אין איל (בראשית ג' כ"ב)

א.ר.ו.כ

ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם:

פשט הפסוק
אלוהים חושב בקול, כך נראה. הוא חושב שהאדם נעשה כאלוהים בידיעתו טוב ורע, ונראה כי הוא אינו מקדם בברכה את האפשרות הקיימת, שהאדם יאכל גם מעץ החיים ויחיה לעולם.

התבוננות
ויאמר ניתן לקרוא תיבה זו כך: ה' אלוהים אומר את מה שהוא אומר. זו קריאת פשט. קריאה מורכבת יותר תגרוס: ויאמר ה': אלוהים, הן האדם וכו', כלומר ה' מדבר אל אלוהים, נמלך בו, מתייעץ איתו. שיחה בין רחמים לדין. וקריאה מאד מורכבת, אשר נזנחה מעט בפירוש זה, אבל לא נשכחה, היא שאיזה גוף שלישי נעלם אומר לה' ולאלוהים, (או לשניהם בהיותם אחד) את אשר הוא אומר, וראינו בימי הבריאה כי גוף שלישי נעלם זה הינו ישראל. כי לעיני כל ישראל, בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ואנו ישראל נוכחים כל הזמן ברקע, אם כי בהחבא. כאן אפשר לרגע להוציאנו אל האור, משום שמבנה הפסוק מאפשר. (ונכון הדבר שהיו מקומות נוספים שאפשרו, אבל הבחירה נעשתה.)

הן האדם ושוב, כמעט מבלי משים, חושב אלוהים על האדם כשם כולל, כהאדם בחינת זכר ונקבה, ובמחשבתו הוא לא אדם וחוה, או אדם ואשתו, כי אם אחד. אדם. ואכן אומר הוא: הן האדם היה כאחד, וזה אומר דרשני, שהאדם איננו עוד אחד כמו שהיה, אלא כאחד ולא סתם אחד, אלא אחד ממנו האחד הנובע מאיתנו, אלוהים, שהוא אחד, אבל במהלך עצום מדבר על עצמו כאן ממש בלשון רבים. ולכן הנחיצות של שני השמות ה' אלוהים גם יחד, וה' הוא אחד, ואלוהים רבים, ובפירושם האנושי – דין ורחמים – מחליפים הם תפקידים, האלוהים (רבים) הופכים לדין אחד, וה' האחד הופך לרחמים רבים. ופירוש אחר אומר: הן האדם היה כאחד ממנו – ממנו עצמו – שהאדם עמל על אחדותו שלו, אחרי שחטא והפריד. וזה נחמד.
עוד: בקריאה שעל פיה ה' משוחח עם אלוהים, הוא אומר היה כאחד ממנו, הווי אומר: או כמו ה' או כמו אלוהים, אבל לא כמו שניהם. אבל מאליה עולה האפשרות שלו יאכל מעץ החיים, היה כשניים ממנו כלומר האדם יקבל את תכונות ה' ואת תכונות אלוהים גם יחד. ובמפורש: עץ הדעת נותן באדם את תכונת ה', ועץ החיים נותן בו את תכונת ה' בניקוד אלוהים. משאכל נעשה כמו הרחמים, ואם יאכל ייעשה כשורש הדינים שהוא החיים. ואת זה מבקש הבורא למנוע, ובהמשך ננסה לבדוק מדוע.
תיבת הן היא מוזרה בעיני, ובוודאי יש מה ללמוד בה, וחז"ל דרשוה "אחד", על פי היוונית, אבל אינני מוצא בזה פתח אליה. ובכל זאת, אם נציב אחד תחת הן נקבל: אחד האדם היה כאחד, וזה מצביע על השבר שנבעה בו, באדם, עם החטא. האחד כבר איננו אחד. הוא כאחד. ויש לו להשלים עצמו, וזה יפה. עוד: נחלק אחרת את הן האדם ונקבל: הנה אדם. ובשיחה שבין הפנים האלוהיים, אומר הרחמים לדין: הנה, נשלמה מלאכתנו, תוך שהוא מתייחס לדבריו הקודמים נעשה אדם. כך שאפשר לקרוא זאת כשלב התכנון ושלב התוצאה: נעשה אדם. הנה אדם. וכל מה שעבר בין זה לזה היה סיפור העשייה עצמה.
הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. וכאן האלוהים עצמו קובע את האדם כיודע טוב ורע, ומכאן ואילך אין לך עוד להתחמק ממעשיך. זהו פסוק רב רבדים, ככל הפסוקים, אלא שכאן הוא מגביל אותנו, בני האדם, מאד. אנחנו יודעים להבחין בין טוב לרע. ואת זה זה אומרת התורה בשם אלוהים. זו קריאה מוסרית, שאיננה  נעצרת באנושי, אלא ממשיכה אל האלוהי: אלוהים עצמו מעיד שהאדם מכיל מעתה תכונות אלוהיות, שהרי הוא אומר מפורשות נעשה כאחד ממנו. [זה נותן פתח להבנת בני אדם הנוטים אל הרחמים לעומת בני אדם הנוטים אל הדין – אלה ואלה אלוהיים המה, רק שיש להם לדעת מתי להשתמש בנטיותיהם הטבעיות, ומתי לעמוד מולן, וללכת אל הקוטב הנגדי]. אבל גם בלא ההבחנה שבסוגריים, שהיא הבנת יום-יום, אנחנו נדרשים לחשוב בדבר: אלוהים מעיד עלינו, שאנו אלוהיים חלקית. ייתכן מאד שזו הסיבה שהוא אינו מחליף אותנו במין אחר, סיפור אחר, תורה אחרת, משה אחר. הוא מכיר בכך שאנו, בני האדם, נחצבנו במוסריותנו ממנו, והוא מגלה לנו זאת. הבנה זאת מחייבת את בני האדם להכיר ביתר שאת במשמעות המוסר טוב ורע (שהיא משמעות אלוהית) , ומכאן להעמיק חדור אל משמעות החיים (שגם היא אלוהית).
ועוד אומר הפסוק: לדעת וזה אחדות, ולמעשה נאמר: האדם מאחד בתוכו את שני קצוות המוסר, הטוב והרע, ואלוהים מעיד על עצמו שגם הוא כזה, מכיל כוחות סותרים. לפיכך חייב הפסוק להיאמר בשם ה' אלוהים, כי אלה הם קצות הטוב והרע, והם באלוהים, וכעת הם גם באדם, והתורה מעידה.
ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם ההתלבטות האלוהית מעניינת היא. הוא אינו מצווה עוד את האדם: אל תאכל מפרי עץ החיים, שהרי האדם הוכיח אי כשירות לציות מוחלט. דבר זה גדול מאד הוא, ועמדנו עליו, ביום השלישי לבריאה, כשהאדמה מקיימת את הציווי שלא בשלמות. חטא האדמה הוא גם חי"ת האדמה, משום, כך כתבנו, שהמרד חיוני הוא, ולכן זכתה אדמה להיות אם לאדם. והוא, כבן היורש תכונת הוריו, לקח ממנה את היסוד המורד. ולכן בכלל יכול היה להפר את הצו האלוהי, שהרי לא מצאנו בשמש ובירח ובכוכבים, או בכל נברא אחר, שהם פועלים על דעת עצמם. רק באדם. ויש לך לומר שהצטערה האדמה על שתכונתה זו נִטעה בלב בניה, וכמו כל אם, היא מנסה לפצות. היא מוציאה מתוכה את כל טובה – מזון, ביגוד, מתכות, אבנים טובות, נפט. פוריה היא, ומתאימה לבניה, למגורים, ויכולה לשאת היא את משקל בניה, ואת כל מעשיהם. (וזה עוד טעם לשמיטה, שאחת לשבע יש לנו להניח לה לנפשה – זה מצד האדם. אבל מצדה שלה – היא משלחת את בניה מעליה, ושבה גם היא, אל מקורה שלה, אל ארץ תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת והיא כולה שרויה במים, חוזרת אל רחם האלוהים. כלומר, שני צדדים לשמיטה – האדם והאדמה.)

אדמה שרויה במים מזכירה את המבול, ואדון בכך בקצרה. כששבה היונה אל התיבה כתוב על נח וישלח ידו ויקחה, ובפסוק הנוכחי נאמר ישלח ידו ולקח והקשר ברור. וכאשר היא חוזרת עם עלה מעץ הזית, יודע נח כי קלו המים מעל הארץ, וכי החיים על האדמה שוב אפשריים. המבול אמנם בא כעונש לאנשים חטאים מאין כמותם, אבל הוא רב רבדים, והוא אינו כלי הריגה בלבד, אלא גם כלי טיהור. הוא מטהר את האדמה מחטאה הראשון, והיא כמו נולדת מחדש, שבה וצצה ממעמקי תהום רבה, וכעת נוחה היא לאדם. לא מקוללת עוד, שנאמר ארורה האדמה בעבורך, אלא מטוהרת ככתוב ביהושע האדמה הטובה, ובעוזיהו נאמר: כי אוהב אדמה היה, וזה יפה מאד. ואחר כך יעברו עליה קורות רבות ודורות רבים, אבל טוהרה מקללת אדם הראשון, ומכאן שנמצא טעם נוסף למבול, וזה חשוב. עוד: שלא במקרה, נח דור שביעי הוא לבני אנוש, כך שהיא אכן משלחת בשביעית את בניה מעליה, והם פורחים לבלי שוב, והם ממילא שומטים (ונשמטים). ואז נקרא נח איש האדמה. ואם נוסיף לזה את גרסת חז"ל ששם אשתו נעמה, נקבל שהאדמה נעמה לו, וכמה נעים ונח כל זה. ויש כאן עניינים רבים רבים, ונשוב לזה במקומו, אם ירצה השם יתברך.
על כל פנים, בהקשר הפסוק הנוכחי, יש לומר כי נח מתחיל את התיקון (של האדמה) ואברהם משלים אותו ככתוב בו: וישלח את ידו ויקח וכמו החשש האלוהי, שאדם ישלח ידו ויאכל, כך אברהם שולח ידו אל המאכלת, לשחוט את בנו. ויפה לראות כי לו היה אדם שולח ידו ואוכל, היה חי לעולם, ואילו אברהם שולח ידו אל המאכלת, על מנת להרוג, וזה המעשה מעניק לו חיי עולם. הוא אברהם. הוא אבינו. אחד היה אברהם. וזה תיקון האדם היה כאחד (ולא אחד) בפסוק שבו אנו עוסקים.
ועל מנת שאהיה נהיר: סיפור נח מתקן את האדמה, אברהם את פגימת האחדות שפגם האדם.

עוד: האל מצווה את האדם שלא לאכול מעץ הדעת פן ימות. הוא אינו אוסר לאכול מעץ החיים. ויש לומר כי האדם נברא לחיי עולם ועד, ולא היה צורך לאסור עליו לאכול מאותו העץ, שממילא נברא בצלמו – שניהם, האדם והעץ, בני אלמוות. אלא שמרגע שהכניס אדם את המוות לחייו, באמצעות פרי עץ הדעת, הפך עץ החיים לאסור בעבורו. כלומר אדם לבדו אפשר שיחיה חיי נצח, אבל אדם שדעת בו, אי אפשר לו זה הדבר. למה?
ויש לומר שדעת עניינה חיים (והאדם ידע את חוה אשתו ותהר…) ואם ינתנו באדם חיים נצחיים, תיבש ותאבד הדעת, משום שתיעשה מיותרת. כך שהאלוהים עצמו מגן על המציאות שנוצרה עם החטא, בהעדיפו את האדם כיצור רגעי וחלוש השואף אל החיים מתוך הדעת, על פני אדם כיצור נצחי וחזק שאין לו שאיפות כלל. וכאן נענתה שאלתנו שעלתה בתחילת הדברים. ויש כאן עוד, אבל דיינו.

תודות לה' יתברך על חסדיו המרובים ועל תורת אמת שנתן לנו ביד משה.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי השם הנאמנים. ובוודאי חיסרתי, ובוודאי פגמתי.
הרון והרוממות לחי עולמים השיר והשבח לחי עולמים.
אור לח' בניסן התשע"א.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s