות תמותון. כאן גם תחכומו: שפנה אל האשה בדברים אשר ידרבנו אותה לענות לו, ומשנוצר קשר כלשהו בניהם, עשה הנחש את שלו, ומכאן קצרה דרכו להסית ולהדיח. והנה עלה בידו: הרי לא השלים את המשפט שהתחיל לומר, וכבר קטעה אותו האשה ותקנה את דבריו. נקייה היתה כוונתה. אלא שניקיון מסוג זה חלש הוא כנגד כחו הגדול של הנחש. יש לזכור תמיד שרשעותו של הנחש מצויה בהיותו מכוון מטרה תמיד. תחת כל דבר שיאמר הנחש, תמיד ולעד, תהיה כוונה להסית אדם ולהדיחו מדרך הישר. תמיד. גם אם נדמה יהיה לרגע ההיפך, הנחש שם, מציב מלכודות, טומן פחים, אותך הוא מבקש. וכל זאת – כאמור – עוד לפני שנקבע הפירוד בעולם. מכאן אני מסיק שהנחש הוא סתירת האלוהים, וכי האלוהים עצמו ברא את סתירתו שלו, על מנת להשלים את הבריאה, שכן ללא סתירתו יימצא חסר. (ומה בכך, אז מה אם אין חסר? אם אין חסר, יחסר החסר עצמו. ואם יש? יחסר דבר אחר. מה ההבדל? כאשר יש חסר, מתקיים חסר בדבר מן היש. כשאין חסר, חסר דבר שבאין, (ובאין אין חסר). לכן חייב להיות חסר – ככתוב בתהלים – ותחסרהו מעט מאלוהים. וזאת הורה גם רבנו נחמן בתורה פ"ט בליקוטי מוהר"ן).
עד כאן הקדמה

התבוננות:

והנחש היה ערום מכל חית השדה מלים אלה קשורות ואינן קשורות אל הפסוק הקודם: ויהיו שניהם ערמים, האדם ואשתו, ולא יתבוששו. קשורות בכך שהן משתמשות באותה המלה – ערום ואינן קשורות בכך שבעוד הפסוק הקודם מדבר – בפשטו – על עירום פיסי, הרי שפסוק זה מדבר על ערמומיות. זוהי ההבנה הטבעית של הדברים, והיא חשובה מאד. ואף על פי כן – חובה עלינו לשאול מדוע בחרה העברית לאחד בין שני אלה – בין העירום הפיסי, החשיפה הגופנית, לבין הערמומיות – שהיא הסתרה נפשית – שהרי אנוש המבקש להערים על חברו – מסתיר את כוונותיו האמיתיות. איך ייתכן שאותו השורש ע.ר.מ מצמיח גם את הגילוי המוחלט, שנחוץ לחיים עצמם, שהרי בני אדם אוהבים זה את זה בעירום מלא, בעודם עוסקים בעבודת אלוהים חיים דרך הגוף, וגם את הכיסוי המוחלט – שבני אדם אשר באים להערים על רעיהם – חפצים בכל לבם שכוונתם האמיתית תוותר בסתר, ולא תתגלה עד לאחר מעשה.

אפשר לפרש את השורש ע.ר.מ בכמה אופנים:
א) ע.ר.מ. כלומר, הדגש הוא על שתי האותיות הראשונות – ער – מצב זה מצביע על עירנות גבוהה, על מצב של ערות, כאשר אדם אחד או שניים נתונים במצב מנטלי שבו הם חווים את הדברים באופן ישיר, ללא אמצעים שהם. מצב זה אינו נתון לנו בכל העיתים, אבל טוב לנו להיות בו בזמן האהבה. כמו כן ניכר בשתי אותיות ער גם תהליך ההתערות או העירוי, איחוד של נוזלים זה עם זה, כאשר נוזל אחד מתמזג אל תוך נוזל אחר.
האות מ"ם, הסוגרת את התהליך הזה, משלימה את ההסבר – שהיא אות המים, הנוזל – והמים מתעוררים ומתערים זה בזה, וזו דרך יפה מאד לתאר את האהבה שבין איש ואשתו, בקדושה, ולמען החיים.

ב) ע. ר. מ. כלומר עי"ן רמה, עי"ן שמסתכלת גבוה ולא ישר, עין רמאית. אומר בתהלים – לא גבה לבי ולא רמו עיני, כלומר – הלב אינו מתנשא על סביבתו, והעיניים אינן מביטות מעלה אלא ישר, או כלפי מטה. כמו כן – לא רמו עיני יתפרש גם בשתי הצורות הבאות: א) העיניים שלי אינן מרמות – המבט ישר כמו גם הלב והכוונה; ו-ב) עיני אינן הולכות שולל – אינן מרומות, ולכן איני יכול לטעות, ולסחוף אחרי בני אדם למקום רע. כך שכמו במקרים רבים, שרש ע.ר.מ מעיד על עצמו, מגלה עצמו, עירום.

ג) יש לשים לב למילת היחס: אדם מערים על חברו. כלומר יוצר ערימה על אדם אחר, מכסה אדם אחר. נראה כי הוא עצמו מתקלף מבגדיו, הוא משיל אותם מעליו ועומד כביכול עירום, אבל עירומו שלו מכסה את עיני חבריו, והם אינם רואים נכוחה. כך שהרמאי אכן מתקלף מבגדיו, הוא מראה נכונות להיחשף ובכך אף להיפגע. הוא קונה את אמונם של אנשים באמצעות היחשפותו, ועל כן קל להתפתות לו, וללכת אחר שקריו. אלא שכל החשיפה הזו נועדה לסמא את בני האדם, היא אינה חשיפה של אמת, אין בה חיים, ואין בה כוונה לחיים.
לעומת זאת, כאשר אדם עומד עירום אין מלת יחס. הוא פשוט עירום. וכאשר איש ואשה עירומים, וערומים זה על גבי זה פנים בפנים, הרי שזהו המתכון ליצירת חיים.
[במאמר מוסגר אומר זאת: ההלכה מצווה על חשך מוחלט בעת מעשה האהבה. דבר זה קשור לענייננו, וכולנו מכירים אותו לאשורו – עירום, כשנגלה לעיניים, הוא מהמם ביופיו ובעצמתו. הלב איננו יכול לעצור עצמו מלנהות אחר היופי המצמית של העירום, ומעשה האהבה, שמקורו חיים, ואליהם הוא מכוון, מופנה כעת אל הגוף. האוהבים, ועלי אני מעיד כאן, מכוונים את יצירתם אל הגוף, ולא אל החיים. זה עניין אחד. עניין אחר הוא החושך עצמו.
א) החושך בולע את כל אשר בתוכו. כך ששני הגופים העירומים, המעורים זה בזה, נעלמים בחושך, מתאחדים בעילומם. בחושך הם אינם שני גופים נפרדים, אלא גוף אחד מאוחד. רגע החיבור בין האיש לבין האישה איננו איחוד קצר מועד בין שניים נפרדים, כי אם עירוי מוחלט אחד אל תוך השני, גם אם אין הם נוגעים באותו הרגע. הם מתמוססים אל תוך החושך, ואינם עוד כשלעצמם. מכאן יוצא שהחושך הוא מכשיר לחיבור.
ב) בחושך לא חוש הראייה מנחה את האוהבים, כי אם חוש המישוש. כך שבמעשה האהבה עצמו ניתן לקיים את "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" הנאמר בקריאת שמע – בעת העדות הנצחית על אחדות האל. יפה הדבר, שברגע האיחוד המיני, מתקיימת המצווה הכרוכה באחדות.
כאמור, חוש המישוש הוא החוש המנחה. ולחוש המישוש האיכות להעניק ממשות לדברים. על כן שמו. כך שהחושך בולע את השניים עד העלימו אותם מעין, אבל העור (ששמו מעיד עליו שעִוֵּר הוא), "רואה", מנחה, מכוון.
עוד:תיבת חושך מורכבת מחיבור בין תיבות "חוש" ו- "איך" שעניינם תחושה ואיכות. החושך מאלץ את בני האדם לחוש את איכות הדברים: לגעת בהם ומתוך המגע לדעת איך הם עשויים, איך הם מורכבים, איך הם נשמעים, בקיצור, את איכותם. ועוד: החושך הזה מחזיר את השניים לחושך הראשון, וחשך על פני תהם, ושם, באותו הרגע, כשהשניים בחושך, אז רוח אלהים מרחפת על פני המים וזה רגע קדוש. ונראה לי כי המאמר המוסגר האריך וגילה וחשף, ואין לדון בכך עוד].

החיל והחסן לחי עולמים הטכס והטוהר לחי עולמים

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s