אין איל (בראשית ג' י"ז – י"ט)

א.ר.ו.כ

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך: וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה: בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב

פשט הפסוקים:
פסוקים אלה מביאים את ענשו של האיש, והם עוסקים בעיקר בקשיי הפרנסה המוטלים עליו. בסופם מוזכרת מיתתו הוודאית של האדם, ואפשר לראות בזה שחרור מיגיע הכפיים, או פן נוסף של העֹנש.

התבוננות:
וּלְאָדָם לראשונה מאז יצירתו, פונה התורה אל האדם בשמו והוא: אדם. כלומר היישות הנבראת זכר ונקבה הקרויה אדם התפרקה למרכיביה, זכר, נקבה, (ואולי גם נחש, אבל בזה לא אעסוק כעת), והמרכיב הזכרי מקבל עכשיו את שמו. ומדוע שאחשוב כך? משום שתיבת ולאדם שבה אנו עוסקים מנוקדת כאילו מדובר בשם: וליוסף אמר, ולדן אמר, ולאשר אמר (מתוך פרשת וזאת הברכה) וגם כאן: ולאדם אמר. לו היתה זו תיבה כללית, הפונה אל האדם באשר הוא, היה לו לכתוב וְלָאָדָם אמר. אם כן, ציון דרך הוא זה, והשם הפרטי הראשון בא לעולם. מעניין שהוא זהה לשם הכללי שקודם לכן ניתן לו. כלומר, נברא אדם, זכר ונקבה, וכעת שמו של החלק הזכרי הינו אדם, ושמו של החלק הנקבי עדיין לא נודע. [נשמור את העניין הזה בזכרון, אולי יעלה מלפנינו מדוע בחרה התורה כך לנהוג. ואולי הפסוק הבא יגלה.]
על כל פנים, יש לאדם שם פרטי. על כך יש לתת את הדעת, משום ששיום של דבר באופן פרטי, מעניק לו קיום משל עצמו, לטוב ולרע, ועל כן מפריד אותו לחלוטין מן הכלל. משנעשה כן, יש אדם ויש כלל. אני ואלוהים והעולם, או: אלוהים ואני והעולם. ולי נראה כי דרכו של אדם מינקות לבגרות מתוארת טוב יותר כך: אני והעולם ואלוהים. ואם יזכה ליישוב דעת בבגרותו, יקדים את אלוהים לכל הדברים כולם.
כעת גם ברור מדוע פעולתו הראשונה של אדם לאחר ששמע את עונשו היא קריאה בשמה הפרטי של אשתו: עליו להשלים את ההפרדה: אני אדם את חוה, ואנחנו שניים, איש ואשה. ולא יקרא עוד שמנו אדם, כי אדם אחד הוא.

[וכאן יבואו כמה ענייני רמזים, ומי שאין נפשו חפצה בזה ימשיך אל מעבר לסוגריים:
אדם וחוה גימטריה 70, וזה סוד. אדם=45 חוה=19 יחד 64 שזה ס"ד אבל ו' החיבור מחברת בניהם ונעשה סוד.
ובאמת ממתיקים הם סוד ביניהם, אולי את טעמו של פרי עץ הדעת, או את ריח אווירו של גן העדן, או את צליל קולו של האלוהים, מברך או כועס. אולי את סוד הנסירה. אלא שאין זה משנה, כי איש ואשה לעולם ימתיקו סוד ביניהם, וזה עניינו של זה הרמז.
עוד:
איש + אשה = 617, וזה יפה כי 7=6+1. והנה המספר מספר על החיבור בין השניים.
איש ואשה = 623 וזה יפה כי 3=6:2.
כלומר קיים קשר בין הספרות בין אם נבחר לכתוב איש אשה, או נוסיף ו', איש ואשה.
בעניין הקשר השני: שש חלקי שתים שוה שלוש. כך נאמר. ויש שניים: איש ואשה. אם כן, אפשר לקרוא כי השניים מחלקים בניהם את שש. ש' אחת הולכת אל האיש, וש' אחת אל האשה.
מי קיבל מה? נראה כי האיש קיבל את השי"ן האחרונה, ולכן שם אותה בסוף שמו. והוסיף על ידה, מימין, אי, למען יהיה איש.
אבל הוא מוסיף 11 כי א"י = 11, כלומר פעמיים אחד. וכך משמר הוא את הזוגיות שלהם כפי שהיא בעיניו.
היא לוקחת את השי"ן שלה הראשונה, ושמה אותה באמצע שמה. אשה. והיא מקיפה אותה באל"ף וה"א. א זה אחת, ה' זה חמש, וביחד שש. כלומר את הפירוק של השש קודם לכן, היא משלימה בעצמה, ומצרפת שש לחצי שלה. כך היא משמרת את הזוגיות כפי שהיא רואה אותה, מצדה שלה.
ועוד כאן אוסיף כי אותיות "אדם חוה" מצטרפות "והם אחד" וזה יפה מאד.
עוד: איש גימטריה 311. אשה 306. אז מאיפה בא השלוש אם הכל כל כך זוגי?
השלוש בא מהנחש. או מאלוהים. לבחירת בני הזוג.
ולבסוף גימטריה פנימית: איש – 311, והספרות מסתכמות 5. כי הוא שמח ומתחמש לקראת הזיווג בששון ושמחה. לכן שש אונו. אשה – 306 והספרות מסתכמות 9, ויש ריק באמצע. כי הריק רוצה להתמלא, והיא צריכה לשעות לאהובה.
והפער בין 5 (סכום הספרות שלו) לבין 9 (סכום ספרותיה) הוא ארבע, כי ברביעה יביאו פרי לעולם וימלאו את הארץ. ונראה כי די בזה לעת עתה.]

כי שמעת לקול אשתך יש כאן שני דברים לפחות. האחד: הסבר של אלוהים לענש. גם לנחש הסביר שאמר לו כי עשית זאת ולאשה לא הסביר. וכל כך למה? שהיא ידעה את חטאה ולא הסתירה עוד, והם כמו תמהו: על מה ולמה מגיע לי כל זה. והשני: אלוהים מזהה את האשה כאשתו של אדם באומרו אשתך, וכמו שב וחיבר בניהם, מיד לאחר שהפריד (בשם). וגם הם יצטרכו למצוא את הדרך לעשות כן, כי דבר השם אין להשיב, וממילא החיבור גם הוא בהשם.
ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ממשיך אלוהים ומסביר לאדם, ויש לתהות מדוע? הרי האדם יודע מה עשה, וגם אנו, הקוראים. ועדיין מוצאת התורה מקום לחזור על חטאו של אדם בפניו, כי שמעת לקול אשתך ולא לקולי, על כן אתה נענש. ותיקן זה אברהם, שבו נאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי, וגם מגלה כי השמיעה יש לה מקום, בקול, ואילו אדם שלנו שומע לקול אשתך, וזה רק את שנאמר, ולא שומע בקולה את אשר נמצא שם בתוך הדברים. וזה פער תמידי שבינו לבינה, שגם כשהוא שומע לקולה, פעמים רבות חרש הוא לאשר נאמר בקולה. ולזאת אוסיף כי יש לו לשמוע גם את שתיקתה. ועד כאן י"ג תיבות, והן מקבילות למספר התיבות בענשה של האשה, ומכאן ל"ג תיבות, כמנין התיבות בענשו של נחש. מדוע אני מזכיר זאת? משום שיש מקבילות רבות בין העונשים שניתנו לאדם ולנחש ואנו נתחקה אחריהן כעת:

ארורה האדמה בעבורך ואצל נחש נאמר כידוע לכל ארור אתה. כך שאדם לא נתארר כשלעצמו, אלא האדמה נתאררה בעבורו, ומכאן שהיתה קודם לכן מבורכת בעבורו. ויהא עליו לעמול קשה למען ריצויה, לחרוש, לזרוע, לקצור שוב ושוב ושוב, על מנת שתתן לו ברכתה. ואילו היה האדם קשוב, מעצמו היה מבין שיש להניח לה לנפשה אחת לשבע, למען תשוב ותתברך בעבורו, ותתן לו פריה בלא עמל. אלא שקשה שמיטת הארץ, שהיא תובעת אמונה שלמה, ועוד עבודה לפנינו, עד שנוכל לעשות כן.
עוד: נחלק אחרת את הפסוק: ממנו ארורה האדמה בעבורך ותיבת ממנו מוסבת על עץ הדעת, כלומר שהקללה באה מן העץ עצמו, מדעת טוב ורע האדמה נתאררה, וכשאין יודעים טוב ורע האדמה אחת היא, לא טובה, לא רעה. ואפשר כאן לומר שהאלוהים רק רצה למנוע מן האדם את קללת העץ, ולכן אסר עליו לאכול ממנו. אבל הוא אכל, והעץ ארר.
וכן יש להוסיף בעבורך: בגללך.
בעצבון תאכלנה אבל דברנו על מקבילות לענש הנחש, וכאן יש מקבילה לענש האשה, כי היא יש לה עצבון ועצב. אם כן נכתוב כי זו נקודת חיבור בין השניים, העצב שלהם. אלא שהוא בעצב יאכל, והיא בעצב תלד, וההבדל גדול. והנה עוד רמז לזה שזיווג האשה ונחש נשא פרי, כי האיש אכל ונענש באכילתו, והיא מה עשתה שנענשה בלידתה?
ועל כך נוסיף עוד מעט, בעזרת השם יתברך ויתעלה.
כל ימי חייך ואלה אותן התיבות בדיוק ששמשו את האל בהענישו את הנחש. ההוא יאכל עפר כל ימי חייו, ואילו זה בעצבון יאכל כל ימי חייו, ואף ההקשר נשמר.
וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה ושבה התורה ומדגישה ואינה מרפה לרגע – העונש קשור באכילה, בעבודה, בניכוש עשבים, ולא הזכיר קוצים ודרדרים לחינם, כי ביניהם חי נחש, ואותם יש לנכש, על מנת להמנע מנשיכתו, נכישתו. ואף על פי כן, בעבודתו הקשה, יצמח האדם יחד עם צמחי האדמה, ויגדל להיות גבר, המתגבר על הקשיים האדירים העומדים בפני מי שבא לחרוש שדה.
בקריאת פשט תיבת תצמיח מוסבת על האדמה – היא תצמיח. ובקריאה אחרת מוסבת על האדם: אתה תצמיח לעצמך קוצים ודרדרים, ותעשה דוקרני וקשה, על מנת שתוכל להתמודד עם קשיי החיים, או בגלל שהתמודדת אתם. על כל פנים, חלק לא תצא מכאן. ולסיום חלק זה: ויש לשים לב כי עדיין לא הותרה להם אכילת החי, ולעת עתה רק מעשב השדה יאכל האדם.
בזעת אפיך תאכל לחם ואלה הן תיבות גדולות ועצומות ומכולן עצומה תיבת לחם, שהיא הסיבה למלחמה, כי על הלחם נלחמים, ולא על הבשר, והיא מלחימה בין נפרדים, ובתוכה גם חמלה, ונחם, וחם ומחילה. אלא שכל אלה יבואו בזעה, ועדיין ממשיכה התורה עם ענייני האכילה וזו פעם חמישית (ואחרונה) ששורש א.כ.ל מופיע כאן, וזה משה מתקן, כי הסנה בוער באש ואיננו אכל והוא מתעלה סוף סוף מעל התאווה הזאת, תאוות אכילה. וניכרת מאד תכונתו של האכל להפוך לכלא בעבור האדם. גם אנו מנסים לתקן באכילת שבת, שלוש סעודות ורביעית מלווה מלכה, (ועוד אחת – ושמורה היא עמי), ובעזרת השם נוסיף אור על אור ונצליח כמשה.
[ויש לשים לב לסופי התיבות המצטרפות תכלם וזה עונשו של האדם, בושה וכלימה, אבל אפשר לצרפם גם תמלך וזו גדולתו של האדם, ולמעלה מזה של האל, שבמקום הכלימה נתן לו אפשרות מלוכה. וגם ראשי התיבות מצטרפות מעניין, ואמצעיהן, ומי שרוצה יצרף וילמד.]
עד שובך אל האדמה וזה מעניין כי נתאררה האדמה בעבורו, והוא חייב לשוב אליה; וכשישוב אליה ממש יתמו ימי עבודתו על הארץ.
כי ממנה לֻקחת ואדם לא ידע עד כה, ועל אשתו אמר: כי מאיש לקחה זאת, וחשב עצמו לראשון, ואומר לו השם: גם אתה לֻקחת מאי משם, גם אתה חומר מחומר, ועל כן חותם בתיבות המוכרות כל כך:
כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וגילוי הסוד הזה לאדם קשה הוא מאד, משום שחשב את עצמו לדבר אחד, והנה הוא דבר אחר, וזה מזכיר את והיתה לאיש אחר ושנאה (דברים כ"ד) כי אדם הופך בן רגע לאיש אחר, אינו מכיר את עצמו, ועליו ללמוד לאהוב את עצמו כמות שהוא, וזה קשה מאד, ומוסיף קושי על קושי.

תם אך לא נשלם, משום שיש לשים לב ביותר לדבר אחד גדול מאד מאד:
הנחש נענש בין היתר באיבה בין זרעו ובין זרע האשה. האשה נענשה בעצב הלידה.
ואצל אדם אין מוזכרים לא זרע, לא הולדה. כמו מגלה הכתוב את ששערנו קודם: הזרע משל הנחש הוא, ועל כן קרוי זרע, אבל, וכאן חכמת האלוהים האינסופית, זה מביא חיים. ועל זה אולי אומרים חכמינו (בראשית רבה ט'): והנה טוב מאד – זה יצר רע. ….אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד ולא נשא ונתן…..
כך שהאדם מצד עצמו עקר הוא, ולעומתו האשה והנחש נושאי פירות הם.
ועל כן מצות האדם הראשונה מכל ראשונות היא: לפרות ולרבות ולמלא את הארץ, ולמעשה להלחם נגד הנכות שקבע בו הבורא בכבודו ובעצמו.

ברכי נפשי את ה' הללויה ברכי נפשי את השם על אלה הדברים שעברו בי בשעה זאת של היום, כ"ד באדר ב' התשע"א.
הנוי והנצח לחי עולמים השיגוי והשגב לחי עולמים
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בחסדי השם אחד.

וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s