אין איל (בראשית ג', ו' )

א.ר.ו.כ

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל:

פשט הפסוק:
האשה מתבוננת בעץ הדעת, ורואה בו איכויות חדשות וישנות: טוב, תאוה, חמדה, השכלה. היא אוכלת מפרי העץ, ולאחר מכן נותנת לבעלה לאכול ממנו, והוא אוכל גם כן.

התבוננות:
ותרא האשה נשלמה עבודת הנחש. אין הוא צריך להוסיף ולדבר. כעת האשה היא שמשכנעת את עצמה לאכול מן העץ. אין היא חוששת עוד מן הציווי האלוהי, נשכח הוא ממנה, והיא רואה את העץ באור חדש, ומתגלים לה פרטים שאולי נעלמו ממנה קודם לכן:
א) טוב למאכל על עץ הדעת נאמר פעמים מספר טוב ורע, ואילו היא לא רואה עוד את הרע, כי אם את הטוב לבדו, והיא אף מאפיינת את הטוב הזה כטוב למאכל.
ב) תאוה לעינים זה מעניין ביותר. הרי גם קודם לכן ראתה האשה בעיניה את אשר סובב אותה בגן, אבל עיניה לא הוליכוה שולל, ולא עלתה בהן תאווה. אבל כאן, אחרי שהסירה מעל עצמה את יראת ה', עולה בה תאווה. עוד מעניין הוא שהתאווה מיוחסת לעיניים, ולא ללב, כאילו מקורה בפניהם של הדברים, במראה, ולא באיכותם הפנימית. מה גם שהאשה עושה את כל אלה כפעולה הגותית, כלומר שתי המלים בהם אנו עוסקים כעת: ותרא האשה, מתפרשות גם כפעולת הראיה הפיסית, באמצעות העין, וגם כראיה שכלית – הבנה. יש לשים לב ביותר לכך שההבנה צצה לה לפני האכילה מעץ הדעת, שהרי האשה עדיין לא אכלה ממנו, ואילו מתת העץ היא ההבנה, דעת. כך שהרהור בדבר הביא לתוצאות כאילו כבר הדבר נעשה. על כך מצוטט הבעש"ט כאומר: במקום ששם מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש – כי העיקר המחשבה. כלומר די להרהר באיזה דבר על מנת להיכלל בתחומו של הדבר. לפיכך אנו נדרשים לשמור גם את מחשבותינו מכל משמר, ולא רק את הדיבור ואת המעשה. ודבר זה ממידת החסידות הוא, וקשה הוא עד מאד.
ג) ונחמד העץ להשכיל עוד קושר אני את הדברים הללו לאשר נאמר לפני רגע: נחמד להשכיל כלומר: "אני אך מהרהרת בו, ומיד עולות מחשבות יפות מלפני. מכאן שמתאים הוא מאד לעניינים שבדעת, בידיעה – בשכל". ומכאן קצרה הדרך לאכילה: "מה יגדל כוחן של מחשבות אלה לו אטעם מפריו ממש".
עוד: אמרה תורה: ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל (פרק ב', ט'). האשה רואה את הדברים הללו, אבל נותנת בהם שינוי: בעיניה העץ הינו טוב למאכל, ורק אחר כך הוא נחמד. ולא זו בלבד, אלא שהיא רואה את היותו נחמד להשכיל, ואילו התורה מעידה: נחמד למראה. והשינויים הללו, גם אם קטנים הם, מעידים על סטייה מרוח הדברים המקורית, והתאמתם לרצונה החדש של האשה. כלומר היא מבצעת את מה שכולנו עושים ברצותנו איזה דבר אסור – היא מתאימה את המציאות למחשבתה, תחת שתתאים את מחשבתה למציאות.
עוד: משחק קטן בתיבת להשכיל ילמד אותנו רבות – להשכיל לשון שיכול, החלפת מקומות, והנה אם נשכל אותיות התיבה נחמד ככתוב נחמד להשכיל – הרי שנמצא את המלה "חמדן". לפני האכילה מעץ הדעת ברא הבורא את העצים כנחמדים – העצים הם הדבר הנחמד בבריאה, ועל כך מעידה התורה גם בפרק ב', וגם כאן. אני מבין כאן כי קודם לאכילה מעץ הדעת לא היתה בעיה עם החמדה – מותרת היתה, ולא פגעה ברוח האדם, לא גרמה לו לסטות מדרכו. כמו אומר הכתוב שבלא דעת החמדה משמשת להנאה בלבד, ואין בכך פסול. אבל אחרי האכילה מעץ הדעת, החמדה הופכת פוגענית, והיא מסיטה את מחשבת האדם מן האחד אל הנפרד, אל עצמו, אל רצונותיו שלו. וכאן טמון זרע האנושות כפי שהיא – האחד שבריבוי לעומת הריבוי שבאחד, והתיבות הזהות שבשני חלקי המשפט לאו דווקא מסמנות את אותו המסומן.
ומכל אלה קצרה הדרך אל הַדִּבֵּר העשירי לא תחמד, שבו נכתב גם לא תתאוה (דברים, ואתחנן), והנה לנו התייחסות ישירה של עשרת הדברות לזה המעשה: ומי שיזכה לקיים את זה הדבר, מובטח לו שיחזור אל הזמן שטרם החטא. וגם מצוות ציצית באה לתקן: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי שהאשה הולכת אחרי עיניה – (ותרא האשה; תאוה הוא לעינים; ותפקחנה עיני שניהם) ומצוות הציצית – הגדילים המשתלשלים מבגדינו – אמורה להזכיר לנו את דבר ה' – ככתוב למען תזכרו – וכן למנוע מאתנו ללכת אחר מראה עיניים. מה כאן מעניין? שקודם לחטא היה זה בגדר מותר ללכת אחר העיניים, ואילו אחריו, משהבאנו הדעת אל תוכנו, אנו מצווים לנהג עצמנו לאורה בלבד, ולא לאור העין המתאווה, שהיא כלי ניווט חשוב מאין כמותו בעולם החומרי, אבל אין היא המצפן המכוון צעדינו בעולם המוסרי.
ותקח מפריו ותאכל ואלה הן שלוש תיבות גדולות ועצומות, והן הן הרגע שבו הפכנו, אנו בני האדם, לאשר הפכנו. [וגמטריה כאן 1307, וזה: מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה (משלי י"ח), והאם יש לך התאמה גדולה מזו לאיזה דבר? כה גדולה, עד כי אין צורך לפרש.]
ותתן גם לאישהּ-עמהּ ויאכל כאן יש להתעכב על הרעיון כי בין הרגע שאכלה היא, לבין הרגע שנתנה לו, היה פרק זמן שהיתה היא לבדה בדעת, והוא לא. וכאן שוכן לו סוד גדול ופער בין האיש והאשה, שלא ייסגר בעולם הזה, שבו יש לה ידיעה שלו אין. ומהי ידיעה זאת אינני יודע, אבל משער אני כי בנוטלה את החיים הנצחיים מן הבריאה כולה, לקחה אל תוכה את מלאכת הרכבת החיים, הנמשכת חדשים תשעה, שבועות ארבעים. ומעז אני לחשוב כאן, כי היה זה בדיוק משכו של פרק הזמן שחלף בין אכילתה שלה לבין אכילתו שלו. אבל זוהי מחשבה בלבד, ואין אנו לומדים זאת מן הפשט.
עוד: אם נקח את דברינו הקודמים, שנחש פתה את האיכות הנשית שבאדם השלם, הרי שבאכילתה התבצעה מאליה גם אכילתו שלו, ולכן צמודות אלה התיבות: ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל, וכאן אין פער בין האכילות.

[[[[ וקצת דברים במאמר מוסגר והם אינם ערוכים, ולא מצאתי בלבי למחוק:
הוצאת שורשים: טוב למאכל שרש א.כ.ל מה יש בו? – יש בו אכילה, כמובן. יש איכול, הפיכת דבר ממשי, מוחשי, קיים, לדבר אשר איננו קיים – וזה כח האש שבדברים – כשהמעבר ממצב א' למצב ב' מייצר חום רב, ומשפיע על הסביבה. גם כאן האשה/האש רואה כיצד היא יכולה לאכול את הדבר הממשי, הנצחי, ולהפוך אותו לדבר אחר. על פי עיני הרואות, פרי עץ הדעת שאכלה האשה, הפך לדברים רבים אחרים, חלקם חסרי חשיבות ובני חלוף, וחלקם נפלאים ונצחיים כמקורם. ואם זכיתי כאן לסנגר על חטאה של חוה אמנו, אשרי ומה טוב חלקי.
עוד: שורש א.כ.ל בשיכול אותיות ל.א.כ שמשמעו שלח – כפי שמלאכים הינם שליחים, ומלאכה הינה משלח יד. ואכן – וכבר עמדנו על כך במלה – עם החטא באה מלאכה – הלא היא מלאכת התפירה, והכנת החגורות (וזה בפסוק הבא). ובבניית המשכן יש משום תיקון לזה – ולא בכדי המלאכה שם קרוייה מלאכת מחשבת.
וגם בשיכול אותיות כ.ל.א וקל להבין עד כמה אנו כלואים בתוך תאוות אכילה שלנו, ועד כמה אנו תלויים בה למחייתנו. רק שעלינו להשכיל ולדעת כיצד להמנע מלהפוך את האכילה למתקן כליאה, ולהשתמש בה לצורך מלאכת מחשבת, ולא לזלילה וסביאה.
ש.כ.ל – יש כאן שכל, כמובן, מחשבה, מה שאנו תופשים בדעת. ויש כאן השלכה, כמו שלכת של עץ, אבל בשלכת יש גם רמז להתחדשות ולחיים חדשים, וזה יפה מאד. יש כאן כשל, ואנו נכשלים כל הזמן, כמעט. יש כאן שכול, והנה אם כל חי היא היא נוטעת השכול בעולם, על ידי הפיתוי, והנה האמא היא האחראית למוות, וזה יפה, ואכן נענשת באבדן בנה הצעיר, אם שכולה היא, ולא זו אלא ששכלה את שניהם ביום אחד, כי גם הרוצח הלך ממנה לעד, ואת זה למדה יפה רבקה, המשלחת את יעקב מפני עשיו הזומם להורגו באומרה: למה אשכל שניכם ביום אחד? כי רוצח אחיו גם הוא נלקח מאמו לנצח.
וכמובן שכל-שיכול, וזה מה שאנו עושים כאן כעת.]]]]

ואשר חסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי השם המרובים.
העוז והענוה לחי עולמים הפדות והפאר לחי עולמים

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s