אין איל (בראשית ג' י"ב)

א.ר.ו.כ

ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל

פשט הפסוק: האדם עונה לאלוהים על שאלתו, ואומר כי האשה נתנה לו לאכול מן העץ, ולכן הוא אכל ממנו.

התבוננות:
ויאמר האדם כעת תיבת ויאמר אינה סתמית, כי אם מוסבת על האדם, ואין לפרש אחרת. אבל יש לשאול מדוע, שהרי בחר קודם לכתוב רק ויאמר ויאמר, ולפתע פתאום חשב לכתוב מי המדבר.

אשר נתתה עמדי ויש לך לשאול מדוע אמר האדם את דבריו באופן זה, שהרי יכול היה לומר: האשה נתנה לי מן העץ. ולמה לא אמר כך? אלא שזו תשובה חוצפנית מעט. אשר נתת עמדי "אתה אשם! מי אמר לך להביא לי אשה? זה בכלל לא אני. זו היא. היא נתנה לי לאכול מהעץ האסור. היא אשמה". קצת מוזר, שהרי זה בא אחרי – זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. איזו אהבה, איזו אחדות, ועוד הוסיף ואמר: ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו, ולא יתבששו. ממש כל הטוב שבעולם. והנה לך פחד המוות הראשון בעולם, כי האדם יודע כעת את שעשה, והוא יודע שנתגלה פשעו, והוא יודע את העונש הצפוי לו, וכל אלה חוברים יחדיו בתוכו לנבלות לשמה, והוא אינו לוקח אחריות על מעשיו, ורק מפנה אצבע מאשימה אל זו שמאיש לוקחה, אל עצם מעצמו, אל בשר מבשרו. וזה מצער מאד מאד כי זה חטא על גבי חטא, וכבר אמרו חכמינו עבירה גוררת עבירה. ומדוע זה חטא, שואל אני? משום שהוא מבצע את החיתוך הסופי, את הפירוד הסופי שבינו לבינה: אנו לא עוד אחד, כפי שהיינו רגעים קודם. אנו שניים. היא ולא אני. וכבר כתבנו בימי הבריאה כי ביום השני נבראה אשמה, וביום השלישי בושה, והנה זכינו לראות בעיניים כיצד שניות ואשמה כרוכות זו בזו, ואם נוסיף כאן את הנחש כגורם שלישי, והרי הוא נוסף, נבין בנקל מדוע כתב לא יתבוששו – וזה על מנת להדגיש עד כמה שברירית היא אותה התחושה האחדותית, ועד כמה יש לאדם, בבחינת שניהם, לשמור מכל משמר על עצמם.

הִוא יפה עד מאד תיבה זו. שכתוב בספר התורה הוא, ולולא היינו יודעים היינו קוראים לשון זכר, אבל נקראת בנקבה היא, מה שמעלה את השאלה: מי דיבר ראשון? האם דבר האיש ואמר: היא. או האם דברה האשה ואמרה: הוא. ויש בזה להעביר שוב את בחינת זכר ונקבה שבאחד, כאילו אומרת תיבה זו: עוד לא, עוד לא, ואף על פי שחטאתם, אתם עדיין אחוזים זה בזה בחינת אחד. ולכן בפסוק קיים צימוד האדם האשה, שעל הקריאה הרגילה ניתן להוסיף קריאה שגורסת: בחינת אשה שבאדם דיברה ראשונה. וגם יש כאן משום ולא תתורו אחרי עיניכם, שהעין רואה: הוא, אבל הדעת קובעת: היא.

היא נתנה לי מן העץ אבל נתנה לו מן הפרי, כך כתוב. ומה נלמד מזה הדבר? ביום השלישי מצווה האלוהים את הארץ. הוא אומר: תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי והארץ, ראינו, מוציאה עץ עשה פרי, ולא עץ פרי עשה פרי, כפי שנאמר. (ודברנו בזה, שם, וראינו כי צדקה הארץ, בחינת צדקה ממני, שיש בה רצון וכח החיים, והראתה את רצונה ואת כח החיים שבה, שהחיים טבוע בהם המרד, ועל כן ראה כי טוב. פעמיים.) אמרו רבותינו: עץ פרי עשה פרי משמעו שטעם העץ כטעם הפרי. והארץ לא עשתה כן. אבל עץ הדעת עשה גם עשה: שטעם עצו כטעם פריו – כי האשה נותנת לאיש מן הפרי, ככתוב, והאיש אומר: מן העץ, שהטעם אותו הטעם היה. וזה המבדיל את עץ הדעת משאר עצים שבגן, ומשאר עצים שבעולם. וגם רואים שהאלוהים אומר לאדם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ויכול היה לומר – לא אכלתי מן העץ, כאשר ציוית, אלא אכלתי מן הפרי, אבל לא אומר כן, כיוון שמזהה לחלוטין את העץ עם פריו. ומה משמעות שטעם הדעת כטעם עץ הדעת? א) אחדות, וזה עיקר המאמץ של הדעת – לכוון לשם. אבל ב) שעץ הדעת היה קודם החטא, ופרי עץ הדעת בא עם החטא ככתוב ותקח מפריו. (ויפה לראות שבמהלך השיחה עם הנחש ואף בחטא, האשה רואה ומדברת על הפרי, משום שמטבעה לכוון אל הפרי, הפריון, אותו היא נושאת ברחמה), כלומר, הדעת שיש בנו כעת, והדעת שהיתה בגן קודם החטא – זהות הן בטעמן. כלומר, ניתן לפרש כי הדעת מהווה גשר אל גן העדן, ובאוכלנו ממנה היום, לאחר החטא, אנו שבים אל הגן ממש.

וזו דעת תורה.

דוגמא להיותם של הטעמים זהים נמצא בתחילה: תיבת בראשית טעמה – טרחא, שהיא באה ללמד כיצד טרח האחד לברוא את עולמו. לאחר מכן, תחת תיבת ברא יש מונח, שיש בו מן המנוחה, ולא זו בלבד, אלא שתיבה שלישית – אלוהים, טעמה אתנח. כלומר שני הטעמים מרמזים על בריאת העולם ועל המנוחה שבסופו, השבת, וזו מסתתרת, וזה כבר גלוי, כבר בתיבת בראשית. והאתנח יש בו מנוחה שבאה אחרי "את", שברא מא' ועד ת', ואז נח. וזה יפה. ועוד יש ללמוד על הטעם של תיבת תהו – תרי קדמין, שהתהו קדום הוא מאד מאד, וקדמא מופיע לראשונה בתיבת ויקרא, שהקריאה גם היא קדומה, אבל לא כמו התהו. ותיבת אלוהים שאחר כך טעמה שופר מהופך, כי שופר מהפך לנו את הלב, וקולו עולה מלמטה עד לאלוהים שלמעלה, והשופר משמשנו כשאנו קוראים לאלוהים, וזו קריאה קדומה, ולכן אחרי ויקרא.
והטעם שתחת תיבת וירא הוא דרגא, שראיית האור היא בחינת מדרגה והאלוהים הוא זה שרואה, ועוד הרבה מעין אלה, טעמים שמן הפרי ומן העץ, וה' ישמור וִיְחַיֶה.

השבח לאל האחד על חסדיו המרובים, שזיכני בדברים אלה
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בעזרת השם יתברך.
הזיו והזהר לחי עולמים החיל והחוסן לחי עולמים.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s