אין איל (בראשית ג' ז' )

א.ר.ו.כ

ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת

פשט הפסוק:
הביטוי ותפקחנה עיני שניהם הוא ביטוי מושאל, וברי כי אין כוונת הפשט כאן לפקיחת עיניים לצורך ראייה באמצעות העין, אלא להתבהרות והבנה שכלית שבאה בעקבות האכילה.
(דבר מעניין הוא שהפשט איננו נובע מן המילוליות של הפסוק, אלא ממשמעות הניב או המשפט השלם, ואילו הסוד מתגלה דרך בחינת המלים כנפרדות. כך שהמלה הבודדת כומסת בתוכה עניינים רבים, וזה מעט המחזיק את המרובה, ואילו המשפט מגלה יותר משמסתיר.)
על כל פנים, השניים יודעים כעת את עירומם, והם תופרים להם בגדים מעץ התאנה, ואף מכינים חגורות.

התבוננות:
וידעו כי עירמם הם
פרק ב' נחתם במלים אלה: ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו. יש כאן כמה נקודות:
א) כתיב: לפני החטא כתיב מלא: ערומים – עירום מלא. אחרי כן – חסר: עירמם – עירום שאיננו מלא. מהו עירום מלא? שהגוף העירום אינו מעכב את פעולת ההוויה העירומה, שאין חציצה בין הגוף לסביבה, בדומה לחיות וצמחים. ואילו עירום שאיננו מלא הינו עירום מגביל, אשר חוצץ בין ההוייה לסביבתה, והוא דורש כיסוי, כידוע לכל אשר חי בחברת בני אדם. וברור מתוך הכתיב בלבד, כי באכלם מפרי עץ הדעת, הבדילו עצמם מסביבתם, יצאו מן המלאות אל החסר, התפנה חלל בתוכם, והם חסרים כעת את הדבר שקודם לכן לא היו חסרים. מהו דבר זה? נתבונן בתיבות: עֲרומים; עֵירמם. והנה שני דברים נגלים כאן: האחד – נחסרת האות ו' – כלומר, הם מאבדים את החיבור הישיר להוויה (כי ו' הינה אות החיבור, כמובן). והשני – העי"ן היתה פתוחה וחטופה – הווה אומר – פתוחה לרגע קצר, ואילו כעת היא צרויה, היא צרה. צרתה עינם של האיש ואשתו אחרי שאכלו מן הפרי. צרתה עינם במי? זה בזה. וגם בסביבה. ובאלוהים. ועם זה אומר הפסוק: ותפקחנה עיני שניהם, וזה עמוק, כי הפקחון, הפקחות, דורשים זמן, ולא רגע חטוף, וגם אם העין צרה מצד אחד, הרי שהיא פקוחה לאורך זמן מצד אחר, ולכן רואה עמוק מאד, ורחוק מאד. כך שהאדם המיר את הרגע הקצר של הבהירות המוחלטת (וזה לאו דווקא קצר בזמן כפי שניתן לחשוב, אלא זהו רגע שהזמן איננו שייך בו, ולכן נכון לקרוא לו רגע, כי אין זה משנה אם הוא נמשך שניה אחת או אלף שנה), בזמן ארוך של התבוננות, גם אם מצומצמת.
ב) בעודם בורים מופיעה תיבת שניהם, ואז פירושה – האדם ואשתו. ואילו בפקחונם מופיעה תיבת שניהם בלא פירוש – ותפקחנה עיני שניהם. מדוע? אפשרות אחת היא שדווקא שמשום שהם בורים, יש להסביר להם את המצב, ומשהתפקחו – אין צורך בכך. אבל אין הסבר זה מניח את הדעת. (הרי בחר בה ואמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, כך שאין צורך להסביר זאת.) ובכל זאת, מדוע? זאת השערתי: לפני האכילה היו שניים, אבל הווייתם היתה אחת – לא היתה הפרדה בינם לבין עצמם, ובינם לבין סביבתם. הם היו אדם ברוח הפסוק …זכר ונקבה ברא אתם. על כן, כשאומרת התורה לפני האכילה שניהם, עומדים האדם ואשתו נבוכים ותוהים מיהם אותם שניים – כי מבחינתם הם אחד. ואז התורה מסבירה. ואילו אחרי האכילה הם אינם הוויה אחת עוד. הם שניים, ואין עוד צורך להסביר. וזה עצוב מאד, משום הניתוק. עם זאת, ההפרדה הינה הכרחית וחשובה ביותר, ולכן משמחת, משום שתמורתה קיבלנו את האנושיות שלנו, על נפלאותיה וזוועותיה.
ג) ערומים/עירמם הכתיב של עירמם מוזר הוא. פרט המושך את תשומת הלב הוא כי בתיבת ערומים אפשר למצוא מים, ואילו בתיבת עירמם אין, וזה משלים את הרעיון כי השניים אבדו את החיבור לאלוהי, משום שנאמר, ורוח אלהים מרחפת על פני המים וכאשר אכלו מעץ הדעת פסקה רוח אלוהים מריחופה שעל פני המים, ואין היא עוד שורה מעל השניים, ועל מנת שתשרה יש לעבוד קשה מאד. עוד אפשר לראות כי האות יו"ד של הצירה המלא עירמם יכולה לעבור ממקומה, ואז נקבל ער מים כלומר התעוררות שמביאה איתה את אותם המים שעליהם מרחפת רוח אלוהים, שבשעת האהבה מתעוררים השנים ומים ביניהם, ורוח אלוהים מרחפת עליהם, וזה נרמז הרבה בסוד הכרובים, וגם בדיבורים על העלאת מיין נוקבין וד"ל.
ד) וכמובן, הפרק ההוא נחתם ולא יתבששו והנה הם מתביישים ומתכסים מפני הבושה, ויש לדבר על כך הרבה, ובעזרת ה' ארחיב על כך בהמשך הפרק.

ויתפרו עלה תאנה
ראינו כי כבר צווה האדם על העבודה – שנאמר לעבדה ולשמרה. מדוע צריך היה לצוות כן? הרי בעלי החיים שומרים על צאצאיהם, ועובדים את מקור מחייתם, אם בהאבקה, אם בתיחוח, אם בזיבול. כך שניתן לומר שכביכול לא היה צריך הבורא לצוות על הנבראים לעבדה ולשמרה, שזה דבר ממילאי – אינסטינקט. אבל צריך היה, משום שדברים אינם נעשים מחוץ למחשבת הבורא, וכשציווה את האדם כן, הרי שציווה את הבריאה כולה בו בזמן ובאותו האופן – שהאדם כלול מכל הנבראים כולם. ואפשר לומר כי זהו ציווי על האינסטינקט, מה שמראה יפה וברור את עומק מחשבתו של הבורא, ועד כמה היא נמשכת לאינסוף, וכיצד הוא מטביע אותה בתוך הנבראים כולם.
מדוע מזכיר אני כאן את הפסוק ההוא? משום שגם כאן, לראשונה, עובדים השניים בעבודת כפיים ממש – הם תופרים, וברצוני להצביע על ההבדל שבין עבודה א' לעבודה ב'. עבודה א' היא עבודה ממש, לשון עבדות, והיא עבדות ה'. לעובד אין ברירה כי אם לעשות רצון ה', והוא עושה זאת באהבה וברצון, בלא רטינה ובלא התעייפות. כל יום דומה למשנהו, וכל יום שונה, ולזמן אין חשיבות כלל. זהו ביטול מוחלט של האני נוכח הציווי, וביטול זה מדיר ממילא את הבטלה, שהרי אין אתה רואה חיה וצמח בטלים ממעש. בשלב זה האדם היה פעיל כחיה, וכל מעשיו ממילא היו לעבדה ולשמרה.
ואילו כאן, בתפירה, יש עבודה אחרת, מסוג מה שאנו היום מכנים עבודה – מקור פרנסה, אומנות, או מלאכה. זו עבודה שאינה ממילאית, שהיא דורשת לימוד, חקר, התעניינות, והיא עונה על צורך.
לפיכך ניתן לומר כי המלאכה הראשונה שאי פעם ביצע האדם היתה דווקא מלאכת התפירה. דבר זה יפה הוא מאד, משום שהוא ממחיש עד כמה העמיק האדם בהבנת חטאו – כשקיצץ בנטיעות והפריד בין הפרי לבין מקורו. ומיד בא לתקן, באופן סמלי, ולכן תפר, שתפירה יש בה משום חיבור בין בדים נפרדים. וגם השורשים פ.ר.ד-ת.פ.ר קרובים זה לזה הן בצורתם החיצונית (הבדל קטנטן בין ד' ל – ר'), והן באבני הבניין שלהם, אותיות פ"א רי"ש המרכיבות אותם, בעודן צמודות זו לזו [ואך אזכיר כאן את שורש פ.ר.מ וקרבתו הרעיונית להפרדה ולתפירה]. ומה עניינן של אלה השתיים פ.ר? ואין לך אלא לומר פריה ורביה. זאת אומרת שהמלאכה הראשונה קשורה קשר הדוק במצווה הראשונה, ולכן אין תימה שהם קושרים את הבגד הראשון שלהם, עלה תאנה, סביב מתניהם, עושים להם חגורות. ויש גם להצביע על הקשר הפנימי שבין פיתוי ותפירה (פ.ת.ה-ת.פ.ר, וכאן רק אציין כי משמעות משנית למלה פתה היא פישוק, פתיחה, הרחבה), ולראות כיצד אותה המלאכה לא רק באה לתקן את הפירוד, כי אם גם להודות על האמת: חטאנו, כשלנו, התפתינו, הולכנו שולל.
עוד אמרנו כי מלאכה באה לענות על צורך – אם פרנסה, אם המצאה, אם התקדמות, ולכן יש לשאול – מהו הצורך הדוחק של השניים? וברי מיד כי הוצרכו להתכסות מפאת הבושה ולא מפאת הקור, כי ראו בעיניהם הפקוחות את אברי הפריה והרבייה, את כלי הקודש החשופים, וחשו בכורח לכסותם, להרחיקם מעין רואים. וכאן יש הקבלה יפה בין בית המקדש שחיצוניותו חשופה ואילו פנימיותו שמורה מכל משמר ואין רואים, לבין האדם שהוא קודש והיא קודש, ובתוכה – קודש קודשים.
ויעשו להם חגרת ואין זאת אלא כדי להדגיש כי הבגד הראשון נכרך סביב המתניים, וכיסה את מבושיהם. מלבושיהם כיסו את מבושיהם, והנה עוד קשר בין לבוש לבושה.
עוד: עלה תאנה. משמעויות שורש ת.א.נ : א) קינה, הספד, אבל, בכי; ב) עוול; ג) ייחום, תאווה. ויש גם קרבה לתאונה, אסון, ולהונאה, ואף למקריות. שכל הרעות הללו קורות, היטב יודעים זאת החיים, ואלה הם קורות הימים, ובתוכן, עמוק עמוק, יש גם חיים. ואלה כולם קשורים בבירור לענייננו אנו, ומי שרוצה יוסיף ויעמיק.
ויעשו להם חגרת קודם לכל להבהיר כי את הבגד הראשון, את תפירת עלה התאנה, חגרו סביב למתניהם. שלא נטעה ונחשוב שחבשוהו על ראשיהם או נעלוהו על רגליהם. אלא סביב המתניים, לכסות עירומם.
שנית, וזה מדרש מלים, ויעשו להם חג אורות ונשמטה אות א', כי לא אחד הם עוד, ונשמטו שני ווי"ן המחברים, כי החיבור הופר, ויחד הושמטו א', ו', ו', גימטריה 13, שזה אחד, וגם אהבה. נשמט האחד, אבל האהבה היא התיקון לכך, כי היא המחברת בין השניים, בין השלושה, בין הדברים כולם.
אבל אמרנו חג אורות ונאמר תמיד כי חנוכה הוא החג הנסתר מכולם, ואין לו אזכור בשום מקום, לא בתורה, לא בתנ"ך, קצת ומעט בגמרא, במסכת שבת, ואין לו מסכת נפרדת משל עצמו. וזה יפה כי החג הנסתר מכולם – מצוותו היא הגלויה מכולם – החנוכייה עומדת בחלון, ומאירה כלפי חוץ, וכל העומד בחושך רואה את האור. ויש לך לומר כי אלה השניים עמדו בחושך, אבל השכילו לחגוג את האור. כי נפקחו עיניהם כפי שאומר הפסוק בתחילה, וראו את האורות ראשונים יהי אור ויהי אור וזה נר ראשון ושמש, אור בהיר ואור מזהיר, אור גנוז, ומאלה כלולים כל האורות כולם.
הם ראו את האור, והטמינוהו בחגורותיהם. לבושי אור היו. אחר כך יעש להם האלוהים כותנות עור, ועל כך כבר נאמר הרבה – כותנות אור הפכו לכותנות עור, וניגע בזה במקומו, בע"ה. ויש עוד רמז על ההתנהגות נוכח החטא, שאם חטא האדם, ישלם את המחיר, אבל לעצב לא יתן מקום. וכך ממש, יוציא אור מתוך החושך.

ואשר חסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי השם המרובים.
הצבי והצדק לחי עולמים הקריאה והקדושה לחי עולמים.

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת

י' בטבת התשע"א, ערב שבת ויחי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s