אין איל (בראשית ג' כ"א)

א.ר.ו.כ
ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם

פשט הפסוק: אלוהים מכין לאדם ולחוה בגדים עשויים עור, ואף מלביש אותם בבגדים אלה.

התבוננות:
עוד הקדמה נדרשת כאן, והיא בענייננו. והיא כאן כי לא נכנסה לפסוקים הקודמים, והם עוסקים הרבה בתוצאות הפיתוי, וביחסים שבין האשה והנחש ואדם. ואמרנו דברים רבים כבר, ויש לחזק: בענשה של האשה אומר אלוהים: הרבה ארבה עצבונך והרנך, ולא עמדנו על תיבת הרנך, שהיא גדולה ועצומה ביותר. ויש לך לחשוב שאמר לה את שאמר לעתיד לבוא, וזה ודאי נכון, וכל אשה יודעת. אלא שדִּבֵּר גם בהווה. "ההריון הזה, שאותו את נושאת כעת, הוא יהיה לך לעצב רב." וכבר דיברנו על אשר קרה בגן, ועל תוצאות המקרה, וזה בפסוקים אחרים, ובפסוק הקודם ביתר שאת.
ועוד אמר ואל אישך תשוקתך והפשט ברור וגלוי, אבל האוזן עשויה לשמוע ואל אִשֵּׁך תשוקתך כלומר אשה – כל אשה – תשתוקק אל האש הפנימית שלה. אותה האש שבערה בה אז, באותו הרף עין שנענתה לנחש, והרגע הזה, כבר ראינו, תולדותיו חיים, ולא לשווא נענתה כי היא היתה אם כל חי. וגם זה כל אשה יודעת. ולא לחינם קְראהּ אִשָּׁה. אלא שנענתה באיסור ולא בהיתר, ואת דבר ה' אין להפר, כי מילת להפר הרי מעידה על עצמה כאלף עדים, שאין לה תולדות. להפר-להפרות, אבל ההפריה נקטעת משום ההפרה, ועל כן אין חיים. וזו לשון הקודש, ואין כמוה שפת אמת ודעת וחכמה.
כאן גם נסיונו של אדם, שנאמר והוא ימשל בך ובאש קשה מאד למשול, והיא עשויה לקום עליך ולהותירך עירום וחסר כל, גלמוד ובודד, פצוע ודווי, וזה יודעים הגברים. ואף על פי כן, חייבים הם לנסות.
ויש לציין כי בקריאה מסויימת אישך הוא אִשֵּׁך ואין להפריד, וזה חטאה, שהפרידה, וחשבה לה שאִשָּׁהּ מן הנחש היא, ולא כן. מאישׁהּ היא.
אם כן, ראינו את מעשהו הראשון של אדם לאחר העונשים: הוא נוקב בשם אשתו. וגם על זה לא עמדנו, אבל מילת נוקב מעידה על עצמה, שכעת, משנקב בשמה, הרי היא פתוחה, מנוקבת, ואולי אף מותרת, כמו בא אדם לכתוב לה גט כריתות. אבל התורה עצמה אינה מקבלת את הפירוד הזה וכותבת מיד בפסוק הבא: לאדם ולאשתו ומכאן שאין זה גט. ונשוב לעסוק בזה מאוחר יותר. ויש גם גרסה הפוכה, שקודם נפתחה, נוקבה, וכעת השלמת התהליך על ידי נקיבת שמה. ונקב גם לשון קללה, כאמור בפרשת בלק גם קב לא תקבנו – גם ברך לא תברכנו כלומר לא תקלל ולא תברך, וכאשר אדם נוקב בשמה, הרי הוא מקלל אותה, וזאת התייחסות מאד עדינה ומובלעת לבגידתה בו, וצריך היה להעמיק הרבה על מנת לחשוף את עלבונו של אדם, ואת תגובתו המינורית. ויש מקום אחר שבו מתוארת התייחסותו לזה בצורה קשה ביותר, ולכך נגיע, בעזרת השם יתברך, בזמן מן הזמנים.
כעת אנו באים אל מעשהו הראשון של האלוהים לאחר העונשים. וראה איזה פלא, הוא תופר להם בגדים ואף מלבישם, כפי שאומר הפשט. וזה מעורר מאד, משום שהפשט חידתי הוא. ויש לעצור ולהתבונן שוב.
שאלות ראשוניות:
א. הרי כבר תפרו להם עלה תאנה ועשו להם חגורות. ומה נדרש מן האל לעשות להם כתנות?
ב. הם התכסו בעלי העץ, ואילו הוא כיסה אותם בעור. עור של מי?
ג. ולמה העדיף עורות על פני עלים או בניסוח אחר: כיסוי מן החי, על פני כיסוי מן הצומח?
תשובות ראשוניות:
א. לא נדרש מן האל דבר. את אשר עושה האל עושה הוא כקביעה לדורות, ועלינו לחשוב בדבר. עשה להם כתנות. כתונת לשון כותנה שהיא מן הצומח, אבל כתנות עור? צומח שהוא עור? והרי עור מן החי הוא. ויש לך לומר שאין אלה דווקא מלבושים כפי שאנו מכירים אותם היום, כיסויים לגוף, אופנתיים יותר או פחות. אלא מלבושים לנפש. ודברו חכמינו במשך הדורות על נפש דומם ונפש צומח ונפש חי ונפש מְדָבֵּר, וכל אלה נמצאים כאן, בסיפור הבריאה: מן האדמה זה נפש דומם, עלה תאנה זה נפש צומח כתנות עור זה נפש חי – וכל אלה גם יחד כיסו את "מְדָבֵּר" שבאדם. כלומר, לא שהסיר האל את הלבוש והחגורות שהכינו להם קודם בעצמם, אלא על הלבוש הזה הלביש כיסוי נוסף. ומכאן יש להבין שבעקבות החטא הגביל האדם את עצמו על דעת עצמו בכיסוי מן הצומח, אבל האל חשב עמוק יותר, והחליט להגבילו גם בכיסוי מן החי. מה כוונתי בהגבלה? שאדם הראשון (שניהם – זכר ונקבה) היה כה טהור וזך, מופשט מגשמיות ומסתופף בחיקו החם של האל, בגן העדן. וברגע החטא נוצרה חציצה, והאור הזך של אדם הראשון הועם. והאדם עוטה על עצמו איזה חומר על מנת שיוכל לשאת את הכאב, כמעין תחבושת, אולי אפילו על מנת להסתיר את כתם החטא. וכעת אלוהים עוטפו בעוד מעטפת, הפעם מעור, וחוצץ עוד יותר בינו לבינו, וזו ההגבלה שעליה אני מדבר. כעת יש גבול לאדם – מעטפת העור שלו. ואמרו כבר רבותינו – כתנות אור הפכו לכתנות עור, דק הפך לגס, והאדם התעצב בצורה המוכרת לנו כיום. ולא בכדי כרוכים זה בזה עיצוב עצב התעצבות והם באים מכאן. וגם בזה הוטל עליו להלחם כל חייו, ולעבוד את השם בשמחה, בגילה, ברננה, בדיצה ובחדוה, כי מצוה גדולה היא להיות בשמחה תמיד.
וכך ענינו על שתי שאלות א' ו-ג'.
שאלה ב': של מי אותו העור? ואין אנו יודעים, אלא משערים וזו השערתנו: זה נשל הנחש הקדמוני – שבו כסה האלוהים את אורו שלו, שנתן באדם. וכל ימי חייו יעשה האדם במלחמה בין אורו לעורו, ופעמים יגבר זה, ופעמים זה, ומכאן אתה למד על חכמתו של אדם, שעשה לעצמו חגרת, חג-אורות ודיברנו בפסוק ההוא, וגימטריה אורות – תרי"ג, והם אורות תרי"ג המצוות המזריחות בנו, כשאנו באים לקיים דבר האלוהים ביראה ובאהבה. [כלומר נטע האדם בעצמו את התרי"ג, וזה יפה מאד.]
וילבשם ומכאן שלא יכולים היו להתלבש בעצמם. והוא הלביש אותם בעצמם ממש – הווה אומר בעצמיותם כפי שתתגלה בדורות לעתיד לבוא. לא משום שקטנים היו וחלשים כילדים, אלא משום שהלבשה זו היתה השלמת צורתו של האדם, השלמת תהליך הבריאה: שאלוהים עצמו משתמש בחומרי הגלם אשר יצר על מנת לקבע את הדברים מכאן והלאה, ועמוק הוא הדבר, שעל מנת לבוא לסוף התהליך נדרש חטא, ופחד, ועצב, ותיקון.
את התיקון יתחיל יעקב עם יוסף בנו, ואחר כך ישלים משה, כשילביש את אהרון ואת בניו בכתנת תשבץ, המשובצות שש, וזו האות ו"ו, וזו האות שי"ן בחלוקתה לשניים, וראינו את הדברים ואין לחזור. והרבה אחר כך יפשיט משה את אהרון מבגדיו על הר ההר, ויגוע אהרן, ואחר כך ילביש משה את אחיינו, אלעזר בן אהרן, והוא יהיה לכהן גדול, ויושלם התיקון. ומכל זה אנו למדים שכשאשר אדם עוטה על עצמו מלבוש, הרי שהוא מקבל מניה וביה את כל אשר נושא הלבוש הזה עמו. אם זה כהונת כהן גדול, אם זה חיים גשמיים של אור בתוך עור. ויש לך לומר עוד דבר כאן – כשנתן להם עור – נתן להם את חוש המישוש, והוא הגדול בחושים, והוא המעניק לחיים עומק יותר מכל החושים כולם ועל זה אפשר לקרוא במקום אחר.

ולבסוף אכתוב כי אפשר לקרוא את הפסוק אחרת:
תיבה ראשונה וַיַּעַשׂ תקרא וַיֵּעַש – כלומר הפך להיות. ואז עולה כי אלוהים נעשה בעצמו כתנות עור עבור האדם ואשתו, והלבישם בעצמו ממש. ובקריאה זו הם אינם מכוסים בעור הנחש, אלא בעור האלוהים, וכל אשר כתבנו קודם לכן בעינו עומד, כי גם עור האלוהים מישוש הוא, וחיים הוא, והוא אף מכסה את האור בעור, והוא מזכיר את החטא ואת הנשל, אבל הרחמים פועמים בו בעוז ולא הדין, ואני אתנחם בקריאה הזו ואוסיף עוד קריאה אחת:
ויעש ה' – אלוהים לאדם ולאשתו – השם – מידת הרחמים לבדה, עושה אלוהים (דין, גבול) לאדם ולאשתו – וזה העור. אל מלא רחמים קובע אלוהים לאדם, ומלבישם בו, בדין.
ויש עוד קריאות, ודי באלה.

תודה לה' יתברך על חסדיו המרובים ועל תורתו שנתן לנו להגות בה יומם ולילה.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי השם הנאמנים. ובוודאי חיסרתי, ובוודאי פגמתי.
הצבי והצדק לחי עולמים הקריאה והקדושה לחי עולמים.
ב' בניסן התשע"א.

וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s